אמי היתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כמו הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות.
אמי היתה מתה זה ימים אחדים.
איני יודעת כמה שניות ואף דקות נדרשו לי כדי להבין זאת, חרף ודאיות המצב (אמי היתה שרועה במיטתה ולא הגיבה לשום פנייה). זה היה פרק זמן ממושך מאוד, מגושם וקדחתני, עד הצעקה שבקעה מריאותי, כמו אחרי דקות ארוכות של עצירת נשימה. גם היום, כעבור יותר משנתיים, זו נותרה תעלומה בעיני, איזה מנגנון במוחי הצליח להתנתק עד כדי כך ממראה גופה של אמי, ובעיקר מריחו, כיצד הצליח לעכב זמן כה ממושך את קליטת המידע המוטל לפניו? זו אינה השאלה היחידה שמותה הותיר לי.
כעבור ארבעה או חמישה שבועות, במצב של קהות חושים נדירה באטימותה, זכיתי ב"פרס מוכרי הספרים" עבור רומן שסופר בו על אם מתבודדת שפרשה מן העולם, ולאחר שנים של שתיקה חידשה את השימוש במילים. לאמי נתתי את הספר עוד בטרם ראה אור, גאה, מן הסתם, על שסיימתי לכתוב רומן חדש, ועם זאת מודעת לסיבוב הסכין בתוך הפצע, גם אם מדובר בבדיון.
איני זוכרת דבר מהמקום שבו הוענק הפרס, גם לא מהטקס עצמו. נדמה לי שהאימה לא הרפתה ממני; אף על פי כן חייכתי. לאבי ילדַי שגער בי כמה שנים קודם לכן על שאני בורחת מהמציאות (הוא ציין את היכולת הנואשת להאיר פנים בכל מצב), עניתי בסגנון נמלץ שאני בתוך החיים.
הוספתי לחייך גם בארוחת הערב שנערכה לכבודי, וכל דאגתי היתה לעמוד על הרגליים, אחר כך לשבת, לא לקרוס בבת־אחת לתוך הצלחת שלי, בצלילה המזכירה את קפיצת הראש שקפצתי, בגיל שתים־עשרה, לתוך בריכת שחייה ריקה. אני זוכרת את הממד הפיזי, הכמעט אתלטי, שהיה כרוך במאמץ הזה לעמוד, כן, הגם שאף אחד לא הוּלך שולל. היה נדמה לי שמוטב לכבוש את העצב, לארוז אותו, לחנוק אותו, להשתיק אותו, עד אשר אהיה סוף־סוף לבדי, ולא להיכנע למה שלא היה יכול להיות אלא יבבה ממושכת, או גרוע מזאת, חרחור, שללא ספק היה מפיל אותי ארצה. במרוצת החודשים האחרונים הואצו המאורעות הנוגעים לי במידה ניכרת, והחיים, שוב, הציבו רף גבוה מדי. וכך היה נדמה לי שבזמן הנפילה אין מנוס אלא להאיר פנים או להעז פנים (גם אם צריך להעמיד פנים).
ועל כן אני יודעת מזמן שעדיף לעמוד על הרגליים מאשר לשכב, ולהימנע מלהביט מטה.
בחודשים שחלפו מאז כתבתי ספר נוסף שאליו התכוננתי במשך חודשים. בדיעבד איני יודעת כיצד הייתי מסוגלת לכך, אין זאת אלא שלא היה שום דבר אחר מרגע שילדַי הלכו לבית הספר ונשארתי בתוך חלל ריק, שום דבר אחר מלבד הכיסא מול המחשב הדולק, כלומר שום מקום שיכולתי לשבת בו, לשים את עצמי בו. אחרי אחת־עשרה שנות עבודה באותה חברה – הורדת ידיים אחת ארוכה שהותירה אותי באפיסת כוחות – התפטרתי, מודעת לסחרחורת הקלה שהדבר גרם לי, ואז מצאתי את לוּסיל בביתה, כחולה לגמרי וחסרת תנועה, והסחרחורת התחלפה באימה והאימה בערפול. כתבתי מדי יום, ורק אני יודעת עד כמה הספר הזה, שאין לו קשר לאמי, טבוע למרות הכול במותה ובהלך הרוח שהוא הותיר בי. ואז פורסם הספר, בלעדי אמי שתשאיר במשיבון הודעות מצחיקות עד דמעות על הופעותי בטלוויזיה.
ערב אחד באותו חורף, כשחזרנו בני ואני מרופא השיניים וצעדנו זה לצד זה על המדרכה הצרה של רחוב פוֹלי־מֶריקוּר, הוא שאל אותי, בלי שום התראה ובלי שום קשר לתוכן השיחה שקדמה לשאלה:
"סבתא... היא התאבדה, כאילו?"
עד היום, כשאני נזכרת בכך, השאלה הזאת מטלטלת אותי, לא בשל תוכנה אלא בשל צורתה, בשל הכאילו הזה בפיו של ילד בן תשע, גישוש לעברי, דרך לחוש את הקרקע, לפסוע עליה על קצות האצבעות. מצד שני, ייתכן כי זו היתה שאלה תמימה מצידו: לאור הנסיבות, האם עלינו לתפוס את מותה של לוסיל כהתאבדות?
ביום שבו מצאתי את אמי בביתה, לא יכולתי לאסוף את ילדי. הם נשארו אצל אביהם. למחרת סיפרתי להם על מותה של סבתא. נדמה לי שאמרתי משהו כמו "סבתא מתה", ובתשובה לשאלותיהם אמרתי: "היא החליטה ללכת לישון" (אף על פי שקראתי את פרנסואז דוֹלטוֹ). כעבור שבועות אחדים קרא אותי בני לסדר: צריך לקרוא לילד בשמו. סבתא התאבדה, כן, היא הרגה את עצמה, הורידה את המסך, פרשה מהתחרות, סגרה את העסק, אמרה די, פיניטו, סטופ, והיו לה סיבות טובות לכך.
איני זוכרת מאין הבליח הרעיון לכתוב על אמי, סביב אמי, מתוך אמי. אני יודעת עד כמה ניסיתי להתנגד לרעיון הזה, הדפתי אותו מעלי זמן רב ככל שיכולתי, ערכתי רשימה אינסופית של סופרים שכתבו על אמם, מהמוקדמים ביותר לעכשוויים ביותר, כל זאת כדי להראות לעצמי עד כמה השדה הזה זרוע מוקשים והנושא חבוט, גירשתי משפטים שניקרו במוחי או בנבכי הזיכרון בשעות הקטנות של הלילה, והתחלות של רומנים בכל הצורות האפשריות שמיאנתי לשמוע את מילתם הראשונה, יצרתי רשימה של מעקשים וסיכונים הצפויים לעמוד בדרכי אם אטול על עצמי את המשימה הזאת.
אמי היתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי.
הנחתי לאחותי לאסוף את המכתבים, המסמכים והחיבורים של לוסיל במזוודה מיוחדת שזמן קצר אחרי כן היא הורידה למרתף.
לי לא היו לא המקום ולא הכוח לכך.
ואז למדתי לחשוב על לוסיל בלי שנעתקה נשימתי: על צורת ההליכה שלה, כשפלג הגוף העליון מוטה לפנים והתיק תלוי באלכסון וטופח על המותן, על הדרך שבה החזיקה את הסיגריה, מחוצה בין אצבעותיה, או פילסה את דרכה לתוך קרון המטרו בראש מושפל, על הרעד בכפות הידיים, אוצר המילים המוקפד, הצחוק החטוף, שכמו הפליא אותה עצמה, התנודות בקולה כשאחזה בה התרגשות שאותותיה לא ניכרו כלל בפניה.
חשבתי שאל לי לשכוח דבר הקשור לחוש ההומור היבש והפלאי שלה, לכוח המדמה העשיר שלה.
חשבתי שלוסיל היתה מאוהבת זה אחר זה במרצ'לו מסטרויאני (היא הבהירה: "תני לי חצי תריסר כמוהו"), בז'וֹשְקָה שידלוֹ (מבקר תיאטרון בטֶלֶרָמָה שלא ראתה מימיה אבל היללה את סגנון הכתיבה ואת התבונה שלו), באיש עסקים בשם אדוּאר, שזהותו האמיתית מעולם לא התבררה לנו, בגְרהם, קבצן אותנטי מהרובע הארבעה־עשר, כנר בשעותיו הפנויות, שנרצח. איני מדברת על הגברים שנטלו חלק אמיתי בחייה. חשבתי שאמי התענגה על עוף בקדירה בחברתם של קלוֹד מוֹנֶה ועמנואל קאנט באותו ערב ממש בפרוור שכוח־אל שממנו חזרה ברכבת הפרוורים, ועל כך ששנים נמנעה מלהחזיק פנקס צ'קים לאחר שחילקה את כספה ברחוב. חשבתי שאמי שלטה במערכת המחשבים של החברה שבה עבדה, כמו גם ברשת התחבורה הפריזאית על כל הסתעפויותיה, ורקדה על שולחנות של בתי קפה.
איני זוכרת מתי נכנעתי, אולי ביום שבו הבנתי עד כמה הכתיבה, הכתיבה שלי, קשורה בה ובסיפוריה, ברגעי השיגעון, כשהחיים הכבידו עליה עד כדי כך שהיתה מוכרחה להימלט מהם, כשהכאב היה יכול למצוא ביטוי בבדיה בלבד.
או אז ביקשתי מאחֶיה ואחיותיה לדבר איתי עליה, לספר. הקלטתי אותם, אותם ואחרים שהכירו את לוסיל ואת המשפחה העליזה והחרבה שלנו. אפסנתי במחשב שלי שעות של דיבור דיגיטלי, שעות הטעונות זיכרונות, שתיקות, דמעות ואנחות, צחוק וסודות.
ביקשתי מאחותי להוציא מהמרתף את המכתבים, החיבורים והציורים, חיפשתי, פשפשתי, גירדתי, חפרתי, העליתי מהקבר וחשפתי. שעות על גבי שעות קראתי ושבתי וקראתי, הסתכלתי בסרטים ובתצלומים, שאלתי שוב ושוב אותן השאלות, וגם אחרות.
ואז, בדומה לעשרות סופרים לפנַי, ניסיתי לכתוב את אמי.
גדעון –
אל מול הלילה דלפין דה ויגאן
לפעמים הכניסה אל תוך תוכם של חייו של אדם אחר, שותפות במחשבותיו, אפילו ברגשותיו, היא אירוע מהדהד, חריף בכנותו, אכזרי אפילו. כך הרגשתי כשקראתי את אל מול הלילה של דלפין דה ויגאן, כנוח מצמררת.