מטורפת

 פרק 1

יום שני, 24 באוגוסט 2015, שמונה בבוקר

ארצ'וויי, לונדון

מאת: אליזבת קארוּזוֹ

ElizabethKnightlyCaruso@gmail.com

אל: אלווינה נייטלי

AlvinaKnightly69@hotmail.com

תאריך: 24.8.15 08:01

נושא: ביקור

אלווי יקירתי,

בבקשה תפסיקי להתעלם ממני. אני יודעת שקיבלת את שני המיילים האחרונים שלי כי הפעלתי את האופציה של מעקב ואישור קריאה, אז את יכולה להפסיק להעמיד פנים. נכון שאני כבר חוזרת על עצמי, אבל בכל זאת אכתוב את זה שוב: את מוזמנת לבוא להתארח בווילה שלנו בטאורמינה. מבטיחה לך שתמותי על המקום הזה: מבנים מקוריים מהמאה ה־16, ריח של פיטנה באוויר. השמש זורחת כל יום. בריכה משגעת. במרחק יריקה מכאן יש אמפיתיאטרון יווני עתיק שממנו נשקפים הר אֶתנה ממערב ומימיו המרצדים של הים התיכון ממזרח. גם אם תבואי רק לשבוע — אני יודעת שאת משועבדת לעבודה הנוראית שלך — יהיה נפלא לראות אותך. אני לא מאמינה שעוד לא פגשת את ארני. הוא שתי טיפות מים דודה אלווינה וגדל כל יום.

עכשיו ברצינות: אני זקוקה לך. בואי, אני מתחננת. לא התראינו כבר שנתיים.

אני חייבת לבקש ממך משהו, וזה לא למייל.

נשיקות

בת'

נ"ב — אני יודעת על מה את חושבת ולא, זה כבר לא סיפור. אַמְבּרוֹג'וֹ ואני שכחנו מזה, גם אם את עדיין לא. אז תפסיקי להיות עקשנית ובואי לסיציליה.

נב"ב — כמה את שוקלת עכשיו? עדיין 59 וחצי? את עדיין מידה 38? אני לא מצליחה לחזור למשקל של לפני הלידה וזה מטריף אותי.

לעזאזל איתה. היא בלתי־נסבלת.

"ריח של פיטנה באוויר" בלה־בלה־בלה, "אמפיתיאטרון יווני עתיק" בלה־בלה־בלה, "מימיו המרצדים של הים התיכון" בלה־בלה־פאקינג־בלה. היא נשמעת כמו מגישה של ריאליטי נדל"ן — "מקום תחת השמש": "אלווינה נייטלי מחפשת לה בית קיט בחוף המזרחי המהמם של סיציליה". לא שאני צופה בתוכניות כאלה.

אני ממש, אבל ממש לא נוסעת. זה נשמע משעמם, מיושן. אין לי אמון בהרי געש. אני לא סובלת חום כזה, מהסוג הדביק והמיוזע. העור האנגלי שלי יישרף בתוך שתי שניות. אני לבנה כמו אסקימואית. אל תגידי אסקימואית! אני כמעט שומעת את הקול שלה... הם לא אוהבים את השם הזה. הוא לא פוליטיקלי קורקט. תגידי "אינואיטית".

אני סוקרת את חדר השינה שלי: בקבוקי וודקה ריקים, פוסטר של צ'נינג טייטום, לוח שעם עם תמונות של חברים כביכול, שאני לא רואה אף פעם. בגדים על הרצפה. ספלים עם תה קר. אפילו המנקה של טרייסי אמין היה מתחרפן כאן. שלושה מיילים בשבוע? מה קורה פה? מה היא רוצה ממני? נראה לי שאני חייבת לענות, אחרת היא לא תפסיק לנג'ס.

מאת: אלווינה נייטלי

AlvinaKnightly69@hotmail.com

אל: אליזבת קארוזו

ElizabethKnightlyCaruso@gmail.com

תאריך: 24.8.15 08:08

נושא: ביקור :RE

אליזבת יקירתי,

תודה על ההזמנה. נשמע שהווילה שלך מהממת. איזה מזל יש לכם, לך ולאמברוג'ו ולארני הקטן, שאתם גרים בכזה בית מקסים במקום שנשמע מושלם. את זוכרת שכשהיינו ילדות אני הייתי זאת שאהבה מים? ועכשיו לך יש בריכת שחייה...

(ולי יש אמבטיה עם צינור ניקוז סתום).

מוזר איך שהחיים מתגלגלים, אה? ברור שהייתי שמחה מאוד לראות את הווילה ולפגוש את המלאך המתוק שלך, שהוא במקרה גם האחיין שלי, אבל המצב בעבודה ממש מטורף עכשיו. אוגוסט הוא תמיד החודש הכי עמוס אצלנו, ולכן גם לקח לי זמן לענות. מצטערת.

תודיעי לי כשאת מגיעה ללונדון; יהיה נחמד להשלים פערים.

אלוורה

לא משנה כמה פעמים אני מקלידה את השם שלי, אלווינה, מתקן האיות תמיד משנה אותו לאלוורה. (אולי הוא יודע שאני נשרפת בקלות וצוחק עלי?) אולי אני צריכה להגיש בקשה רשמית לשינוי שם.

אלווינה

נ"ב — אל תשכחי למסור ד"ש לבעלך ולתת לארנסטו נשיקה מהדודה.

שלח.

האח התאום של אלוויס פרסלי נולד מת. יש אנשים שיש להם מזל.

אני גוררת את עצמי אל מחוץ למיטה ודורכת על פיצה שהשארתי על הרצפה. אכלתי רק חצי ממנה אתמול בלילה, לפני שקרסתי ונרדמתי בסביבות ארבע בבוקר. הרגל שלי טובלת ברוטב עגבניות. חתיכה של נקניק נתקעת לי בין האצבעות. אני שולפת אותה החוצה ומכניסה ישר לפה, ואז מנגבת את הרוטב בגרב. אני לובשת מה שזרוק על הרצפה: חצאית ניילון (לא מתקמטת אף פעם), טי־שרט (מקומטת שחבל), מסתכלת במראה ומתבאסת מעצמי. איכס. מוציאה שאריות מסקרה מהריסים, מורחת ליפסטיק סגול, מעבירה אצבעות בשיער שמנוני. זה מה יש. אני מאחרת. שוב מאחרת.

אני יוצאת לעבודה.

אני שולפת מעטפות מתיבת הדואר בדרך החוצה וקורעת אותן תוך כדי דשדוש לאורך הרחוב עם מרלבורו בפה. חשבונות, חשבונות, חשבונות, חשבונות, כרטיס ביקור של חברת מוניות, עלון פרסום של פיצרייה. הודעת חוב, דרישת תשלום, התראה לפני ניתוק. איזה שעמום, הכול אותו דבר. מעניין אם גם טיילור סוויפט צריכה להתמודד עם כל החרא הזה. אני דוחפת את הדואר לידיו של חסר בית שיושב ליד הכניסה לתחתית. עכשיו זאת כבר לא בעיה שלי.

אני נדחפת בתור לקרוסלות הכניסה, מטיחה את הכרטיס בצג הקטן. מתקדמת עם ההמון במסדרונות התחנה במהירות של 0.0000001 קמ"ש. מנסה לכתוב הייקו בראש, אבל המילים חומקות ממני. משהו עמוק על מאבק קיומי? משהו פואטי וניהיליסטי? שום דבר. המוח שלי עדיין ישן. אני לוטשת עיניים בפרסומות לבגדים ולתכשיטים שמכסות כמעט כל מילימטר פנוי של קיר. אותה דוגמנית מרוטשת ועפה־על־עצמה עם אותו פרצוף מרוטש ועף־על־עצמו מסתכלת עלי מלמעלה למטה, כמו בכל בוקר. היא מאכילה תינוק בתחליף חלב. פרסומת. לי אין תינוק ואני לא צריכה שיזכירו לי את זה. אני בטח לא צריכה לקנות שום תחליף חלב.

אני יורדת בצעדים כבדים במדרגות הנעות, דוחפת איש שתופס יותר מדי מקום.

"הֵיי, תיזהרי!" הוא צועק.

"תעמוד בצד ימין! אידיוט."

אני אמנית דגולה, כלואה בגוף של נציגת מכירות במחלקת מודעות של מקומון. הגלגול הבא של ביירון או ואן גוך, של וירג'יניה וולף או סילביה פלאת. אני מחכה על הרציף ומהרהרת בגורלי. חייב להיות משהו נשגב יותר בחיים האלה. משב של אוויר מעופש נושק לפני ומבשר את בואה של הרכבת. יכולתי לקפוץ עכשיו והכול היה נעלם. בתוך שעה הפרמדיקים היו גומרים לגרד אותי מהפסים והתנועה בקו היתה מתחדשת.

עכבר רץ על מסילת הברזל. יש לו רק שלוש כפות רגליים, אבל הוא חי חיים של חירות והרפתקה. איזה מניאק בר מזל. אולי הרכבת תמחץ עכשיו את הגולגולת הקטנה שלו? הוא מזנק הצדה בשנייה האחרונה. אוף.

אני מתמקמת על ספסל צר וגבוה בקצה הקרון. איש עם הרפס בשפתיים פולש למרחב שלי. החולצה שלו חצי שקופה מרוב זיעה. הוא מחזיק במוט הצהוב שמעל ראשי, ובית השחי שלו תקוע במרחק שני סנטימטרים מהאף שלי. אני מריחה דאודורנט זול מהול בייאוש. אני קוראת במהופך את החינמון שלו: רצח, אונס, סמים, סיפור על חתול מחמד. הוא מצמיד את המפשעה שלו לירך שלי, אז אני דורכת לו על הרגל. הוא מתרחק. בפעם הבאה אכניס לו ברכייה בביצים. אנחנו נעצרים לכמה דקות אי־שם בעומק הקרביים של לונדון, ואז התנועה מתחדשת. הקרון מרוקן את מעיו ואנחנו נפלטים ממנו כמו גוש צואה חסר צורה. התחתית מחרבנת אותי בכיכר אוקספורד.

מייפייר, לונדון

האוויר בחוץ צמיגי כמו גוש שומן. כבישים סואנים, סירנות מייללות. אני שואפת חנקן דו־חמצני מלוא הריאות ומתחילה ללכת. מוכרי מגזינים, מתרימים מכל הסוגים ועדרים של סטודנטים משועממים למראה. פַייב גַאיז, קוֹסטה, בלה איטליה, סטארבקס, ננדוס, גרֶג'ס. שלוש דקות וחצי של הליכה למשרד ואני על טייס אוטומטי. אולי אני הולכת בשנתי? אולי אני מתה בכלל? אולי באמת קפצתי ואני בדרך לגיהינום? אני ממשיכה ללכת. גם אם הרחובות היו מלאים בזומבים, בשיבוטים עירומים של צ'נינג טייטום או באלפקות, לא הייתי שמה לב. אני פונה שמאלה לרחוב ארגייל, ימינה לרחוב ליטל ארגייל ואז שמאלה לרחוב ריג'נט, וחושבת על בת'. אין סיכוי שאני נוסעת.

יונה מחרבנת לי על הכתף: לשלשת אפורה־ירוקה. איזה כיף. למה אני? מה עשיתי? אני מסתכלת סביבי, אבל אף אחד לא שם לב. זה אמור להיות סימן למזל, לא? אולי זה אומר שיהיה לי יום טוב? אני מורידה את הסווטשרט ומעיפה אותו לפח מזדמן. הוא היה אכול עש ממילא.

אני דוחפת את הדלת המסתובבת ושולחת חצי חיוך עקום לאיש שמאחורי הדלפק. שנינו עובדים כאן כבר שנים. אף אחד מאיתנו לא יודע את שמו של השני. הוא מרים מבט, מזעיף פנים וחוזר לתשבץ שלו. לא נראה לי שהוא מחבב אותי. זה לגמרי הדדי. אני יורדת במדרגות בכבדות. אני מבוזבזת כאן, מבוזבזת. מילא אם הייתי מוכרת מודעות צבע מבריקות של מותגים סקסיים כמו גוצ'י, לַנוון או טום פורד למגזינים מובילים. זה גן עדן. הכסף הגדול. כרטיס כניסה למשרדים למעלה. אבל לא, אני עובדת במחלקה למטה, מוכרת את המודעות הקטנות והמכוערות שאף אחד לא קורא בעמודים האחוריים: תכשירים להצמחת שיער, ויאגרה לנשים או אביזרי גינון שאפילו סבתות בפריפריה לא קונות. שישים ואחד פאונד לשמינית עמוד. אין לי מושג איך הגעתי לזה ואין לי מושג למה אני ממשיכה.

אולי אברח ואצטרף לקרקס? תמיד רציתי להיות הגבר שמטיל פגיונות על האישה שקשורה לגלגל המסתובב. (למה תמיד גבר הוא זה שעושה את זה?) אני רואה בדמיוני את חופת האוהל הגדול בצבעי הקשת, את הליצנים, את הלהטוטנים, את הסוסים, את האריות. אני שומעת את הקהל קם על רגליו, מריע, מוחא כפיים, צורח באימה כשהסכינים עפות באוויר. אני מרגישה את עקצוץ הזיעה, את זרימת האדרנלין בעורקים. אני רואה את הגלגל מסתובב, מסתובב, את הלהבים עוברים בין חישוריו ומחמיצים את הפנים במילימטרים ספורים. נו, באמת, אלווינה, זה בחיים לא יקרה. את חיה בסרט. ואי־אפשר להרוויח כסף משירי הייקו. אחותי תמיד אמרה שאני יכולה להיות שוטרת תנועה מצוינת. יהיה נחמד גם לעבוד במשחטה.

אני דוחפת את הדלת ונכנסת למרתף. אנגלה (לא אנג'לה) מרקל (לא באמת) מרימה את הראש כשאני נכנסת וזוקפת גבה מרוטה למשעי. המבט שלה מבטיח יום של עינויים: כמו טיפול שורש או אבנים בכליות.

"בוקר טוב, אנגלה." לכי לעזאזל, אנגלה.

אם הייתי קניבל הייתי אוכלת אותה לארוחת בוקר.

אני יושבת ליד שולחן דמוי עץ בחדר נטול חלונות, מחולק במחיצות נמוכות לתאים קטנים. הכיסא המסתובב שלי מתיימר להיות "ארגונומי", אבל איכשהו הוא תמיד תקוע בגובה הלא־נכון או בזווית הלא־נכונה. כבר מזמן ויתרתי על הניסיונות לכוון אותו. עציץ ספטיפיליום זועק להשקיה. האוויר יבש ומעופש.

מסטיק תות שמנמן שתקוע מתחת לצג המחשב שלי נראה כמו מוח ורוד־אפרפר של עכברוש. אני דוחפת אותו לפה ומתחילה ללעוס. אין לו טעם של תות. גם בשבוע שעבר לא היה לו.

איחרתי בשתים־עשרה דקות בדיוק. נדמה לי שאני אמורה להיות בשיחת ועידה עם קים (ג'ונג איל, לא באמת) אבל אין לי כוח לחייג. קים נחמד כמו ציפורן חודרנית. אני חוככת בדעתי אם להתחיל להרים טלפונים ולהטריד אנשים. העבודה שלי כרוכה בקיום שיחות יזומות, חוזרות ונשנות, עם זרים גמורים, עד שהם מוציאים לי צו הרחקה או קונים סוף כל סוף שטח פרסום. הם משלמים רק כדי להעיף אותי מהקו. במקום לחייג אני מדליקה את המחשב. רעיון גרוע. הדואר הנכנס שלי מוצף בהודעות "דחופות": "איפה את?" "גשי דחוף להנהלה", "הוצאה חריגה". אוי, לא. אני מפעילה מענה אוטומטי של מחוץ למשרד כדי לא להתעסק עם השטויות האלה.

הטוויטר שלי עדיין מחובר, מיום שישי לא התנתקתי. אני מעיפה מבט לכיוון של אנגלה. היא שוטפת את אחת העובדות בפינה המרוחקת של החדר. שתקפוץ לי. אני מציצה בטרנדים הכי חדשים, אבל הכול נראה משעמם. טיילור סוויפט לא ענתה לאף אחד מהציוצים שבהם החמאתי לה על התמונות האחרונות שלה. אפילו לא עשתה לייק. עסוקה, אולי? היא בטח בסיבוב הופעות.

"משעמם תחת בעבודה, אולי נראה קצת פורנו #מתה_על_העבודה_שלי", אני מצייצת.

זאת היתה בדיחה, אבל הסקרנות שלי מתעוררת. אני מגגלת יו־פורן בנייד ומנווטת בין שלל איברי מין חשופים. "שלישיות". "פֵטיש". "פנטזיות". צעצועי מין". "ציצים גדולים". יש! "פורנו רך". ואז הטלפון שלי מצלצל: "בת' נייד". אוף, היא עקשנית. למה להתקשר אלי לעבודה? אני חשובה ועסוקה. אני זורקת מבט מסביב, אבל אף אחד לא שם לב. אני מנסה להעביר את השיחה למענה קולי, אבל האצבע מחליקה ואני בשיחה.

"אלווי? אלווי? זאת את? את שומעת?"

הקול שלה קורא בשמי. הוא חלש ומרוחק. אני מצמצמת עיניים ומנסה להתעלם. בא לי לנתק.

"אלווי? את שומעת אותי?" היא אומרת.

אני מרימה את הטלפון ומצמידה אותו לאוזן במכה.

"הַיי בת'! איזה כיף לשמוע אותך." ממש עשתה לי את היום.

"סוף־סוף. אני..."

אני חורקת שיניים.

"תקשיבי, בת', אני לא יכולה לדבר עכשיו. חייבת לרוץ לפגישה. מצטערת. הבוסית שלי מחכה. נראה לי שהולכים לקדם אותי! אני אחזור אלייך אחר כך, בסדר?"

"לא, חכי רגע..."

אני מנתקת וחוזרת לפורנו: זין, ציצי, תחת. מישהו עם ציצים וזין. מגניב.

"בוקר טוב, אלווינה! מה שלומך היום?"

אני מרימה מבט ורואה את אד (בולס: פרצוף של אשך) מציץ מעבר למחיצה. אוי, לא. מה עכשיו? מה הוא רוצה? כלומר, חוץ מהשתלת אישיות.

"היי אד. אני בסדר. מה אתה רוצה?"

"רק בודק מה שלום חברתי החמודה לעבודה."

"עוף לי מהעיניים, אד."

"בסדר, אין בעיה, רק רציתי..."

"כן?"

"תהיתי אם תוכלי במקרה ל..."

"להחזיר לך את החמישים פאונד שאני חייבת לך?"

"כן!"

"לא היום, זה בטוח."

"לא, בטח שלא היום."

"אז עוף לי מהעיניים."

"טוב. בסדר. ביי־ביי."

הראש שלו נעלם מאחורי המחיצה. אוף. אני אצטרך להתחמק ממנו במטבחון השבוע. ממנו ומהבוסית שלי. אד בחיים לא ישחרר. הוא צריך להקשיב לאלזה מ"פרוזן". אני כמעט מתחרטת על ההלוואה הזאת עכשיו. בסך הכול רציתי קצת כסף כדי לעשות קעקוע נצנצים מעל המפשעה. בדיעבד זה לא היה דחוף כל כך, כנראה. קבעתי דייט מטורף עם בחור מהמם שפגשתי בסופר השכונתי וחשבתי שזה יוסיף קצת זוהר לליל התשוקה הראשון שלנו. אבל הנצנצים התפזרו בכל מקום: על המיטה, על הפנים שלו, בשיער שלו. נצנץ אחד נתקע לו בעין והוא נאלץ ללכת לרופא. במשך כמה שבועות אחרי זה עוד צצו לי נצנצים בנעליים, בארנק, על חבילה של צ׳יקן נאגטס שהיתה בתחתית המקפיא (אין לי מושג איך הם הגיעו לשם, בחיי). אבל הכי גרוע זה שהוא אפילו לא העריך את המאמץ: השם "אלוויס" התנוסס לכל רוחב המפשעה שלי בנצנצים ורודים. התברר ששמו בכלל אלטון. אז מה אם התבלבלתי קצת? בכל מקרה, בסוף נשאר רק "אל".

אני חוזרת לפורנו. מנמיכה את הקול כדי להחריש את האנחות, אבל הן עדיין נשמעות בבירור. אנחות וגניחות ויללות וקללות. "אני מת על התחת שלך," מישהו צועק, "זונה!" ובדיוק כשמילפית אחת מקבלת את כל האגרוף פנימה מגבר במסכה, אני מזהה נוכחות בזווית העין. אנגלה רוכנת מעבר למחיצה. שיט.

"את מצייצת על פורנו מהעמוד של החברה?"

"אני בעמוד של החברה? אופס. טעות שלי," אני אומרת.

"את מפוטרת," אומרת אנגלה.

"נדפקת, כלבה!" אומר יו־פורן.

אני לוקחת את התיק שלי, את העציץ, את השדכן וכמה גיליונות של "היט" ו"קלוזר" שיש לי מתחת לשולחן. אני חוזרת הביתה.