עד הקצה 2: עד שניפול

פרק ראשון

"טוקיו?"

 

קולה הצורם של רווית התגנב לאוזניה והעצים את כאב ראשה. היא התרוממה מהספה עליה ישבה, הזדקפה ועטתה על פניה מבע רציני.

"יצאת מדעתך?"

 

רווית נתנה בה מבט מאוכזב ומלא בכעס. "זה עתה יצאת מבית החולים, עדיין לא הספקת להחלים." היא צעדה הלוך ושוב והוסיפה בקוצר רוח: "ועוד לאחר שגיליתי ששיקרת לי לאורך כל הזמן הזה." היא שילבה את ידיה ורטנה. "הוא גנב!"

 

"הייתי מעדיפה לקרוא לעיסוקו מומחה לרכישות מורכבות." ניקול ענתה בחיוך עקום.

 

רווית נחרה בבוז.

 

"הוא עוסק בסחר בעתיקות מתחת לשטיח," ניקול הדגישה, חשה צורך לצאת להגנתו של בחיר לבה אף על פי שידעה שהיא נשמעת מגוחכת.

 

"תגדירי את עיסוקו איך שאת רוצה, דרלינג. בסופו של דבר הוא פושע ויישאר פושע!"

 

ניקול כבר לא יכלה להכיל יותר את הביקורת שרווית הטיחה בה. היא הרגישה את הטינה גואה בה עד כדי כמעט התפרצות אך רווית לא עמדה לוותר בקלות.

 

"אני! החברה הטובה ביותר שלך. אחותך מאז שהיינו ילדות! מעולם לא חשבתי שתסתירי ממני דברים. גיא קיבל את העובדה שאנחנו בלתי נפרדות אך את- "

היא הניפה ידה כלפי ניקול בביקורת. "את נתת לבחור המזורגג שלך להפריד בינינו, ל'מומחה לרכישות מסובכות' שלך." טון קולה נטף זלזול. היא חגה על עקביה וצעדה לעבר המטבח. ניקול הביטה בה וחשבה לעצמה שאם זה לא היה כל כך עצוב זה היה ממש משעשע.

 

ניקול שמעה את המים זורמים בכיור של המטבח וצעדה אחריה. "בתור אחת שלא נוקפת אצבע ועדיין מקבלת על כך שכר אין לך זכות לבקר את כישוריהם האינטלקטואלים של אחרים." הטון שיצא מתוכה היה לא פחות מזלזל משל רווית.

 

עיני הדבש שלה נפערו בתדהמה ומבט מופתע קפא על פניה. "אני לא מאמינה שאמרת לי דבר כזה הרגע!"

 

"רווית. את חייבת להבין שלא יכולתי לספר לך דבר. אם הייתי מכניסה אותך בסוד העניין הייתי מסכנת אותך."

 

"בולשיט, דרלינג." היא נחרה בבוז. "אני שונאת אותו. הוא לא בשבילך. את, יותר מכולם, צריכה לדעת שהלב לא תמיד באמת זקוק למה שהוא רוצה. היכן היה הראש שלך? ניקול שאני מכירה לעולם לא הייתה מסכימה לצאת עם פושע. את טובה מדי עבורו, הוא אינו מתאים לך. אני פשוט לא מבינה אותך. יש בך נטייה להרס עצמי?"

 

"רווית!" ניקול קטעה את דבריה בצעקה כה חזקה עד שגרונה התכווץ כאילו נכווה.

 

"אין לך זכות להתעצבן עליי," רווית תקפה אותה שוב תוך שהיא מנופפת באצבעה כלפיה. "זכותי לומר לך את האמת בפנים. מאז ומעולם הייתי שם עבורך. נתתי הכול- את כולי, את הנשמה שלי. עכשיו את נותנת למה שמו את חייך אף על פי שהוא הסיבה שבעטיה נכנסת מלכתחילה לכל החרא הזה."

 

"קודם כל, נכנסתי לכל החרא הזה," היא סימנה בידיה מירכאות כפולות, "בגלל דרור. אין שום קשר בין אייל לבין העובדה שדרור ואחיו חיפשו קופסה מזורגגת כלשהי ואל תשכחי שאייל היה מי ששחרר אותי לאחר שנחטפתי אז אל תאשימי אותו. צר לי שאת שונאת אותו רווית." נימת קולה נעטפה באכזבה. היא הניחה את ידה על כתפה של חברתה בתנועה מנחמת.

"שלושה אנשים חשובים לי בכל העולם הזה והוא אחד מהם. אני אוהבת אותו, רווית. דווקא את צריכה להבין אותי."

 

רווית המשיכה לנעוץ בניקול מבטים רוויי כעסים. "דרלינג," קולה התרכך לפתע. "את פשוט נתת לזיון אחד להפוך את עולמך."

 

ניקול נרתעה בכעס. "אז אני מבינה שגם גיא הוא רק זיון שהפך את עולמך? כי לפי מה שאני רואה את עדיין מזדיינת אתו."

 

רווית מצמצה בעיניה בחוסר אמון. מבטה היה כה חודר עד שניקול הרגישה שעיניה קודחות חורים לתוך נשמתה. "אל תשווי את הפושע שלך לארוס שלי. זה כמו להשוות בין שמים לארץ."

 

"ובכל זאת אלוהים אחד ברא גם את השמים וגם את הארץ!" ניקול סיננה בארסיות מבין שיניה.

 

רווית נתנה בה מבט נוסף ארוך וחודר ואז יצאה מהמטבח. "חשבת על עתידכם כזוג? אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עבריין. כיצד תוכלי לחיות את חייך כשתאלצי להעיף מבט מעבר לכתפך לבדוק אם לא רודפים אחרייך בכל פעם שהוא יעשה תנועה חשודה?"

 

רווית הצמידה את כוס המים לשפתיה אך לא לגמה ממנה. "יש לו אויבים, ניקול." היא אמרה בשקט, "ואני בטוחה שיש בהם כאלה שירצו לנקום בו עבור דברים שעשה בעבר."

 

"הוא סיים עם כל זה."

 

"את בטוחה?"

 

ניקול לא הקדישה לשאלה זו מחשבה מעמיקה. נכון שירון מת וגם ריקו, אחיו של רודני סימונס, נתפס על ידי המשטרה, אך מה עם הפושעים האחרים הנוספים שאייל ביצע עבודות עבורם?

מאז ילדותו אייל הוא נוכל מקצועי ונושא על כתפיו עבר מורכב. היא שתקה. היא לא ידעה כיצד לענות על טענותיה של רווית ומאותה סיבה נמנעה מלציין בפניה מדוע הם נוסעים לטוקיו. על אף הבטחותיו של אייל לפרוש מעולם הפשע לאחר סיומה של העבודה האחרונה, ספקות רבים עדיין גדשו את לבה וספקות חדשים נוספו עליהם.

 

"אני לא רוצה לריב אתך," רווית הוסיפה. "את עדיין בשלבי החלמה ואני חושבת שהראש שלך זקוק לזמן ארוך במיוחד כדי לעבד את ההזיה שרקמת סביבך."

 

"את תצטרכי לקבל אותו." ניקול החזירה לה. "אני אוהבת אותו."

 

"גם את רונן אהבת, וגם את דרור."

 

"נכון, אהבתי, אך מה שחשתי כלפיהם לא משתווה לרגשות שלי כלפי אייל."

 

"השתנית." רווית עיוותה את פניה באכזבה.

 

רווית הרימה את התיק שלה מעל הספה ותלתה אותו על כתפה באגביות. "אני מציעה לך לקחת את הכדורים שרשמו לך בבית החולים. לדעתי הראש הוא הדבר היחיד שנפגע אצלך." היא הסתובבה וצעדה לעבר דלת הכניסה.

 

"מזל שאת לא הרופאה שלי!" ניקול צעקה אחריה אך רווית כבר יצאה.

מלבד כאבי הראש, ניקול חשה לחצים בחזה, כאלו שלא נגרמו בשל הפציעה שלה. רווית הצליחה להרתיח את דמה, לערער אותה. מה זה אומר עליה? תהתה.

דווקא החברה הטובה ביותר שלה צריכה להבין אותה. נכון שטרם התאוששה מהאירועים שהתרחשו לאחרונה, צלעותיה עדיין חבושות והיא כבר קופצת ל'הרפתקה' הבאה. האם היא פועלת נכון? הרי האפשרות לקחת את הרגליים ולעזוב פתוחה בפניה. האם לא יהיה נכון יותר עבורה לנסות למצוא קצת שלווה לאחר כל התלאות שעברה? מי מבטיח לה שהעתיד טומן בחובו משהו טוב יותר עבורה? היא כבר צלחה את שנות העשרים שלה. בגילה היא אמורה להתפקח, לראות את העתיד בצורה בוגרת יותר, מוצלחת ומתונה יותר, ללא מרדפים, בלי דילוגים ממדינה אחת לאחרת. עתיד נטול אקדחים שלופים, אלימות ודם.

 

התשובות לכל השאלות האלה לא היו באמת בעלות משמעות כי ניקול ידעה שכל מה שהיא רוצה הוא להיות אתו. הכאב שתחוש אם תהיה רחוקה מהאיש שטלטל את חייה מקצה לקצה יהיה הרבה יותר חזק מהכאבים שהיא חשה בצלעותיה החבושות ובראשה. החמצן שהיא נושמת בטבעיות לא יוכל לקיים אותה יותר כי הוא החמצן שמחייה אותה.

עצם המחשבה על שלא תהיה אתו יותר גרמה לה לכאבי בטן. רווית צדקה, היא אכן השתנתה. ניקול של היום היא לא אותה ילדה תמימה שהייתה.

 

מחשבותיה נדדו לרעיון שאייל העלה בפניה. באותו רגע הרעיון מצא חן בעיניה. היא באמת קיוותה שלאחר שיסיים את העבודה שלקח על עצמו לבצע בטוקיו, הם יעזבו הכול ויפרשו למקום טרופי כלשהו, רק היא והוא לטובת עתיד בהיר שטוף שמש ועתיר עצי קוקוס. רצונו לטפל באביה והאכפתיות שלו גרמו לה להבין שהגבר שבו היא מאוהבת הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה. כל מה שהיא רוצה זה רק להיות אתו ולא משנה לאן ייקח אותה.

 

מחשבותיה נקטעו כשהנייד שלה רטט. היא הסתכלה על הצג וראתה שמחייגים אליה מהעבודה.

"צהריים טובים אמנון." הבוס שלה ביקש לשאול לשלומה, כפי שנהג תכופות בימים האחרונים.

 

לא היה לה אומץ מספיק להודיע לו שהיא כנראה לא תחזור לעבודה בזמן הקרוב, אולי בכלל לא. היא החליטה לדחות את הבשורה המרה בינתיים, לפחות עד שתדע מתי הם עוזבים. היא הציעה לאמנון לקחת מחליפה מאחר ואף אחד מבין אנשי הצוות הקיים לא עמד בקצב שלה. צמרמורת חלפה בגבה כשדיווח לה שלמרות מותו הטראגי של ירון, החברה שהיה שותף בה ממשיכה לפעול כרגיל והכניסה קולקציה חדשה לכל-בו 'פינל' בימים האחרונים.

היא לא ידעה כיצד להגיב לכך. כל מה שקרה היה עדיין טרי מדי.

לאחר שהסכים לשקול את הצעתה, הבטיחה לו שתבוא לבקר.

 

"בייב." קולו של הגבר שלה שנכנס באותו הרגע לדירה שילח בגופה גלים של התרגשות. הוא נעמד מאחוריה ונשק לצווארה נשיקות מצמררות קלות כנוצה, מקניט אותה בדרכו המיוחדת. "אני מבטיחה אמנון, אל תדאג." היא הטתה את ראשה לאחור ואפשרה לאייל גישה ישירה לשפתיה, מתעלמת לחלוטין מדבריו של הבוס שלה. הניחוח הזה שלו שלא הצליחה לעמוד בו היה צירוף משכר וקטלני שרמז שהוא הילד הרע והיא הילדה הטובה שצריכה להישמר מפניו. היא ינקה את האוויר שפיזר סביבה בעת שחום ידיו עטף אותה בגעגוע.

ידיו שהתהדקו על מותניה סימנו לה לסיים את השיחה. "אני חייבת לסגור אמנון, יש פה משהו דחוף שזקוק לטיפולי ואני מבטיחה לבוא. להתראות." אם הייתה יכולה לרכז את אותו ריח גברי בבקבוק כמו בושם, הייתה מתיזה אותו על מצעי המיטה ומתגלגלת עליהם עירומה כמו מטורפת.

היא השליכה את הנייד על הספה עוד לפני ששמעה את אמנון נפרד ממנה והפנתה את פניה לאייל שיפגוש את שפתיה.

הוא לא המתין הרבה והתנפל על שפתיה ללא רחמים. החזה שלה כאב אך הדופק בין רגליה כאב יותר.

 

"הכול בסדר?" שאל כשניתק את שפתיו משפתיה ונשק לאפה. היא שחררה אנחה מתוסכלת נשכה את קצה שפתה. הוא משך אותה והושיב אותה על ברכיו. "ספרי לי או שאצטרך להוציא ממך את המידע בכוח."

 

"רווית... היא עדיין כועסת."

 

"אני מבין," הוא הביט לתוך עיניה והיא ראתה שאכפת לו.

 

"אולי כדאי שאנהל אתה שיחה בארבע עיניים ואסביר לה שאני רציני ושאין לה ממה לחשוש."

 

ניקול הטתה את ראשה בשובבות, הסתכלה עליו המומה. "היכן אייל שהכרתי? הגבר שלא היה אכפת לו מה אומרים עליו?"

 

הגומות שלו חייכו אליה. "אני חושב שג'ינג'ית אחת סקסית ומטריפה חטפה אותו ועד היום אני לא מוצא את החבר הכי טוב שלי."

 

היא החלה לצחוק. "אז עכשיו הכול מצוין." אמרה והדביקה לו נשיקה על שפתיו. הוא הרים אותה מעליו והעמיד אותה על רגליה. הוא קם וניגש למקרר.

 

מאז שהשתחררה מבית החולים חלפו שמונה שבועות ואייל עדיין לא נגע בה. היא הניחה שהוא פחד להכאיב לה אך יותר מכל הטרידה אותה המחשבה שהוא עדיין האשים את עצמו על כך שנפגעה בשל רשלנותו.

 

אותן עיניים ירוקות שאהבה היו מלאות בפחד. הוא נשא בהן את האשמה. בכל פעם שהביט בה היא ראתה את הזעם שלו משתקף בהן, אך גם הרבה כאב. היא לא האשימה אותו בדבר. די היה לה בכך שסיכן את חייו למענה כשהרג את ירון שחטף אותה. עצם העובדה שהציל אותה הייתה הרבה מעבר לכל משאלות לבה והיא ייחלה לכך שימחל לעצמו. הוא היה הגיבור שלה וזה יישאר כך לעולם.

 

"הדרכונים יהיו מוכנים בתוך שלושה ימים. אלכס ואני החלטנו להזמין כרטיסי טיסה כבר לשבוע הבא."

היא הביטה בו כשפתח בקבוק מים מינרליים ולגם ממנו. עיניה גמעו אותו עד שמבטיהם נפגשו. חיוך איטי ועקום הרים אחת מזוויות פיו והעמיק את גומת החן שלו. לבה החסיר פעימה. לרגע איבדה את שיווי משקלה. תתרכזי, לעזאזל. "מה עם אבא? אתה הרי לא יודע כמה זמן נשהה בטוקיו."

 

"בייב." קולו היה מתון ומרגיע.

הוא העביר את כף ידו הגדולה מעל פניה בליטוף עדין. "אני זקוק לך לידי. אין מצב שאסע לתקופה שאיני יודע כמה זמן תימשך ואת תישארי פה לבד ללא הגנה."

 

"אין סיכוי שאתן לך לנסוע בלעדיי כשיפניות יפהפיות כדוגמניות יתערטלו סביבך ויחוללו בך מעשים נתעבים."

 

"מישהי מקנאה?" הוא חבט בישבנה בשובבות.

 

"אאוץ'." היא צווחה בצורה סקסית, תמיד מצאה חן בעיניה ההתגרות שלו. היא חיכתה לרגע בו הוא יתגבר על העכבות שהציב ביניהם, יאבד את השליטה ויתנפל על גופה בתשוקה חסרת מעצורים. כבר כמה ימים היא מנסה לפתות אותו בצורה שובבה ומעט מתחנחנת אך הוא דחה אותה שוב ושוב בטענה שזה עדיין לא הזמן. היא עדיין לא החלימה והוא פוחד להכאיב לה. הוא לא הבין שעיקר הכאב שלה נבע מעצם דחייתו, מעצם האשמה שלקח על עצמו. היא השתוקקה אליו, גופה נזקק לו. איך תצליח לשכנע אותו שהיא מוכנה לקראתו כבר מהעשור הקודם? נמאס לה שהוא נוהג בה בכפפות משי מאז שהשתחררה, ומהתחשבותו האינסופית בה המתבטאת בכל דבר הכי קטן שהוא עושה עבורה- אם זה להאכיל אותה כמו ילדה קטנה, לשאת אותה למקלחת על כפיו, להידרך לפעולה עם כל תנועה הכי קטנה שלה... מספיק!

 

אייל נכנס לחדר השינה בדירתה שהיה עכשיו גם שלו. הוא היה השותף שלה, השותף האהוב עליה. חדר השינה שלהם הפך למבצר שבו יכלה לשהות ימים ולילות כל עוד הוא יחד אתה.

 

הוא הוריד מעליו את חולצת הטריקו וחשף לעיניה את הגב המושלם ביותר שראתה בכל חייה. לעתים מצאה את עצמה בוהה בו ללא כוונה כלל, מעריכה את היצירה המושלמת שחלקה עמה את ארבעת קירותיה. כשהיה מתקלח אהבה לשבת באמבטיה ולהתבונן בשלמות שלפניה, איך סילוני המים גולשים מעל שכמותיו המפוארות ובמורד גבו על הדרקון שהביט בה במבט של ניצחון אפל אל ישבנו המוצק המעוטר בשרירים שטיפח עם השנים ומשם אל רגליו הארוכות שהחזיקו בגאווה את הגוף המעוצב.

שלט ניאון דמיוני מהבהב בצבעי אדום זוהר ועליו רשומה המילה קטסטרופה הבהב לנגד עיניה בכל פעם שהסתכלה עליו ובכל זאת העדיפה לעצום את עיניה לסכנה ולצלול לתהום.

 

גבו החשוף הבעיר בה תשוקה. היא הצטמררה בציפייה לרגע בו גופו יתרסק על גופה והוא יעניק לה את מה שהיא זקוקה לו. היא פלטה אנחה לא מכוונת שגרמה לו להסתובב. "אתה לא יכול להמשיך לעמוד ככה מולי ולהיראות כל כך מושך ולא להבין מה זה עושה לי."

 

"עצרי!" ציווה עליה כשניסתה להתקרב אליו.

"אני יודע מה את עושה." קולו התרכך. היא רצתה להשקיט את הפחד שראתה בעיניו, לשלוח יד ולגעת בו, להרשות לו להיכנע למאבקים שעדיין עוצרים אותו. כל עצב בגופה כמה להרגיש את מגעו. הם עמדו רגע ארוך במרחק של כמה צעדים זה מזה.

"בייב, עדיין לא החלמת."

 

"החלמתי ועוד איך ואם לא תיקח אותי עכשיו-" היא איימה אך הוא צמצם את המרחק בשני צעדים ובלם את פיה בנשיקה. היא הרגישה את החיה שבו שרוצה לכבוש אותה נאבקת עם האיש שהפך לדרך חיים את השליטה בכל צעד שעשה. הוא הצמיד את מצחו למצחה ועיניו נעצמו. "אני מפחד להכאיב לך. את יודעת שאני עושה אהבה באינטנסיביות והגוף שלך עבר טראומה."

 

"הטראומה היחידה שמטרידה אותי כרגע היא שלא גמרתי כבר תקופה ארוכה מאוד."

 

"בייבי." עיניו נצצו בתדהמה משועשעת. היא מעולם לא התבטאה בבוטות בכל מה שקשור לסקס אך בזמן הקצר שחלף מאז שהכירה את אייל היא נפתחה. הוא גרם לה להרגיש ולחוות דברים שלא הכירה, דברים שחשבה שקיימים רק בסרטים למבוגרים. ההתנסויות החדשות שהעביר אתה, העינוגים שעורר בה- לכל הרוחות- רק הזיכרונות גרמו לראשה להסתחרר ולא בשל כאב ראש.

 

האינטימיות בינה לבין דרור הסתכמה ביחסי מין בנאליים, מכובדים ומשעממים. כך רווית הייתה מכנה אותם כשהייתה שומעת לפרטי פרטים סיפורים מפיה של ניקול אודות כישורי המיטה המוגבלים של דרור. הוא היה מעוניין באישה הגונה במיטה ומחוצה לה ובזמנו היא הסתפקה בכך. לא היו לה ציפיות גבוהות מאחר ולא היה לה ניסיון מיני עשיר. מאוחר יותר הבינה שדרור כן העדיף לעשות דברים אחרת, רק לא אתה.

 

עם אייל המצב היה שונה. היא חשה פתוחה יותר, רעבה ליותר, ובעיקר מאוהבת כפי שמעולם לא הייתה. הוא פתח לה את הצ'אקרות שהיו חסומות, הוא ידע למשוך אותה, לפתות אותה, לרגש אותה כפי שלא חשבה שאפשרי כלל כיוון שאף אחד לפניו לא גרם לה להרגיש כך מעולם.

 

ניקול הניחה את ידיה ברכושנות סביב מותניו ונתנה לעוצמה החמה של גופו לקחת אותה למקום שרק הוא היה מסוגל.

 

שפתיה נשקו לחזהו נשיקות רכות, שריריו הנוקשים חמים כנגד פיה. היא החליקה את ידה באיטיות שובבה וחפנה את איברו. "אתה רואה," איברו התקשח כנגד אצבעותיה. "גם הוא זקוק לי."

 

"ניקול, כל הגוף שלי זקוק לך נואשות." מעיניו ניבטה כנות.

 

"אז קח אותי, בבקשה." מבטם הצטלב והיא שקעה לתוך עיניו הירוקות. היא הרגישה את קצב נשימתו משתנה. "מעולם לא רציתי מישהי כמו שאני רוצה אותך. אני לא מסוגל לדמיין איך העולם שלי ייראה אם לא תהיי חלק ממנו. אני מאוהב בך ניקול." לבה הגביר פעימותיו.

 

"את חושבת שקל לי? לראות אותך במכנסונים האלה." הוא נשך את שפתו. "השפתיים האלה," הוא החליק את אגודלו מעל השפה התחתונה שלה ומשך אותה כלפי מטה.

 

"אלוהים..." קול חרישי יצא מגרונו. "השפתיים שלך מופיעות בכל לילה בחלומות שלי והגוף שלך מפיח בי צורך מטורף להיות בתוכך. את גורמת לי לחשוב על דברים פליליים שאני רוצה לעשות לגוף שלך."

 

ניקול שאפה אוויר סמיך. הכנות הצרופה שיצאה משפתיו גרמה לנשימתה להיעתק. "אני זקוק לך ניקול." הוא לחש בצרידות, ידו הזדחלה מתחת לחולצתה וליטפה את גבה. צמרמורת חלפה בה. עיניו היו כהות ולוהטות, מלאות בתשוקה בוערת.

 

"כל מה שאני רוצה בחיים האלה זה להיות מישהו מיוחד בשבילך. להיות הגבר שתיקחי אתך לכל מקום בגאווה וללא חשש." מילותיו הדהדו בכל הסדקים החשוכים והפנטו אותה. הוא גרם לה להרגיש נערצת רצויה ונחשקת. באותו רגע, פחד היה הדבר האחרון שהייתה יכולה לחשוב עליו.

 

הם עמדו זה מול זו, מבטיהם ננעלו האחד על השנייה וכל מה שהיא רצתה זה לסלק לתמיד את הפחד שראתה בעיניו.

 

האוויר הפך טעון בחשמל סטטי. הצורך ההדדי להרגיש זה את זה גבר בצורה מטורפת. היא הייתה מוכנה לאבד את עצמה בתוכו, לתת לאצבעותיו לחולל בה מעשים פרובוקטיביים, לטוות בה שבילים של להט. שליטתו העצמית החלה להתאדות ככל שהשניות חלפו.

 

המילים שלו בשילוב גופו החזק כנגד גופה, הפגיעות שלו והאהבה שלה אליו הטריפו אותה. הוא הטריף אותה. תוך שנייה פיו נחת על פיה, לשונו התפרצה אל בין שפתיה, תבעה את לשונה כאסירה תחת מרותו. הוא לכד אותה בנשיקה מסחררת, הוא לקח הכול בלי לבקש, מכריז על בעלות. היה לנשיקה טעם של רעב. היא הרגישה מרחפת למרות שרגליה נגעו ברצפה, כל הספקות שהשתוללו בראשה הושתקו.

 

הוא התרחק מעט, תפס בשולי חולצתה ומשך אותה מעליה. מראה של התחבושת שהחליף לה מדי יום גרמה לו לרעוד. לסתו התקשחה כשהסיר אותה בעדינות והעביר אצבע בליטוף עדין מעל הפצע שעדיין לא הגליד. היא ידעה שקשה לו, הוא התעקש להאשים את עצמו בכל מה שקרה לה. היא הבינה מהיכן זה הגיע.

 

בלילות הקשים, בקושי ישנה. בכל פעם שעצמה עיניה ריח רקוב של דגים עלה באפה. היא ראתה שוב ושוב את אותה חולדה מתבוננת בה מהצד השני של החדר האטום, מביטה בה בעיניים אדומות שהפכו במהרה לעיניים חומות גדולות, עיניו של ירון. אותן אצבעות שלפתו את גרונה גרמו לה לתחושת מחנק. היא נאבקה באצבעות הבלתי נראות ואייל נאלץ להעיר אותה מהסיוט לא פעם. הוא האשים את עצמו ולמרות שלא אמר דבר, האור שהיה בעיניו הלך וכבה.

 

"אני רוצה, כל כך רוצה." עיניו הביטו על הצלקת ולאט טיפסו לעיניה, מבטו חרך אותה. הוא היה כל כך יפה ומלא להט. הציפייה למגעו הלכה ומילאה את גופה, המשיכה שחשה כלפיו הייתה עזה מנשוא וככול שהרגעים חלפו כך הרצון שלה להרגיש את גופו עירום כנגד גופה התגבר.

 

הנייד שלו רטט בכיסו אך הוא התעלם ממנו. הוא המשיך לאכול אותה בעיניו והיא הרגישה את הבערה בתוכה עולה על גדותיה, רגליה הפכו נוזליות והיא בקושי הצליחה להחזיק את עצמה.

 

היא עמדה על קצות אצבעותיה, תפסה את פניו, משכה אותו אליה ונישקה אותו כאילו הוא היה היצור האחרון עלי האדמות, היצור היחידי שהיה מסוגל להזרים לתוכה חמצן, כי זה מה שהרגישה כלפיו. אייל תפס במותניה והניף אותה באוויר. "לעזאזל הצלצול הזה," הוא הוציא את הנייד וזרק אותו על הספה.

 

"בייב אני הולך לזיין אותך." ההבטחה בקולו גרמה לשערה לסמור ולראייתה להיטשטש. לפתע התמלא החדר בתחושה מוחשית של מודעות מתוחה, תאווה ניבטה מעיניו ובטנה של ניקול וכן כל איבריה הנשיים התעוררו בגל עצום.

כלהבות במדורה תשוקתה לובתה והתגברה בכל שנייה שחלפה. לשונותיהם התפתלו והסתחררו, הפה שלו נע על שלה, כבש אותה, גנב את נשמתה בשפתיו עד שהלכה לאיבוד.

 

קול אנקה מיוסר יצא מעומק גרונו והעצים את ההתכווצויות בשיפולי בטנה. הוא השכיב אותה על המיטה ברכות, נוהג בה כפי שנוהגים ביצירת אמנות יקרה.

 

"את בטוחה?" הוא שאל והיא ראתה את החשש בעיניו. הוא רצה אך דאג שמא יפגע בה שלא במתכוון.

 

היא הנהנה. "אני שלך. אני צריכה אותך." התשוקה שחשה אליו חדרה עמוק לתוך נבכי ישותה, תפסה אותה שבויה בין כותלי החדר.

"נשק אותי," היא התחננה.

 

אייל רכן מעליה, עיניו בערו. היה בהן זוהר אך האפלה שהסתתרה מאחוריהן משכה אותה כמו מגנט. שפתיו נפשקו והוא עטף אותה באדנות. היא נרעדה והקשיתה את גופה כלפיו, מבקשת ממנו בערגה שלא יפחד. ידיה נכרכו סביב צווארו ומשכו אותו לעברה עד שגופו נצמד לגופה. לשונו ליטפה בתשוקה עזה את לשונה והזיפים הקטנים שהתרגלה אליהם כל כך הקניטו אותה בתאווה כובשת.

 

"אלוהים את כל כך יפה." ההשפעה של קולו על חושיה הייתה עזה ובלתי רגילה בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעה את קולו.

היה בצליל שהפיק משהו שהצליח לסחרר אותה ובעוד עיניה מביטות בו התשוקה הלכה והתחזקה.

 

הוא חיכך את אצבעותיו על קימור לחייה וירד אל קו הלסת. שדיה החשופים נמחצו תחת חזהו הנוקשה, אצבעותיו המשיכו לרדת בליטוף לוהט לאורך מותניה כשתפס בשולי הטייטס ומשך בהם למטה. היא הרימה את אגנה ועזרה לו להסיר מגופה גם את התחתונים.

 

גופה נותר עתה עירום תחת עוצמתו הכובשת. "אני לא יודע מה עשיתי שזכיתי בך."

 

עיניה של ניקול התרחבו באהבה. הוא הצמיד את מצחו אל מצחה ונשף נשיפה ארוכה. "פגעתי בכל כך הרבה אנשים בחיי. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאפגע גם בך."

 

"אייל," היא תפסה את פניו בשתי ידיה. "אל תעזוב אותי לעולם."

 

"לעולם, אני נשבע. שלך לעד."

 

קולו הצטרד וכל החרדה והסבל נמוגו מעיניו והתחלפו בתשוקה אפלה. היא משכה אותו לעברה ושפתיה נפשקו תחת שפתיו. היא נישקה אותו עמוק, לא היה אכפת לה מהכאב שפילח את חזה- העיקר להיות חבוקה בין זרועותיו.

 

הוא הוציא מהמגירה קונדום ולאחר שקרע את העטיפה בשיניו הוא כיסה את איברו. גבה התקמר בזמן שהחליק לתוכה במהירות, ברכיו פישקו את ירכיה ואיברו חדר עמוק פנימה. לשונו שהסתחררה בתוך פיה גרמה לקול אנקה גרונית להשתחרר מתוכו.

 

מותניו נעו בקצב אחיד ואיטי וניקול הרגישה כל חלק בגופה רוטט בכל פעם ששריריו השתרגו במאמץ. הוא הרים את ידיה מעל לראשה ושפתיו רפרפו מעל פטמתה אותה משך בשיניו עד שהסתחררה מעונג.

 

"אל תפחד אייל." היא תפסה את שפתו התחתונה בין שיניה וטעמה אותו בהצלפות של לשונה. פרקי ידיה היו מקובעים תחת כפות ידיו, איברו החליק לתוכה, הוא הגביר את הקצב וכל הלהט שהצטבר בימים האחרונים גאה במהירות עוצרת נשימה.

 

הרדיו היה דלוק ומכוון על גלי צה"ל והשיר "Lost on you"2 התנגן ברקע. הזמרת שרה 3"All I ever wanted was you" והמילים יחד עם הזיכרונות מכל מה שעברו הצליחו להעיר בתוכה רגשות עצומים. היא לא ידעה איך לעכל את הרגשות שהציפו אותה. הזמרת המשיכה לשיר בכאב: "I'll never get to heaven cause I don't know how"4 והדמעות החלו לזלוג במורד לחייה.

 

"בייבי." הוא נסוג בבהלה. "מדוע את בוכה מתוקה?"

 

היא רצתה לומר לו שאלו דמעות של תסכול אך בעיקר של אושר, אך לא הצליחה להשמיע קול. הוא נשק לעיניה וליקק את דמעותיה, רגליה נכרכו סביב מותניו והיא משכה אותו אליה עמוק יותר. עיניו הפקוחות הביטו בה בצבען המיוחד.

 

"suki desu.5 המילים שלחש הסתננו לתוכה, עיניו שידרו רכות ששיקפה את מה שהרגיש. עיניה צרבו. הנשמה שלו הייתה חשופה בפניה, עירומה ושייכת רק לה. היא נישקה אותו. "גם אני אוהבת אותך."

 

דחיפותיו התחזקו והיא הרגישה את הרטיבות שלה עוטפת את איברו, הרגישה אותו נדחק אל החלק העמוק ביותר בתוכה. הוא היה כל כך עבה, כל כך קשה. היא גנחה בהנאה.

האורגזמה נבנתה בתוכה והיא הידקה את רגליה סביבו, משכה אותו אליה קרוב יותר. היא רצתה להעלים כל זכר למה שקרה ולהתמקד רק באהבתה אל הגבר שגהר מעליה, לנצור את הרגע שבו המבטים שלהם אמרו הכול.

 

היא גנחה את שמו כשהאורגזמה טלטלה אותה עד הקצה. ראייתה היטשטשה אך היא לא עצמה את עיניה לרגע. כל עולמה התרכז ברגע הזה, במגע שלו, בקולות שהפיק. היא רצתה את כל מה שיש לו. היא עצרה את נשימתה כשהצמיד את מצחו למצחה והאיבר שלה נאחז בו ונרעד לאורך הזין שלו.

 

אייל חבט בה נמרצות בלהט ושמה הדהד מתוכו כשחמימות הציפה את איברה והם הפכו לגוף אחד.

 

פיו נישק אותה בעוד הזרמים של האורגזמה המשיכו להרעיד כל חלק קטן בגופה. "שלי. את שלי." לאחר רגעים ארוכים של התנשפויות הוא נסוג לאחור, יצא מתוכה ונשכב לצדה.

 

היא סובבה את פניה אליו וראתה את חזהו עדיין עולה ויורד בכבדות. "את בסדר?" הוא משך אותה אליו כך שראשה ינוח על כתפו וליטף את פניה. "פחדתי למחוץ אותך."

היא הרימה את עיניה אליו. "אני כבר מחוסנת וחוץ מזה אני אוהבת שאתה מוחץ אותי." היא חייכה אליו.

 

"גם אני אוהב, בייבי. אני אוהב כל מה שקשור אלייך, אך הגוף שלך עדיין זקוק להחלמה, לצלעות אורך זמן רב להירפא ואני צריך לדאוג שלא יקרה לך דבר שיעכב את החלמתך."

 

הוא התרומם מהמיטה וכשהסיר מעצמו את הקונדום היא העניקה לעצמה את הזכות להביט בו ללא בושה. האיש היה חתיך מהמם אך נוכחותו הבוטחת ומנהיגותו הטבעית היו הדבר המרשים באמת.

 

"אני חושב שהגיע הזמן שניפטר מהקונדומים ונעבור לגלולות, מה את אומרת?"

 

הוא נעמד בפניו אליה ולפתע הסומק הציף את לחייה. המראה שלו הצית שוב את אש התשוקה בגופה, אך המחשבה על אמצעי מניעה קיררה את הלהבות באופן מידי. האם עדיין ירצה בה גם לאחר שתספר לו?

 

"תאהב אותי אם אכווה בשריפה?"

 

הוא היה בדרכו למקלחת כששאלתה תפסה אותו בהפתעה. הוא סב לעברה שוב, לא מבין מדוע שאלה את השאלה הזאת אך בכל זאת ענה "כן" ללא היסוס.

 

"ואם אתנגש בעץ ואהיה משותקת?"

 

הוא חזר אל המיטה והחל לזחול לעברה באטיות. "כן." קולו היה שקט ורך והוא החל לנשק את בהונות רגליה.

 

ספרי לו... קול המצפון בער בתוכה. "ומה אם אהיה עיוורת ומשותקת, ללא יכולת להשתמש בידיי וברגליי, גם אז תאהב אותי?"

 

הוא עיווה את פניו כמו ניסה להחליט על תשובה ראויה.

 

"מנוול!" היא חבטה בכתפו. "אתה אמור להסכים ללא היסוס." הוא טיפס מעל גופה, הדביק לשפתיה נשיקה ומשך את שפתה התחתונה אל פיו. "בייבי, אני מעדיף למות ולא לחיות בלעדייך."

 

היא נשכה את לחייה הפנימית חזק והרגישה את לבה עוצר לשבריר שנייה את פעימותיו. היא אהבה אותו בכל לבה אך הפחד היה קיים בתוכה.

 

אצבעותיה התחפרו בתוך שערו והיא נישקה אותו חזק, מסלקת את המחשבות הטורדות את מוחה. מעולם לא הרגישה משולהבת כפי שהגבר המרהיב שלה גרם לה להרגיש. היא חפנה את ישבנו והצמידה אותו אליה.

 

"בייבי תירגעי, אלכס ונטלי צריכים להגיע," הוא אמר בנימה מקניטה, חייך וגומות הפלא שלו כבשו אותה שוב.

 

"אני לא אשמה שאתה מעורר אצלי את התיאבון." ניסתה להקניט אותו חזרה.

 

"חומד, אם לא היית חבולה, אני מבטיח שהכוכבים שהיית רואה..." הוא צקצק בלשונו, "היו כמספרם בשמים." היא החלה לצחוק.

 

"אמרתי לך כבר בעבר שאתה גורם לי לראות כוכבים, לא? מה לעשות שכישפת אותי ואני לא יכולה להפסיק לחשוק בך." היא נשכבה על בטנה, הרימה את רגליה ונדנדה אותן קדימה ואחורה, השעינה את סנטרה על כפות ידיה והביטה בו.

 

"זאת את שכישפת אותי." הוא הביט בה רגע ארוך בהערצה ובחן את קימוריה בעיניים בוערות. "פאק." הוא נשך את ישבנה ואז נשך את כתפה.

 

"אאוץ'!" היא מחתה בחיוך.

 

"אל תתגרי בי." התרומם ונכנס לאמבטיה.

 

"שוחחתי עם הוריי," אייל צעק מהמקלחת, "הודעתי להם שנגיע בקרוב."

ניקול נכנסה עטופה בחלוק, קמטי דאגה נחרטו בפניה. מצד אחד חשה התרגשות להכיר את הוריו ומצד שני בעתה. הניגודים האלו הסתחררו בתוכה עד שהרגישה צביטה בבטנה.

 

היא לא ידעה הרבה על העבודה שאייל ואלכס התחייבו לבצע בטוקיו מאחר ואייל לא היה מוכן לנדב מידע. כל שידעה הוא שאייל היה נחוש לבצע את העבודה עבור סאנג'יי. מאז שסאנג'יי פרץ לדירתה כגנב היא לא ראתה אותו שוב.

 

עם זאת, היא ידעה שאייל נפגש אתו פעם נוספת בבית המלון שבו התארח ומאז לא נפגשו שוב. למרות שניסתה לדלות ממנו מידע, אייל סיים את השיחה בטענה שעדיף שתדע כמה שפחות למען בטחונה האישי. היא לא רצתה לריב אתו אך גם ידעה במידה גדולה של ודאות שבצורה כזו או אחרת, בסופו של דבר, היא תדע הכול.

 

היא התרגשה עד מאוד לפגוש את הוריו לראשונה. התרגשותה גברה עוד מאחר שהפגישה הראשונית תעשה תחת נסיבות מאוד לא שגרתיות ולא כמצופה בדרך כלל מארוסתו של החתן בבואה להכיר את הוריו.

 

היא תהתה האם יקבלו אותה, בכל זאת היא אינה אחת מהם- היא זרה. אייל יצא מהמקלחת והוציא מגבת מהארונית. לאחר שכרך אותה סביב מותניו. הוא התקרב אליה. "ההורים שלי ימותו עלייך."

 

"אתה חושב?" מצא חן בעיניה שהוא הצליח לנחש את הלך מחשבתה. הם היו מחוברים ברמה כלשהי שלא הייתה מסוגלת להסביר. זה היה מרטיט ומרגש.

 

"אני יודע שהם יאהבו אותך. אני בטוח." לא הייתה שום הפתעה בעיניו. הוא הסיט קווצת שער סוררת אל מאחורי אוזנה. "בואי חומד," קולו היה סקסי להדהים, חלקלק ומשכר, הביטחון שלו נסך בה חמימות שנזקקה לחוש. "תתפשטי, אני אמלא לך אמבטיה."

 

כשאלכס ובת זוגו נטלי הגיעו אייל הזמין עבור כולם ארוחה ממסעדה אסיאתית. בזמן שהמתינו להזמנה שתגיע אלכס התיישב מול המחשב וחיפש טיסה לשבוע הקרוב. נטלי ישבה בשקט על הכורסא ולא אמרה דבר. היא הביטה לעבר החלון ונראתה מהורהרת.

 

"הכול בסדר אתך ועם אלכס?" ניקול שאלה אך נטלי לא השיבה לה. לניקול לא היה ספק שמשהו אינו כשורה. היא נטלה את ידה של נטלי ומשכה אותה לכיוון החדר שלה.

"מה קורה נטלי?"

 

"אני יודעת שהוא מסתיר ממני דברים." קולה היה מוטרד.

 

"למרות שניסיתי להסביר לו שדבר לא יכול להפריד בינינו הוא עדיין התייחס לדבריי בביטול וסירב לספר לי."

 

ניקול התיישבה לצדה. ההזדהות שחשה למצבה של נטלי העציבה אותה. היא למדה על בשרה, סודות עלולים להרוס ברגע אחד את מה שנבנה שנים קודם. אז מדוע היא עדיין שומרת את שלה?

 

"אל תוותרי, תמשיכי להוכיח לו את אהבתך. בסופו של דבר הוא ייפתח אלייך, אני בטוחה בכך."

 

"אני כבר לא יודעת, ניקול. לאחרונה הוא מרוחק יותר מתמיד. הוא אמנם ייקח אותי אתו לטוקיו אך אני מסופקת אם הסיבות שמניעות אותו לפעול כך הן אותן הסיבות שבעטיין אייל החליט לקחת אותך אתו. אני מפחדת שההחלטות שלו נובעות משיקולים אחרים, והוא פשוט מצא את עצמו במצב לא נוח."

 

"תפסיקי לדבר שטויות, אלכס אוהב אותך, הוא ימות למענך."

 

"אני כבר לא בטוחה בכך."

 

"הכול בסדר כאן?" ראשיהן הופנו לעבר הדלת כשאייל הפתיע אותן. "האוכל מתקרר."

 

"אנחנו כבר מגיעות."

 

לרגע הוא נעמד בכניסה והביט בה. עיניו לבשו את אותה הבעה נחושה ומהורהרת שהצליחה תמיד להסעיר אותה, לחדור לתוך ישותה והיא מיד הרגישה את השינוי באנרגיה. הוא לא חייך. היא נעצה בו מבט והשתדלה להיראות נינוחה, הן בסך הכול שתי חברות שרוצות לדבר. הוא נד בראשו ואז יצא מהחדר.

 

"אולי תגששי אצל אייל עבורי ותראי האם הוא ינדב לך פרטים לגבי עברו של אלכס, מה הסוד שהוא שומר מפני? ויש כזה אני מבטיחה לך."

 

"אני לא חושבת שאת צריכה לשמוע דברים אישיים דרך צד שלישי. מלבד זאת הם נאמנים זה לזה. חכי, תהיי סבלנית, אני בטוחה שזה יגיע."

 

כתפיה של נטלי נשמטו באחת וניקול חשה חמלה כלפיה. היא חיבקה אותה חזק אך בתוכה היא הבינה בדיוק מה היא עוברת.

 

"הכול בסדר?" אייל לחש באוזנה, בחן את פניה בדאגה לא ברורה לאחר שהתיישבה לידו.

 

היא כרכה את אצבעותיה סביב פרק ידו, משכה את זרועו והניחה אותה סביב כתפה ואז הניחה את ראשה על חזהו.

"אני בזרועותיך. יכול להיות טוב מזה?"

 

חיוך מקנטר התפתל בזווית פיו. היא נשקה לאצבעותיו ואז הציצה לעבר נטלי שהתיישבה רחוק מאלכס.

 

"הזמנתי חמישה כרטיסים," הכריז אלכס וכיבה את המחשב. "אנו נטוס ביום רביעי הבא בבוקר. כדאי שתעדכן את קורה." אלכס התקרב אל חברתו ומשך אותה אליו. פניה היו עדיין חסרות הבעה. אלכס הביט בה במבט מבולבל.

"יהיו לנו כמה ימים לתכנן את המבצע לפני שנצא לדרך." הוא הוסיף.

בבוא יום הטיסה החמישייה עמדה בטרמינל הנוסעים היוצאים, בפתחו של השרוול המוביל את הנוסעים לבטנו של מטוס אל-על לטוקיו.

סערת הרגשות שהתחוללה בניקול הייתה כה עזה עד שגרמה לה להדק את אצבעותיה סביב אצבעותיו של אייל ביתר שאת. קורה לעומתה נראתה רגועה. היא ישבה בסבלנות על אחד מכיסאות ההמתנה והייתה שקועה בנייד שלה. אלכס ונטלי הסתובבו בדיוטי-פרי.

 

"את רוצה שאביא לך משהו לשתות?"

 

"מיץ תפוזים יהיה נחמד."

 

הוא נשק למצחה, התרומם מכיסאו והחל ללכת לכיוון מתחם המסעדות.

ניקול ניצלה את ההזדמנות לשוחח עם קורה ביחידות. "אני מתרגשת מאוד לפגוש את ההורים שלך."

 

קורה סגרה את אפליקציית הפייסבוק שהעסיקה אותה בשעה האחרונה, לקחה את ידה של ניקול בין ידיה ולחצה אותה חזק. "הם ימותו עלייך. הם ההורים הכי אדירים שילדים יכולים לבקש לעצמם ואחרי שתתחתנו, הם לא יניחו לכם עד שתביאו להם נכדים, אז אני כבר מזהירה אותך.״

 

"אלוהים..." ניקול נלחצה לרגע. מעולם לא דיברה עם אייל על הנושא הכאוב. היא הרגישה את בטנה מתכווצת.

 

"אייל מטורף על ילדים, במיוחד אחרי כל מה שעברנו. אני חושבת שהוא יהיה אבא נהדר. את צריכה לראות כיצד הוא מפנק את האחיינים שלנו."

 

ניקול באמת אהבה ילדים אך הידיעה שיש סיכוי גדול מאוד שלא תוכל להיות אימא גרמה לזיעה קרה להצטבר בכפות ידיה.

 

"מדוע לא שבת ליפן לאחר שהתגרשת?" היא הרגישה צורך עז לשנות נושא. קורה החלה לנוע על מקומה בחוסר נוחות.

 

"אני מצטערת," ניקול מלמלה. "לא התכוונתי לגעת במקומות רגישים מדי."

 

"זה בסדר. האמת שאני אוהבת מאוד את ישראל. אחרי הטראומה שעברתי, לעבור למדינה חדשה ולפתוח דף חדש היה מהלך טוב עבורי וגם עבור אייל. הדבר החשוב ביותר להוריי היה קודם כל לדאוג לנו ולהעניק לנו חיים טובים, ובזכות המסירות וההתמדה שלהם אני יכולה לומר לך שהם אכן הצליחו." אמרה קורה, מלאת הערכה להוריה. "אני אוהבת אותם וחבה להם המון."

 

"אני כבר אוהבת אותם." ניקול השיבה בחיוך.

 

"יצרתי קשר עם כמה סוכנויות אימוץ." קורה שיתפה את ניקול.

 

ניקול פערה עיניה בתדהמה. "קורה, אני כל כך גאה בך. אם אוכל לעזור במשהו אל תהססי לבקש." הבחורה העדינה שישבה לצידה לחצה את ידה בהתרגשות.

 

"אולי כדאי שאדע את שמותיהם של הורייך לפני שאדרוך על אדמת יפן. הגיע הזמן, לא?! אייל מעולם לא ציין בפניי את שמם." ניקול אמרה בקול משועשע.

 

"העברית שבפיהם אינה רהוטה מאחר ובבית דיברנו רק ביפנית אך הם מבינים את השפה ובמידה ותסתבכי או משהו כזה תוכלי לדבר איתם גם באנגלית." היא צחקה. "לאימא שלי קוראים יומיקו ולאבא שלי איסמו."

 

"נראה לי שייקח מעט זמן להתרגל להגייה הנכונה של השמות." אמרה ניקול וגלגלה את שמם כמה פעמים על לשונה, ניסתה להגות אותם בדומה לאופן בו קורה עשתה זאת עד שלבסוף הצליחה.

 

קורה צחקה מאחר ושעשע אותה לצפות בניסיונותיה של ניקול והוסיפה בחיוך "יש לנו גם אחיינים."

 

"אני חושבת שנתחיל בקטן," ניקול חייכה, "רק עכשיו למדתי לומר כראוי את שמותיהם של ההורים שלכם, תני לי קצת להתרגל ואחר כך נעבור לשיעור השני."

 

"את צודקת." הן צחקו יחד.

 

"קורה?" ניקול החלה לשאול אך נעצרה וכססה את ציפורניה בעצבנות. לפתע השאלה שרצתה לשאול נראתה לה לא במקום.

 

"כן?" קורה הביטה בה בסקרנות.

 

"שום דבר." היא מיד הפנתה את מבטה אל החלון ממנו נשקפו המטוסים שעמדו על המסלול והמתינו להמראה, מקווה בתוכה שקורה לא תנבור ותנסה לחלץ ממנה את שרצתה לומר.

 

"ניקול, בקרוב תהיי גיסתי. אני אקרא לך אחותי באופן רשמי, לכן אני חושבת שעברנו את השלב שבו צריך ללכת סביב, את יכולה לדבר אתי באופן פתוח."

 

לקורה, בדיוק כמו לאייל, הייתה את היכולת המדהימה לקרוא אנשים. נראה שהתכונה הזאת הייתה מוטבעת בגנים שלהם, או שהיא הייתה עד כדי כך שקופה. לעזאזל.

 

"פשוט חשבתי..." היא גמגמה. "אך זה לא ענייני."

 

"דברי ניקול." קורה לחצה. היא נשכה את שפתיה משום שהרגישה ששאלתה אישית מדי ואולי אף תרגיז את קורה, או גרוע מכך- תפגע בה.

 

זה לא היה עניינה אך קורה לא וויתרה והמשיכה ללחוץ.

"רציתי לשאול האם חשבתם בעבר לחפש את אמכם הביולוגית?"

 

"לא." קורה מיד ענתה בהחלטיות. בקולה נשבו רוחות של טינה. "יומיקו היא אימא שלי, הייתה ותהיה למשך כל חיי."

 

"סליחה, באמת שלא התכוונתי לזרות לך מלח על הפצעים." ניקול התנצלה. "משום מה הפה שלי היום זקוק לפילטר."

 

"זה בסדר." קורה נשמה עמוקות וקולה התרכך מעט.

"כשהייתי צעירה, הרגשות שרחשו בתוכי היו חזקים. היו לי אין ספור שאלות ששמרתי לעצמי מאחר שידעתי שאף אחד לא יכול לענות עליהן והן גרמו לי לתסכול רב. כעסתי על כך שעזבה אותנו. היא לא השאירה אפילו מכתב- היא פשוט עזבה. תמיד שנאתי אותה על כך."

 

"אלוהים. זה בטח כואב."

 

"כאב פעם. היום כבר לא. אני לא יודעת איך הייתי שורדת ללא אייל. היום אני מבינה אותה. היינו מחוסרי כל ואבי הביולוגי לא היה איש קל. היום אין בי כבר כעס כלפיה. אני מקווה שהיא מצאה את השלווה שלה."

 

"היי בייבי," אייל הופיע, נושא בידיו שתי כוסות מיץ תפוזים.

 

"תודה." שתיהן אמרו יחד והחלו לצחוק. עיניו נדדו בין קורה לניקול. "פספסתי משהו?"

 

"לא. הכול בסדר." קורה ענתה מיד ולקחה לגימה ארוכה מהמשקה דרך הקשית. לאייל היו עיני נץ וחושים מחודדים. אי אפשר היה להעלים מעיניו דבר, אך באותו רגע הוא נסוג מחקירתו, לא הציק.

 

לאחר שהמטוס כבר המריא וכל אחד התמקם במקומו החלו המחשבות לטייל בראשה. היא מצאה את עצמה נעה על גבי קשת רחבה של תהיות וחששות.

 

מאז שאייל ביקש את ידה, אביה הזיל דמעות רבות.

התמונה שלו בכיסא גלגלים צמוד למיטתה בבית החולים בעת שהייתה מאושפזת, ראשו שמוט לצד וידו רועדת, הבזיקה אל מול עיניה ובטנה התכווצה מכאב. הוא חשש למצבה הנפשי והגופני גם לאחר ששוחררה לביתה למרות שהרגישה טוב יחסית למי שחטפה כדור בחזה.

 

היא ידעה שהפרידה מאביה לתקופה לא קצרה עלולה לגרום לו עוגמת נפש רבה ועובדה זו כרסמה בתוכה. היא נזכרה בשיחתה עם סוזנה כשביקשה ממנה עם דמעות בעיניים שתשגיח עליו כאילו היה אביה ואף השביעה אותה שתקרא לו מיד פעם כתבות מהעיתונים כפי שניקול נהגה לעשות. היא גם הבטיחה לאבא שסוזנה תדאג להושיב אותו מול מחשב לפחות פעם בשבוע כדי שהם יוכלו לראות אחד את השנייה דרך הסקייפ ולדבר. היא פלטה אנחה חרישית והביטה באייל שהשקיף מהחלון האליפטי הקטן החוצה אל העננים. מי היה מאמין שיום אחד היא תמצא את עצמה במטוס בדרך לארץ זרה, בדרך אל הלא נודע, רק שבועות ספורים לאחר פציעה. כיצד אביה היה מגיב לו ידע על עסקיו המפוקפקים של ארוסה? סביר להניח שהיה מקבל התקף לב בפעם השנייה.

את רווית היא לא ראתה מאז שיחתן האחרונה וזה לא היה אופייני כלל לחברות שלהן.

 

היא נאנחה שוב. החברות שלהן נסדקה. הן התרחקו מאז שניקול סיפרה לרווית את האמת והכאב שחשה היה חזק יותר ממה שציפתה שיהיה. יום לפני הטיסה היא השאירה לה הודעה בנייד אך רווית לא טרחה להחזיר לה צלצול. היא לא רצתה לנסוע מבלי לדבר אתה קודם לכן אך רווית לא הותירה לה ברירה ולכן היא צלצלה לגיא. היא התוודתה בפניו על התסכול שחשה, היא לא רצתה לאבד את חברת ילדותה רק מפני שדאגה לה. גיא הכיר את שתיהן טוב מאוד והבטיח לה שידאג להעביר לרווית את כל מה שאמרה לו. הוא גם ידע שהתחמקותה של ארוסתו מניקול נובעת מתסכול ומדאגה. ניקול התחננה שימסור לרווית את אהבתה וביקשה ממנו לוודא שבפעם הבאה שהיא תתקשר מטוקיו רווית תענה לה.

 

למרות כל הכעסים והנתק הזמני ביניהן רווית הייתה האחות שמעולם לא הייתה לה והיא לא ראתה את חייה ממשיכים בלעדיה.

 

הגיע הזמן לאחות את הסדקים. הדבר הראשון שתעשה כשיחזרו מטוקיו יהיה מפגש שלה עם רווית יחד עם בני זוגן. חיוך סמוי הבזיק פתאום בפניה והיא כבר החלה לגבש תכנית. היא הייתה נחושה בדעתה להוכיח לחברתה שאייל באמת שונה ממה שהיא חושבת ושהוא באמת מוכן לסיים את עיסוקיו הלא-חוקיים ולהתחיל דף חדש בחייו, יחד אתה. דבריה של רווית קפצו פתאום לראשה כנורה מהבהבת, מבלבלים אותה, מתערבלים במחשבתה.

האם זה באמת יגמר אחרי טוקיו?

 

קולות קרקוש משכו את תשומת לבה וקטעו את הרהוריה העגמומיים. דיילת נחמדה שעברה בין הנוסעים עם עגלת משקאות הציעה גם משקאות חריפים. אייל סירב אך ניקול הזדקפה במושבה ובקשה ודקה עם תפוזים.

 

"לא. תביאי לה בבקשה רק מיץ תפוזים." אייל מיד אמר לדיילת.

 

"אייל," ניקול אמרה בקול מופתע.

 

"אני לא חושב שכדאי לך לשתות אחרי הכדור שנתתי לך, את תכף תירדמי."

 

"אני רוצה ודקה." היא אמרה בנחרצות.

 

"ואני אמרתי לא."

 

"אתה לא יכול להתנהג אליי כמו אל ילדה קטנה, זה לא מתאים." אמרה ברוגז. הדיילת הביטה בהם במבט משתומם וניקול חשה את לחייה בוערות. היא הפנתה את פניה לעבר נטלי ואלכס שישבו במושבים מצדו השני של המעבר. נטלי נשענה על אלכס ושניהם נראו רגועים מהרגיל.

 

השעה הייתה מוקדמת ועם זאת השמש לא זרחה, השמים היו קודרים וניקול בהתה בעננים האפורים.

 

"ניקול." הוא סובב את פניה אליו. "אני יודע שאת נרגשת ואני גם מבין שיש בתוכך זעם עצור שלא השתחרר החוצה אך אני לא רוצה לריב אתך, בטח לא על דבר כזה לא משמעותי."

 

"אתה צודק אך-" לרגע חששה לומר את שעל לבה.

 

"בייבי?"

 

היא הניחה את ראשה על כתפו. "אני מצטערת שהתנפלתי עליך." היא עצמה עיניים ונשמה עמוקות. היא באמת לא התכוונה לריב אתו. היו כל כך הרבה דברים שהטרידו אותה אך זה לא היה הזמן הנכון לדון בהם והיא גם לא רצתה להתעמק בזה, אך אייל צדק- היה בה המון זעם עצור. כדור ההרגעה שנתן לה התחיל לתת בה את אותותיו.

"זאת העייפות מדברת מגרוני." היא תירצה את ההתפרצות שלה.

 

הטיסה לטוקיו ארכה מעט יותר משמונה עשרה שעות ואת רובן היא העבירה בשינה. מזל שהקשיבה לאייל והסכימה לקחת את הכדור.

 

הם הגיע לנמל התעופה 'נריטה' שסמוך לטוקיו בשעה תשע בבוקר לפי השעון המקומי. ברגע שיצאה משדה התעופה, רוח נעימה ליטפה את פניה ועזרה לה להתעורר.

 

"ניחוח מדהים." נטלי אמרה מופתעת. היא נעצרה במקומה תוך שהיא מתעלמת מהאנשים הצועדים מאחוריה שנעצרו גם הם בגללה ושאפה אוויר מלוא ריאותיה בעיניים עצומות.

 

"בתקופת האביב אפשר ליהנות מהפריחה המרהיבה של עצי הדובדבן, אם תשימי לב בנסיעה תוכלי לראות שהרחובות מלאים בעצים אלו." אייל אמר בנימה אדישה. פניו לא הסגירו שום רגש.

 

"זה מה שאני מריחה? דובדבנים?" חיוך גדול התפרש על פניה של נטלי. ניקול קיוותה שהעניינים השתפרו בינה לבין אלכס.

 

בחור גדול ממדים במדי שרד של נהג עמד בסמוך ללימוזינה מבריקה. ברגע שראה את אייל הוא ניגש אליו כאילו שהכירו. אייל שוחח עמו ביפנית בעת שסחב את המזוודות ללימוזינה השחורה. ניקול ונטלי החליפו ביניהן מבטים. שתיהן היו מופתעות לראות את הרכב המפואר שהמתין רק להם.

 

"סאנג'יי שלח לנו נהג," הסביר אייל.

 

"הודעת לו מתי נגיע?" אלכס שאל מופתע, "איך הוא ידע שאנחנו מגיעים היום?" ניקול הבחינה שהעניין לא מצא חן גם בעיניי אייל.

היא מיד הבינה שלא ניתן להסתיר דבר מראש ארגון הפשע היפני שהיה אחד הגדולים בטוקיו ואולי אפילו ביפן כולה.

 

בזמן שהלימוזינה נסעה בכבישים העמוסים ניקול קיבלה הלם תרבות. עיניה גמעו את הנוף ואת האנשים על המדרכות כאילו ראתה מקום מיושב בפעם הראשונה.

היא צפתה לראות גיישות בתלבושות מסורתיות מהלכות ברחובות אך במקום זאת ראתה עיר סואנת ושוקקת כמו ניו- יורק, אך גדולה פי שניים ממנה. אנשים בעלי עיניים מלוכסנות גדשו את המדרכות.

 

שלטים זוהרים, מכוניות מפוארות. כל הסרטים שראתה בימי חייה על יפן או על טוקיו לא תיארו כראוי את טוקיו האמתית.

 

"אז לאן נוסעים?" ניקול שאלה לאחר עשר דקות של נסיעה.

 

"לרובע גינזה. שם מתגוררים הוריי." אייל אמר בקצרה והדממה שוב השתררה ביניהם. הלימוזינה נעצרה על המדרכה מול הכניסה למלון בוטיק בשם רויאל פארק, אלכס ונטלי יצאו מהלימוזינה.

 

"אתה בטוח?" אייל שאל את אלכס, מצחו התמלא בחריצים. "ההורים שלי ישמחו לארח גם אתכם."

 

"אני בטוח אח שלי, נדבר מאוחר יותר." ניקול יצאה מהרכב וחיבקה את נטלי, הידיעה שאלכס ונטלי ישהו במלון ויהיו רחוקים מהם נסכה בה חוסר ביטחון לאור העובדה שהם בארץ זרה. למרות שנטלי בעצם חיה את מרבית חייה בארצות הברית, היא עדיין הייתה הקשר החזק של ניקול לארץ מולדתה.

 

"ניפגש מאוחר יותר." נטלי חייכה אליה חיוך מעודד.

 

הלימוזינה המשיכה בדרכה עד שנעצרה ליד בניין גבוה ומפואר, לבה החל להלום בהתרגשות. היא יצאה מהרכב וקול התפעלות פרץ את מחסום שפתיה. לנגד עיניה ניצב גורד שחקים עצום ממדים, אחד שכמותו מעולם לא ראתה בעבר. עיניה סקרו בהתלהבות את האלמנטים המודרניים שהצליחו לשלב את האסתטיקה של התרבות היפנית עם עיצוב אלגנטי בסגנון אדריכלות יוצא מגדר הרגיל.

 

היא לא שמה לב שאייל עמד רגע ארוך לצדה והביט בה בהערצה.

"הם יתאהבו בך בדיוק כפי שאני התאהבתי בך כשהכרתי אותך." קולו של אייל ליטף והרגיע אותה. הנהג היפני החליף עם אייל כמה מילים. ניקול ניחשה שכנראה קבעו לשעה מאוחרת יותר.

 

שומר במדים מחויטים קיבל את פניהם בלובי המפואר. לאחר דין ודברים קצר הם נכנסו למעלית ועלו לקומה שתיים עשרה.

זוג בשנות השישים לחייהם המתין להם מחוץ למעלית. האישה מיד קפצה על אייל והגבר חיבק את קורה, הם החליפו משפטים נרגשים ביפנית וניקול חשה מבוכה. אביו של אייל חיבק אותו חיבוק גברי, טפח על גבו, הוא הניח את ידיו על פניו ונעץ בו מבט בוחן ומרוכז. דאגה הייתה חרוטה על פניו. ברגע שסיימו להתחבק ולהתנשק אייל לקח את ידה והציג אותה בפני הוריו.

 

"אימא, אבא, תכירו- זו ניקול ספיר." כשהוא דיבר קולו נמלא יראת כבוד והוא הביט בה באופן שגרם לה להרגיש שהיא מרכז עולמו. באותו רגע היא חשה אליו הערצה יותר מתמיד.

 

ניקול בירכה אותם במנוד ראש ושלחה מתוך נימוס את ידה ללחיצה.

 

"יש לי ילדה ג'ינג'ית!" אמו צהלה בשמחה והפתיעה את ניקול כשתפסה בה וחיבקה אותה חיבוק ארוך וחזק. ניקול לא ידעה כיצד להגיב. החיבוק היה כל כך אמתי ומעולם לא חשה מובכת כמו באותו הרגע. לשנייה העולם סביבה קפא ודמם והיא עצמה עיניה. זמן רב כל-כך חלף מאז החיבוק האחרון שקבלה מאמה וזה העלה בה זיכרונות מילדות נשכחת אליה התגעגעה.

 

"ברוכה הבאה למשפחה שלנו ניקול," אביו של אייל היה רשמי יותר ולחץ את ידה בחום. עיניו הקטנות הביעו אהבה רבה ובאותו רגע הבינה מדוע קורה דיברה על הוריה בכזאת הערצה.

 

הם נכנסו ללופט רחב שקושט בשפע של סידורי פרחים מרשימים. על הקירות נתלו יצירות אמנות יקרות והציגו מגוון רחב של אמנים. היא מיד הבינה שהוריו של אייל בעלי ידע והערכה לאמנות. אלא מה, הרי הם הורים לבן שבקיא בתחומו, חשבה בינה לבין עצמה.

 

אביו של אייל לקח ממנו את התיק הגדול ואת המזוודה של קורה והניח אותם בכניסה לחדר המגורים הגדול. ניקול הופתעה לראות שזו דירה מודרנית לחלוטין ולא פצפונת. החלל המרכזי שלה עוצב בגוונים בהירים וכלל אלמנטים דקורטיביים שהיו חריגים בתרבות היפנית. אחד הקירות היה עשוי כולו חלונות זכוכית ודרכו נשקף נוף עוצר נשימה שמשך את תשומת לבה. הם אפילו לא חלצו נעליהם בכניסה כפי שחשבה שנהוג לעשות בבתים יפניים, הרי בכל הסרטים היפנים שצפתה בהם כך נראה שהיה נהוג לעשות.

 

"הכנתי לכם ברנץ','' יומיקו אמרה בעברית עם מבטא כבד וחיבקה את קורה, "אתם בטח מורעבים."

 

הן החלו לדבר ביניהן ביפנית וקורה מחתה דמעה מעינה.

 

"אימא, אבא, משום שניקול לא מבינה את שפתינו הייתי שמח אם כולנו נדבר בעברית, או באנגלית אם תעדיפו." ביקש אייל.

 

"בוודאי. אני כה מתנצלת יקירתי." יומיקו התקרבה אליה וחיבקה אותה שוב.

 

"זה בסדר, אני מאוד אשמח ללמוד את השפה שלכם, זה יהיה בהחלט מאתגר."

 

אייל נעלם באחד החדרים. יומיקו הובילה אותה לעבר שולחן מלבני שעליו נערכו מאכלים משונים. "אני מקווה שתאהבי את האוכל, השתדלתי להכין דברים יותר מערביים."

 

"תודה לך יומיקו."

 

"אני יודעת איך התחושה לשהות במדינה זרה ונכון שאנחנו בקושי מכירות אך אני רוצה שתרגישי בבית. אייל סיפר עלייך המון ואנחנו יודעים גם על התאונה המצערת שקרתה לך."

 

היא חייכה חיוך אימהי וידה ליטפה את גבה של ניקול באופן מרגיע. אייל, שהגיח בדיוק מאחור, נשק לראשה.

 

"הכנתי לכם חדר בהמשך המסדרון, הייתה לכם טיסה ארוכה וכדאי שתנוחו לפני שתכבשו את טוקיו." יומיקו אמרה בנימה מבודחת.

 

הם התיישבו סביב שולחן עשוי עץ דובדבן אדום עשיר. פני השולחן היו חלקים ומבריקים ועליו היו מגשים עמוסים במטעמים מכל טוב. למרות עייפותם מהטיסה הארוכה אביו של אייל התעקש להשקות אותם בסאקי חם וחזק. הם צחקו כשהעלו זיכרונות וההורים סיפרו על מעלליהם של אייל וקורה בילדותם.

הם גם הודיעו שהאחיות לבית היקארי מחכות בקוצר רוח לפגוש אותם.

 

"אני חייב לעצום עיניים ולישון קצת לפני שאני מתחיל במרוץ ומתוכננות לי כמה פגישות עסקים," אמר לאמו ולחץ את ידה באהבה, "אז אני אשמח אם תדאגי היטב לניקול בהעדרי."

 

"אטפל בה כל כך יפה שהיא לא תרצה לחזור לישראל וכך אוכל לקבל בחזרה את ילדיי האהובים," היא קרצה לניקול.

 

"יש לה אבא בישראל ואת יודעת שאני לא מוכן לחזור לכאן," אייל אמר בנימה רצינית.

 

"כן יקירי," קולה של יומיקו נעטף בעצבות והדבר גרם לניקול לרחם עליה.

בזמן שניקול המשיכה לאכול מהסטייק היא בחנה את הוריו של אייל. כשהם דיברו על המשפחה שלהם היא ראתה בעיניהם את האהבה הגדולה שרחשו לילדיהם.

בעיניו של איסמו ניצתה גאווה כשאייל דיבר על הרכישה האחרונה שביצע וניקול תהתה האם עדיין היה מתגאה בבן שלו אם היה יודע במה הוא עוסק. האם האבא הגאה היה עדיין מתגאה אם היה יודע שבנו הגיע לטוקיו לבצע עבודה שהוטלה עליו על ידי העולם התחתון המקומי? ומה היה אומר לו ידע על הסיכונים הכרוכים בכך לו ולבני משפחתו?

 

יומיקו אחזה בכף ידה של קורה ולא הרפתה רוב זמן הארוחה. ידה השנייה נשלחה מידי פעם ללטף את ידו של בנה. חלפו שלוש שנים מאז התראו לאחרונה ולא היה להוריו שמץ של מושג בנוגע לסיבה האמתית שהביאה לביקור הפתאומי.

 

אייל נראה נינוח, פניו הביעו שלווה בשונה ממנה. ניקול ניסתה למתן את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכה. היא ידעה שהוא אהב לשחק באש, הוא עשה זאת זמן כה רב וצלח זאת בהצטיינות אך היא לא יכלה שלא לתהות בפעם האלף האם הסיכונים הכרוכים בכך שווים זאת?

 

תמיד הייתה אישה מתוכננת, מאופקת, חדורת מוטיבציה ומטרות לעתיד. היא נזכרה באותה נשיקה מחוץ למועדון, הנשיקה שהובילה אותה להיכן שהיא נמצאת היום. היא ואייל שונים זה מזה ועם זאת הם יחד. האם הקשר שלהם יצליח למרות הסכנות? הם עברו מספיק לכל החיים. כל מה שרצתה בסך הכול זה להיות שלו ורק אתו. לאהוב אותו אהבה ללא תנאי. אותו משפט אהוב עליה של הזמרת אל.פי הסתחרר שוב במחשבות שלה. האם היא אי פעם תמצא אתו את הדרך לגן עדן.

 

"אתה חייב לקחת את ניקול למגדל טוקיו," הכריזה יומיקו.

 

"ותיקח אותה גם למקדש סנוג'י." הוסיף איסמו.

 

"אני בהחלט מתכנן לקחת אותה לראות הרבה מקומות." אייל התרומם מכיסאו והפנה מבטו לניקול. הוריו השתתקו לפתע. היה נראה שהם ידעו שהוא עומד לומר דבר מה חשוב.

 

"אבא, אימא," הוא פתח ברשמיות, ניצוץ של גאווה בעיניו. "אני רוצה לנצל את ההזדמנות בה כולנו נמצאים יחד כדי לבשר לכם שביקשתי מניקול להתחתן אתי והיא הסכימה."

 

ניקול הבחינה שקולו רעד מעט. הוא תפס בידה שהייתה מונחת מעל השולחן ומחץ אותה בהתרגשות. היא נשטפה מבוכה, פניה האדימו ועם זאת היא חשה גאווה. אין דבר בעולם שהיא רוצה יותר מלהיות אשתו.

 

קולות השמחה של בני משפחתו עלו מכל עבר, הוריו התרוממו ממקומם בהתרגשות וחיבקו אותו ואז את ניקול.

 

יומיקו מחתה דמעה מעינה ותנועת ידה הקלה ריגשה את ניקול. היא לא ציפתה לקבלת הפנים המחבקת ולחמימות שהביעו כלפיה, זה לא היה מובן מאליו.

אביו נעלם לרגע ארוך וחזר לשולחן עם בקבוק שמפניה.

 

"הזדמנות נהדרת לפתוח את הבקבוק הזה." ברגע שהפקק השתחרר, קצף פרץ מפיית הבקבוק וכולם הריעו. אייל הדביק לניקול נשיקה ארוכה ולחש לה "אוהב אותך בייב." היא נשכה את שפתה.

 

הם המשיכו לשבת סביב השולחן, לצחוק ולהעביר חוויות וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהגיעו שבאמת חשה מעט נינוחה יותר.

 

"בואי ניקול," אייל נעמד, הושיט אליה את ידו. "נארגן את הדברים שלנו בחדר." הוא עזר לה להתרומם לעמידה. יומיקו ואיסמו החליפו ביניהם מבטים, כאלו שאמרו 'עשינו עבודה טובה'.

 

"תודה רבה לכם על הארוחה, אהבתי מאוד את המרקמים של המטבח היפני." ניקול אמרה בהומור מאחר ושמחה שמבין המאכלים שהוגשו לא הייתה אף מנה שמקורה בתרבות היפנית.

 

"אני שמחה שעברנו את המבחן." יומיקו צחקה בקול ופניה הביעו שביעות רצון. עיניה עקבו אחריהם במבט מלא גאווה עד שנעלמו במורד המסדרון.

 

בחדר רחב הידיים שהוקצה עבורם הריהוט היה מינימלי אך מעוצב בטעם. מלבד שתי תמונות שהציגו את האמנות היפנית החדר נראה לה מערבי. אולי לא מערבי לחלוטין אך בהחלט לא יפני מסורתי.

 

"זה אמתי?" לסתה נשמטה בפליאה למראה הנוף המהמם שנשקף מהחלון. היא נעמדה מול החלון הגדול שהשקיף מהקומה השתיים עשרה לעבר בניינים רבי קומות ונהר רחב.

 

"אנחנו נמצאים בין נהר סואמידה לבין נהר ארקאווה," אייל הסביר. כשנעמד מאחוריה היא חשה בחום שפתיו על ראשה, ריח האפטר שייב שלו ריחף סביבה, ליטף את קצות עצביה והעיר אותם לחיים. ריחו היה מיוחד- חם עשיר וגברי. סקסי ומנחם בעת ובעונה אחת. ריח שגרם לכל שריר בגופה להיות דרוך ומוכן.

 

"הנהר גובל בשרשרת הרים. בכל שנה אלפי תושבים יורדים אל הנהר ומשיטים על גבי המים עשרות אלפי פנסים לזכר חללי הירושימה שנהרגו בפצצות האטום. לפי האמונה היפנית, המנורות והנרות אמורים להביא שלווה ושקט לרוחות המתים. למרות שהייתי רוצה שתחווי זאת, אני שמח שלא נהייה פה כשהאירוע יתקיים."

 

ניקול הצמידה את גבה אל חזהו והוא עטף אותה בזרועותיו. "זה מחזה מדהים במיוחד כשצופים בו מגובה רב." היא חשה את ההתרגשות שבקולו. הוא נשק שוב לראשה. "לא רחוק מכאן נמצא פארק סומידה, שבעונה זו פורח כולו בפריחת עצי הדובדבן, משהו שכל תייר חייב לראות. את עייפה?"

 

היא הסתובבה אליו, הביטה עמוק לתוך עיניו שכה אהבה. צבען היה לא שגרתי אך גם אייל היה גבר לא שגרתי. הריגושים שחשה רק רגע קודם לכן התחלפו במהרה בחרדה.

 

משהו בבטנה התעורר שוב. הדאגה מהצפוי להם הפחידה אותה. הוא קימט את מצחו כשהביט לתוך עיניה. "מה מטריד אותך, ג'ינג'ית?"

 

הוא העביר את אגודלו על לחייה. היא הרכינה את ראשה ועצמה עיניה.

 

"היי בייב. מה קורה?"

 

הוא הרים את ראשה לעברו כך שעיניה יפגשו את עיניו. היא החליקה את ידה על פניו, הזיפים הכהים שעל לסתו שיוו לו מראה סקסי אך מסוכן. היא הרגישה מוצפת במשהו שלא רצתה לחוות שוב- פחד.

 

היא לא רצתה להגיד לו שהיא מפחדת. מפחדת מהעתיד הלא צפוי. העבודה שלקח על עצמו יכולה להחריב את עתידם המשותף, והם עברו כל כך הרבה בחודשים האחרונים. היא הניחה את ידה על חזהו מעל לבו ואז נשקה לו באותו מקום. הוא צמצם את עיניו כמו ניסה לפענח את המתחולל בתוך ראשה.

 

"ניקול?"

 

היא ניערה את ראשה בחוסר אונים. "אני מפחדת." קולה לא היה גבוה יותר מלחישה אך אייל שמע אותה.

אצבעותיו התהדקו מאחורי גבה והוא הצמיד אותה אליו ביתר תוקף.

 

"אל תתני לפחד לכלוא אותך מאחורי סורגים, אני כאן." קולו היה צרוד, עמוק ומחוספס. פניה היו קרובות אל חזהו ועיניה עצומות. היא הריחה לתוכה עוד מריחו הממכר.

 

"אל תוותרי עליי." הוא נאנח חרישית. "כל מה שקרה, קרה באשמתי. אין יום שבו אני לא מקלל את עצמי על כך. אני מצטער מתוקה." קמט עמוק של כאב התהווה בין גבותיו.

 

"לא. אין לך על מה להצטער, אייל. אתה אוכל את עצמך מבפנים וזה הורג אותי. אני רוצה להניח את כל מה שקרה מאחורינו ולא לחשוב על כך יותר. אני אוהבת אותך." היא ליטפה את שערו ועיסתה את עורפו.

 

"לעולם לא אפסיק לאהוב אותך." הבטיח והצמיד את שפתיו לראשה בנשיקה אחת ארוכה.

 

"אני אוהבת את ההורים שלך, הם מקסימים." היא ניסתה לשנות את נושא השיחה.

 

אייל חייך. "הם העניקו לי ולקורה חיים טובים."

 

"אך הם לא יודעים את כל האמת עליך."

 

"ששש" הוא הניח את ידו על פיה. "לא מדברים על זה בין קירות הבית של הוריי."

 

"מה קבעת עם הנהג של סאנג'יי?"

 

אייל התרחק ממנה. "אמרתי שאנחנו לא מדברים על הדברים האלה פה." הוא אמר בטון קשוח יותר, ניגש למזוודה והחל לפרוק מתוכה את בגדיו.

 

"אל תשאיר אותי באפלה, אייל." היא ביקשה. "אם..." היא נשכה את שפתיה כיוון שפחדה לומר את מה שבאמת על לבה, פחדה לשתף אותו בתרחיש הנורא שהתחולל בראשה ולא נתן לה מנוח. בתוכה היא הרגישה כל כך אבודה. הוא הזדקף במקומו, הניח ידיו על מותניו אך לא סב לעברה. הוא הרים את ראשו אל התקרה ואמר בתסכול: "ניקול, אני חייב לעצום עיניים רק לכמה שעות ואוכל לעשות זאת רק אם תהיי לידי אז בבקשה, בואי למיטה." הוא שיחרר נשיפת אוויר כבדה.

 

היא התקרבה אליו וחיבקה אותו. "אני אוהבת אותך אייל."

 

היא האזינה להלמות לבו שפעם בתאום עם הלמות לבה. "אני צריך שתסמכי עליי בייבי. אני אהיה אבוד בלעדייך." הוא הרים את פניה אליו ונשק לה נשיקה ארוכה ומלאה בכאב.

 

"שעה אחת. מקסימום שעתיים, זה כל מה שאני צריך." הוא חלץ את נעליו ונכנס בבגדיו למיטה. ניקול נכנסה גם היא והצטנפה מאחוריו. למרות כל המחשבות, העייפות הכריעה אותה לבסוף. היא הניחה את ידה מעל מותניו ונשקה לצווארו. הוא שילב את אצבעותיו בשלה והצמיד את היד המשולבת לחזהו. באותו רגע היא הבינה את הצורך העמוק שחש כלפיה. הם נרדמו בתנוחת כפיות אך הפעם היא הייתה זו שעטפה אותו בביטחון.

 

 

 

2 שיר של הזמרת אל.פי 3 כל מה שאי פעם רציתי זה אתה. 4 לעולם לא אגיע לגן עדן משום שאיני יודעת כיצד 5 מיפנית: אני אוהב אותך