דניאל

יום שבת, אמצע מאי 2018, גשום ונעים בחוץ, באופן יוצא דופן, לעונה חמה זו. טפטוף הגשם מכה בחוץ, מלווה בהמיית המזרקות היפות והמוארות בצבעים שונים בערב, בגינת שכונתי בראשון לציון, עיר במרכז ישראל, לחוף הים התיכון. המיית המזרקה נשמעת כמפל מים זורמים, בלתי-פוסק, המכה בחוזקה על סלע חלק ואיתן - אלו הם מים שהכו בו אלפי שנים, בלי להזיזו אפילו מילימטר אחד. הם רק גרמו לו להתחכם יותר בחלקלקותו, להתחזק ולעמוד על שלו יותר.

כי מה שלא הורג אותך, מחזק אותך יותר.

אני יושב-שוכב על מיטתי בנוחות, כששתי כריות מבורכות מאחורי גבי, ומנסה לכתוב לראשונה במחשב נייד, אחרי כמעט ארבעה חודשים שבהם כתבתי את כל ספרי בוואטסאפ, בתחילה לחבריי כיתתי ואחר כך גם למשפחתי ולכמה חברים.

וזאת בזמן שמשה, שותפי לדירה, ידידי היקר כבר מעל שלושים שנים, מריץ לי טוסטים, עוגות ושתייה בכל כמה דקות, ואני בתחילה מסרב בנימוס, אחר כך מיד בולעם כמו לא היו, ולא ידעתי כי באו אל קרבי אילולא הראיות המרשיעות של הפרורים הרבים הפזורים סביבי, בין מתגי המקלדת ועל כל גופי.

לכתיבה בוואטסאפ, על אף כל החסרונות שבה, יש קסם מיוחד משלה. מין תחושה כזאת, שאתה יושב ומספר את סיפורך לאנשים שיושבים מולך, פנים אל פנים. ונדמה שהם מקשיבים לי בתשומת לב - צוחקים, מזילים דמעה, בוכים מעצב ומצחוק, מתרגשים ואף שותפים לכתיבה, מתקנים ומעלים רעיונות.

לקראת סוף השנה שעברה נפרדנו אני ובת זוגי המוסקבאית, אולסיה. מאז לא ראיתי אותה עוד. אישה יפהפייה, נשיות בשיאה, בעלת נתינה, חכמה ומשגעת. אחרי שלוש שנים וחצי, שנים מלאות תשוקה, אהבה, עליות לשיאים, השפלות ומורדות לשפל המדרגה. חוויות בלתי-נשכחות, זיכרונות מהממים ורגעי אושר בלתי-נשכחים, שהחלו במסרון קטן של “היי״ באיזה אתר היכרויות רוסי, והמשיכו בחדר המלון, שמספרו 1126, בשארם א-שייח, לחוף הים האדום, בסיני שבמצרים. שם התוודעתי אליה לראשונה, לכל נפלאותיה, מקדשה הטהור ואוצרה הגנוז.

אהבה וירטואלית שנרקמה באינטרנט והתגברה על כל הסכנות האורבות לתייר הישראלי בסיני. לשם נסעתי עם חברי, שבא רק בשבילי, ושם פגשתי אותה לראשונה.

עם החיבוק הראשון נשמתי את ריחה ורוחה אל תוכי, וכולה נכנסה אל תוך ליבי ונשמתי.

מאז ועד היום היא חיה, נושמת וזורמת בתוך דמי, כחלק בלתי-נפרד ממני.

האהבה היא הרגש הטהור והנעלה ביותר, לאהבה כוחות חזקים, סוחפים ובלתי-נדלים משלה. כוחה מתעצם ממה שמתלווה אליה - נתינה, הענקה, געגועים, כיסופים, תשוקה, קנאה, רכות, עדינות, וסך כל הרגשות. הרצון להיות ביחד וקרובים גובר על כל המכשולים.

הזמן, המרחקים, האוקיינוסים, הימים, המחלות, הבדלי השפה והמנטליות, הגבולות וההגבלות, העבודה והכסף, כולם הופכים להיות שוליים ומשניים.

לאהבה אין שפה, ולאוהבים שפה משלהם ואוצר מילים שרק הם מבינים.

אין תחושת ביטחון טובה, יפה ועילאית יותר, מאשר אישה אוהבת המתמסרת לך ברוך כל כולה, שהיא שלך ורק בשבילך. גם אין אישה שיודעת לתת בעולם הזה הרגשה עילאית של אושר, ביטחון ואהבה, כמו אותה בחורה מרחוב פרשינה במוסקבה.

ברגע שהפעמונים מצלצלים והאהבה נכנסת לחיים כרוח סערה, מתחברים הנשמה, הלב, הגוף והחלומות לישות חזקה אחת. אתה מוצא את הנשמה התאומה שלך, ואין כוח שיעצור אותה או יעמוד בפניה, “כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבת-יה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, וכל השם כל בית הונו באהבה, בוז יבוזו לו״.

אהבה היא דבר יקר, ראויה להערכה, עדינה ושבירה, וצריך לנהוג בה ברוך ובזהירות. היא טהורה כמים צלולים וזכים בלב מדבר ושממה, ובתוך מים אלה יש גם משקעים. כמו כל דבר בחיים, אהבה לא עושים בכוח - אם תלך ברגל גסה, יעלו המשקעים שתמיד קיימים, ואז יתערבבו המים עם המשקעים ויהפכו לעכורים ולא ראויים לשתייה. אין תחושה קשה יותר מאישה שאתה אוהב ודוחה אותך. דברים בעיתיים שקסמו לנו בתחילת הזוגיות, בגלל האופוריה והסנוור הופכים לאותם משקעים שהבאנו מהעבר, מתווספים למשקעים שהתהוו בתקופת הזוגיות, שחייבים לנקות ולהניח בצד. אנחנו בני אדם וכולנו טעינו, טועים וגם נטעה - על כן קיימת הסליחה והכפרה, כדברי השיר ששר אייל גולן, שלטעות זה דבר אנושי ולמחול זו מעלה אלוהית.

האהבה רגישה. קלה היא, אך חודרנית ועמוקה יותר מכול. לא תוכל להבינה, עושה היא רק את רצונה, וקשורה היא לנשמה ולנפש האדם. על כן, אם היא קיימת, המשקעים ישקעו, חלקם יתנקו, המים יזוקקו ואהבה תצוף ותעלה ראשונה, תוציא ראש מעל המים ותמיד תנצח.

ב-10 בינואר 2018, בדיוק חודש לאחר הפרידה מזוגתי, חמישה ימים לפני יום הולדתי החמישים וארבע, ובדיוק ארבעים וארבע שנים אחרי שנפרדתי מחברי כיתתי, שכל כך אהבתי, שחשבתי עליהם וחסרו לי כל יום - קיבלתי מסרון מאילנה שיטרית, מקימת קבוצת ישורון, בת כיתתי מכיתה א’ ועד תחילת כיתה ה’ בבית הספר הממלכתי-דתי ישורון, שבעיר ילדותי, אשקלון, על הקמתה לתחייה של קבוצת “ישורון״ ותקווה למפגש קבוצתי-כיתתי עתידי. מאז ועד היום לא הבנתי מדוע העביר אותי אבי לבית ספר אחר. משם לא מצאתי את עצמי, כשלתי והתגלגלתי לאין-ספור מסגרות ובתי ספר אחרים.

אותה פרידה מבת זוגי והקמת הקבוצה, הביאו רוח פרצים, שנכנסה לחדר מלא רעיונות ואותיות. היא החדירה נשמה, יצירה ורוח חיים בין מיליוני האותיות, עוררה אותן לחיים, העלתה אותן מעלה בסיבוב כמערבולת אוויר לגובה, שיראו, זו את זו. היא חיברה אותן, הפכה ושפכה אותן ממני החוצה, כמפל קוצף ושוצף, המקבל מימיו ממעיין איתן של מים חיים למשפטים, פסקות וסיפורים מזיכרונות אמיתיים, שרובם משנות השבעים ודמיונות — כל אלה התחברו להם לספר המקורי, הפשוט והצנוע שלפניכם. ספר שייקח אתכם למסע לפשטות שבחיים, לנבכי החיים, המחשבה, הרוח, הנפש והאהבה שבאדם.

בכתיבה למדתי, שלא ידיעת הקרוא וכתוב היא העיקר, אלא זאת הנמצאת בין השורות, מחברת אותן, מעמידה אותן, נופחת בהן נשמה, מדליקה בהן את ניצוץ החיים, צובעת אותן בצבעים של הומור, אהבת חיים, דמעות של עצב וצחוק, תחושות, יצרים ורגשות. היא הנשמה, הרוח שבין השורות, האהבה שבתוכה ובעצם כל מהותו של האני באדם.

הזכרת ושמירת זיכרונותינו כולנו, לעכשיו ולדורות הבאים - אין דרך יפה יותר מזאת להודות להוריי, שכבר נפטרו, הביאו אותי לעולם וגידלו אותי, למשפחתי, אחיי ואחיותיי, לנשותיי, ילדיי, דודיי, חבריי, מכריי, בני כיתתי, כל אהוביי, לקוחותיי היקרים - בניהם, אלברט רוזיליו, אלי זמיר, שושי ואבי מורגנשטרן, עוז אשור אוויאשן ומנהלו, דוד אמזלג - אשר נותנים בי אמון מלא, בכל השנים ובזמן כתיבת הספר, ולכל אלה שליוו אותי בחיי ואת כתיבת הספר עצמו - יעקב גולדשטיין ומורד נסיר שותפי; עורכי דיני, אירינה ברייש ויוסי סורסקי, וגם לכם, הקוראים..

“תהיו ברוכים כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו נותן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר תעשו, תצליחו״.