פרק ראשון
כיבוש ללא התנחלות: הרכב האוכלוסייהתחת הכיבוש הערבי (640-1099)
מבוא
ארץ ישראל גובלת במדבר מכמה כיוונים: המדבר הסורי בצפון מזרח, המדבר הערבי המשתרע מעבר הירדן המזרחי, ממזרח, ומדבריות סיני והנגב מדרום. לכן, הארץ היתה חשופה בתקופות שבהן לא היה שלטון מרכזי חזק לפלישות של שבטים בדווים מהמדבר, והם שדדו ורצחו, פגעו בחקלאות ובמסחר ודחקו את רגלי האוכלוסייה המקומית והביאו לעזיבתה. המקור העיקרי לשבטים הבדווים היה חצי האי ערב, אבל גם מצפון וממצרים חדרו שבטים בדווים לארץ.
כבר בתקופת הכיבוש הרומי (63 לפנה"ס-324 לסה"נ) ניסו שבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ. אבל גם אז (ובחלקה הגדול של התקופה הנוצרית-ביזנטית (324-640 לסה"נ) נבלמה האפשרות של פלישת שבטים בדווים לארץ מפני שהארץ היתה מוגנת על ידי מערכת ביצורים. מערכת אחת נקראה "לימס ערבּיה", והיא השתרעה לאורך הגבול של המדבר הסורי מבצרה בחורן עד אילת. מערכת הביצורים השנייה נקראה "לימס פלשתיניה", והיא השתרעה ממואב במזרח למערב ים המלח, לבקעת באר שבע ועד אזור רפיח.
מחקרו של יורם צפריר על בעיות הביטחון של ספַר המדבר בתקופה הנוצרית-ביזנטית, הראה, שהלימס, כלומר קו הביצורים, היה מאויש באופן קבוע בחיילים. אבל, מתוך הפפירוסים של ניצנה מתברר שבשלהי המאה ה-6 לסה"נ החליט השלטון הביזנטי בארץ בשל לחץ השבטים הבדווים לצמצם את מספר החיילים ולחזק את הלימס באמצעות "שומרי הגבולות", שהיו חלק מהשבטים הבדווים שנגדם הוקמו הלימס. שבטים שחיו בסמיכות לגבולות הארץ נבחרו כשומרי הגבול תמורת שכר בתנאי שיימנעו מתקיפת היישובים או שיירות המסחר וימנעו משבטים בעומק המדבר לחדור לארץ. השבטים שהפכו לשכירי חרב של הביזנטים עברו מחיי נוודות ליישובי קבע, והנזירים שחיו במנזרים באזור עסקו בפעילות מיסיונרית כדי לנצרם.
השלטון הנוצרי-ביזנטי גם הכיר ותמך בממלכת בני ע'סאן, שייסד שבט בדווי מחצי האי ערב ושכנה במדבר הסורי על גבול ארץ ישראל. ממלכת בני ע'סאן שימשה מדינת חיץ כדי למנוע משבטים בדווים להתפרץ לתוך הארץ.
המצב לאורך הגבולות התערער, על פי מחקרו של צפריר, בראשית המאה ה-7 בשל היחלשותה של האימפריה הנוצרית-ביזנטית, שהיתה מעורבת במלחמה עם הפרסים. מאחר שהביזנטים חדלו לשלם לבדווים את שכרם, הם ראו עצמם משוחררים מחובתם למנוע חדירת שבטים בדווים. גם הנצרות שלהם היתה שטחית למדי. לולא הופסקו התשלומים היה הכיבוש הערבי נתקל בהתנגדות עזה יותר.
יצחק חסון קבע שלא רק היחלשותה של האימפריה הנוצרית-ביזנטית הביאה להפקרת הגבול. עד ראשית המאה ה-7 הע'סאנים מילאו את המשימה של שמירת הגבול הצפוני-מזרחי בהצלחה. אבל בראשית המאה ה-7 החלה ממלכתם להתפורר בשל סכסוכים פנימיים, נוסף על הפסקת התמיכה הכספית הביזנטית. למרות זאת, גדודי לוחמים ע'סאנים השתתפו בקרב הירמוך ב-636 נגד הערבים לצד הצבא הנוצרי-ביזנטי, לצד לוחמים משבטי בהרא, סליח, תנוח, לח'ם, ג'ודאם וכלב, שנקראו במקורות המוסלמיים "אלערב אלמוסתערבה". אבל, הצבא לא הצליח לבלום את הפלישה הערבית.
א. הירידה במספר התושבים ובמספר היישובים
1. הירידה במספר התושבים
ארץ ישראל ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי היתה בעלת רוב נוצרי ומיעוט יהודי ושומרוני, כמו כן, שבטים בדווים ישבו בסְפר המדברי. האוכלוסייה היתה מורכבת ברובה מנוצרים ממוצא פיניקי, ממוצא יווני, דוברי יוונית, ומנוצרים ממוצא סורי-ארמי דוברי ארמית או יוונית שהתנצרו מרצון או מאונס במסגרת מבצע ניצור שנערך בתיאום בין הכנסייה והשלטון הנוצרי-ביזנטי. המיעוט היהודי היה מרוכז ברובו בגליל המזרחי והמיעוט השומרוני היה מרוכז ברובו בצפון השומרון. בדרום ובשולי השטח המעובד חיו שבטים בדווים.
יש הבדלי הערכות בין החוקרים לגבי מספר התושבים בארץ ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי. משה שרון העריך שמספר התושבים נע בין 3,500,000 ל-4,000,000 נפש. מגן ברושי העריך, על פי ניתוח ממצאים ארכיאולוגיים, שמספר התושבים בארץ ישראל המערבית הגיע ל-1,000,000 נפש בלבד, ואילו מיכאל אבי-יונה העריך שהאוכלוסייה מנתה 1,500,000 עד 2,000,000 נפש. זאב ספראי העריך שמספר התושבים שרובם היו נוצרים הגיע קרוב ל-3,000,000 נפש בתקופה הנוצרית-ביזנטית.
על פי הערכות רוב ההיסטוריונים, מנו הנוצרים ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי בין 2,000,000 ל-2,500,000 איש. מספרם של השומרונים שרובם הושמדו בתקופה הנוצרית-ביזנטית היה כ-200,000 נפש והמיעוט היהודי מנה בין 150,000 ל-200,000. אוכלוסיית הארץ מנתה בין 2,500,000 ל-3,000,000 נפש.
הירידה במספר התושבים החלה בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי. מצד אחד, היתה בריחה של יהודים מהארץ בשל הרדיפות הדתיות ומעשי הטבח בשלהי השלטון הנוצרי-ביזנטי, ומצד שני היתה בריחה המונית של נוצרים יוונים מהארץ ערב הכיבוש הערבי, מחשש לחייהם. במקורות בני הזמן אין מידע על מספר העוזבים, אבל הבריחה ההמונית הקטינה את מספר התושבים ערב הכיבוש הערבי-מוסלמי ובתחילתו.
הערבים ערכו טבח בנוצרים וביהודים שנותרו בארץ וצמצמו עוד יותר את מספר התושבים.
גם ההתנכלויות לאחר מכן הביאו לנטישת הארץ על ידי נוצרים נוספים. לאור היעדר נתונים מהימנים נשאר מספר תושבי הארץ בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי ובתקופת הכיבוש הערבי בגדר הערכות בלבד.
הדמוגרף רוברטו בקי כתב על תהליך הדה-פופולציה של הארץ. במאות ה-9 וה-10 היתה ירידה במספר התושבים אם כי חלה התאוששות מסוימת מהמחצית השנייה של המאה ה-10 עד אמצע המאה ה-11. במחצית השנייה של המאה ה-11 פקדו את הארץ בצורת, רעב, מגפות, רעידות אדמה ופשיטות של שבטים ערביים וטורקמניים שפגעו מאוד באוכלוסייה. תהליך התמעטות האוכלוסייה נמשך בתקופה הסלג'וקית.
החוקרים שהתמחו בחקר התקופה הצלבנית מעריכים שערב הכיבוש הצלבני מידי הערבים ב-1099 מנתה אוכלוסיית הארץ כ-500,000 תושבים בלבד. מכאן, שבתקופה הערבית-מוסלמית היתה ירידה דרסטית במספר התושבים, מ-2,500,000 עד 3,000,000 ל-500,000 נפש. הירידה העיקרית היתה בקרב הנוצרים, אך לדעת החוקרים הם עדיין נותרו הקבוצה הגדולה ביותר.
2. הירידה במספר היישובים הכפריים
יורם צפריר תיאר במחקרו כיצד הכיבוש הערבי הביא לתהליך דלדולה היישובי של ארץ ישראל. לאחר הירידה במספר התושבים בעת הכיבוש הערבי-מוסלמי נמשך לאורך התקופה הערבית-מוסלמית תהליך הדלדול במצב היישובי של ארץ ישראל. צפריר הביא ראיות מהחומר הארכיאולוגי, שלפיו המשבר הגדול היה בתקופה שהארץ היתה תחת השלטון של השושלת העבאסית, מאמצע המאה ה-8, אם כי כבר בתקופת שלטון השושלת האומיית ניכרו סימני הירידה. הערכות ההיסטוריונים לגבי הירידה במספר התושבים נתמכות על ידי הממצאים הארכיאולוגיים, על פיהם היתה ירידה של כ-50% במספר האתרים המיושבים בארץ תחת הכיבוש הערבי-מוסלמי.
הסקרים הארכיאולוגיים של אזור החוף מראים שרק 50% מהיישובים שהיו קיימים בתקופה הנוצרית-ביזנטית שרדו בתקופה הערבית-מוסלמית. למשל, בין עזה לאשקלון היו יישובים שעסקו בגידול ענבים ובתעשיית יין. האיסור באסלאם לשתות יין, הנטישה של אוכלוסייה נוצרית שצרכה יין, תהליכי האסלאמיזציה והשיערוב (ערביזציה) והירידה בסחר הים תיכוני הביאו לירידה משמעותית בצריכת היין, לצמצום בפעילות הכלכלית ולנטישה נוספת.
בשרון נותרו, על פי סקר ארכיאולוגי, בתקופה הצלבנית שבאה לאחר התקופה הערבית-מוסלמית, 52 יישובים לעומת 93 בתקופה הנוצרית-ביזנטית. 41 יישובים נהרסו בזמן הכיבוש או ננטשו על ידי התושבים.
באזור המרכז ננטשו 193 יישובים מתוך 293 ונותרו 100 יישובים בלבד.
בשפלת יהודה הדרומית-מזרחית היו בתקופה הנוצרית-ביזנטית, על פי סקר אמציה, 257 יישובים. בתקופה הערבית-מוסלמית ירד מספרם ל-155.
בשפלת יהודה הדרומית-מערבית היו בתקופה הנוצרית-ביזנטית, על פי סקר לכיש, 158 אתרים ובתקופה הערבית-מוסלמית נותרו 35 בלבד.
לעומת זאת, בשפלה הפנימית, באזור רמלה-לוד-יבנה, הצביע איתמר טקסל על השפעה מגוונת של הכיבוש הערבי-מוסלמי. יישובים מסוימים התרחבו, אחרים נשארו ללא שינוי או ננטשו, אבל נוסדו גם יישובים חדשים. רמלה הפכה למרכז כלכלי ויפו הפכה לנמל ליצוא התוצרת של האזור כולו.
בגליל העליון המערבי - באזור אכזיב/חניתה - היתה ירידה מ-45 אתרים בתקופה הנוצרית-ביזנטית ל-17 בשלהי התקופה ולשלושה בלבד בתקופה הערבית-מוסלמית.
באזור ההר (דרום השומרון) - באזור רמאללה ואל-בירה - היתה ירידה, על פי הממצאים הארכיאולוגיים של ישראל פינקלשטיין, מ-117 יישובים בתקופה הנוצרית-ביזנטית ל-55 בתקופה הערבית-מוסלמית.
באזור ההר (צפון השומרון) - ישראל פינקלשטיין מצא שבתקופה הנוצרית-ביזנטית היו באזור 267 יישובים. אבל, מספר היישובים בצפון השומרון שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית עוד בתקופה הנוצרית-ביזנטית המאוחרת. פינקלשטיין קבע שהיתה ירידה בין 66% ל-80% במספר היישובים, והיתה ירידה גם במספר התושבים. הוא מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו לבין הצטמקותה של העדה השומרונית בשל הדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים על ידי השלטון הנוצרי-ביזנטי.
בצפון מדבר יהודה - על פי עפר שיאון, היתה ירידה במספר היישובים מ-178 בתקופה הנוצרית-ביזנטית ל-67 יישובים בתקופה הערבית-מוסלמית. לשטחים שננטשו חדרו שבטים נוודים בדווים.
באזור הנגב ירד מספר היישובים מ-470 בתקופה הנוצרית-ביזנטית ל-76 בתקופה הערבית-מוסלמית. באזור שדה בוקר בנגב הדרומי ירד מספר היישובים מ-45 בתקופה הנוצרית-ביזנטית לשמונה בלבד בתקופה הערבית-מוסלמית.
גדעון אבני וארכיאולוגים נוספים חקרו את המצב בהר הנגב. הם הגיעו למסקנה שההתיישבות בנגב - עבדת, ממשית, שבטה וניצנה - לא פסקה עם הכיבוש הערבי אם כי החלו תהליכי הידרדרות ודעיכה שהיו שונים מאזור לאזור. היישובים ננטשו סופית בשלהי התקופה הערבית-מוסלמית במאות ה-10 וה-11. לדעת חוקרים אלה, הסיבה העיקרית לתהליך ההידרדרות והנטישה היתה חוסר יציבות פוליטית וכלכלית כמו בשאר חלקי הארץ. היתה ירידה בהיקף היישובים העירוניים והכפריים בנגב עד להתרוקנותו הכמעט מוחלטת של הנגב מתושבי הקבע. הפריחה של האזור בתקופה הנוצרית-ביזנטית התאפשרה בשל יוזמה ממלכתית שנעלמה עם הכיבוש הערבי-מוסלמי. יישובי הר הנגב נהנו כלכלית גם משיירות הצליינים שעלו להר סיני בתקופה הנוצרית-ביזנטית. השבטים הבדווים שימשו כוח עבודה שכיר והנטישה היישובית פגעה במצבם הכלכלי ואילצה אותם לעבור לחקלאות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.