דרך ארוכה קצרה – מהדורה מעודכנת ומורחבת

כשהייתי סגן רמטכ"ל השתתפתי בדיון אצל ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. הסתכלתי סביבי, ופתאום שמתי לב שחוץ מראש הממשלה, כל המשתתפים בדיון גדלו בקריית חיים: ראש אמ"ן עמוס מלכא - קרייתי; אלוף פיקוד המרכז, איציק איתן - קרייתי; מתאם הפעולות בשטחי‏‏‎ם, עמוס גלעד - קרייתי; מנכ"ל משרד הביטחון, אילן בירן - קרייתי; ואני, סגן הרמטכ"ל - גם קרייתי. באותו רגע שאלתי את עצמי מה היה בה, בקריית חיים, שגרם לנו להיות "ראש גדול". מה היה שם שגרם לנו להבין כי יש כאן משימה גדולה שאנחנו צריכים ליטול עליה אחריות.

נולדתי ב-1950 בקריית חיים. אמא היתה ניצולת שואה, אבא פועל ייצור ב"שמן". בית של שיכון ותיקים מפא"יניקי: גג רעפים, חצר קטנה, משק עזר. הבגדים שלובשים - בגדי "אתא". העיתון שקוראים - "דבר". החיים טובים מאוד אבל צנועים. צנועים מאוד.

אבי, דוד, עלה ארצה ב-1925 מקרמנצ'וק שבאוקראינה. הוא היה בן 15, והוריו החליטו לעלות אחרי שאחד מבניהם נרצח על הדנייפר, בדרכו לפוליטכניקום שבו נרשם ללמוד. דודי יוסף ז"ל נרצח בגיל 18 בשל היותו יהודי. תחילה התגוררה המשפחה בירושלים, אחר כך עברו לשכונת חליסה בחיפה, משם עברו לקריית מוצקין, והיו מראשוני תושביה. החיים הביאו לכך שאבא אפילו לא למד בתיכון, אך היה אוטודידקט בעל ידע עצום. הוא שרת ב"הגנה", היה נוטר, ובהמשך התגייס לבריגדה היהודית. בילדותי הוא עבד במשמרות ב"שמן". אני זוכר אותו יוצא מהבית באוטובוס הראשון של עשרה לחמש מהקריה, כדי להגיע לעבודה בשש בבוקר. בימי הקיץ בבית תמיד לבש מכנסי חאקי קצרים וגופייה. הוא העריץ את בן-גוריון, היה נאמן לאבא חושי, ובשעות הפנאי ישב ליד הרדיו, קרא ספר או פתר תשבצים במיומנות בלתי-רגילה.

אמי, בתיה, גדלה בז'ולקיב שבגליציה (אז חלק מפולין) ובשנת 1939, כשהיתה בת 18, הבינו הוריה שיהיה רע ועודדו אותה לברוח. את המלחמה עשתה לבדה, בבריחה אישית משלה. עד היום אינני יודע בדיוק איזה מסלול עברה, אבל אני יודע שלא הגיעה למחנות כיוון שחברה לפרטיזנים ביערות. בסוף המלחמה מצאה את עצמה לבד. ההורים, האחיות - כולם נספו. איש לא נשאר, הכל נמחק. ב-1946 הגיעה כעולה בלתי-חוקית לארץ, וכעבור זמן קצר נישאה לאבא שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. בתחילה חיו בבית סבא בקריית מוצקין ואחר כך קנו בית בקריית חיים ובו גידלו אותנו, שלושה ילדים: אחותי הבכורה יפה (יפיק), שנולדה במהלך מלחמת העצמאות; אני, השני, שנולדתי שנתיים אחריה; ואחי הצעיר, צביקי ז"ל, שנולד שנתיים אחרי.

לא ידעתי שגדלתי במחסור, אבל אמא היתה שולחת אותי לצרכנייה לקנות לחם שחור ולא לבן, כי הלבן עלה פרוטה יותר. בתקופות מסוימות אכלנו סלט מקישואים וכבד קצוץ מקישואים ולפתן מקישואים וריבות מקישואים, כי קישואים היו הירק הכי זול. אמבטיה עשינו רק פעם בשבוע. בגדים היו מעבירים מילד לילד. הנעליים היו אמורות לשמש נערים גדלים לכמה וכמה שנים, ולכן תמיד היו גדולות מדי או קטנות מדי. במשק הבית החסכוני של אמא דבר לא בוזבז, דבר לא נזרק לפח, שום טיפה לא הלכה לאיבוד. מבד שקי הסוכר, למשל, היא תפרה בגדים. לכל דבר היה ערך. בכל דבר נעשה שימוש מיטבי.

על השואה לא דיברה. העבר שתק, אבל באיזשהו אופן הבנו. והמסר של אמא ואבא היה שצריך להיות ילדים טובים, ללמוד, לבנות את המדינה. אחרי כל מה שקרה, חייבים לבנות את המדינה. ואמא, בעיקר, דחפה אותנו לכיוון הזה. להיות מהנדס, להיות מדען, לרכוש השכלה. לזכות במה שהיא לא זכתה לו. לכן, אף על פי שהייתי שובב והשתוללתי - הייתי תלמיד טוב מאוד. כי חינוך היה מעל לכל. על חינוך גם לא חסכו.

מסביב לבית היה עולם של מפא"י. בקריית חיים כולם היו מפא"יניקים. כולם חברים בהסתדרות, כולם חברים בקופת חולים כללית, כולם הולכים אחרי בן-גוריון, אבא חושי ואלמוגי. רק אחר כך התברר שיש גם כמה מפ"מניקים, ומעט אחדות העבודה, ואפילו קומוניסט אחד. אבל חירותניק? לא היה דבר כזה. הכל היה הומוגני מאוד. המפעל, הצרכנייה, תנועת הנוער - הכל מגויס. הכל חלק מעולם תנועת העבודה.

הייתי ילד די מוזיקלי. כבר בכיתה ב' ניגנתי בחלילית. בגיל תשע הצטרפתי לתזמורת כנגן פיקולו וכעבור זמן קצר עברתי לקלרינט, ובגיל העשרה הייתי נגן קלרינט בתזמורת הנוער של חיפה והשתתפתי במצעדים של אחד במאי עם הדגלים האדומים והאינטרנציונל. בימי העצמאות הייתי נוטל חלק במצעדי המחולות שראש העירייה אבא חושי אִרגן ברחוב הרצל. הייתי חלק בלתי-נפרד מהחברה המגויסת של חיפה האדומה והקריות הפועליות, של חיים צנועים מאוד וממושמעים מאוד, אבל יחד עם זאת מלאי שמחה וחדורים בתקווה גדולה.

***

מבצע סיני היה הארוע הביטחוני הראשון שלי. הייתי בן שש ופתאום נדרשנו לחפור מקלט בחצר ולהאפיל את החלונות ולמלא שקי עפר. היה חשש מפני תקיפה אווירית או ימית. היתה חרדה באוויר. היתה זו הפעם הראשונה שהבנתי שיש מלחמה בארץ ויש אויבים המסכנים את העולם שבו אני חי. אבל אחרי הניצחון במבצע סיני היה אלבום ניצחון ראשון על המדף, עם תמונת הצנחנים מתחפרים במיתלה, והיה שקט יחסי. היו אמנם פעולות התגמול של שנות ה-60 והקרב בין ישראל לבין הסורים על המים והשטחים המפורזים בצפון, והיה ברור שאנחנו נתגייס למען המדינה, אבל הרעיון של ההתגייסות היה יותר להתיישבות מאשר לצבא. בתנועת הנוער חישלו אותנו והכינו אותנו למבחנים קשים, אבל דיברו על קיבוץ, לא על צבא.

ובכל זאת, לקראת הגיוס הכשרתי את עצמי. עד כיתה י"א הייתי נער עגלגל ואטי בריצות. ואז הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים. מתוך משמעת עצמית התחלתי להתאמן ולרוץ, ובתוך שנה הייתי הראשון בכיתה בריצה. הערכים הקרייתיים הקנו לי, כנראה, את היכולת הזאת לחנך את עצמי, להתגבר על חולשות.

הקריה היתה מקום מגויס, אין ספק בכך. זה היה באוויר, בחול, באנשים. אף אחד לא אמר זאת במפורש, אבל היתה הרגשה שמתרחש כאן דבר מה גדול, ולדבר הזה כולנו מחויבים; את הדבר הזה כולנו משרתים. לכן, באיזון בין צורכי הכלל לבין צורכי הפרט, הכף נטתה בברור לצד הכלל. כך גדלנו. זה היה מובן מאליו. זאת היתה תבנית הנוף. הרקע השותק של השואה והמורשת של החלוציות והתרבות של תנועת העבודה התמזגו יחד לרשת ערכית הדוקה וחזקה. הרשת הזאת לא מנעה מאיתנו לשמוח ולהתפרחח ולחיות חיים מאוד עשירים. היא לא מנעה מאיתנו לראות סרטים ולשמוע קונצרטים ולבלות קיצים שלמים על חוף הים. אבל היא מיקמה את החיים שלנו בהקשר מאוד ברור: כאן בונים מדינה. אף על פי שהמדינה כבר קיימת, אנחנו עדיין בונים אותה. ולכן לכל אחד ואחת יש תפקיד. על כל אחד ואחת מוטלת משימה. אין חיי פרט שמנותקים לגמרי מחיי הכלל. ואם חיי הכלל דורשים מאבק - כולנו מגויסים למאבק. כולנו נעשה את הנדרש כדי שהמאבק יצליח.

***

במלחמת ששת הימים הייתי בסוף כיתה י"א. שוב חפרנו מקלטים, שוב מילאנו שקי חול, שוב האפלנו חלונות. עבדנו במשקים של חקלאים מכפר ביאליק שגויסו למילואים. אבל היתה תחושת החמצה. תחושה שאילו היינו מבוגרים בשנתיים, היינו יכולים לתרום יותר. כי זה היה המסר של קריית חיים. לא מיליטריזם, לא מסר של צבאיות, אלא מסר של טובת הכלל. לא הפרט אלא הכלל. ולכן היה לי ברור שאני לא חי רק בשביל עצמי. זה היה מהבית, מהגנון, מהגן, מבית הספר, מהתנועה. זה היה מסביב וזה היה מבפנים וזה היה מובן מאליו. כי אנחנו פה בשביל משהו. אנחנו פה כי אחרי כל מה שהיה, מקימים פה מדינה.

עבור הורי, במיוחד עבור אמא שלי, הקושי הגדול היה כשבחרתי בקיבוץ. כי הציפייה היתה שאהיה מהנדס או רופא, לא קיבוצניק. היתה אהדה לתנועה, לערכי התנועה, להתיישבות, אבל עד גבול מסוים. כי העיקר הוא בכל זאת שהילדים ילמדו, ישכילו, יגיעו למה שבן של אמא יהודייה אמור להגיע אליו. לכן, כאשר אחרי מלחמת יום הכיפורים החלטתי לחזור לצבא ולחתום קבע, באתי אל אמא בדחילו ורחימו. חשבתי שהיא תשאל אותי - מה פתאום? שהיא תגיד: "לא עושים דבר כזה. אם אתה כבר מחליט לעזוב את הקיבוץ, לך ללמוד. התקדם". אבל להפתעתי קיבלתי ממנה "יישר כוח". היא רצתה מאוד שאהיה משהו אחר, אקדמאי, בעל מקצוע והשכלה, אבל קיבלה שאם המדינה צריכה אותי בצבא, אני צריך ללכת לצבא. היא אמנם היתה ניצולת שואה אשר איבדה את כל משפחתה בשואה ובמאמץ אדיר גידלה בת ושני בנים, אבל אם המדינה זקוקה לאחד הבנים שלה, אי-אפשר להפנות למדינה עורף. רוצים או לא רוצים, עושים את מה שצריך לעשות. זה מה שהבית אמר. זה מה שקריית חיים אמרה. משם אני בא.