המבשר

id="Hamevaser-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1

התינוקת ישנה בעגלה מאחורי הבית.

העגלה נקנתה בסניף של רשת בּריוֹ, והתינוקת הייתה פעוטה בת שמונה חודשים. היא הייתה מכוסה בשמיכה סרוגה וחבשה לראשה מצנפת תואמת עם סרט כרוך מתחת לסנטר. העגלה עמדה בצֵל מתחת לעץ אדר, ומאחוריו התנשא היער כמו קיר שחור. האֵם הייתה במטבח. היא לא ראתה את העגלה מהחלון, אבל אפילו לרגע לא חששה לשלומה של התינוקת הישנה.

היא טרחה במטבח, שמחה עד הגג, רגליה קלות כרגלי בּלרינה ולבה חף מכל דאגה. היה לה כל מה שאישה יכולה לחלום עליו. יופי, בריאות, אהבה. בעל משלה וילדה משלה, בית משלה וגינה משלה עם רוֹדוֹדֶנְדְרוֹן ופרחים בשפע. החיים האירו לה פנים.

היא נשאה מבט אל קיר המטבח, סקרה שלושה תצלומים: אחד שלה, בשמלה פרחונית מתחת לעץ האדר; אחד של בעלה, קַרְסְטֶן, במרפסת שבחזית הבית; ועוד אחד שלה ושל הבעל, קרובים זה לזה על הספה, והתינוקת ביניהם. הם קראו לילדה מַרְגָרֵטֵה. המשוואה שעל הקיר רוממה את רוחה. אחד ועוד אחד הם באמת שלושה, היא חשבה, ממש נס. היא ראתה נסים בכל מקום. בקרני השמש המסתננות מבעד לחלונות, בווילונות הלבנים הדקיקים המתנופפים ברוח.

היא עמדה לפני משטח השיש ולשה בצק במרץ. הבצק היה חלק וחמים בין כפות ידיה. היא הכינה פאי במילוי עוף ופטריות שַנְטֵרֶל. ומרגרטה ישנה, חבושה במצנפת, מתחת לעץ האדר. גם היא חלקה וחמימה מתחת לשמיכת הצמר. הלב הקטן הזרים כמות צנועה של דם בגופה, והדם צבע את לחייה בוורוד. היא הדיפה ריח של חלב חמוץ מעורב בסבון. הסבתא הצרפתייה שלה, מצד אמה, היא שסרגה את השמיכה ואת המצנפת.

היא ישנה שינה עמוקה, אצבעות ידיה פרושות, כפי שרק פעוטות מצליחים לישון.

האֵם גלגלה את הבצק על מגש צפחה. גופה התנועע כשגלגלה את המערוך, והשמלה התבדרה סביב רגליה, כמעין ריקוד לפני משטח השיש.

היה זה יום חם בשלהי קיץ, והיא הייתה יחפה. היא הניחה את הבצק בתבנית, ניקבה חורים בתחתיתו במזלג ויישרה את הקצוות. ואז הניחה עוף בגריל על קרש החיתוך. יצור מסכן, היא חשבה, ותלשה את כרעיו. היא אהבה את קול הסחוס המתפצח עם קריעת האיברים מהעצם. הבשר היה בהיר ורך, ניתק בקלות מהעצמות, והיא לא עמדה בפיתוי וטעמה פיסת עוף. טעים, היא חשבה, הבשר מתובל במידה, וגם רזה. היא מילאה את התבנית ופיזרה גבינת צ׳דאר מגוררת מעל. ואז בדקה מה השעה. התינוקת לא הדאיגה אותה. היא ידעה שאפילו אם תתעטש, היא מיד תדע. אם תשתעל או תגהק או תפרוץ בבכי, היא תרגיש בכך. כי מקשר ביניהן חוט, חוט עבה כמו כבל עגינה. וכל משיכה קלה ביותר בו תגיע אליה כרטט.

מרגרטה כל הזמן נוכחת בראשי, היא חשבה, בדם ובקצות האצבעות.

מרגרטה בלב שלי.

אם מישהו יפגע בה אני ארגיש. כך, מכל מקום, היא חשבה. והמשיכה בשקט בשלה. אלא שמישהו התגנב מהיער העבות אל מאחורי הבית והגיע בדילוג אחד אל העגלה. הוא הסיט את השמיכה הסרוגה, והיא לא הרגישה דבר.

הפאי כבר התחיל להזהיב.

הגבינה נמסה, בעבעה כמו לָבָּה. היא העיפה מבט מבעד לחלון והבחינה בבעלה, קרסטן, שהגיע והחנה לפני הבית את מכונית ההונדה CR-V האדומה שלו. השולחן היה ערוך, כלי האוכל מרשימים ומתוצרת משובחת, ובכל כוס הייתה תחובה מפית לבנה כמעין מניפה. היא הדליקה את הנרות ופסעה צעד לאחור, הטתה את הראש ואמדה את התוצאה. היא קיוותה שבעלה יראה שהשתדלה, שכל הזמן היא משתדלת. היא החליקה את השמלה והעבירה יד בשערה. זוגות אחרים אולי רבים, היא חשבה, זוגות אחרים אולי מתגרשים, אבל לנו זה לא יקרה כי אנחנו יותר חכמים. אנחנו הבנו שהאהבה היא צמח שזקוק לטיפוח עדין. יש אנשים שמפיצים את הקשקוש הזה, שהאהבה מסמאת. אבל עד עכשיו היא מעולם לא הבינה מה שהיא מבינה כעת, מעולם לא הייתה לה התובנה הזאת. היא מעולם לא ראתה דברים בבהירות כזאת, והערכים שלה מעולם לא היו מוצקים כל כך. היא יצאה אל חדר האמבטיה והעבירה מברשת בשערה. לחייה היו סמוקות ועיניה נצצו. מתוך התרגשות לקראת שובו של בעלה הביתה, מחום התנור ומשמש יולי הנמוכה שהסתננה מבעד לשמשות. כשנכנס, היא עמדה ובידה בקבוק של מים מינרליים מוגזים, בהטיה קטנה ומסוגננת של הירכיים. הוא נכנס ובידו צרור של דברי דואר, עיתונים וכמה מעטפות עם חלון. הוא הניח את הדברים על השיש. ואז ניגש אל התנור, השתופף והסתכל מבעד לזכוכית.

״נראה טעים,״ הוא אמר. ״זה מוכן?״

״אכן כן,״ היא ענתה. ״מרגרטה ישנה,״ הוסיפה. ״בעגלה. היא ישנה כבר די הרבה זמן. אולי כדאי להעיר אותה, אחרת יהיה קשה להרדים אותה בלילה.״

ואז היא שינתה את דעתה. הטתה את הראש והביטה בבעלה מבעד לריסים צפופים, שחורים.

״או שאולי נחכה עד אחרי האוכל, שיהיה לנו קצת שקט בזמן שנאכל. עוף ופטריות שַנְטֵרֶל,״ היא הפצירה בקול מפתה והחוותה בראשה כלפי דלת התנור. היא עטתה כפפות מגן, הוציאה את הפאי מהתנור והניחה אותו על תחתית שעם.

הוא היה לוהט.

״היא בטח תסלח לנו,״ אמר הבעל. קולו היה עמוק ומחוספס. הוא הזדקף מלוא קומתו, כרך את זרועותיו סביב מותניה והוביל אותה מהמטבח החוצה. שניהם צחקו, כי ידיה היו נתונות בכפפות והוא הסתכל עליה במבט הזה שהיא כל כך אוהבת, המבט המתגרה שהיא אף פעם לא מצליחה לעמוד בפניו. עכשיו הוא הוביל אותה לסלון. מעבר לשולחן האוכל ואל הספה.

״קרסטן,״ היא לחשה. אבל לא הייתה זו אלא מחאה חלושה. היא הרגישה כמו בצק בין כפות ידיו, הרגישה שהוא לש ומגלגל ומנקב אותה.

״לילי,״ הוא לחש, מחקה את נימת קולה.

הם נפלו יחד על הספה.

מכיוון הילדה, מתחת לעץ, לא נשמע הגה.

אחר כך הם אכלו דוּמם.

הוא לא אמר מילה על האוכל או על השולחן, לא החמיא לה, אבל המשיך להביט בה בהכרת תודה. לילי, אמרו העיניים, את גדולה. עיניו היו ירוקות, גדולות וצלולות. הפאי היה טעים, אבל היא השתדלה לא לאכול יותר מדי כי הייתה רזה ורצתה להישאר רזה. גם קרסטן היה רזה. ירכיו היו קשות כמו אבן. והייתה לו רעמה עבותה של שיער חום, שתמיד היה קצת ארוך מדי בעורף, דבר ששיווה לו מראה חצוף שהדליק אותה. היא התקשתה להאמין שאי פעם הוא ישמין ויאבד צורה, ואחר כך גם את השיער, כמו שקורה לגברים כה רבים לקראת גיל ארבעים. היא ראתה שזה קורה לאחרים, אבל זה לא נוגע להם. דבר לא יוכל לכרסם במה שיש להם יחד, לא הכְּבידה ולא הזמן החולף.

״אתה מְפנה?״ היא אמרה אחרי ששׂבעו. ״אני אביא את מרגרטה.״

מיד הוא התחיל לאסוף צלחות וכוסות.

הוא היה זריז, ותנועותיו גסות מעט, וכלי החרסינה נקשו בין ידיו. היא עצרה את נשימתה – מערכת כלי האוכל הייתה ירושה שהשאירה אחריה הסבתא הצרפתייה של מרגרטה. היא עצמה ניגשה להוֹל שבכניסה ונעלה נעליים. היא פתחה את הדלת וחשה את חום השמש ואת הרוח קלה, ואת כל ניחוחות העשב והיער. ואז היא הקיפה את פינת הבית והלכה לעבר עץ האדר.

תחושה מבעיתה הציפה אותה.

הקטנה פשוט פרחה לה מהראש.

היא האיצה את צעדיה. משהו בעגלה נראה משונה, היא חשבה. היא ניצבה במקום שבו השאירה אותה, ליד הגזע של עץ האדר, אבל השמיכה הייתה מקומטת. הילדה כנראה בעטה אותה מעליה, היצורים הקטנים האלה הרי מתנועעים כל כך הרבה, היא חשבה תוך שהיא נאבקת בפחד. כי עכשיו ראתה את הדם. היא משכה את השמיכה וקפאה באימה. הילדה הייתה מכוסה בדם. לילי קרסה על העשב. שכבה והתפתלה על הארץ ולא הצליחה לקום. היא רצתה להקיא, הרגישה משהו חמוץ עולה בגרון ופלטה צעקה מזעזעת.

קרסטן הגיע בריצה. הוא ראה אותה שרועה על הקרקע וראה את הדם, חלקלק וכמעט שחור. הוא הגיע לעגלה בארבעה צעדים, הרים את הילדה ואימץ אותה אל חזהו, וקרא לה לגשת ולהביא את המכונית.

״מהר, לילי,״ הוא צעק. ״מהר!״

היא השיבה בגניחה. הוא צעק בקול חזק עוד יותר. הוא שאג כמו חיית טרף, והשאגה, בסופו של דבר, עוררה אותה לפעולה. היא קמה ורצה אל מוסך החניה, קלטה שהמפתחות לא אצלה, המשיכה לתוך הבית ומצאה אותם תלויים על וו בכניסה. ואז היא התיישבה מאחורי ההגה. יצאה בנסיעה לאחור. קרסטן משך בחוזקה את הדלת והתיישב, מרגרטה בזרועותיו. הוא מישש את גופה, חיפש מתחת לבגדים.

״אני חושב שהיא מדממת מהפה,״ הוא אמר בנשימה עצורה. ״אני לא בטוח, אני לא מצליח לעצור את הדימום! את לא יכולה לנסוע יותר מהר?! יותר מהר, לילי!״

אחר כך לא היה איש מהם מסוגל לשחזר את הנסיעה לבית החולים סֶנְטַרְלסיקֵהוּסֵה. קרסטן זכר במעומעם שחצה בריצה את אולם הקבלה והדף ופתח זוג דלתות זכוכית. רץ בפראות במסדרונות עם הילדה המדממת בזרועותיו, נואש לעזרה. לילי לא זכרה דבר. העולם הסתובב במהירות כה רבה, והיא נתקפה סחרחורת. היא רצה אחרי קרסטן במסדרונות, כמו ארנבת שבורחת מצייד, בידיעה שהכול נגמר.

סוף־סוף הגיעו מולם שתי אחיות. אחת מהן קרעה את מרגרטה מזרועות האב ונעלמה מעבר לְדלת.

״תישארו כאן!״ היא צעקה.

זאת הייתה פקודה.

ונעלמה.

הדלת הייתה עשויה זגוגית חלבית אטומה. בסוף המסדרון הייתה פינת ישיבה קטנה, והם התיישבו בכיסאות נפרדים. לא היה להם מה לומר זה לזה. אחרי כמה דקות ניגש קרסטן אל מתקן המים הקרים שמתחת לחלון. הוא משך כוס נייר, מילא אותה והגיש ללילי. היא העיפה אותה מידיו בצעקה.

״היא השמיעה קולות,״ הוא ניסה. ״לא שמעת? היא נשמה, לילי, אני לגמרי בטוח.״

הוא עשה סיבוב בחדר.

״הם יטפלו בזה!״ צעק. ״היא תקבל עירוי דם. והגענו מהר.״

לילי לא ענתה. נער שידו נתונה במִתלה פסע הלוך וחזור במסדרון במרחק מה מהם. כנראה הסתקרן לדעת יותר על הדרמה המתחוללת לנגד עיניו במרחק של כמה מטרים, ונעץ בהם מבט חסר עכבות.

״למה הם לא יוצאים אלינו?״ לחשה לילי. ״מה הם עושים?״

היא הרגישה כאילו היא בתוך תוף.

התוף הסתובב במהירות עצומה. אלה לא החיים ולא המוות. אחר כך יתייחסו שניהם אל הרגעים האלה כאל גיהינום של ממש. גיהינום שנגמר באחת, כשהגיחה האחות מבעד לדלת הזכוכית ומרגרטה בזרועותיה. היא הייתה עטופה בשמיכה לבנה. להפתעתו ראה קרסטן שהיא מנופפת בידיים.

״היא בריאה לגמרי,״ אמרה האחות.

קרסטן לקח אותה בידיים, הרגיש את הגוף הקטן, החמים.

הוא פתח את השמיכה בידיים מתוחות. מרגרטה הייתה עירומה פרט לחיתול חד־פעמי.

״היא בריאה לגמרי,״ חזרה ואמרה האחות. ״הדם לא היה שלה. התקשרנו למשטרה.״