למקרה שלא אהיה בסביבה

פעם כתבתי יותר מאשר חייתי. לא ידעתי את עצמי, ולעיתים יכולתי לקבל מושג קלוש על חיי רק מתוך קריאה של דברים שכתבתי. בהדרגה, בתהליך של שנים, הפסקתי לכתוב, או שאולי ההפסקה לא הייתה כה הדרגתית. אחר כך רק חייתי. לא יכולתי לכתוב דבר. עכשיו אולי משהו במערכת המסועפת של איזון הלחצים הפנימיים והחיצוניים משתנה שוב. הצורך לכתוב מתבשל בהדרגה, אבל המעבר מאי־כתיבה לכתיבה הוא פתאומי. ברגע מסוים, שרירותי במובנים רבים, משהו נצבר כך שאי אפשר להמשיך עוד רגע אחד בלי לכתוב משהו.

כך, אני כאן. שתיים לפנות בוקר. חשכה גמורה. אני כותבת בשקט בסלון.

השאלה המרכזית סביב הכתיבה, מה שעוצר בעדי גם עכשיו, בעודי כותבת, היא כיצד לכתוב באופן שלא יהא חושפני מדי. בעצם, השאלה היא שאלה של דיוק. המיקום המדויק שממנו נכון לי לכתוב. אם אכתוב לא אישי, אין בזה טעם באמת. אבל הפרטיות שלי חשובה לי. איני רוצה לכתוב באופן שפוגע בה. אני רוצה לכתוב באופן אישי, אך לא פרטי. אני כותבת בחשכה גמורה, פתאום שמתי לב. אני מקלידה על מקלדת שאיני רואה את האותיות המוטבעות עליה. כתיבה עיוורת, ואיכשהו זה יוצא מדויק. לא ידעתי שאני יודעת להקליד ככה. אולי זה נכון גם לגבי המיקום המדויק שממנו נכון לי לכתוב. הרי אני הכותבת. אולי אני יודעת מהו המיקום המדויק שממנו אני רוצה לכתוב, מבלי לדעת שאני יודעת.

חיים לא רגילים, החיים עם סרטן. בחיים לא רגילים קורים דברים לא רגילים, ובמובן הזה זו חוויה מאוד מיוחדת. רוב התחושות שיש לי ביחס לעניין הזה הן תחושות חיוביות. התחושה שהחיים שלי "לא רגילים" יקרה לליבי במובנים רבים.

מגיל מאוד צעיר הייתי עסוקה בשאלות קיומיות. בתור ילדה חשבתי מהי משמעות החיים, מה התפקיד שלשמו באתי לעולם הזה. אני זוכרת את עצמי חושבת ברצינות גמורה שאם אין משמעות לחיים, מוטב היה לי לו נולדתי טיפשה, כי אז יכולתי קצת יותר ליהנות מהם. הייתי ילדה מיוסרת למדי. אולי הכתיבה עכשיו קשורה בכך שאיבדתי קשר לתחושה רבת־הערך הזאת ביחס לחיים, ואני מחפשת להשיב אותו לעצמי. אני מחפשת את החיבור מחדש לחוויה של החיים מתוך המודעות למחלה, לאיום הקיומי הממשי שמוטל על חיי, דווקא מכיוון שהחיבור הזה מאפשר איזו צלילות ובהירות ושקט פנימיים. יש נקודה מסוימת, שאינה מיטלטלת בתוך הפחדים ממה שעלול להתפתח בגופי, ואינה טבולה ברחמים עצמיים על מה שאני נאלצת לעבור, ובנקודה הזאת, אני חיה את הרגע במלאות שקטה. אני רואה את התינוקת שלי כפי שהיא בכל רגע, והיא אחרת כל רגע מול עיניי, אף פעם לא מובנת מאליה, והשמחה שלי על הנוכחות שלה בחיי אינה מתעמעמת. סדרי העדיפויות שלי ברורים לי כשמש, החוויות החושיות שלי מלאות עוצמה של חיים.

האתגר המרכזי בהתמודדות שלי עם הסרטן קשור לעולם הפנימי, ולא למציאות. ההתמודדות במציאות היא ברורה: עליי לנסות לעשות את הטוב ביותר עבורי מבחינת איכות החיים שלי, להקפיד על תזונה בריאה ואנטי־סרטנית, לשמור על פעילות גופנית סדירה. ההתמודדות עם העולם הפנימי של הפחדים והכאבים שקשורים למחלה מורכבת יותר. בעניינים האלה יש תחושה של חרב פיפיות המתהפכת מעל לראשי: אם אחיה מבלי להתייחס לפחדים ולכאבים, הרי אני מכחישה ועלולה לפעול כנגד ההחלמה שלי באופן לא מודע. אם אחיה מתוך התייחסות רבה לפחדים ולכאבים, הרי שהחיים יהיו הרבה פחות טובים, וגם זה עלול לפגוע במנגנוני ההגנה הגופניים שלי. לפחד יש נטייה אימפריאליסטית. הוא משתלט ומשתלט, כובש עוד ועוד שטחים, והאדם נסוג ומצטמצם לקרן זווית. עוד שאלה שמעסיקה אותי מאוד היא השאלה של זהות והזדהות. מהו הקשר שלי למחלה הזאת, מה המשמעות של להתמודד עם סרטן מבחינתי. לפני יומיים נסעתי עם נעמי,1 ובתוך שיחה על מבוכי הביורוקרטיה היא אמרה כבדרך אגב, "מה, אין לך מכשיר פקס בבית? חולה סרטן חייב שיהיה לו מכשיר פקס בבית," ואני הופתעתי. המשפט הזה היווה קפיצה מחשבתית מבחינתי. אני מתמודדת עם מחלת הסרטן מאז אפריל 2006, בדיוק שלוש שנים, אבל לא עלה על דעתי לרכוש מכשיר פקס. במובנים מסוימים, מוזר ככל שזה נשמע, לא חשבתי על עצמי כעל "חולת סרטן", ודאי לא כזו שחייבת שיהיה לה מכשיר פקס בבית. בשלוש השנים הללו התמודדתי עם אינספור הליכים ביורוקרטיים מכל הסוגים האפשריים, השגת התחייבויות כספיות מקופת החולים למאות בדיקות ופגישות עם רופאים, פניות לביטוח הלאומי, למס ההכנסה, התייעצויות עם רופאים, הזמנות תורים לבדיקות מכל הסוגים האפשריים... איך ייתכן שלא חשבתי שמשהו פשוט כל כך יכול להקל עליי? כשהיא אמרה את זה הרגשתי מופתעת. הרעיון הראשון שעלה על דעתי, מלבד העובדה שאני לא מגדירה את עצמי כ"חולת סרטן", היה שאני לא עושה כל מה שאני יכולה כדי להקל על עצמי, שיש לי נטייה להקשות על עצמי. זה נכון, אם כי זו נטייה שהולכת ומתמתנת לאורך החיים.

מבחינתי, כל פקס הוא פקס אחד ויחיד שעליי לשלוח ברגע מסוים למקום מסוים כדי להזמין איזושהי בדיקה. היו מאות פקסים כאלה בשלוש השנים האחרונות. אבל כל אחד היה אחד. אולי עליתי פה על משהו. אולי זה לא רעיון כל כך גרוע, לא לקנות מכשיר פקס. אולי זו הבעיה עם נוחות בכלל, עם בורגנות. משהו בחוויה של החיים הולך לאיבוד. כמו הפוף שקיבלנו במתנה אחרי שהתינוקת שלנו נולדה. הוא כל כך נוח, שכשיושבים בו אין תחושת גוף, ולמעשה, אין שום אפשרות סבירה לקום ממנו. הנוחות מנוונת. אני לא רוצה להתנוון.

בימים שלפני שגיליתי את הגוש הענק הזה בשד הימני שלי, היו לי חלומות איומים. חלמתי שנרדמתי והשארתי את הדלת פתוחה ואורחים לא קרואים נכנסים הביתה. אני מנסה לסגור את הדלת והם מנסים להיכנס, והדלת עומדת לכרוע תחת הלחץ שהם מפעילים. התחושה הייתה איומה ומפחידה, סיוט של ממש. אחד הדברים המשונים בסרטן הוא העובדה שאין מדובר באורחים לא קרואים, אלא בדרי הבית פנימה. זו הסכנה הגדולה שכרוכה במחלה הזאת, אבל אולי העובדה הזאת גם מאפשרת לשמור על אופטימיות זהירה.

כשהייתי ילדה נהגתי לשחק עם עצמי משחק, שהמשכתי לשחק בו ביני לביני עד גיל מאוחר למדי. הייתי מדמיינת שאני זוכה בלוטו בהמון כסף, ואז חושבת מה הייתי רוצה לשנות בחיים שלי עכשיו מתוך הידיעה שיש לי את כל המשאבים הכספיים על מנת לשנותו. בסופו של דבר, בדרך כלל, המסקנה שלי הייתה שאיני זקוקה לכסף כדי לשנות את חיי.

1 נעמי גרשטיין, חברה של יעל (כל הערות השוליים בספר נכתבו ע"י רני לוי, בן זוגה של יעל).