עשי ש… 1: עשי שאזכור

1

לפני שנה

ג'קי

רעש מחיאות הכפיים נשמע ברחבי האולפן, ומגביר את החרדה שאני חשה. כפות ידיי מזיעות. אני מביטה במראה, בהחלט לא מבט אחרון, וסוקרת את דמותי. חליפת מכנסיים לבנה ואלגנטית, ז'קט לבן, ומתחתיו גופיית משי דקיקה שחורה ששוליה בולטים. שערי משוך לאחור ולבקשתי המאפרת לא איפרה אותי בכבדות, למרות הפצרותיה שמדובר בתוכנית טלוויזיה ואני חייבת להיות מאופרת היטב, כדי 'לעבור מסך כמו שצריך'.

שיט. כל העניין מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני מתחמקת מהופעות מתוקשרות כאלה מאז ומתמיד. שלושת הספרים שכתבתי הפכו רבי מכר במהירות, הסכמתי לראיונות טלפוניים קצרים לבלוגרים שונים וכתבות נישה לעיתונים ולמגזינים. תמיד ביקשתי שישתמשו בתמונות יחסי הציבור המופיעות על גב כריכות הספרים וזהו. לא הסכמתי להיחשף מעבר לכך, אבל כשחתמתי על חוזה עם אחד האולפנים הגדולים בהוליווד, חתמתי גם על חשיפה והתחייבתי למה שנדרש ממני במערכת יחסי הציבור של האולפנים. מכרתי את זכויות ההסרטה של הספרים וקיבלתי בשמחה את האדפטציה1 של הספרים לתסריטים. שניים מהם בשלבי הפקה מתקדמים והשלישי בהמתנה. עכשיו אני מתקדמת בכתיבת תסריט גולמי שלא מתבסס על ספר שלי. אני מבוהלת, אבל נהנית מכל רגע.

בשנה האחרונה נעזרתי בשירותיו של מנהל. לא הייתה לי אפשרות מעשית אחרת, כיוון שההצעות זרמו בקצב מטורף ואני רציתי להתעסק רק בכתיבה ולא בשום דבר אחר. וכשכל ענייני האדמיניסטרציה סביבי נערמו וכילו זמן כתיבה יקר, הבנתי שחבל על האנרגייה המיותרת ומנהל צמוד יעשה עבורי את העבודה. למרבה המזל, מאט - חבר ילדות, שהחברות בינינו לא פחותה מקרבת דם, שחקן הורס, נשוי ולגמרי גיי - הכיר לי את מייק, המנהל שלו. מייק הבין שאני עובדת מסביב לשעון ובכל רגע נתון יכולה להתנתק מהסביבה, ולכתוב במחברת שתמיד איתי כל קצה חוט שעולה בדעתי. הוא התאים עצמו לסגנון שלי ותמיד מוכן להציע הצעות, רעיונות, מועדי הגשה ולאחרונה גם ראיונות לתקשורת. לא נדנדתי לו בכלל ואם הוא לא היה מתקשר אליי, כנראה לא היה שומע ממני שבועות שלמים.

עד היום.

עכשיו הוא יבין מה זה כשאני מנדנדת.

הדקות עוברות ורמת הלחץ שלי עולה.

אני מקלידה במהירות הודעה למייק (כבר שלחתי אליו חמש הודעות בשעה האחרונה):

אני: פפפאק, מייק תוציא אותי מפה.

מייק: חחחחח, אמרתי לך שעדיף שאצטרף אלייך.

אני: לא מסוגלת להיכנס לשם. פליז. פליז.

מייק: ג'קי, די! את מחויבת, וידעת מראש בדיוק מה זה אומר. קחי נשימה, עשר דקות וזה מאחורייך.

אני: לך לעזאזל, אתה מפוטר.

מייק: אוהב אותך...

עוד מבט במראה, אני לא עומדת בזה. למה לעזאזל הסכמתי? שייקחו את הכסף שלהם ויעזבו אותי בשקט.

אחת מעוזרות ההפקה ניגשת אליי, "מיס..."

אני קוטעת אותה בחיוך, "תקראי לי ג'קי, בבקשה. ותרי על הרשמיות."

היא מחייכת, מנומסת וזהירה, "בכל אופן, סליחה על ההפרעה, נשארו עוד כמה ספרים שלא חתמת עליהם..." היא נותנת לי עט ומלווה אותי לצד האולפן לחתום על כמות נכבדה של ספרים.

אני מרימה את הספר הראשון ושואפת את הריח הממכר של ספר חדש ולאחר מכן בזריזות חותמת על כל הספרים. אני מסיימת וחוזרת לחדר האירוח הקטן שהוקצה לי. קולות הצחוק שנשמעים מהאולפן נינוחים ונהנים. לא הצלחתי לראות מי מתארח לפניי בתוכנית, אך אני יודעת שזו תוכנית האירוח הגדולה בארצות הברית. מייק אומר שזה כבוד גדול שבהחלט מגיע לי.

שיהיה.

עוד נשימה. אני מרגישה שהדופק שלי עולה, פרץ אדרנלין מתפשט בגופי ואין לו איך להתפרק החוצה. עוזר הפקה אחר ניגש אליי, "ג'קי, ממש עוד כמה דקות את עולה." למראה פניי הוא מחייך ומנסה להרגיע, "אל תדאגי, זה רק הטוק־שואו הכי גדול בעולם... שלושים מיליון צופים בכל שבוע".

אני כמעט מועדת. "תודה, באמת," אידיוט. את מי הוא חושב שהוא מצחיק? נראה מה יעשה אם אסתלק מפה.

הוא מוביל אותי במסדרון ארוך ועוצמת הרעש מתגברת. אני עומדת בכניסה לאולפן, מאגרפת ומשחררת את כפות ידיי. רצף צפצופים מודיע על קבלת הודעות, הפעם הן מקבוצת החברים שמלווים אותי מילדות:

מאט: ג'ק, את בטח על סף בריחה. תישארי שם ותעשי את זה כמו גדולה.

רובי: הכול יהיה בסדר, דברי איתנו כשתסיימי.

אלנה: נהדר, רובי, לאישתך אתה לא עונה להודעות... נטפל בך אחר כך. ג'קי, אוהבת אותך! יהיה מעולה. אל תדאגי.

רובי: פאק. סליחה, בייבי...

אלנה: זה ידרוש הרבה יותר מזה, בייבי.

ג'ייקוב: ג'קי, אוהב אותך! זה קטן עלייך.

ג'ייקוב: מאט, אני בדרך הביתה.

ג'ייקוב: מאט?

מאט: מה נסגר איתכם, רדו מההודעות עכשיו.

אני בוהה בצג הטלפון. הייתי צריכה להסכים שיגיעו לפה, אבל לא רציתי להטריח ולהטיס אותם לשיקגו. חבל. זה היה יכול להיות כיף.

אני: סלפי לחוץ.

מרימה את המכשיר ומצלמת את עצמי כוססת ציפורניים.

ג'ייקוב: זה סלפי קצת סקסי...

אני: כן, בסדר, ג'ייק, כל תמונה שלי סקסית אצלך. אתה בטוח שאתה גיי? מאט?

מאט: אני מבטיח לך שהוא גיי... לגמרי.

אני: אוהבת אתכם. מסיימת בינתיים.

מחיאות כפיים רמות מודיעות שהריאיון הראשון הסתיים. תכף אני עולה ל'גרדום'.

אני עוצמת עיניים, שואפת כמה נשימות עמוקות. נשימות מטהרות קוראים לזה, אבל לא נרגעת. עוד נשימה עמוקה והפעם מריחה ניחוח עדין של בושם רענן, גברי. וואו, נעים. שואפת נשימה נוספת, עדיין בעיניים עצומות. כשאני פוקחת עיניים עומד מולי הדבר ההורס ביותר שראיתי בחיי, וזה ממש לא עוזר לי להירגע - גבוה, שזוף, שיער ערמוני, עיניים בגוון דבש - וכל הטוב הזה ארוז בחולצה שחורה מכופתרת ומכנסיים שחורים, ומבט מהפנט שמסתכל ישירות אליי.

רגע.

אליי? אני מסובבת ראשי. אין אף אחד מאחוריי.

יצירת המופת הזאת ממשיכה להסתכל אליי ועכשיו גם מחייכת.

"היי, אני ג'ושוע, אממ... ג'וש."

היי, לכל הרוחות, אני ממש לא זוכרת איך קוראים לי כרגע.

"ג'קי," אני מחייכת.

"את נכנסת עכשיו?" הוא שואל בקול נמוך וסקסי כל כך. הוא יכול לדווח על פקקי תנועה או להקריא ספר טלפונים ברדיו בקול הזה ואני בטוחה שיהיו לו מיליוני מאזינות בכל יום.

"כן... כן," אני משיבה, "אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לעשות צעד אחד לכיוון הבמה." הידיים שלי רועדות חזק כל כך וגלים עוברים בכל גופי.

הוא מסתכל בי מסוקרן ושואל, "זו הפעם הראשונה?" ושוב המחשבות שלי נודדות, הקול שלו מרחיק אותי שנים ארוכות אחורה לזיכרון ישן על פעם ראשונה מסוג אחר, פעם ראשונה שהייתה גרועה כל כך, ובחיי יכולה הייתה להיות טובה יותר. טובה הרבה יותר. אם היה לבחור (שאת שמו אני לא זוכרת וזה אומר הרבה) לפחות קול כזה שלוחש לי באוזן.

וואו, מאיפה זה בא? אני תוהה עוד כמה שטויות אני מסוגלת לחשוב בזמן קצר.

אני נושמת עמוק ומריחה שוב את הריח המדהים שאופף אותו וסוף סוף עונה לו, "זו תהיה פעם ראשונה אם אצליח להיכנס לשם ובהחלט אחרונה! אני לכאן לא חוזרת... היה לך פעם התקף חרדה? אתה מכיר את הסימנים? אני חושבת שיש לי התקף חרדה או התקף לב." אני לחוצה כל כך, על סף התפרקות, "לא מסוגלת להיכנס לשם... ממש לא." ליבי הולם חזק, אני נשענת על הקיר שלצידי.

רוצה הביתה.

ג'וש

אני בוחן את הקטנטונת שנשענת על הקיר. היא עוברת התקף חרדה או פחד במה מטורף, שלא ראיתי בחיי. מה, לעזאזל, היא עושה פה?

היא כנראה מישהי חשובה, אחרת לא היו מזמינים אותה לתוכנית. אנשים חולמים על הזדמנות כזאת. בברלי'ס טוק־שואו - כל מי שרוצה להיות מישהו בעולם הזה ינשק את רגליה של בברלי כדי להיות מוזמן להופיע עשר דקות בתוכנית שלה. במילה אחת היא מרימה כוכבים או מורידה אותם בחבטה לקרקע. איך התגלגלה לתוכנית האירוח של בברלי מישהי שממש לא רוצה להשתתף, כשמאות אחרים מתחננים להזדמנות? היא חייבת להבין שהקריירה שלה עלולה להתרסק אם היא תסתלק מפה. בברלי יכולה להיות חסרת רחמים אם מישהו פוגע במוניטין שלה.

אני צועד צעד קטן לעברה, מצמצם מעט את המרחק בינינו, עיניה עדיין עצומות. יפהפייה. שיער חום ערמוני חלק וארוך, עיני שקד ענקיות בצבע דבש דומה כל כך לשלי, עור שמנת בהיר ושפתיים שיכולות לעשות דברים מדהימים... משהו בה גורם לי לא להסתלק לענייניי, כמו תמיד. אני רוצה לסיים כאן ולחזור ללוס אנג'לס, הביתה, אבל ממוגנט אליה ומרגיש צורך לא ברור לעזור לה. היא נראית לגמרי חסרת אונים, מבולבלת ומבוהלת. אני מקבל החלטה מהירה, בעייתית בכל קנה מידה, אבל בברלי המכשפה תאהב אותה, ואם לא - היא תצטרך להתגבר, אחרת הריאיון שלה יתפוצץ.

אני שומע את בברלי מדברת עם הקהל באולפן, "יש מישהו בקהל שלי שלא אוהב ספרים?" מחיאות כפיים ושריקות. "מי קרא והתמכר כמוני ל'מרכבות בשמיים'?" מחיאות כפיים סוערות ושריקות.

אני מביט בג'קי. היא נראתה מוכרת וסוף סוף אני מחבר את השם לפנים שלה. עיניה עדיין עצומות והיא שואפת ונושפת, "אני חולמת על סיגריה..." היא לוחשת בשקט.

"תרוויחי אותה ביושר אחרי שתסיימי פה," אני משיב.

"ששש... אני יושבת בלילה במרפסת הבית שלי מול המחשב. שקט, אני כותבת, שותה קפה ומעשנת סיגריה... לא מפריעים לי כשאני כותבת," היא אומרת בחצי חיוך.

היא פוקחת עיניה. "ג'קי סאליבן, רבותיי!" בברלי קוראת בהתלהבות, ג'קי נרעדת, מחיאות הכפיים ממשיכות ועוזר הבמאי מאותת לה להיכנס.

היא עומדת במקומה ולא מצליחה לזוז. אני צועד חצי צעד קדימה, מושיט לה יד ומשלב אצבעותיי באצבעותיה. היא מתבוננת בהפתעה באצבעותינו השלובות ואז בעיניי, היא לא נרתעת אלא מהדקת את אחיזתה. מעניין...

אני מוביל אותה לאולפן. הקהל משתולל. בברלי קמה על רגליה ובמבט שואל מעבירה עיניה ביני לבין ג'קי. המולה סביבנו, כנראה בגלל ידינו השלובות. אני מלווה אותה לספת האירוח במרכז הבמה ומכוון אותה שתשב סמוך לבברלי.

"ג'קי סאליבן," בברלי מחייכת. מקצוענית שכמותה, היא יודעת לתמרן היטב. "ברוכה הבאה." ג'קי מחייכת ואני לוחץ את אצבעותיה של ג'קי בעידוד.

"תודה, בברלי." היא מסובבת פניה לקהל היושב באולפן, מנופפת בידה הפנויה, "שלום לכולם."

היא זוכה שוב למחיאות כפיים.

"לפני שנגלוש לעולם הדמיון, אני חייבת לשאול אותך מה זה?" בברלי מצביעה על אצבעותינו השלובות.

"זו האפשרות היחידה שעמדה בפניי, אחרת לא הייתי מסוגלת לעלות לבמה," ג'קי משיבה בהומור. "התקף חרדה היסטרי... פשוט לא הצלחתי לאסוף את עצמי." היא מסובבת פניה אליי ומחייכת חיוך רחב. "ו... נו, את יודעת... תסתכלי עליו, כזה הורס, מי הייתה מוותרת על ההזדמנות." היא קורצת, בברלי והקהל פורצים בשאגות צחוק.

ג'קי נרגעת לאט, אבל לא משחררת את ידי.

"מסכימה איתך בהחלט! ג'ושוע ריד, אני לא מכירה מישהי שהייתה מוותרת על ההזדמנות..." בברלי מפנה אליי את מבטה, "נפגשתם בעבר?"

אני מחייך. "ממש לא... כלומר, כן... מתברר שאני לוקח אותה איתי למיטה כל ערב," אני צוחק ושומע שריקות באולפן. ג'קי מסתכלת אליי במבט המום ובברלי מרימה גבה. "רגע, רגע," אני נהנה מכל רגע, אבל חייב להעמיד דברים על דיוקם, "אל תשתוללו, רק עכשיו הבנתי מי היא. אני קורא כל לילה את 'מרכבות בשמיים'."

שוב מחיאות כפיים.

ג'קי נרגעת לצידי ובברלי מחייכת בשביעות רצון, היא כבר יודעת שהריאיון הזה יעשה כותרות מטורפות. "ג'וש - הורס, מצליח, שחקן עולה בשמי הוליווד - אתה אומר לי שבמקום לצאת לבלות, אתה קורא ספרים בערב?"

"בהחלט כן, בברלי, לא רק, אבל כן. יש לי ילד בן שלוש, כך שלצאת לבלות כל ערב זה לא בא בחשבון." אני מרגיש שג'קי נדרכת לצידי ומנסה לשחרר את אצבעותיה. אני מהדק את אחיזתי, מבין איך זה נשמע באוזניה.

ג'קי

מה? יש לו ילד... איך הוא מרשה לעצמו לשלב איתי ידיים ככה בטלוויזיה? אם אישתו תראה את זה... אידיוט. אני מנסה למשוך את ידי, אבל הוא מהדק אחיזתו.

הוא רוכן אליי ולוחש בשקט "אני לא נשוי, תירגעי." הריח המדהים שלו עוטף אותי שוב, אני מרפה את גופי ומיטיבה אחיזתי בידו.

"ג'קי, יקרה, נחזור אלייך." בברלי פונה אליי בחיוך רחב.

אני משחררת נשיפה, מבוהלת, "דווקא נהניתי מאיך שזה התנהל עד עכשיו..." אני ממהרת לומר.

ג'וש צוחק בשקט. צחוק נמוך וסקסי. ביג לייק.

"ספרי לי קצת על הספרים שלך..." בברלי משרה אווירה נינוחה ועד מהרה אנחנו גולשות לריאיון שמתנהל כמו שיחה בין חברים ולא ריאיון בקנה מידה פנומנלי.

בברלי מנווטת את השיחה לאזור הנוחות שלי - לספרים ולדמויות שבהם, לעולם הפנימי העצום שיצרתי בטרילוגיית 'מרכבות'. הזמן חולף מהר, אבל אני לא משחררת לרגע אחד את ידי מידו של ג'וש. הוא יושב לצידי, קשוב לשיחה הקולחת וברשותה של בברלי שואל כמה שאלות על 'מרכבות בשמיים' - הראשון מבין שלושת הספרים בסדרה. גם הוא לא משחרר את ידו. כנראה בשלב מסוים נרדמת לו היד, והוא מסיט אותה לחיקו ומושך את ידי איתה.

"תוכניות לעתיד הקרוב, ג'קי?" בברלי רומזת שאנחנו לקראת סוף הריאיון. תודה לאל.

"לצאת מכאן על הרגליים ולהירגע," אני מגחכת.

בברלי משיבה מייד, "אני חושבת שהיה פחות מפחיד ממה שחששת."

אני מפנה מבטי לג'וש, "פחות בהחלט!" ומסתובבת לבברלי, "ולהשיב לשאלתך ברצינות - הספר החדש שלי 'חולמת בעיניים פקוחות' יצא לאור בימים אלה. אני עובדת על תסריט לאולפני 'גולדן', שלא מבוסס על ספר שלי, אלא כותבת תסריט חדש לגמרי. במקביל, שני ספרים מתוך סדרת 'מרכבות' נמצאים כבר בשלבי הפקה מתקדמים. ונוסף על כך, אני כבר חושבת על חומרים לספר חדש."

"יש לך זמן לנשום בכלל? מרכבות בשמיים, מרכבות בים, מרכבות על האדמה. יהיה המשך?"

"לא. הסיפור של רייס וסנדי הסתיים. אני יודעת שרוצים עוד ועוד מהם, אבל הם צריכים לנוח, מגיע להם סוף טוב, לא?" הקהל שואג בהתלהבות.

רייס וסנדי - הדמויות האהובות עליי - הפכו לשם שגור בכל מקום, הם קרמו עור וגידים. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

"או־קיי, יקירה." בברלי נעמדת, "היה לי העונג לארח אותך כאן." היא מישירה מבט אל ג'וש "והיה לי עונג כפול שנשארת איתנו, ג'וש." הוא משיב לה חיוך רחב ומדהים. "אני יותר ממאושרת שיש בידי עותק חתום של 'חולמת בעיניים פקוחות'." היא רוכנת אליי לנשיקה וחיבוק חמימים ומסתובבת לקהל הנאמן שלה, "ויש לי עותקים חתומים בשביל כולם!" מחיאות כפיים נלהבות נשמעות ברחבי האולפן.

עשיתי זאת. זה מאחוריי. עכשיו עליי לצאת בלי למעוד או להשתטח על הרצפה לעיני כולם.

ג'וש עדיין מחזיק בידי ומוביל אותי החוצה, אנשי ההפקה ניגשים אלינו לנתק את המיקרופונים הקטנים, ואני שלובת ידיים עם ג'וש. הוא באמת מקבל את זה בסבלנות רבה.

"אמממ... אני חושב שאת יכולה לשחרר כבר את היד שלי." הוא אומר בהרמת גבה, כשאנשי ההפקה סביבנו פורשים לעיסוקיהם. האמת, שממש לא מתחשק לי, התכוונתי להמשיך איתה את היום, ואם אפשר עם הגבר המחובר אליה.

"תודה רבה, ג'וש, באמת, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת בלעדיך. זה מדהים איך שחשבת ללוות אותי לשם." אני מברברת ברצף, לא רוצה שהוא ילך. "ממש שלחת אליי יד." אוי, אלוהים, לא אמרתי אה זה כרגע, מרגישה חום עולה מצווארי לעבר פניי. "אני רק לוקחת את התיק שלי." אני סבה על עקביי ונמלטת.

ג'וש

היא מסמיקה. האמת, גם אני הייתי נבוך במקומה. איזו התחכמות מילולית מצחיקה. אני נושך את פנים הלחי, כדי לא לפרוץ בצחוק. וואו, בוחן אותה שוב ונשמתי נעתקת. היא יפהפייה ועדינה, מצחיקה ושנונה. היא ממש נמלטת מפה, נבוכה.

אבל היא סיבוך ואני לא רוצה סיבוכים, לא בשלב זה של החיים, רק בשנה האחרונה התחלתי לזרום לקיום מאורגן ולא כאוטי. אבל בכל זאת משהו בה מושך ולא מאפשר לי לסיים את המפגש הלא צפוי הזה ב'תודה ובהצלחה בהמשך', כמו שאמור להסתיים. אז אני נשאר, ממתין שתחזור מחדר האירוח הקטן. היא חוזרת ובידה תיק ענק, שכנראה שוקל יותר ממנה. מה, לעזאזל?

"לאן את ממשיכה מכאן?" המילים יוצאות מפי, לפני שאני מרסן אותן.

"אני כרגע גרה בלוס אנג'לס, אבל הטיסה שלי יוצאת משיקגו מחר אחר הצוהריים. אחזור למלון וכיוון שעדיין מוקדם, אצא לטייל קצת... אלא אם אמצא השראה לכתוב."

או־קיי, אז... מה... "אפשר להצטרף אלייך?" למה אני לא סותם? עכשיו אצטרך לדחות את הטיסה. שיט.

החיוך שעל פניה שווה את זה. "בשמחה. אין לי כיוון או משהו. סתם רוצה להסתובב, לאכול, להסתכל בחלונות ראווה, בחנויות, בנוף."

הרבה זמן לא הסתובבתי כך סתם בלי שעדר צלמים מטורפים ירדפו אחריי. אני מוכן לנסות. "אני איתך. אקח אותך לבית המלון, כדי שתשאירי שם את המפלצת הזאת שאת קוראת לה תיק." אני אומר.

היא שוב מחייכת חיוך עדין, "מעולה. ואגב, זה תיק עם כל הדברים שאני צריכה, לא מפלצת." אני מגחך ואנחנו יוצאים מהאולפן.

רוברט - שומר הראש שלי, הנהג, הבייביסיטר המלווה אותי לכל מקום - כבר מחכה בחוץ, נשען בגבו על המכונית. כשהוא רואה אותי, הוא מתיישר, "היי, בוס. לשדה?" אני מסמן לו לחתוך. הוא רואה את ג'קי לידי, מרים גבה, מחניק חיוך וממתין, מניאק.

"רוברט, תכיר, זו ג'קי," ובחיוך זחוח אני פונה לג'קי, "ג'קי, אל תרגישי שאת חייבת להתייחס אליו. הוא קוץ בתחת." היא צוחקת ומושיטה לו יד, "נעים מאוד." רוברט עדיין עומד סמוך למכונית, ממתין ויודע שהוא מעצבן אותי, אני שוקל להכניס לו אגרוף.

אני מזרז את העניינים, "טוב, קדימה, ניקח את ג'קי למלון שלה ומשם נחליט לאיזה כיוון לטייל." אנחנו נכנסים למושב האחורי של המכונית, רוברט מתיישב במושב הנהג ומסתכל עליי במראה.

"לטייל אתה אומר..."

אני מתעלם ממנו, "ג'קי, לאיזה מלון אנחנו נוסעים?" אני מתמקד בה ולא משיב מבט לרוברט.

"וולדורף אסטוריה."

רוברט מחייך חיוך רחב. "לא ייאמן, זה בדיוק המלון שאנחנו לנים בו." בן זונה. "אז עד מתי את בשיקגו?" הוא ממשיך עם ג'קי, מתעלם ממבטי האזהרה שאני שולח אליו. אני חייב לפטר אותו...

"הטיסה שלי מחר אחר הצוהריים," היא משיבה לו בנימוס.

"וואו, ממש מפתיע, אם אני לא טועה גם הטיסה שלנו יוצאת מחר אחר הצוהריים."

אני חייב לעצור את זה, לפני שהקרצייה יעביר אותנו לדירה אחרת גם בלוס אנג'לס. "או־קיי. המלון במרחק כמה דקות נסיעה. אם את רוצה להחליף בגדים או להתרענן, קחי את הזמן."

רוברט פותח את הרדיו וצלילי רגאטון עדינים מתנגנים במכונית, ג'קי מבקשת ממנו להגביר את העוצמה. השיר 2Si No Vuelves של Gente de Zona מתנגן ברוך וג'קי שרה איתו. אוי, היא שרה גרוע כל כך שזה מצחיק, אבל לפחות את המילים היא יודעת. כעבור זמן קצר רוברט מגיע לחניית הכניסה למלון ואנחנו יוצאים, אני מלווה את ג'קי למעלית ואנחנו קובעים להיפגש בתוך חצי שעה בג'ינס ובטי־שירט.

דלתות המעלית נסגרות ואני ממהר לדלפק הקבלה. רוברט כבר שם מטפל בסידורי הלינה. אני מקווה שיש סוויטה פנויה, ואם אין, מצידי שיישן ליד הדלת. המזוודה שלי בידו ואנחנו מתקדמים למעליות.

1. תהליך עיבוד ספר לתסריט.

2. אם לא תחזרי.