id="x6Crows-8" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
1
יוֹסְט
ליוֹסְט היו שתי בעיות: הירח והשפם שלו.
הוא היה אמור לסייר עכשיו בבית הוּדֶה, אבל בחמש־עשרה הדקות האחרונות הוא השתהה בקרבת החומה הדרום־מזרחית של הגנים וניסה לחשוב על משהו פיקחי ורומנטי לומר לאניה.
אילו רק היו עיניה של אניה כחולות כמו הים או ירוקות כמו אזמרגד. אבל עיניה היו חומות — חוּם יפה, חולמני... חוּם כמו שוקולד נמס? חוּם כמו פרוות ארנבת?
"פשוט תגיד לה שהעור שלה נראה כמו אור הירח," אמר חברו פיטר. "בנות מתות על זה."
פתרון מושלם, אבל מזג האוויר בקֵטֶרְדָם לא שיתף פעולה. מהנמל לא נשבה רוח באותו יום וערפל חלבי אפור מילא בלחות את תעלותיה וסמטאותיה המעוקלות של העיר. אפילו כאן, בין בתי המידות של חֶלְדסְטרָאט, עמד באוויר ריח כבד של דגים ומי שיפוליים, ועשן מבתי הזיקוק שבאיים החיצוניים של העיר הכתים את שמי הלילה באובך מלוח. הירח המלא הזכיר פחות אבן חן ויותר מורסה צהבהבה הדורשת ניקוז.
אולי יוכל להחמיא לצחוקה של אניה? אלא שהוא אף פעם לא שמע אותה צוחקת. הוא לא היה מוצלח במיוחד בלספר בדיחות.
יוֹסְט הציץ בהשתקפותו באחת משמשות הזכוכית שבדלתות הכפולות המובילות מהבית לגן הצדדי. אמו צדקה. אפילו במדיו החדשים הוא עדיין נראה כמו תינוק. הוא העביר בעדינות את אצבעו מעל שפתו העליונה. הלוואי ששפמו יצמח כבר. הוא בהחלט היה סמיך יותר למגע מכפי שהיה אתמול.
הוא החל את תפקידו כשומר בסְטאטווץ', משמר העיר, לפני פחות משישה שבועות, וזה כלל לא היה מלהיב כמו שקיווה. הוא חשב שירדוף אחרי גנבים ב"חבית", אזור הפשע והעינוגים בעיר, או יסייר בנמלים ויזכה להיות הראשון שיעיף מבט במטענים המגיעים למזח. אבל מאז ההתנקשות בשגריר ההוא בבית העירייה, מועצת הסוחרים לא הפסיקה להתלונן על הבטיחות, אז איפה הוא עכשיו? מקיף במעגלים בית של איזה סוחר בר־מזל. אם כי לא סתם סוחר. מעמדו של חבר המועצה הוּדֶה היה המעמד הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו בממשלת קֵטֶרְדָם. איש מהסוג שיכול להקפיץ לאדם את הקריירה.
יוֹסְט סידר את המעיל והרובה וטפח על האלה הכבדה התלויה על ירכו. אולי הוא ימצא חן בעיני הוּדֶה. חד־עין וזריז בשימוש באלה, יאמר הוּדֶה. לבּחור הזה מגיע קידום.
"סמל יוֹסְט ון פּוּל," הוא לחש והתענג על צלילן של המילים. "סרן יוֹסְט ון פול."
"תפסיק לבהות בעצמך."
יוֹסְט פנה לאחור בחדות ולחייו התלהטו כשהֶנְק ורוּטְחֶר נכנסו לגן הצדדי. שניהם היו מבוגרים, גדולים ורחבי כתפיים יותר מיוֹסְט, והם היו שומרי בית, משרתים פרטיים של חבר המועצה הוּדֶה. פירוש הדבר היה שהם לבשו את מדיו שצבעם ירוק בהיר, נשאו רובים מהודרים מנוֹבְיִי זֶם ולא הניחו ליוֹסְט לשכוח ולוּ לרגע שהוא חייל פשוט ממשמר העיר.
"הליטוף של הפלומה הזאת לא יגרום לה לגדול מהר יותר," אמר רוּטְחֶר בצחוק רם.
יוֹסְט ניסה לאזור שמץ של כבוד עצמי. "אני צריך להשלים את הסיור שלי."
רוּטְחֶר נעץ מרפק בהֶנְק. "זה אומר שהוא הולך לתקוע את הראש שלו בסדנה של הגרישה בשביל להסתכל על הבחורה שלו."
"אוי, אניה, אולי תשתמשי בקסם הגרישה שלך בשביל להצמיח את השפם שלי?" לגלג הֶנְק.
יוֹסְט פנה לאחור בלחיים בוערות וצעד לאורך צדו המזרחי של הבית. הם התגרו בו מאז שהגיע. אלמלא אניה הוא ודאי היה מתחנן בפני המפקד שלו להעברה. הוא ואניה החליפו רק כמה מילים בזמן שסייר, אבל זה היה החלק הכי טוב במשמרת שלו.
והוא היה חייב להודות שהוא אהב גם את בית הוּדֶה, את קומץ המבטים שהצליח לחטוף מבעד לחלונות. הווילה של הוּדֶה הייתה אחת הווילות המפוארות ביותר בחֶלְדסְטרָאט — רצפות משובצות ריבועים בוהקים מאבן שחורה ולבנה, קירות מעץ כהה ממורק מוארים בנברשות זכוכית מנופחת שריחפו כמדוזות בקרבת התקרות הקמורות. לפעמים יוֹסְט נהנה להעמיד פנים שהבית שייך לו, שהוא סוחר עשיר שיצא לטיול בגן היפהפה שלו.
לפני שפנה בפינת הבית, יוֹסְט נשם עמוק. אניה, עינייך חומות כמו... קליפת עץ? הוא כבר יחשוב על משהו. בכל מקרה מוטב להיות ספונטני.
הוא הופתע כשראה את הדלתות עם שמשות הזכוכית של סדנת הגרישה פתוחות. הסדנה הזאת העידה על עושרו של הוּדֶה יותר מהאריחים הכחולים המצוירים ביד במטבח או מהאדנים העמוסים בעציצי צבעונים. וָסָלי גרישה הם לא עניין זול, ולהוּדֶה היו שלושה.
אבל יוּרי לא ישב לצד שולחן העבודה הארוך, ואניה לא נראתה בשום מקום. רק רֶטְוֶנְקוֹ היה שם, שרוע בכיסא בגלימות כחולות כהות, עיניו עצומות וספר פתוח על חזהו.
יוֹסְט עמד בהיסוס בדלת ולבסוף כחכח בגרונו. "הדלתות האלה אמורות להיות סגורות ונעולות בלילה."
"הבית כמו כבשן," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בעצלות בלי לפקוח עיניים, במבטא רַבְקָני כבד ומתגלגל. "תגיד להוּדֶה אני מפסיק להזיע, אני סוגר דלתות."
רֶטְוֶנְקוֹ היה נַשָּׁב, מבוגר מווסלי הגרישה האחרים, ושערו היה זרוע שיבה. היו שמועות שהוא לחם בצד המפסיד במלחמת האזרחים של רַבְקָה ונמלט לקֶרְץ' אחרי שוך הקרבות.
"אשמח להציג את תלונותיך בפני חבר המועצה הוּדֶה," שיקר יוֹסְט. הבית היה תמיד מחומם מדי, כאילו הוּדֶה מחויב לשרֵפת פחם, אבל יוֹסְט לא התכוון להיות זה שיציין את זה. "עד אז — "
"אתה מביא חדשות מיורי?" קטע אותו רֶטְוֶנְקוֹ ופקח סוף־סוף את עיניו כבדות העפעפיים.
יוֹסְט הסתכל באי־נוחות בקערות הענבים האדומים ובערמות הקטיפה בצבע היין שעל שולחן העבודה. יורי עבד על הקזת הצבע מהפירות לווילונות בשביל גברת הוּדֶה, אבל הוא חלה מאוד לפני כמה ימים, ויוֹסְט לא ראה אותו מאז. אבק החל להצטבר על הקטיפה, והענבים נרקבו.
"לא שמעתי כלום."
"כמובן אתה לא שומע כלום. יותר מדי עסוק מסתובב עם מדים סגולים טיפשיים."
מה לא בסדר במדים שלו? ולמה רֶטְוֶנְקוֹ בכלל נמצא פה? הוא הנַשָּׁב האישי של הוּדֶה, ומרבה לנסוע עם המטענים החשובים ביותר של הסוחר כדי לספק רוחות ידידותיות שיביאו את הספינות אל הנמל בבטחה ובמהירות. למה הוא לא יכול להיות בים עכשיו?
"אני חושב שיורי נמצא בהסגר."
"כל־כך עוזר," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בחיוך מלגלג. "אתה יכול מפסיק מסובב צוואר כמו אווזה מקווה," הוא הוסיף. "אניה הלכה."
יוֹסְט הרגיש שפניו מתלהטים שוב. "איפה היא?" שאל במאמץ להישמע סמכותי. "היא לא אמורה לצאת אחרי שמחשיך."
"לפני שעה אחת, הוּדֶה לוקח אותה. אותו דבר בלילה שהוא בא לוקח את יורי."
"מה זאת אומרת, 'הוא בא לוקח את יורי'? יורי חלה."
"הוּדֶה בא לוקח את יורי, יורי חוזר חולה. אחרי יומיים, יורי נעלם לתמיד. עכשיו אניה."
מלני –
שישה עורבים
ספר פנטזיה לנוער. קריא, מותח, עלילה מענינת, לי ברדוגו בונה עולם אמין ועלילה זורמת שכייף לקרוא. לא הצלחתי להניח מהיד. פשוט כייף. כמעט עד הסוף. מסתבר שזה כרך ראשון מסדרה ושאר הספרים עדיין לא נכתבו או לא תורגמו. מבחינתי זו הייתה אכזבה. אני לא אוהבת לקרוא סדרות בהפסקות. לו הייתי יודעת שזה ספר ראשון מסדרה, לא הייתי קונה אותו ולא הייתי קוראת עד שכל הסדרה הייתה בהישג יד. לשיקולכם.
אסתר (בעלים מאומתים) –
שישה עורבים
ספר נוער (ולא רק) מותח ומרתק. קשה לעזוב מהיד! לי ברדוגו כותבת דמויות מורכבות ולא מושלמות שמאלצות אותך להתאהב בהן למרות ואולי בגלל הפגמים והטעויות שבהן.. בשלוש מילים: מתי הספר הבא?
ליה –
שישה עורבים
לפני שקראתי את שישה עורבים קראתי סדרת ספרים נוספת של לי ברדוגו, אך זה בהחלט לא הכין אותי לספר הנפלא הזה. עלילה מורטת עצבים, דמויות גאוניות ופגומות שעושות את ההפך מלהציל את העולם, כתיבה נהדרת וקולחת. בהחלט ספר ששווה לקרוא.
אוהד (בעלים מאומתים) –
שישה עורבים
ספר פנטזיה עשוי היטב, אף שהוא מופנה לבני נוער הוא מתאים לכולם, העלילה מותחת ומרתקת הדמויות מעניינות ומלאות הפתעות ועוצמות העולם המתואר בנוי בצורה מלאה וללא פגמים ויש מינון נכון בין הפנטזיה למציאות, עם פתח לספרים נוספים בסדרה
שי –
שישה עורבים
שחבריה הטובים ביותר הם סכינים. צלף מכור לפעילות ולהימורים. מומחה לחבלה בעל ייחוס מרשים. קורעת לבבות שמצליחה לשרוד רק בזכות קסמה – אבל משימתו הראשונה של קאז היא למנוע מבני החבורה להרוג זה את זה
עוד לפני שיצאו לדרך.
שי (בעלים מאומתים) –
שישה עורבים
קטרדם היא עיר מסחר בינלאומית שמקדשת שני דברים בלבד – כסף ותענוגות. קאז, פושע צעיר ומסתורי שנחוש לסלול את דרכו לצמרת, לוקח על עצמו משימת התאבדות. הצלחת הפעולה לא זו בלבד שתקרב אותו אל הנקמה שאינה נותנת לו מנוח ותעשיר אותו מעבר לכל דמיון אלא גם תציל
נהוראי –
שישה עורבים
ספר מעולה ! (כעיקרון כדאי לקרוא לפני את “טרילוגיית הגרישה” של המחברת, אבללל, ויש אבל, גם מי שלא קרא לפני את “טרילוגיית הגרישה” יכנס מהר מאוד לעניינים…} מי שכן קרא את “טרילוגיית הגרישה” יופתע שהספר הזה {הראשון בסדרה של שניים, שבשני נכון לאוגוסט 2020 עוד לא תורגם} מתעלה בהרבה על קודמיו. הדמויות מעולות, וכך גם סיפורי הרקע שלהם, {אולי מלבד ג׳ספר שקצת התפספס לי, ועדיין גם הוא מקסים.} העלילה פשוט מעולה. הדמויות רחוקות מהדמויות האציליות שהתרגלנו לראות בספרי הפנטזיה והמד”ב, וזה פשוט הופך את הספר לכמה רמות מעל רוב ספרי הפנטזיה והמד”ב. הספר אמנם חוטא בכמה קלישאות של ספרי נוער, אבל הוא בהחלט מתאים גם למבוגרים. יש בו מורכבות לצד קלילות והסופרת שוזרת אותם זו בזו בצורה קולחת ומרעננת. לסיכום, ספר נוער שהוא הרבה יותר מ”עוד” ספר נוער, וגם מבוגרים יהנו מהספר ללא ספק.
נויה חדד –
שישה עורבים
ספר מושלםםםםם ♥️♥️♥️לגמרי הספר האהוב עליי יש בו זוגות מדהימים וזה פשוט תענוג ליקרוא אותו תמיד יש משהו שקורה הדמויות מדהימות והעלילה ביכלל. אני רק מחכה שיתרגמו את הספר הבא !!!!♥️♥️♥️♥️
דקלה (בעלים מאומתים) –
שישה עורבים
עוד ספר נפלא של לי ברדוגו.
הז’אנר האהוב עליי..
דמויות לא שיגרתיות שקל להתחבר אליהן, סיפור מותח וסוף טוב.