טרילוגיית הזמן 2: מעגלי הזמן

פתח דבר

שנות ה-50, מרכז פלורידה

הסטירה הייתה חזקה כל כך שהפילה אותו על ברכיו. הן רעדו לרגע, אבל הוא הצליח לייצב את עצמו שנית ונעץ מבט זועם באביו.

"אימא שלך אמרה שפספסת את האוטובוס והיית צריך לקחת טרמפ הביתה."

הוא הרגיש את טעם הדם בפיו, במקום שבו הסטירה גרמה לו לנשוך את פנים לחיו. הוא ידע שההערה הבאה שלו תגרור סטירה נוספת. הוא כבר היה מוכן לה.

"איידה היא לא אימי."

עוד סטירה חזקה, הפעם בצדי ראשו, והיא גרמה לצלצולים באוזנו. זה כלום. הוא כבר סבל דברים גרועים יותר. הוא לא ידע למה דבריו הטרידו כל כך את אביו. איידה עצמה הייתה הראשונה להזכיר לו שהיא לא הייתה אימו.

"אל תתעסק איתי, ילד. איפה היית?"

"זה היום האחרון ללימודים. חלק מאיתנו היו צריכים להישאר אחרי הלימודים כדי לעזור למורים לנקות את הכיתות." זה היה שקר. באותו יום הוא היה מעורב בקטטה. הוא התפרץ כשילד עשיר וסנוב התלוצץ על חשבונו.

הילד היה חדש והגיע ללימודים ממש שבועיים לפני שיצאו לחופשת הקיץ. הוא היה חדש מדי וטרם הוזהר. הילד החדש שאל אותו בשירותי הבנים אם הוא מצא את הבגדים שלו בפח הזבל באותו בוקר. אותו ילד אידיוט נשאר לשכב על הרצפה בחדר השירותים כשהוא מדמם ומסוחרר, והוא עצמו חזר לכיתה לאחר שרחץ בשלווה את ידיו. הוא הביט בשעון הגדול מעל הלוח. נותרו עוד חמש עשרה דקות עד שתתחיל חופשת הקיץ, בתקווה שאביו לא יעביד אותו עד מוות ויישאר לו זמן לנסות ולראות אותה. את רותי.

הוא היה באוטובוס הגדוש, שכבר היה מוכן לצאת לדרך, כשהנהג שלח את ידו ופתח את הדלת. סגן המנהל נעמד בקדמת האוטובוס וסקר בשקט את קבוצת התלמידים. כשמצא את מי שחיפש, הוא הצביע עליו וסימן לו באצבעו. בוא.

לעזאזל, הוא כמעט הצליח לחמוק משם.

הם לא דיברו מילה וחצי מילה על הפשע, לכאורה, כשעשו את דרכם חזרה אל בית הספר, ואל חדרו של המנהל. הוא רק התכופף קדימה, רכן על שולחן הכתיבה, וספג את החבטות. זה לא היה נורא כל כך, ואפילו לא השתווה למכות שחטף מאביו - מכות שהותירו בו צלקות על הגב ועל חלקים אחרים בגופו. הוא אולי היה צעיר, אבל הוא כבר הכיר את הדפוק הזה, מחליף זמני למנהל הקבוע של בית הספר שהתאושש בבית מניתוח, שנהנה לחבוט בו מאוד. הוא בטח ינעל את דלת המשרד ויאונן אחרי שישלח אותו הביתה לבד. סוטה דפוק. עולם מגעיל.

אז הוא מצא טרמפ ועוד היה עליו לצעוד ברגל את עשרת הקילומטרים האחרונים עד לביתו, כדי לעמוד שם עכשיו ולספוג את זעמו של האב. אימו החורגת עמדה בצד ונשענה על דלפק המטבח, זרועותיה שלובות וחיוך זחוח על פניה. בריזה חמה ומסריחה הסתננה מהחלון שמעל לכיור המטבח.

אימו החורגת. איידה. הוא תמיד שנא אותה. הוא לא זכר את אימו האמיתית. נאמר לו שהיא מתה בבית בזמן שילדה אותו. זה לא היה ממש בית, רק צריף באמצע שום מקום. צריפון בן שני חדרים, שעמד על שטח של שני דונמים, מוקף פרדס תפוזים שהשתרע עד מלוא העין. אביו היה נגר מוכשר במקצועו, אבל מסיבה שנסתרה מבנו הוא העדיף את הקיום המבודד הזה. הוא יכול היה להתקיים בכבוד, יכול היה להתגורר בבית שאינו מרוחק מהעולם המודרני - מודרני עד כמה שאפשר היה למצוא בשנות החמישים. במקום זה בחר להתגורר בבית מט ליפול, שעבר מדור לדור. הוא מעולם לא השתמש בכישורי הנגרות שלו כדי להפוך אותו לבית של ממש. הוא מרח קצת זפת על הגג, אם הוא דלף, או החליף צנרת מפוצצת, אבל חוץ מתיקוני טלאים הוא מעולם לא נקף אצבע. הבית הלך והתמוטט סביבם.

אולי אביו ראה עצמו כמלך בממלכתו, וכך הייתה לו שליטה על עניינים שוליים. אולי האכזריות שהפגין כאן גרמה לו להרגיש שיש לו כוח כלשהו, מה שלא חש בעולמו האמיתי. אולי הידיעה שהוא יכול לספק סביבה נאה ובטוחה, אך בחר שלא לעשות זאת, הייתה חלק מהזרע הפסיכוטי שנשתל באישיותו. הוא לא היה סתם איש רע. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא התגאה מאוד בכך שנמנע מכל הטבה שיכול היה לעשות עבור משפחתו.

בעיני בנו הוא היה התגלמות הרוע.

לפני שנישאה, עבדה איידה כמשרתת בביתה של משפחה עשירה במערב פאלם ביץ'. אביו ניפגש עם עוד כמה פועלים, והם עשו את כל הדרך הארוכה עד שהגיעו לאחוזה שעמדה על קו החוף, כדי לעבוד שם כמה ימים בעבודות נגרות ושיפוץ. הוא חזר עם שלושת הפועלים ועם איידה הזורחת, שסוף-סוף תפסה לעצמה גבר. נמאס לה להיות משרתת של אחרים, וכשהופיע האלמן, איש המשפחה, וגילה בה עניין כלשהו, היא מייד קפצה על ההצעה. לרוע מזלה, היא קפצה מהר מדי וללא היסוס. היא לא קלטה שהיא עוברת מהפח אל פחת גרועה עוד יותר. בין לילה הפכה ממשרתת מותשת ובודדה, לעקרת בית מותשת, בודדה, שמתעללים בה דרך קבע.

לא, לא היו לו זיכרונות טובים מאיידה. אולי, בתחילה, ניסתה לעשות כמיטב יכולתה. ליצור בית חם מהצריף שלהם, להיות אם לבן של בעלה הטרי. אם כך התחילה את דרכה, הוא לא זכר זאת. אולי לא תמיד הייתה הבן אדם הנורא כפי שהכיר. אולי אביו גרם לה להיות כזו. זה לא משנה. בכל מקרה, הוא שנא אותה. הוא שנא אותה כי הוא ידע מה עשתה לבתה, בשר מבשרה. לרותי, אחותו למחצה.

רותי הייתה ילדה מתוקה שנתנה אמון בכולם, ושבתה את ליבו מרגע שיצאה לאוויר העולם. היא הייתה ילדה קטנה ושמחה, שתמיד חייכה על אף כל היחס הרע שקיבלה מאימהּ. כל שנייה שלא היה בבית הספר או בעבודה הוא הקדיש לטיפול באחותו הקטנה. הוא העריץ אותה ועשה כל שביכולתו כדי להגן עליה מפני הוריה, בעיקר מפני איידה. הוא וידא שהיא אכלה, כששלחו אותה למיטה בלילה ללא ארוחת ערב. הוא וידא שהתרחצה. הוא לא יכול היה לדאוג לכך יום יום, אבל עשה זאת לעיתים תכופות עד כמה שאפשר היה. הוא ניקה כל שריד לתאונות שירותים, כיבס את בגדיה בנחל וייבש אותם לפני שהחזיר אותם לשידה שלה. הוא ניגב את דמעותיה ונישק כל מכה.

לרוע המזל, הוא נאלץ לנשק את המכות לעיתים קרובות מדי.

כל לילה היא אמרה, "אחי, ספר לי סיפור. ספר לי סיפור שמח שאין בו דברים כואבים והכול נחמד."

הוא חיבק אותה והצמיד אותה אליו במיטה שחלקו מאז ימיה כתינוקת, ותוך התעלמות מהסירחון שעלה מגופם המלוכלך, סיפר לה סיפורים שמחים. הכול כדי שתשכח, ורק לזמן מה. מחלון חדר השינה שלהם הם צפו בכוכבים, ולפעמים הוא השתמש בהם בסיפוריו.

"את רואה את הכוכב הזוהר ההוא, רותי?" שאל אותה כשהביטו החוצה. "זה את. את הכוכב הזוהר והיפה ביותר בשמיים."

"איפה אתה, אח שלי? גם אתה שם?" שאלה אותו פעם.

"אני תמיד אהיה זה שהכי קרוב אלייך."

הוא לא ידע אם הסיפורים שהמציא היו סיפורים שמחים. הוא בעצמו לא ידע מה זה שמחה ואושר, אז איך יכול היה לספר על כך לילדה בת ארבע? אבל הוא ניסה.

מדי פעם, כשהיה בטוח שאביו ואיידה כבר היו שקועים בשינה, הוא נהג לגשת לדלת הרשת מאחור ולהכניס את רֵייזֶר, שגם הוא יישן איתם. רייזר היה כלב שחור, מגזע רוטוויילר, שהגיע יום אחד לביתם ומאז לא עזב. אביו סירב להניח לכלב להישאר. הוא עמד על כך שהוא לא מוכן להאכיל פה נוסף, והתריע שיירה בכלב אם לא יסתלק לבד. הכלב היה חכם. הוא חש באיבה של האב כלפיו, לכן היה מופיע רק בלילה וממתין למנת מזון קטנה שהושארה עבורו בקצה המרוחק של האסם. בסופו של דבר, האב התרכך; הוא החליט שאולי, אחרי הכול, הכלב בעצם לא נורא כל כך, כשלילה אחד הנביחות שלו העירו אותם והם גילו שחיית בר מנסה לחדור ללול התרנגולות. קרקור התרנגולות לא העיר אותם, אבל נביחותיו של הכלב ושריטותיו על הדלת האחורית עשו את המלאכה. אביו הניח לרייזר להישאר, אבל רק מחוץ לבית.

כעת, אחרי שסיים את מנת המכות היומית, נעץ בו האב את מבטו למשך כמה שניות. לבסוף אמר, "לך לעשות את העבודות הדפוקות שלך. אל תחזור עד שתסיים הכול. אם לא תחזור בזמן לארוחת הערב, לא תאכל."

הנער לא צריך היה להעיף מבט אל אימו החורגת כדי לדעת שבאותו ערב היא תקדים את שעת הארוחה בכוונה. הוא יצא מדלת הרשת האחורית והניח לה להיטרק מאחורי גבו.

"בוא, רייזר," אמר כשפנה אל האסם המט ליפול.

כשסיים לבסוף את המטלות כבר שררה בחוץ חשכה. הוא מצא את האוכל שהחביא לפני כן באסם, ואכל בדממה, כשמחצית ממנו נתן לכלב. לאחר שהתרחץ בחבית הגשם הוא נכנס הביתה, הזדחל לתוך המיטה עם רותי וחיבק אותה. היא גנחה.

"אחיך כאן, רותי. את רוצה סיפור?" הוא היה מותש, אבל לא יכול היה להירדם בידיעה שהוא עלול לאכזב אותה אם לא יספר לה סיפור.

"הבטן כואבת לי," לחשה.

"את רוצה שאקח אותך לשירותים?" לחש בתשובה.

"לא. זה לא כאב כזה."

"איזה כאב זה? את רעבה?"

"אימא דרכה עליה."

הוא נדרך, ואחר כך עצם את עיניו בחוזקה. הוא שמח שהלילה היא לא רצתה סיפור שמח, כי הסיפור היחיד שיכול היה לחשוב עליו זה הסיפור שבו הוא חונק את איידה בשתי ידיו.

*********

למחרת הוא חזר מהמטעים ונשא שלושה סנאים שהרג בקֶלע שלו. איידה תוכל להכין מהם צלי לא רע. בבוקר, ליד השולחן, הוא בחן את רותי כשאכלה לאט ארוחת בוקר. היא נראתה בסדר, והוא יצא לצוד עוד לפני שסיימה לאכול. הוא הטיל את הסנאים על כתפו ודמיין את פניה של רותי כשתראה מה הוא תפס.

ואז הוא שמע ירייה שפילחה את האוויר מכיוון הבית.

הוא שמע יריות לפני כן, כשאביו ראה מדי פעם איזה אייל, או חיית טרף או חיה אחרת שתסיים את חייה בצלחת בארוחת הערב שלה. אבל הפעם הרגיש שזה משהו אחר לגמרי.

הוא החל לרוץ במהירות ואז נעצר מול המראה שנגלה לעיניו. כל גופו נדרך כשמוחו החל לקלוט את מה שקרה.

שם, בין חבלי הכביסה. אביו החזיק ברובה, איידה ערסלה זרוע מדממת, ורייזר היה מוטל על צידו בתוך שלולית דם.

ורותי שכבה על הקרקע, מוטלת על גבה כשזרועותיה לצידה. רותי.

הוא שוב פרץ בריצה.

"הכלב הדפוק שלך תקף את אחותך, וכשאיידה ניסתה לעצור אותו הוא תקף גם אותה," אמר אביו בקרירות, כשאצבעו עדיין מונחת על ההדק. "הייתי חייב להרוג אותו."

רייזר תקף את רותי ואז איידה ניסתה לעצור אותו? לא יכול להיות. רייזר לעולם לא יתקוף את רותי.

איידה הרימה את זרועה כדי שיראה. היא לא צריכה הייתה לעשות את זה. הוא כבר ראה, ולא היה לו ספק שזו הייתה נשיכה של רייזר. אפילו יותר מזה, נראה כמו אחיזת טרף. כאילו הוא נעץ בה שיניים ונאבק בה.

הוא שמט את הסנאים המתים וכרע לצידה של רותי. הוא ידע בוודאות שכל הסיפור היה המצאה. אחותו שכבה על גבה, עיניה עצומות, תלתליה הבלונדיניים והרכים עטפו את פניה. היא נראתה יפה ושלוות מאי פעם. פיה התמים והמתוק הציג חיוך זעיר.

כמובן, היא חייכה כי סוף-סוף הצליחה לברוח מן הגיהינום.

הוא ידע שהיא מתה. הוא גם לא ראה שום סימן על גופה, סימן שיצביע על כך שרייזר תקף אותה.

הם שיקרו, אבל את זה הוא כבר ידע.

הוא לא יכול היה לעצור בעצמו. המילים נפלטו מפיו עוד לפני שיכול היה לחשוב.

"לא נראה שרייזר תקף את רותי. אין עליה שום נשיכה. רק חבורות של איידה."

החבטה הייתה חזקה, אך לא בלתי צפויה.

"קח את האת," פקד אביו. "תבחר מקום מרוחק מהבית ותקבור את אחותך. לא אכפת לי מה תעשה עם הכלב. אתה יכול לסחוב את התחת העלוב שלו אל המטעים, אם אתה רוצה, ותשאיר אותו שם שיהיה לנשרים משהו לאכול." הוא אסף את שלושת הסנאים שנשמטו קודם ואחז בזרועהּ הבריאה של אשתו. "הפציעה שלך לא קשה כל כך, אז תכיני ארוחת ערב."

כשפנה לכיוון הבית עם איידה ושלושת הסנאים המתים, הוא צעק מעבר לכתפו, "וכשתסיים תחזור הביתה ותפזר את רעל העכברים שהיית צריך לפזר עוד אתמול."

הוא עקב אחריהם במבטו כשעשו את דרכם חזרה אל הבית, וניסה לדמיין לעצמו את העולם ללא רותי.

עולם שהאור כבה בו.

*********

שבועיים לאחר מכן הוא כבר ישב במושב הנוסע ברכב של אדם זר. האיש הציג את עצמו כשאסף את הטרמפיסט הצעיר, ולא נראה שהיה מוטרד מהעובדה שהנער רק נעץ בו מבט וסירב לומר מילה. כעת הנער נעץ מבטו מבעד לחלון הקדמי של הרכב וחשב על מה שעשה.

הוא קבר את אחותו כפי שפקד עליו אביו, כשקודם לכן הסיר את חולצתו ועטף בה את גופה לפני שהלך לחפש את האת כדי לחפור קבר גדול בקצה הרחוק בחלקה שלהם.

הוא הניח את האת לצד הקבר ופנה חזרה אל הבית. כשנכנס לאסם, מצא את רעל העכברים ודחף אותו לתוך מכנסיו.

הוא נכנס הביתה וראה שאיידה ניקתה את עצמה והתחילה להכין את צלי הסנאים. על פי תנועותיה הבחין בכאבים העזים שלה. רייזר לא חסך ממנה דבר כשקרע את זרועה. היא בוודאי צריכה הייתה ללכת לבית החולים, אבל אביו לעולם לא היה מסכים לקחת אותה, וגם לא היה מסכים שתשתמש ברכב היחיד שלהם. בכל מקרה, הרכב לא היה ליד הבית. הוא בטח יצא לו.

היה ברור מה קרה; איידה החלה להכות שוב את רותי, ורייזר עצר בעדה. לרוע המזל, רייזר לא עצר אותה בזמן.

הנער לא ידע שרותי כבר גססה באיטיות בגלל פציעות פנימיות שנגרמו מהמכות האכזריות של אימה, והידרדרו עוד יותר כבר יום קודם לכן, עם הדריכה הסופית על בטנה הזעירה. הוא היה בטוח שאיידה תמיד הכתה את רותי באכזריות כשהן היו בתוך הבית, היכן שלרייזר אסור היה להיכנס. אותו יום משהו השתנה. היא בטח גררה את רותי הבוכייה אל החצר, כדי שתעזור לה במטלה זו או אחרת, והחלה להתנכל לה שהילדה הקטנה לא יכלה או לא עשתה את מה שנאמר לה. לא היה ספק שרייזר ניסה להגן על רותי כשתפס את ידה הימנית של איידה. איידה הייתה ימנית.

כשאיידה הסתובבה לאחור, ממקומה ליד הכיריים, היא ראתה מחלון המטבח את גופתה של הילדה הקטנה מוטלת בחצר. היא הישירה מבט אל בנה החורג. "לא סיימת. מה אתה עושה כאן?"

קולה היה יציב, נטול רגש. באותה נימה יכלה לשאול אותו אם האכיל את התרנגולות או צבע את הגדר. הוא הזדעזע מעצם המחשבה שכך היא מתייחסת אל הקבורה של בתה - כמשימה. היא הייתה מפלצת יותר מאביו. היא ילדה את רותי. במשך תשעה חודשים היא חלקה את גופה עם בתה היחידה. הוא לא ידע דבר על אימהות, אבל אפילו הוא יכול היה לראות שחייב להיות קשר מיוחד בין האם לילדה.

בלי להביט בה אמר, "הקבר נחפר. באתי כדי לחפש משהו לעטוף אותה. רציתי לקחת את הסדין שלי."

הם תמיד חלקו אותה מיטה, והיה להם רק סדין אחד ויחיד. הוא ישתמש בו כדי לעטוף את גופה הזעיר של רותי.

הוא לא ידע מה גרם לאיידה לומר את מה שאמרה. היא השיבה הצעה שהפתיעה אותו, אבל גם סיפקה לו הזדמנות.

"יש לי משהו שאתה יכול להשתמש בו. קיבלתי את זה כמתנת פרדה ממקום העבודה שלי פעם."

היא נטלה את הכף הגדולה שבה השתמשה לערבוב, הקישה בצד הסיר והניחה אותה. היא ערסלה את זרועה הכאובה ופנתה אל חדר השינה שחלקה עם בעלה. הוא ידע שזרועה כואבת, הוא ידע שידרשו לה כמה דקות כדי לחפש אחרי מה שהיא התכוננה לחפש. הוא שמע את פעולותיה המסורבלות כשחיטטה בין הדברים.

הוא ניצל את ההזדמנות לשלוף את רעל העכברים מתוך מכנסיו ולשפוך את כל הכמות לתוך הסיר. הוא ערבב אותו במהירות, ושמח שהחומר מתמוסס במהירות, אחר כך החזיר את הכף למקומה. הוא עמד ליד הדלת כשהיא חזרה עם בד כחול שנח על הזרוע הבריאה שלה. הוא קלט שהיה זה חלוק בית כלשהו. הוא היה דקיק ולא צריך היה להיות חכם במיוחד כדי לראות שהוא יקר מאוד ומאיכות מעולה. מתנת פרדה בתחת שלי, חשב בזעף. היא גנבה את זה. היא הושיטה לו את הבד ונמנעה מלהביט לתוך עיניו הירוקות והחודרות. הן תמיד הטרידו אותה, או כך לפחות שמע כשאמרה את זה לאביו, ולשבריר שנייה נדמה היה לו שהיא מהססת, מתערערת.

היא חזרה והתעשתה ומבלי להמתין שייקח את החלוק, היא אמרה בזעף, "תעטוף אותה בזה." היא השליכה את החלוק לעברו וחזרה אל הכיריים לבחוש את התבשיל שלה.

ליד הקבר הטרי הוא עטף בעדינות את גופה הזעיר של רותי בחולצה שלו. "אחיך תמיד איתך, רותי," אמר בשקט. אחר כך עטף את גופו של רייזר בחלוק היקר של איידה וגיחך לעצמו כשקלט שאפילו הכלב שלו היה טוב מדי בשביל מתנת הפרדה, לכאורה, של איידה. הוא הניח בעדינות את אחותו בתוך הבור העמוק והניח לצידה את רייזר.

"היית כלב טוב, רייזר. עשית את הדבר הנכון כשניסית להגן עליה. עכשיו אתה יכול להגן עליה תמיד."

הוא ידע שהוא לא יניח כל סימן על הקבר שלה, כדי שאיש לא ידע היכן היא קבורה. רק הוא עצמו. הוא גם ידע שאיש לא יחפש אחריה. היא בוודאי לא תחסר לאיש. בדיוק כמוהו, גם היא לא נולדה בבית החולים. הוא אפילו לא היה בטוח אם יש לה תעודת לידה. גם לא היה בטוח אם לו יש תעודת לידה, אם כי בטח היה אישור כלשהו כי, אחרי הכול, רשמו אותו ללימודים בבית הספר. האם צריך תעודת לידה כשנרשמים לבית ספר? תהה. הוא לא ידע.

הוא עמד מעל קברה של אחותו ונעץ מבט באדמה הדחוסה. היה חסר שם משהו. הוא שוטט מסביב וחזר חזרה עם סלע גדול מאוד. האבן הייתה כבדה, מסיבית מאוד, והיה עליו להשקיע אנרגיה עצומה כדי לשאת אותה אל הקבר שלה. הוא שמט אותה בחבטה. בחר באבן הזאת בגלל גודלה ובגלל הצורה המיוחדת שלה. הוא יזכור אותה.

הוא צנח על ברכיו והחל לבכות. הוא לא זכר אם בכה אי פעם בחייו, אפילו לא כילד כשהיה נתון להתעללות איומה שהייתה כמעט כמו עינוי. הוא לא יכול היה להבין מדוע אביו שנא אותו כל כך, מדוע אימו החורגת שנאה את רותי. בכל מקרה, הוא לא רצה לחשוב עליהם. אחרי שיסיים איתם הוא לא יחשוב עליהם לעולם.

יבבה שקטה שלא נשמעה אנושית החלה לעלות מתוכו, בכי שעלה היישר מתוך בטנו הריקה ופילסה את דרכה אל חזהו, דרך גרונו ויצאה מפיו, נושאת עמה את נשמתו וכל שריד קטן ביותר של אור שעוד היה בקרבו. האור של רותי.

הוא לא היה בטוח כמה זמן הוא כרע ובכה שם ליד קברם של רותי ורייזר. עיניו צרבו ועל זרועותיו החשופות היו כתמים יבשים ורטובים של נזלת, כשניסה לקנח את צערו. כאב גב שלף אותו, לבסוף, מתוך האבל שלו, והשמש הקופחת הזכירה לו את ההצלפות שהעניק לו אביו כמה לילות קודם לכן. הוא היה מותש נפשית וגופנית, אבל המשימה שלו עדיין לא הסתיימה.

הוא היה מותש, אבל הצליח לאסוף את הכוח שהיה זקוק לו, וצעד אל פינה נוספת, מרוחקת עוד יותר.

היה עליו לחפור עוד קבר.

הוא יקבור אותם יחד, ולא מאותה סיבה שקבר את רותי ורייזר יחד - להגן זה על זה ולנחם זה את זה. לא, הוא יחפור קבר משותף כי מגיע להם להיקבר כמו זבל.

וזה בדיוק מה שהוא הולך לעשות.

"ילד? ילד, אתה צריך משהו, או שאתה צריך לשירותים?"

הוא נרדם והתעורר בבהלה כשנגעו בו. נדרשו לו כמה שניות כדי להיזכר היכן הוא. מכונית, שחנתה כעת. האיש שאסף אותו הביט בו כעת והמתין.

האיש הנהן אל מעבר לחלון. "אני הולך לתדלק. אתה רוצה ללכת לשירותים או משהו?"

"איפה אנחנו?"

"פורט לודרדייל. מתדלקים ונוסעים למיאמי."

הוא הנהן בראשו והזדקף. גופו כאב. הימים האחרונים גבו ממנו מחיר גופני כבד, וכעת הוא חש בזה.

"כן, אני צריך ללכת לשירותים."

הוא הקיף את תחנת הדלק הקטנה ונכנס לשירותים. הם הסריחו, אבל להפתעתו היו נקיים. המחשבות שלו נדדו כשהתרוקן, הזיכרונות הציפו אותו.

באותו לילה חזר לביתו ומצא את אביו ואת איידה יושבים ליד השולחן ואוכלים את התבשיל. הוא שלח את ידו אל המדף והוריד משם צנצנת ריבה ישנה וריקה ומילא אותה מים מהברז בכיור. הוא נשען על הדלפק, שתה מים והתבונן בהם כשאכלו את ארוחת הערב. איש לא טרח להציע לו. זה היה בסדר מבחינתו. הוא היה מסרב בכל מקרה.

"יש לזה טעם חרא! איך, לעזאזל, הצלחת לקלקל תבשיל של סנאים?" כשאיידה לא ענתה, סטר לה אביו בכל כוחו על פניה.

הנער נטל את כוס המים שלו והלך לחדר השינה שחלק עם רותי, חיבק בחוזקה אל חזהו את הכרית היחידה שהייתה שם, ונרדם מייד.

באותו לילה התעורר כששמע קולות חזקים של בחילה והקאה. הימים הבאים לא היו זכורים לו היטב, כשהעמיד פנים שהוא מנסה לעזור להוריו החולים. הוא הניח דליים ליד מיטתם, הביא להם נוזלים לשתייה - נוזלים שהמשיך להכניס בהם עוד מאותו רעל מהאסם.

הוא זכר את הרגע המדויק כשאביו הבין מה קורה. הוא ניסה לקום מהמיטה, התעקש שהבן הצעיר שלו יסיע אותו ואת אשתו לבית החולים. הבן היה צעיר מדי לרישיון נהיגה, אבל הוא ידע לנהוג. הוא הניח לבן שלו לנהוג במכונית הסטיישן החבוטה שלהם כדי להעביר דברים ממקום למקום בתחומי שטחם.

"אתה תיקח אותנו לבית החולים היום, ילד," אמר בקול כאוב.

"לא, אני לא." הוא רק הביט בהם כשחיוך קטן על שפתיו. "אני מתכונן לשבת כאן ולראות איך שניכם מתים מוות איטי וכואב. אני די שמח שלא קניתם טלוויזיה. זה בהחלט הרבה יותר משעשע."

עיניים חומות, שטופות דם ומלאות כאב פגשו את העיניים הירוקות והנוקשות כשההבנה נקלטה. אביו הביט סביב חדר השינה והבחין שהרובה שלו אינו בפינה. הוא נעלם. אפילו אם היה שם לא היה לו כוח לקום ולקחת אותו.

אביו צנח חזרה למיטה והביט באשתו. היא הייתה מכורבלת וזרועותיה עטפו את ברכיה, שהיו משוכות אל החזה. היא שמעה את השיחה ופקחה את עיניה כדי לומר לבעלה, "זה מגיע לשנינו."

אביו התגלגל על גבו והביט בבנו, שעמד למרגלות המיטה, בזרועות שלובות, בעיניים ירוקות קרות, ונעץ בהם מבט.

"הייתי צריך לדעת שאתה זרעו של השטן." בלי להמתין לתשובתו של הנער הוא הוסיף, "אהבתי את אימך וחשבתי שעשיתי את הדבר הנכון כשנשאתי אותה לאישה, כשהייתה בהיריון מגבר אחר. הייתי צריך לדעת שאתה רשע כשהרגת את האימא שלך, חתיכת חרא חסר תועלת."

סוף-סוף תשובה. אף על פי שזה לא שינה דבר כעת. האיש שגידל אותו לא היה אביו. האיש שגידל אותו תיעב אותו על שגזל את חיי אימו בלידה. ממזר של גבר אחר הרג את האישה שאהב והוא גרם לילד הזה לשלם את המחיר. מאז, הילד הזה ממשיך לשלם את המחיר.

במידה מסוימת הוא יכול היה להבין. הוא כמעט הרגיש דקירה במצפונו כשאמר לעצמו שעליו לקחת אותם לבית החולים. אולי זה לא מאוחר מדי.

אבל אז נזכר ברותי. לא היה שום תירוץ למה שקרה לרותי. שום תירוץ בכלל.

הוא נעץ מבט קר בגבר שחשב שהוא אביו. "אני רק מצטער שלא עשיתי את זה לפני שהנחת לה להרוג את רותי."

ואז הוא פנה למטבח והכין לעצמו משהו לאכול.

כשמתו, הוא העמיס את שניהם בחלק האחורי של המכונית המשפחתית והסיע אותם לקבר השני. הוא השליך את הגופות באותה אכפתיות שהיה מעניק לערמה של עצמות תרנגולת ישנות, וכיסה בחזרה את הבור. הוא דחף את את החפירה לחלק האחורי של המכונית ונסע חזרה לבית.

הוא לא רצה להסב תשומת לב מיותרת לצריף המט לנפול. הוא לא ישרוף אותו, אבל חשב היטב איך בית צריך להיראות כשמשפחה אמורה לעזוב, והעמיס במכונית כל מה שנראה לו שיעמיסו במכונית אחת. הוא ניגש למלאכה וארז את מעט התמונות שהיו להם, את המסמכים האישיים והבגדים. הוא גיחך כשראה את אביו כנער. לא. זה לא אביו. זה אביו החורג. אפילו בימים ההם הוא נראה כמו חתיכת חרא עלוב. הוא השליך את התמונה עם יתר החפצים ומעולם לא נתקל בתמונה אחת שלו או של אימו.

בחוסר אכפתיות דחף הכול למכונית הישנה, שבקושי נותר בה מקום בשבילו במושב הנהג. הוא ניגש לחדר השינה שלו ומצא תיק חום שבו היו כמה חפצים שאסף כדי לקחת איתו. התיק הכיל כמה בגדים, שלושים דולרים ועשרים ושישה סנטים, שמצא בארנק של אביו ובכוס המטבעות של איידה, שהייתה חבויה מאחורי כמה צלחות במטבח. הוא שלח את ידו לכיסו ושלף משהו שלא ידע על קיומו עד שהחל לנקות את החפצים האישיים של הוריו. הייתה זו תמונה של רותי ורייזר. ככל הנראה, צולמה בבית שלהם, אבל הוא לא ידע מתי ומי צילם. כשחיטט בחפציהם הוא לא מצא מצלמה. לא יכול היה לדעת מהיכן הגיעה התמונה וגם לא היה לו זמן לתהות על כך.

הוא הביט שוב בתמונה; רותי ישבה על הדשא, הרימה את פניה וחייכה. היא נשענה על רייזר, שכרך עצמו סביבה כמו פקעת. ברכיה היו מקופלות אל חזהּ והיא חיבקה אותן בחוזקה. תלתליה הבלונדיניים היו קצרים יותר. שניהם נראו מאושרים, כאילו זה עתה חזרו מהשתוללות בדשא הגבוה וכעת נחו. הוא ידע שלא איידה ולא אביו צילמו את התמונה. אם הם היו מצלמים, אחותו הקטנה לא הייתה מחייכת כך. הוא השיב את התמונה בזהירות לכיס האחורי במכנסיו והמשיך לנקות.

שעות לאחר מכן, הוא עמד באמצע הבית הקטן וסרק אותו. הוא לא היה בטוח, אבל הוא הרגיש שקרוב לוודאי העמיס את כל הדברים החשובים. היה זה הארבעה בחודש. רק בשלושים בחודש יצטרכו לשלם את חשבון החשמל והמים. בבית הספר הייתה חופשת קיץ, לכן הוא לא יחסר לאיש עד ספטמבר. וגם אז, הוא היה בספק אם יהיה זה אכפת למישהו. אביו החורג לא הועסק באופן קבוע, לכן גם הוא בוודאי לא יחסר לאיש. לא היה גם צורך לדאוג לטלפון, מכיוון שלא היה להם.

כן, נראה כאילו המשפחה שהתגוררה כאן החליטה לעזוב עם המטלטלים האישיים שלהם בלבד. הדואר המועט שהיה מגיע אליהם יוכל להצטבר במשך חודשים בתיבה הקטנה במשרד הדואר. איש לא ישים לב. וכשכבר ישימו לב, לא יהיה זה משנה, הוא כבר ייעלם מהשטח.

הוא ניגש אל לול התרנגולות כדי לשחרר אותן, והבחין בכביסה שהייתה תלויה על החבל. הוא יאסוף את הכביסה וישליך אותה לתוך המכונית לפני שיצא לדרך. אחרי שיוציא את התיק החום שלו ואת המימייה, הוא יסיע את המכונית לתוך התעלה העמוקה והקרובה ביותר שהכיר - תעלה מרוחקת שהובילה לתוך שביל חבוט - והוא לא יצטרך לחלוף על פני בתים או אזורים ציבוריים כדי להגיע לשם. תהיה זו הליכה ארוכה וחמה עד שיוכל למצוא טרמפ, אבל כל שיהיה עליו לסחוב זה תיק חום ומימייה שמילא במים.

עכשיו, בשירותים של תחנת הדלק, הוא התיז מים קרים על פניו והתנגב. לפני שיצא מהשירותים הוא שלח את ידו לכיסו האחורי ושלף את התמונה של רותי ורייזר. הוא לא יחבק אותה יותר, לעולם. הוא לא יכרוך יותר את ידיו סביב צווארו של רייזר ויתקע את אפו בפרוותו הקצרה. הוא ניגב את הדמעות שהחלו להיקוות בעיניו והחזיר את התמונה לכיסו.

הוא נשבע באותו היום על קברה של רותי לא לבכות יותר. לעולם לא.

הוא החל לחוש רעב והחליט לחזור למכונית כדי להוציא קצת כסף. הוא יראה מה יש לתחנת הדלק להציע לו בעניין האוכל, בתקווה שאולי יש להם חטיפים וקולה. פעם הוא טעם קולה, וציפה לטעום מהמשקה המתוק הזה שנית.

הוא הקיף את פינת תחנת הדלק ונעצר על מקומו. המכונית שבה נסע נעלמה. הוא מצמץ בעיניו כדי לראות שמא הן מתעתעות בו. הן לא. הבן זונה הזה נסע לדרכו עם התיק החום ועם מעט הבגדים והחפצים האישיים שלו וגם עם כל הכסף שהיה לו. את המימייה השאיר על המושב הקדמי. אפילו היא נעלמה.

העולם מסריח וכך כל מי שאכלס אותו.