הנערה שהשארת מאחור

1 סן פֶּרוֹן אוקטובר 1916

חלמתי על אוכל. באגטים פריכים, שלִבּם הבשרני לבן ובתולי, עדיין לוהטים מהתנור, וגבינה בשלה שקליפתה נמסה לעבר שולי הצלחת. קערות עמוסות לעייפה בענבים ובשזיפים כהים וריחניים, שניחוחם ממלא את האוויר. עמדתי לשלוח יד ולקחת אחד מהם, אבל אחותי עצרה בעדי. "תסתלקי," אמרתי. "אני רעבה."

"סופי. תתעוררי."

הרגשתי את טעם הגבינה. עמדתי למלא את פי בגבינת רֶבּלוֹשוֹן, למרוח אותה על נתח הלחם החם, ואז להקפיץ ענב אל פי. כבר טעמתי את המתיקות העזה, הרחתי את הניחוח העשיר.

אבל הנה היא, היד של אחותי, אוחזת בפרק ידי, עוצרת בעדי. הצלחות התחילו להיעלם, הניחוחות חמקו ממני. הושטתי אליהם את ידי, אבל הם התפוגגו ופקעו כמו בועות סבון.

"סופי."

"מה?"

"תפסו את אוֹרֶליאן!"

התהפכתי על צדי ומצמצתי. אחותי חבשה מצנפת בד, כמוני, בגלל הקור. אפילו לאורו הקלוש של הנר נראו פניה כאילו כל הצבע אזל מהן, ועיניה היו פעורות בזעזוע. "הם תפסו את אוֹרֶליאן. מחזיקים אותו למטה."

מחשבותי החלו להצטלל. מלמטה עלו צעקותיהם של גברים המוטחות אל מרצפות האבן בחצר וקרקורי התרנגולות מהלול. תכליתיות מצמררת הדהדה בעלטה. הזדקפתי במיטה, התעטפתי בכותונת וגיששתי אל הנר שעל שידת הלילה שלי כדי להדליק אותו.

כשלתי ועברתי על פניה בדרכי אל החלון להשקיף למטה, אל החיילים שבחצר, שהיו מוארים בפנסי הרכב שלהם, ואל אחי הקטן, שזרועותיו כרוכות סביב ראשו בניסיון להתגונן מקתות הרובים שניחתו עליו.

"מה קורה?"

"הם יודעים על החזיר."

"מה?"

"מסייה סוּאֶל כנראה הלשין עלינו. שמעתי את הצעקות מהחדר שלי. הם אומרים שייקחו את אוֹרֶליאן אם הוא לא יגלה להם איפה הוא."

"הוא לא יגלה," אמרתי.

לשמע צעקתו של אחינו התכווצנו שתינו. באותו רגע בקושי הכרתי את אחותי: היא נראתה מבוגרת בעשרים שנה מעשרים וארבע שנותיה. ידעתי שהחרדה שלה משתקפת גם בפנַי שלי. זה הדבר שהתייראנו מפניו.

"יש איתם קוֹמַנדַנט. אם ימצאו אותו," לחשה הלן וקולה נשבר מבהלה, "הם יאסרו את כולנו. את יודעת מה קרה באָראס. יענישו אותנו עונש ראוי, למען יראו וייראו. מה יהיה עם הילדים?"

המחשבות התרוצצו בראשי, והפחד שמא אחי יפתח את הפה שיבש את דעתי. עטפתי את כתפַי ברדיד צמר, ניגשתי שוב אל החלון, על קצות הבהונות, והצצתי לעבר החצר. נוכחותו של הקומנדנט העידה שלא מדובר בסתם חיילים שיכורים שחיפשו הזדמנות לפרוק את תסכולם בקצת איומים ומכות: אנחנו בבעיה אמיתית. נוכחותו העידה כי ביצענו פשע שיש להתייחס אליו במלוא הרצינות.

"הם ימצאו אותו, סופי. זה לא ייקח יותר מכמה דקות. ואז..." קולה של הלן נסק מרוב בהלה.

נתקפתי מחשבות שחורות. עצמתי את עיני. ואז שבתי ופקחתי אותן. "רדי למטה," אמרתי. "תגידי שאת לא יודעת כלום. תשאלי אותו איזו עבירה אורליאן ביצע. דברי איתו, הסיחי את דעתו. פשוט תני לי קצת זמן לפני שהם נכנסים הביתה."

"מה את הולכת לעשות?"

תפסתי בזרועה של אחותי. "לכי. אבל אל תגידי להם כלום, את מבינה? תכחישי הכול."

אחותי היססה קצרות, ואז רצה לעבר המסדרון, וכתונת הלילה שלה מתנופפת מאחוריה. מימי לא חשתי בדידות גדולה כמו באותן שניות ספורות, כשהפחד אחז בגרוני ומלוא כובד גורלה של משפחתי רבץ על כתפי. רצתי אל חדר העבודה של אבי, חיטטתי במגירות של שולחן הכתיבה הגדול והשלכתי על הרצפה את תוכנן — עטים ישנים, פיסות נייר, חלקי שעונים מקולקלים וחשבונות עתיקים — והודיתי לאלוהים כאשר מצאתי בסופו של דבר את מה שחיפשתי. אז רצתי במורד המדרגות, פתחתי את דלת המרתף ודילגתי על מדרגות האבן הקרות, ועכשיו כבר היו צעדי בטוחים כל כך בחשיכה, עד שכמעט לא נזקקתי לאורו המהבהב של הנר. הרמתי את הבריח הכבד של המרתף האחורי, שבימים עברו נערמו בו חביות של בירה ויין טוב עד לתקרה, הזזתי את אחת החביות הריקות ופתחתי את הדלת של תנור אפיית הלחם הישן, העשוי ברזל יצוק.

החזרזיר, שהספיק להגיע רק למחצית גודלו הבוגר, מצמץ אלי בעיניים ישנוניות. הוא התרומם על רגליו, הציץ אלי ממצע הקש שלו ונחר. מה, עוד לא סיפרתי לך עליו? שחררנו אותו כשהפקיעו את החווה של מסייה ז'יראר. הוא שוטט לו בתוך המהומה כמו מתנה משמים, תעה והתרחק מיתר החזרזירים שהועמסו על המשאית הגרמנית, ונבלע בזריזות תחת חצאיותיה העבות של סבתא פּוּאַלאן. שבועות ארוכים פיטמנו אותו בבלוטי אלון ובשאריות מזון בתקווה לגדל אותו עד לגיל שבו יוכל לספק בשר לכולנו. המחשבה על השומן הפריך, על הבשר העסיסי, עזרה לכל דרי פונדק התרנגול האדום להחזיק מעמד במשך כל החודש האחרון.

מבחוץ שמעתי את אחי צווח שוב, ואז את קולה המהיר והנרגש של אחותי, שקולו הקשוח של קצין גרמני היסה אותה לפתע. החזיר הביט בי בעיניים חכמות ומבינות, כאילו ידע איזה גורל מצפה לו.

"אני כל כך מצטערת, קטנצ'יק," לחשתי, "אבל אין לי שום ברירה." והורדתי את ידי.

בתוך דקות הייתי בחוץ. בינתיים הספקתי להעיר את מימי. אמרתי לה רק שהיא חייבת לבוא איתי, אבל לא להוציא הגה מפיה — הילדה ראתה כל כך הרבה בחודשים האחרונים, עד שהיא מצייתת בלי לשאול שאלות. היא נשאה אלי את מבטה, ראתה שאני נושאת בזרועותי את אחיה התינוק, החליקה מהמיטה ושמה את ידה בידי.

באוויר נישאו עוקצם של החורף המתקרב וריח העשן שנותר באוויר מן האש שהבערנו לזמן קצר מוקדם יותר. כשראיתי את הקומנדנט מבעד לקשת האבן של הדלת האחורית היססתי. זה לא היה הֶר בֶּקֶר, שאותו הכרנו ותיעבנו. זה היה גבר רזה יותר, שפניו מגולחות וחתומות. למרות החשיכה יכולתי לראות בהן מבע של תבונה, לא של בורות גסה, וזה הפחיד אותי.

עיניו של הקומנדנט החדש הזה היו נשואות מעלה, אל החלונות שלנו, והוא בחן אותם במבטו. אולי חכך בדעתו אם הבניין יתאים למגורי הקצינים הגרמנים הבכירים יותר מאשר חוות פּוֹריֶיה, שבה הם ישנים עכשיו. הנחתי שהוא יודע שממקומנו בראש הגבעה תוכל להיות לו תצפית טובה יותר על העיירה. ביתנו, שיש בו עשרה חדרי שינה ובחצרו אורוות לסוסים, היה פעם מלון משגשג.

הלן כרעה על אבני המרצפת וגוננה על אורליאן בזרועותיה.

אחד החיילים הניף את רובהו, אבל הקומנדנט הרים את ידו. "קומו," פקד עליהם. הלן נסוגה בזחילה והתרחקה ממנו. הגנבתי מבט אל פניה, שהיו קפואות מרוב פחד.

אחיזתה של מימי בידי התהדקה כאשר ראתה את אמהּ, ואני לחצתי את ידה בחזרה, אף שרעדתי מפחד. פסעתי החוצה. "מה קורה כאן, בשם אלוהים?" קולי הצטלצל ברחבי החצר.

הקומנדנט הציץ בי בהפתעה: אישה צעירה פוסעת אל חצר החווה מן הפתח המקורה בקשת אבן, ילדה קטנה מוצצת אגודל צמודה אל חצאיותיה והיא מחזיקה בזרועותיה פעוט נוסף, עטוף בשמיכות, ומהדקת אותו אל חזהּ. מצנפת הלילה שלי נטתה על צדהּ, וכתונת הלילה היתה מרופטת כל כך עד שקשה היה לזהות את האריג שממנו נתפרה. התפללתי שלא ישמע את הלמות לבי, עד כדי כך היא היתה חזקה.

פניתי אליו ישירות: "ועל איזו עבירה, כביכול, באו החיילים שלך להעניש אותנו עכשיו?"

ניחשתי שלא שמע אישה מדברת אליו בצורה כזאת מאז חופשת המולדת האחרונה שלו. הדממה שנפלה בחצר היתה רוויה זעזוע. אחי ואחותי, השרועים על הרצפה, הסתובבו כדי להיטיב לראות אותי. הם ידעו היטב מה עלולה חוצפה כזאת להביא על כולנו.

"ומי את?"

"מדאם לֶפֶבר."

ראיתי שהוא מחפש טבעת נישואים על אצבעי. לשווא: כמו רוב הנשים באזור, כבר מזמן מכרתי אותה תמורת מזון.

"מדאם, נודע לנו שאת מגדלת חיות משק לא חוקיות." הצרפתית שלו היתה סבירה — רמז שכבר הספיק למלא תפקידים אחרים בשטח הכבוש — וקולו היה רגוע. הוא לא היה אדם שהבלתי־צפוי איים עליו.

"חיות משק?"

"מקור אמין מסר לנו שאת מגדלת חזיר בשטח הזה. בוודאי ידוע לך שעל פי התקנות חל עונש מאסר על אי־מסירת חיות משק לידי הממשל הצבאי."

הישרתי מבט לעיניו. "ואני גם יודעת ממי בדיוק נמסר לך מידע כזה. זה היה מסייה סוּאֶל, לא?" סומק שטף את לחיי; הרגשתי כאילו חשמל חולף בצמה הארוכה שלי, התלויה על כתפי. השיער שעל עורפי סמר.

הקוֹמנדנט פנה אל אחד מפקודיו. מבטו המתחמק של האיש הוכיח לי כי צדקתי.

"הֶר קומנדנט, מסייה סוּאֶל מגיע הנה לפחות פעמיים בחודש ומנסה לשכנע אותנו כי בהיעדרם של הבעלים שלנו, אנחנו זקוקות לניחומים מהסוג שרק הוא יכול להעניק לנו. ומכיוון שאנחנו מעדיפות שלא להיענות להצעותיו הנדיבות, כביכול, הוא גומל לנו בהפצת שמועות ובאיומים על חיינו."

"הממשל לא היה מחליט לפעול אילולא היה המקור אמין."

"יורשה לי לטעון, הֶר קומנדנט, שהביקור הזה דווקא אינו הוכחה לכך."

המבט ששלח בי היה אטום לחלוטין. הוא חג על עקביו ופסע לעבר דלת הבית. הלכתי בעקבותיו, דרכתי על שולי חצאיותי וכמעט מעדתי בניסיון להדביק אותו. ידעתי שעצם העובדה שדיברתי אליו בנימה חצופה כזאת עלולה להיחשב לפשע. אלא שבאותו רגע כבר נטש אותי הפחד.

"תראה אותנו, קומנדנט. אנחנו נראים כמו אנשים שזוללים בשר בקר, צלי כבש, פילה חזיר?" הוא נפנה אלי, ועיניו רפרפו על פרקי ידי הגרומים, שהציצו משרוולי כתונת הלילה. בשנה האחרונה קטן היקף המותניים שלי בחמישה סנטימטרים. "האם אנחנו עגלגלים מדי בזכות ארוחות השחיתות המוגשות במלון שלנו? רק שלוש תרנגולות נשארו לנו משני התריסרים שהיו לנו פעם. שלוש תרנגולות שיש לנו העונג להחזיק ולהאכיל, כדי שפקודיך יוכלו לבוא ולקחת את הביצים שהן מטילות. ואנחנו עצמנו מתקיימים בינתיים על מה שלדעת הממשל הגרמני הוא תזונה נאותה — הקצבות קטנות והולכות של בשר ושל קמח, ולחם עשוי מגריסים ומסובין גרועים כל כך, עד שלא היינו מאכילים בהם אפילו חיות משק."

הוא כבר היה במסדרון האחורי, ועקביו הדהדו על מרצפות האבן. הוא היסס, ואז ניגש אל הבר ונבח פקודה. חייל צץ משום מקום והגיש לו עששית.

"אין לנו די חלב להאכיל את התינוקות שלנו, הילדים שלנו בוכים מרעב, אנחנו נעשים חולים מתת־תזונה. ובכל זאת אתם מופיעים כאן באמצע הלילה כדי להפחיד שתי נשים ולהתעלל בנער חף מפשע, להרביץ לנו ולאיים עלינו, כי שמעת איזו שמועה שהפיץ אדם חסר מוסר, שאנחנו זוללים כאן?"

הידיים רעדו לי. הוא ראה את התינוק מתפתל, וקלטתי שאני מחבקת אותו חזק מדי מרוב מתח. פסעתי לאחור, היטבתי את רדיד הצמר סביבי וסביב התינוק וזמזמתי לו חרש נעימה מרגיעה. ואז זקפתי את ראשי. לא הצלחתי להסתיר את הכעס והמרירות שבקולי.

"בבקשה, בוא וערוך חיפוש בביתנו, קומנדנט. הפוך אותו מלמטה למעלה, הרוס את המעט שעדיין לא נהרס. חפש גם בכל המבנים שבחצר, אלה שפקודיך עוד לא הספיקו לרוקן לגמרי לצורכיהם. כשתמצאו את החזיר הדמיוני הזה, אני מקווה שפקודיך יסעדו בו את לבם לשובע."

המשכתי לנעוץ את מבטי בעיניו רגע אחד יותר מכפי שהוא ציפה. מבעד לחלון הבחנתי באחותי המנגבת את פצעיו של אורליאן בחצאיותיה ומנסה לעצור את הדימום. שלושה חיילים גרמנים עמדו ושמרו עליהם.

בינתיים הספיקו עיני להתרגל לחשיכה, וראיתי שהקומנדנט קנה את הסיפור. פקודיו חיכו לפקודתו במבטים מהוססים. הוא יכול להורות להם לחפש לנו בבית מהמרתף עד עליית הגג ולהשליך את כולנו לכלא, כעונש על ההתפרצות יוצאת־הדופן שלי. אבל ידעתי שהוא חושב על סואל, על כך שאולי הוּלך שולל במידע כוזב. הוא לא נראה כמי שישמח להיתפס בטעות.

בימים שאֶדוּאָר ואני נהגנו לשחק פוקר, הוא היה צוחק ואומר שאני יריבה בלתי־אפשרית, כי פני לעולם אינן מסגירות את רגשותי. עכשיו הזכרתי לעצמי את המילים ההן: הרי זה המשחק החשוב ביותר שאשחק אי־פעם. נעצנו את מבטינו זה בזה, הקומנדנט ואני. לרגע חשתי את העולם כולו עוצר ומשתתק סביבנו: שמעתי את הרעם המרוחק של התותחים בחזית, את השיעול של אחותי, את גירוד ציפורניהן של התרנגולות המסכנות ודלות הבשר שלנו, שהוחרדו מרבצן בלול. כל זה התפוגג ונמוג, עד שנותרנו רק שנינו, פנים אל פנים, וכל אחד מאיתנו הימר על האמת. בחיי שיכולתי לשמוע את פעימות לבי.

"מה זה?"

"מה?"

הוא הגביה את העששית, והיא הוארה עמומות באור זהב חיוור: תמונת הדיוקן שלי שצייר אֶדוּאָר זמן קצר אחרי שהתחתנו. הנה אני, באותה שנה ראשונה לנישואינו, שערי עבות ומבהיק סביב כתפי, עורי צח וקורן, מביטה נכחי באותו ביטחון שאנן האופייני למי שמרגיש נערץ ואהוב. לפני שבועות ספורים הורדתי את התמונה ממקום המחבוא שלה. תיפח רוחי, אמרתי אז לאחותי, אם אניח לגרמנים לקבוע על מה עלי להסתכל בתוך ביתי שלי.

הוא הרים את העששית עוד קצת, כדי להיטיב לראות את התמונה. אל תתלי אותה כאן, סופי, הזהירה אותי הלן. זה רק יזמין צרות.

כאשר הסתובב אלי לבסוף, היה זה כאילו נאלץ להתיק את עיניו ממנה בכוח. הוא התבונן בפני ואז שוב בתמונה. "בעלי צייר אותה." אני לא יודעת למה חשתי צורך להגיד לו את זה.

אולי היה זה הביטחון הנזעם בצדקתי שהפגנתי לעומתו. אולי ההבדל הבולט כל כך לעין בין הנערה שבתמונה לבין זו שעמדה לפניו. אולי הילדה הבלונדינית, הבוכייה, שעמדה לצדי. וייתכן שאחרי שנתיים של שלטון כיבוש, אפילו לקומנדנטים נמאס להציק לנו על עבירות של מה בכך.

הוא התבונן עוד רגע בתמונה, ואז השפיל את מבטו.

"נדמה לי שהבהרנו את כוונתנו, מדאם. השיחה בינינו טרם הסתיימה. אבל הלילה לא אמשיך להטריד אותך."

הבזק של הפתעה שהתקשיתי להסתיר ניכר בפני, וראיתי שהוא הבחין בו בסיפוק כלשהו. אולי די היה לו בידיעה שהאמנתי, עד לאותו רגע, שגורלי נחרץ. יש לו שכל, לאיש הזה, חשבתי לעצמי, והוא ערמומי. אצטרך להיזהר.

"קדימה."

החיילים פנו בצייתנות עיוורת כדרכם וצעדו לעבר המכונית שבה הגיעו, מדיהם מצטיירים כצלליות אל מול פנסיה הדולקים. הלכתי בעקבותיו ועצרתי ליד הדלת. לפני שהסתלקו שמעתי אותו פוקד על הנהג לנסוע העירה.

חיכינו. הרכב הצבאי התרחק ואורותיו גיששו את דרכם לאורך הכביש המשובש. הלן התחילה לרעוד. היא קמה בקושי על רגליה, הניחה את פרק ידה שהלבין על מצחה ועצמה את עיניה בכוח. אורליאן עמד לצדי אובד עצות ואחז בידה של מימי, נבוך מדמעות הילד שבעיניו. חיכיתי שקול המנוע יגווע כליל. יבבותיו נשמעו על הגבעה, כאילו ביקש גם הוא למחות.

"נפצעת, אורליאן?" נגעתי בראשו. פצעים שטחיים וחבורות. איזה מין אנשים אלה, שמתקיפים ילד לא חמוש?

הוא נרתע בכאב. "זה לא כָּאַב," אמר. "הם לא הפחידו אותי."

"חשבתי שהוא יעצור אותך," אמרה אחותי. "חשבתי שהוא יעצור את כולנו." תמיד הפחיד אותי לראות אותה ככה, כאילו היא מתנודדת על סף תהום. היא ניגבה את עיניה וחייכה חיוך מאולץ, ובה בעת כרעה לחבק את בתה. "גרמנים טיפשים. הבהילו אותנו, מה? איזו טיפשה אמא שנבהלה מהם."

הילדה התבוננה באמהּ בשתיקה ובפנים רציניות. מפעם לפעם שאלתי את עצמי אם עוד אזכה לראות את מימי צוחקת.

"מצטערת. עכשיו הכול בסדר," המשיכה. "בואו ניכנס כולנו. יש לנו קצת חלב, מימי. אני אחמם לך אותו." היא ניגבה את ידיה על כתונת הלילה, שהיתה מוכתמת בדם, והושיטה את ידיה אל התינוק שבזרועותי. "שאקח את ז'אן?"

רעד עוויתי תקף אותי, כאילו רק עתה קלטתי כמה גדול הפחד שהייתי אמורה לחוש. הרגשתי שרגלי נמסות, וכל כוחן זולג ונספג במרצפות. חשתי דחף נואש להתיישב. "כן," אמרתי. "כדאי שתיקחי אותו."

אחותי הושיטה את ידיה, ואז פלטה צווחה קלה. מבין השמיכות, עטוף היטב עד שבקושי נחשף לאוויר הלילה, הציץ חרטומו הוורדרד והשעיר של החזרזיר.

"ז'אן ישן למעלה," אמרתי. שלחתי את ידי בזריזות ונשענתי על הקיר, כדי שלא אפול.

אורליאן התבונן מעבר לכתפהּ. כולם לטשו בו את עיניהם.

"אלוהים אדירים."

"הוא מת?"

"מורדם בכלורופורם. זכרתי שלאבא היה בקבוק בחדר העבודה, מהתקופה שבה אסף פרפרים. אני חושבת שהוא יתעורר. אבל נצטרך למצוא לו מקום אחר, למקרה שהם יחזרו. ואתם הרי יודעים שהם יחזרו."

ובאותו רגע אורליאן חייך, חיוך אטי, נדיר, שכולו עונג. הלן גחנה להראות למימי את החזרזיר הקטן השקוע בתרדמה, והן חייכו חיוך רחב. הלן נגעה בחרטומו שוב ושוב וכיסתה את פניה בידה האחת, כאילו איננה מאמינה לְמה שהיא מחזיקה בידה האחרת.

"החזקת את החזיר מתחת לאף שלהם? הם באו הנה, ואת החזקת אותו מול העיניים שלהם? ואז עוד נזפת בהם על שבאו הנה?" היא נשמעה כלא־מאמינה.

"מול החרטום שלהם," אמר אורליאן, ונראה כאילו מקצת מן האומץ החצוף שלו חזר אליו פתאום. "הא! החזקת להם אותו ישר לפני זרבוביות החזיר שלהם!"

התיישבתי על אבני המרצפת ופרצתי בצחוק. צחקתי עד שכל עורי הצטמרר ולא ידעתי אם אני בוכה או צוחקת. אחי, שאולי פחד שאני נתקפת היסטריה, אחז בידי ונשען עלי. הוא היה בן ארבע־עשרה. לפעמים הסתמר כולו כמו גבר, לפעמים נזקק כמו ילד לעידוד ונחמה.

הלן עדיין היתה שקועה במחשבות. "אילו ידעתי..." אמרה. "איך נעשית אמיצה כל כך, סופי? אחותי הקטנה! מי עשה אותך כזאת? היית ממש עכברונת כשהיינו קטנות. עכברונת!"

לא ידעתי את התשובה.

ואז, כשנכנסנו לבסוף הביתה, כשהלן טרחה בהרתחת החלב ואורליאן התחיל לרחוץ את פניו החבולות והמסכנות, נעמדתי לפני תמונת הדיוקן.

הנערה ההיא, הנערה שאֶדוּאָר נשא לאישה, החזירה לי מבט בהבעה שכבר לא יכולתי לזהות. הוא ראה בי את זה, הרבה לפני כל אחד אחר: יש ידע בחיוך הזה, של אדם שמסוגל להיות מסופק ולספק אחרים. הוא מקרין גאווה. כאשר חבריו הפריזאים של אדואר התקשו להבין מה מצא בי, על מה ולמה התאהב בי — סתם זבנית — הוא היה מחייך, מפני שכבר אז ראה בי את הדבר זה.

מעולם לא ידעתי אם הבין שרק בזכותו הדבר הזה קיים בי.

עמדתי ונעצתי בה מבט, ולמשך כמה שניות זכרתי איך הרגשתי כשהייתי הנערה ההיא, שלא ידעה רעב ולא פחד, שהתמכרה רק למחשבות סרק על הרגעים שתוכל לבלות לבד עם אדואר. היא הזכירה לי שיש יופי בעולם, ושהיו פעם דברים — אמנות, שמחה, אהבה — שמילאו את כל עולמי, במקום פחד ומרק סרפדים ושעות עוצר. ראיתי בהבעה שלי אותו, את אדואר. ואז הבנתי מה בדיוק עשיתי זה עתה. הוא הזכיר לי כמה אני חזקה, כמה כוחות עוד נותרו בי כדי להשיב מלחמה.

כאשר תחזור, אדואר, אני מבטיחה, אשוב להיות הנערה שציירת.