ואדם אין

מבשר דומה לאבא. למרות שהזקן הבהיר של אבא הוא זקן מסודר שמשדר סמכות נעימה, והזקנקן של מבשר הוא אוסף אניצים שיותר מזכירים תיש מתבגר מאשר "בחור ישיבה", כפי שהוא מתעקש להגדיר את עצמו. למרות שהעיניים שלו צעירות כל כך, מערבבות בחום-ירוק שלהן חלומות עם הוויה, ועיניו של אבא פקוחות לרווחה ויודעות חלומות והתפכחות, דמיון ומציאות.

כשהוא חוזר בימי שישי, יפה כל כך בחולצתו הירוקה שמטשטשת את הגבול בין עיניו לגופו, אילת מסתכלת בו ויכולה בקלות לראות את אבא של לפני ארבעים שנה, משקיף אל אימא מבעד למשקפי האף-אוזן-גרון שלו, ומרגיש כמו האדם העשיר ביקום.

למבשר אין משקפיים, אבל הבעתו דומה בעודו רוכן אל אימא ש"אף פעם לא שמה לב שהוא נכנס", ואומר לה, "שלום, אימוש, הגעתי."

אימא מסתובבת אליו לאט. בכל פעם לאט יותר, וזה השלב שבו אילת נושכת את השפתיים, וממהרת להסתלק משם כדי לא לראות את זה שוב; איך הוא מחפש בעיניה ולא מוצא. בכל פעם מחפש, ובכל פעם מתאכזב. אחר כך, עצוב, הוא לוקח משהו לאכול. אילת יוצאת אליו, לא מציעה לו כלום ולא שואלת. רק מושכת כיסא מטבח לבן אחד, מתיישבת, מחכה שירים אליה את מבטו. ואז שניהם שותקים. ובשביל הרגע הזה היא מוכנה לסחוב לבד את כל השבוע עם אימא. בלי אימא.

היום מבשר מתעכב. אילת כבר גמרה לנקות את המטבח ואפילו להכין קינוח. אבא מזמזם לעצמו בסלון את קריאת התורה בניגון המוכר, ואם לא היה רובץ בה הגוש הזה, היא היתה יכולה לדמיין שהכול בסדר.

"אילת," אומר לה אבא, "את הגרניום השקית?"

"השקיתי," היא עונה לו, והולכת עם בקבוק קולה מלא במים להשקות את המשך השורה.

היא הופכת את האדמה הריחנית באצבע אחת, נהנית מהמגע הלח, הפרחים גומעים מים בצמא, והפלאפון שלה רוטט בכיס.

ביד מלוכלכת היא שולפת אותו, ובלי להסתכל מי התקשר, יורה, "מתי אתה מגיע?"

"אילת..." הוא אומר לה, "אילת..."

היא לא עונה לו, רק חופרת עם האצבע שלה עמוק יותר בתוך האדמה.

"אילת," הוא מנסה שוב, והאדנית כמעט נגמרת לה, "אני לא מגיע, לא יכול..."

היא לא עונה, ולא שמה לב שהמים מהבקבוק נשפכים לה ומציפים את הגומה שחפרה, מטביעים פרחים חסרי מזל, ומלכלכים לה את החולצה בשובל של בוץ ואכזבה.

"אילת," הוא מנסה שוב, "את מבינה? אני לא יכול ש... וכל שבוע..."

הוא משתתק רגע, אוסף מילים בניסיון לפייס, "זה גומר אותי, אני נהיה חולה מזה."

"אלוקים," היא שואלת אותו, "חטאתי יותר מאדם, שבכל פעם שאני מוצאת לעצמי חלקת גן עדן אתה מגרש אותי שוב?"

הוא לא עונה, רק ממשיך לייבב את שמה כאילו היא עוד יכולה לעזור למישהו, כאילו הוא בכלל לא דומה לאבא אלא לאריאל, הבן של רוני, שתמיד נושא אליה ידיים מבקשות רחמים מתוך הלול, בטוח בכוחה של דודתו להושיע.

"מבשר... מבשר..." היא מייללת אליו בחזרה, בוכה אליו משפטים מבולבלים על חטא האדם הראשון ועל גן העדן הנטוש, ולאחר שהיא כבר מדלגת על נשימות מרוב תסכול, היא ממשיכה בכעס, "כמו קין, אתה שומע? שלא מצא מקום של מנוחה על פני האדמה."

ואז היא מתעשתת מול שתיקתו ובולעת את שארית דמעותיה. מיד לאחר מכן היא זוקפת ברחמים פרחים טבועים שכמעט נחנקו למוות מתחת לפני המים, מנגבת את פניה בכפות ידיה המלוכלכות, ונכנסת לדירה.

הוא לוקח לגימה אחרונה מהמזגן, ונפלט מהאוטובוס אל החוץ המצהיב. בבת-אחת מתמלא המצח שלו אגלי זיעה, שגולשים במהירות וצורבים את עיניו. חם. כל כך חם. אשליית הצפון הקר נמסה מול עיניו לשורות-שורות של גבעות חול חום-צהוב-אדום, המתנשאות ביהירות מחוצפת של איתני טבע, כמו אומרות לו, "עם כל הכוח שלך, אתה לא יכול עלינו, אדם."

בידו האחת הוא מנגב את פניו הרטובות, ובידו השנייה מנסה לייצב את התיק הכבד שמתנדנד עליו - עם סיר פח מפויח ששרד מימי המחנאות בצופים. הוא חשב לקנות סיר חדש, אבל החליט לדחות את הקנייה, כי מי יודע כמה זמן ישרוד פה בכלל. חם. כל כך חם. למה לא ארגנו פה איזו צִלייה לרווחת המתנדבים?

הוא שוב מנגב את פניו הרטובות, וממשיך להתנהל בכבדות לעבר מבני המגורים הבהירים שהחץ בכניסה הורה עליהם.

בתוך המבנים דווקא נעים ושקט; הקירות מסוידים שמנת והודפים קלות את אדי החמסין. הוא מבחין בהערכה ברצפה הנקייה ובווילונות הקלים שהרוח לא מצליחה להניע. בסוף השורה מחכה לו המגורון שלו, מתחבא בין קפל קיר של חדר ציוד לקפל קיר של יציאת חירום. הוא פותח את הדלת, שומט את תיקו הכבד, וקולט בחצי עין שהמיטה השנייה כבר מאוכלסת.

הוא אומר "שלום" חטוף לבחור הארוך בנעליים הגבוהות, שבלי להתבלבל מניח אותן על הסדינים הנקיים. הוא לא מקבל שום תשובה, וגוש המועקה של התחלה חדשה ונבוכה הולך וגדל בתוכו. הוא שולף מצעים, מסדר את המיטה, ומניח את הסיר המפויח בעמדת המטבח הקטנה.

"שלום," אומר לו הבחור ומוריד סוף-סוף את נעליו, "לא שמתי לב שנכנסת."

"שלום," אדם עונה לו קצרות, סוקר בעיניים בוחנות את כתפיו הרחבות, את פניו הצרובות ואת ידיו החזקות. הבחור הזה בטח יסתדר פה. לא נראה שתהיה לו בעיה.

"נעים מאוד," הוא מושיט לו יד בלי לחייך, "ינון."

הוא מחזיר אליו יד שמנסה לבדוק את אותו חספוס אדמתי שזר לה, ודווקא כן מחייך, "נעים מאוד, אדם."