נאחז בסבך

פרק א גן עדן ופרדוקס: בין דיאלקטיקה להרמוניה א. מהי דיאלקטיקה?

המילה "דיאלקטיקה" מקורה ביוונית. הפילוסוף היווני אפלטון השתמש במילה זו כדי לתאר את השיחה הפילוסופית, המתנהלת לפי כללים מסוימים. הפילוסוף הגרמני המודרני פרידריך הגל השתמש בביטוי הזה במובן אחר: אצלו "דיאלקטיקה" היא צירוף של ניגודים, המתווה את התקדמות המציאות. כך מגדיר מילון רב מילים את המשמעות הזאת של המושג דיאלקטיקה: "סתירה או ניגודיות בין גורמים, כוחות או רעיונות, המאפיינת מצב או תהליך מסוים, וההתפתחות המתהווה מתוכה."

במובן הזה, הדיאלקטיקה היא ההפך מן ההרמוניה. ההרמוניה מתארת שילוב מאוזן של גורמים שונים, המתלכדים יחד לשלמות אחת. ואילו הדיאלקטיקה מתארת התנגשות בין יסודות סותרים ומנוגדים, שיש ביניהם מתח מתמיד.

אחת הסוגיות המרתקות ביותר בחקר הגותו של הרב סולובייצ'יק, גלומה בניסיון להבין את עמדתו בנקודה זו: האם הרב סולובייצ'יק האמין בהרמוניה, או בדיאלקטיקה? ברור כי בכתביו של הרב סולובייצ'יק ישנו ממד דיאלקטי בולט. זהו גם אחד ההבדלים החריפים בינו ובין הרב קוק. מי שאמון על משנתו של הרב קוק, ירגיש מיד באווירה השונה השוררת בכתביו של הרב סולובייצ'יק. את הנטייה לאחד ולהכליל, מחליפה נטייה להדגיש מתחים ופערים. כאשר הרב קוק נתקל במתח בין גורמים מנוגדים, הוא מנסה להכליל אותם באחדות גבוהה יותר. כאשר הרב סולובייצ'יק נתקל במתח כזה, הוא מדגיש ומחדד אותו.

אך בכתביו של הרב סולובייצ'יק ישנה גם עמדה הפוכה. ישנם חיבורים של הרב סולובייצ'יק, אשר הם הרמוניים במובהק. ולפיכך יש מחלוקות רבות בין פרשני הרב סולובייצ'יק בנוגע לעמדתו בשאלה זו.

בפרק זה ננסה לבחון סוגיה זו, ולסקור את הגישות השונות בנוגע לתפיסתו של הרב סולובייצ'יק.

ב. "הדיאלקטיקה היהודית"

המקור המרכזי והחשוב ביותר בהקשר זה מופיע בהערת שוליים, בחלק הראשון של המאמר "איש ההלכה" ("איש ההלכה", עמ' 12-15, הערה 4). הערה מפורסמת זו קשורה באופן רופף במקצת לתוכן המאמר, המתאר את דמותו של איש ההלכה. נראה שהסוגיה הנדונה בהערה העסיקה מאוד את הרב סולובייצ'יק, והוא היה להוט לפרוק אותה מעל לבו ולשתף בה את קוראיו. הרב סולובייצ'יק פותח את ההערה בהתקפה על "הדעה השולטת עכשיו ברשות הרבים של אישי הדת," הן ביהדות והן בנצרות. מהי אותה דעה?

...כי חוויית הדת היא פשוטה ביותר, שאין בה לא מן התסבוכת הנפשית הרוחנית המצויה בתודעת התרבות החילונית, ולא מן הזעזועים הנפשיים, ולא מן החבלים והמכאובים הכרוכים בהתפתחותה ושכלולה של האישיות הרוחנית שבאדם.

הרב סולובייצ'יק מתקיף כאן עמדה דתית רווחת: הדת מביאה מרגוע ומזור, היא מבטיחה שלוות נפש ומנוחה. חיי החול מזמנים לאדם מתחים ומצוקות, ורק האמונה יכולה להבטיח לו נחמה ולספק לו חיים שקטים ושלווים. העמדה הזאת נובעת גם מתפיסות דתיות עתיקות, וגם מזרמים מסוימים בפילוסופיה המודרנית, אך היא קשורה בעיקר בנימוקים של יחסי ציבור: קל יותר למכור דת כזו.

במהלך ההערה אפשר לראות שהרב סולובייצ'יק מציב מערכת של ארבעה צמדי ניגודים: פשטות-מורכבות; שלווה-מתח; רגש-היגיון; טבע-תרבות. ננסה להסביר את הקשר בין כל המושגים הללו. הגישה שהרב סולובייצ'יק תוקף מצדדת בפשטות. החוויה הדתית נתפסת לפיה כחוויה פשוטה וחד-ממדית. חוויה מעין זו מביאה לאדם שלווה פנימית ומנטרלת את המתחים מחייו. הרב סולובייצ'יק מוסיף שאפשר להגיע לחוויה פשוטה כזו רק על ידי זניחת ההיגיון והתרבות, כנראה משום שההיגיון מציג את כל המורכבות שבחיים, והתרבות מבטאת יסודות שונים ומנוגדים. הגישה הזאת מציבה במקומם את הרגש והטבעיות. האדם צריך להתחבר לרגש מסוים, ואז הוא יכול להתעלם מהיבטים מורכבים של המציאות. במקום התרבות המטרידה, האדם יכול לחזור אל הקיום הרגשי הטבעי שלו, נטול ספקות ולבטים.

לעומת הגישה הזאת, מציב הרב סולובייצ'יק את גישתו שלו. לדעת הרב, החוויה הדתית היא חוויה מורכבת, המצרפת יסודות שונים. מורכבות זו מולידה מתחים פנימיים. האדם הדתי אינו מרשה לעצמו לזנוח את ההיגיון והתרבות, כי רק באמצעותם הוא יכול לנווט את חייו בסבך המתחים הפנימיים והחיצוניים.

מדוע דוחה הרב סולובייצ'יק את התפיסה המצדדת בשלטון הרגש ובפשטות? הסיבה הראשונה היא מעשית. המגמות המדגישות את פשטות החיים ואת הרגש המתפרץ, טען הרב סולובייצ'יק, "הביאו אנדרלמוסיה והשחתת האדם לעולם." והוסיף: "ומאורעות התקופה האחרונה יוכיחו." למה מתכוון הרב סולובייצ'יק? יש לזכור כי "איש ההלכה" התפרסם בשנת 1944, עת החל להיוודע היקף ההשמדה של יהודי אירופה בשואה. הרב סולובייצ'יק קושר את השואה עם מגמות רוחניות מסוימות שהיו רווחות בעם הגרמני, וזלזלו בערכה של התרבות הרציונלית.21 לעתים קרובות אפשר לשמוע אנשים הטוענים שדווקא העם התרבותי ביותר בעולם - העם הגרמני - ביצע את הפשע הנורא ביותר, ומכאן שלתרבות אין כל ערך. אך הרב סולובייצ'יק טוען שבמשך שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה, התרבות הגרמנית היתה אנטי-תרבות, שהתנגדה להיגיון והאמינה ברגש הלא-מרוסן, ודווקא גישה זו היא שהובילה לפשעי העם הגרמני בשואה.22 לדעת הרב, המדע, ההיגיון והתרבות ("בתה של הדעת") מגבילים את האדם, ושומרים שלא יסטה לדרך חיים פושעת ומעוותת.23 "האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונלי, והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות ולהחריב סדרי בראשית."

בנקודה זו מוסיף הרב סולובייצ'יק קביעה משמעותית:

ולפיכך נוח לה לדת להתאחד עם הדעת ההגיונית הבהירה והמלובנת - אף שלפעמים תכופות מתנגשות הנה אהדדי - מלתנות אהבים עם השקפות מעורפלות מסתוריות, המגששות באפילת ההוויה בלי אבוקת המדע האובייקטיבי, וחושבות כי חדרו לתוך כבשונו של עולם.

הקביעה של הרב סולובייצ'יק פשוטה ביותר. מבחינה דתית, עדיף בעינינו פרופסור לפילוסופיה של המדע שהוא אפיקורוס גמור, על פני חילוני הבז להיגיון ונוטה למיסטיקה זולה. הסיבה, כפי שאמרנו, היא מעשית: כל עוד אדם מקבל את ההיגיון והתרבות, הם שומרים עליו שלא יגיע להתנהגות חולנית או למעשי זוועה. אך כאשר אדם זונח את ההיגיון ופועל לפי רגש עמום, אי-אפשר לדעת לאן יגיע. זוהי הסיבה הראשונה שבגללה הרב סולובייצ'יק דוחה גישה זו.

אך ישנן גם סיבות מהותיות יותר: "שנית, כל עצמה של השקפה זו על הדת בשקר יסודה." התודעה הדתית אינה פשוטה אלא מורכבת ומסובכת. האדם הדתי מרגיש קרוב לאלוהים - וגם רחוק ממנו; הוא אוהב את ה' - וגם ירא ממנו; הוא חי בעולם של קדושה - וגם בעולם של חולין; הוא מרגיש עוצמה רוחנית - וגם חולשה וענווה.

העולם ככלל הוא מורכב ומסובך; התודעה הדתית - על אחת כמה וכמה. עשרות ניגודים מתרוצצים בתודעתו של האדם הדתי, ומתווים לו מסגרת חיים דיאלקטית. כאשר האדם מאמץ תפיסה חד-ממדית, הוא מרדד את העולם הרוחני שלו. העולם כולל חוויות שונות ומנוגדות, והאדם צריך לאמץ את כולן. כך כתב הרב סולובייצ'יק במאמר שיוחד לגיבוש "תיאוריה של רגשות":

אופיים הדיאלקטי של קיומנו ושל חווייתנו הכוללת מתבטאים בעיקרון ההלכתי בדבר הטוטליות של מכלול חיי הרגש שלנו. היהדות עמדה בתוקף על שלמותה וכוליותה של מערכת הרגשות, המשתרעת במעין קשת רחבה מן השמחה, הסימפטיה והענווה... אל הכעס, העצב והחרדה...

הענקת מעמד בלעדי לאחד הרגשות על חשבון האחרים, או העמדת רגשות מסוימים במרכז בלא כל תנאי, תוך דחיקת האחרים אל השוליים, עשויות לגרום לסיבוכים מזיקים בהתפתחותה הדתית של האישיות. (מן הסערה, עמ' 151)

טעות מעין זו שהזכיר בדבריו מצא הרב סולובייצ'יק בנצרות. הנצרות העלתה את רגש האהבה לדרגה העליונה, והתעלמה מכל שאר הרגשות שצריכים להיות בעולמו הרוחני של המאמין:

בעוד שהברית החדשה זנחה לחלוטין את עושר חיי הרגש ואת ריבוי גוניו והעניקה לאהבה מעמד מקיף-כול בתור העניין היחיד שהוא בעל ערך בחיי האדם, התנ"ך משופע בעושר רב-פנים של תגובות אנושיות רגשיות... אין הוא דוחה שום תחושה אנושית. (שם, עמ' 154)

עושר הרגשות נובע מעושר המצבים שאדם עומד בפניהם ומגיוונם. אך גם כשאנחנו מבוֹדדים מצב אחד, אירוע אחד - הרגש שאירוע זה מעורר באדם צריך להיות מורכב. "בכל חוויה רגשית נוכח כל תחום פריסת הרגשות... כל חוויה רגשית הריהי עניין מנומר בגוניו, המתרחב עד לעמדה הנפשית האנטיתטית לו" (שם, עמ' 157). בשולי שמחת החתונה מבצבצת יראת המוות; אשמת החטא כבר מרמזת על אמונה אופטימית בתחייה מוסרית (שם, עמ' 161-162).

כאשר אנו נדרשים לפעולה מעשית, אי-אפשר להמשיך לצדד בעמדה דיאלקטית מוחלטת. בסופו של דבר, צריך להכריע באיזו דרך עלינו ללכת, בבחינת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים - והלכה כבית הלל". אך הרב סולובייצ'יק עומד על כך שכל הכרעה מעשית היא בהכרח חלקית. כך, למשל, כתב בנוגע למתח שבין חסד לאמת:

מובן מאליו, שההשלמה הגמורה אינה אלא אצל הקב"ה בלבד; האדם - אין בידו אלא למצוא פתרון יחסי לבעיה זו, בהתאם למזגו ולהשקפתו של האיש. (דברי הגות והערכה, עמ' 206)

מעבר לעצם הדגשת העובדה שהעולם והאדם בנויים בצורה מורכבת, הרב סולובייצ'יק מביע גם הערכה למצב הזה. כלומר, הרב סולובייצ'יק טוען שתפיסה דיאלקטית היא רצויה גם משום שהיא משקפת את המציאות, וגם משום שהיא טובה כשלעצמה. ובלשונו: "במקום שאתה מוצא תסבוכתה, אתה מוצא גדולתה" ('איש ההלכה', עמ' 14). במקום אחר כתב הרב סולובייצ'יק שעם ישראל שואב את ערכו דווקא מהניגודים הפנימיים שבתוכו:

כל המתח שבין בניו של יעקב, שהתגלה בשיאו במכירת יוסף, מקורו בשוני ובניגודים וברב-גוניות של תכונות שהטביע הבורא בחטיבת שבטי ישראל. נראה שעדיפה לפניו החטיבה האחת השלמה, המשובצת והמורכבת, על פני חטיבה פשוטה ומשעממת. אומה שלמה המצויה באחדות גמורה, בפשטות מוחלטת, וחיה את חייה באופן חד-גוני, תחסר כוח יוצר. אך ורק בתוך תנאים של רב-גוניות והתמודדות איכותית פנימית זוכה אומה לגלות את תפארתה...

לכן גרם בורא העולם שתתגלע מחלוקת בין יוסף ואחיו, שחידדה עוד יותר את התכונות האינדיבידואליות של כל אחד מן האחים. אם האחים חיים בשלום, הרי הם מתבוללים זה בתוך זה ומטשטשים, קמעא קמעא, את הקווים המיוחדים האינדיבידואליים שלהם. (ימי זיכרון, עמ' 61-62)24

תפיסה דיאלקטית אינה רק יותר אמיתית; היא גם יותר יפה.25 אחדות פשוטה היא לעתים קרובות רדודה; היא משטחת את הניגודים השונים שבחיים, ומוחקת את הצבעים הססגוניים שלהם.

לאישיות דיאלקטית ישנו עוד יתרון. האישיות המורכבת היא יצירתית יותר: "כוח יוצר נטוע באנטיתזה; הסתירה מפרה את הישות, הניגוד מחדש מעשי בראשית" ("איש ההלכה", עמ' 12). ובמקום אחר: "גדלותו ואופיו היוצר של האדם נובעים מן הקרע הפנימי הטבוע בו" (דברי הגות והערכה, עמ' 211). גם המתח הנפשי שמתלווה לדיאלקטיקה תורם לבניית אישיות מרשימה יותר:

עינויי משבר רוחני ותנודות נפשיות מטהרים את האדם ומקדשים אותו, מנקים את מחשבתו ומצרפים אותה מכל פסולת השטחיות וסיגי הגסות. ("איש ההלכה", עמ' 14)

לסיכום מה שהעלינו עד כה, בהערה בתחילת "איש ההלכה" ובמקורות משלימים מונה הרב סולובייצ'יק כמה יתרונות לתפיסה הדיאלקטית על פני התפיסה ההרמונית: א. הגישה הדיאלקטית נותנת מקום להיגיון ולתרבות, המרסנים את האדם. ב. היא משקפת בצורה נאמנה יותר את התודעה האנושית העמוקה ואת העולם. ג. היא מציגה ספקטרום רחב, עשיר ומלא של גורמים שונים, ולכן היא עשירה ויפה יותר. ד. תודעה מעין זו מצמיחה אישיות יצירתית וטהורה.

ההערה החשובה הזאת, שבתחילת "איש ההלכה", מציגה לכאורה טקסט דיאלקטי מובהק. אך גם בה ניתן מקום ליסוד ההרמוני. כך כותב שם הרב סולובייצ'יק:

אמנם כן, בבין השמשות של מוצאי יום מנוחה, כשנפשו של אדם מתגעגעת אל קונה ויראה לצאת מן תחום הקדושה ששמה שבת אל החול האפור והנורא, אנו מזמרים 'ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני' וכו', ואנו מאמינים בכל מיתרי לבבנו בדברי הכתובים. ברם, פרק זה מצייר מחוז חפצו של איש הדת אבל לא את דרכו, והדרך המובילה ל'נאות דשא' ול'מי מנוחות' אינה דרך המלך, אלא שביל צר ועקום המתפתל בשיפוע ההר, שתהום נוראה משתרעת לרגליו. רבים רואים את 'ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים... ואחר הרוח רעש... ואחר הרעש אש', אבל רק מעטים זוכים לשמיעת 'קול דממה דקה'.

אם כך, הרב סולובייצ'יק מכיר בכך שסוף דרכו של האדם הדתי הוא בהרמוניה. בסופו של דבר, לאחר כל המשברים והלבטים, האדם יכול להגיע לאיזון נפשי, ולהרגיש טוב ושלם בעולמו הדתי. אך מחלוקת נטושה בין פרשני הרב סולובייצ'יק, כיצד יש להבין את ההסתייגות הזאת. אפשר לפרש שיש כאן עמדה הרמונית מובהקת, אשר רואה בקיום הדיאלקטי רק שלב ביניים מצער אך בלתי-נמנע. לעומת זאת, אפשר להסביר שהחזון ההרמוני נתפס בעיני הרב סולובייצ'יק כיעד אוטופי, אשר רחוק מלאפיין את החיים הדתיים הממשיים.

לי נראה שהפירוש השני מסתבר יותר. אין זה אומר שזו בהכרח עמדתו הכללית של הרב סולובייצ'יק, שהרי לפנינו עוד מקורות רבים שעלינו לבחון. אך לפחות במקור זה, הדגש החזק הוא על הממד הדיאלקטי. הנושא המרכזי של ההערה הוא הגישה הדיאלקטית, שהרב סולובייצ'יק מציג אותה כאמיתית יותר וכמרשימה יותר. קשה לומר שבשני משפטים הופך הרב סולובייצ'יק את הקערה על פיה, ודוחק את הקיום הדיאלקטי לשלב ביניים זמני. יש לשים לב גם לניסוחיו המדויקים של הרב סולובייצ'יק. הוא קובע שהקיום ההרמוני הוא סוף הדרך, אך מוסיף מיד שרק מעטים זוכים להגיע אליו.

מהערה זו עולה שמצב הרמוני של האישיות הדתית יכול להתקבל בסוף תהליך ממושך של מתח נפשי וחיפושי דרך; הרמוניה כזו אינה כיסוי רדוד על מתחים מהותיים, אלא איזון פנימי עמוק ומשמעותי. האופציה הרוחנית שהרב סולובייצ'יק דוחה מייצגת גרסה פשטנית של החתירה להרמוניה. גרסה מתוחכמת ועמוקה יותר של ההרמוניה עשויה לבטא קיום דתי אותנטי ומשמעותי. אך המצב הזה מוצג כ"חזון אחרית הימים" של האישיות הדתית. אפשר לקוות להרמוניה כזו, אך אין לשכוח שאנו רחוקים ממנה מאוד.

ניסוח יותר חד-משמעי נמצא במאמר אחר של הרב סולובייצ'יק. בפתיחת המאמר "גאון וענווה" מדבר הרב סולובייצ'יק על אופייה של הדיאלקטיקה היהודית. הוא מנגיד אותה לדיאלקטיקה של הפילוסוף פרידריך הגל. הגל דיבר על התפתחות דיאלקטית של ההיסטוריה, שבה בכל תקופה ישנם ניגודים מסוימים, רעיון ורעיון מנוגד, "תזה" ו"אנטיתזה". בסופו של דבר הניגודים מתלכדים, ומולידים את ה"סינתזה". בשלב ההיסטורי הבא, אותה סינתזה מקימה כנגדה רעיון הופכי, ושוב מתעוררת דיאלקטיקה חדשה. הרב סולובייצ'יק מבקר את התפיסה ההגליאנית, אשר טוענת כי כל שני ניגודים - סופם להתאחד:

הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להגליאנית, לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי, והיא מתקיימת ועומדת. היהדות מודה בְּדיאלקטיקה, הכוללת רק תיזה ואנטיתיזה, והחסרה את השלב ההגליאני השלישי, שלב ההשלמה ההדדית. הקונפליקט סופי הוא, כמעט מוחלט. רק הקב"ה הוא היודע כיצד ליישב ולהשלים. אנו איננו יודעים. ההשלמה המלאה היא חזון לאחרית הימים... בעולם זה של הוויות ריאליות, ההרמוניה בין הניגודים היא מן הנמנע. (דברי הגות והערכה, עמ' 211-212)

"הדיאלקטיקה היהודית," אומר הרב סולובייצ'יק, "לעולם אינה ניתנת ליישוב ולאיחוי!" הקביעה היא חד-משמעית ומוצקה. בדומה, בשיחה בשנת 1956 הצהיר הרב כי הוא אינו מחפש סינתזה בין תורה לתרבות כללית: האמת היא, אמר הרב, שאין כלל סינתזות אמיתיות בעולם. צריך לחיות עם הניגודים.26 במאמר אחר יצק הרב את התפיסה הזאת לפתגם קצר וחד: “Kedusha is not a paradise, but a paradox” (“Sacred and Profane”, p. 8); הקדושה אינה גן עדן, אלא פרדוקס (באנגלית זהו ניסוח שנון).

עד כה סקרנו אמירות מפורשות של הרב סולובייצ'יק בנוגע לתפיסתו הדיאלקטית. אך שאלה חשובה לא פחות היא באילו תבניות משתמש הרב סולובייצ'יק בחיבורים שאינם מוקדשים לשאלה זו במישרין. כלומר, כאשר הרב דן בנושאים כלליים, האם הוא מציע מודלים דיאלקטיים או הרמוניים?

חיבורו הדיאלקטי ביותר של הרב סולובייצ'יק הוא "איש האמונה הבודד". הנושא של חיבור זה הוא המתח שחווה האדם הדתי בחברה המודרנית. המתח הזה אינו חיצוני בלבד, אלא גם פנימי; האדם הדתי מוצא בתוך עצמו גם את קווי האופי והשאיפות של האדם המודרני, אשר לעתים קשה ליישבם עם התודעה הדתית. הרב סולובייצ'יק קבע שם שהמתח הזה אינו בר-פתרון:

הואיל והתפקיד הדיאלקטי הוטל על האדם על ידי האלוהים, הרי האלוהים הוא הרוצה שהאדם יתנועע בין קהילת האמונה ובין קהילת ההדר, בין קיום בעולם מול אלוהים ובין הכרה ישירה ואינטימית של האלוהים באמצעות הברית, ולכן האלוהים הוא שקבע שהגאולה השלמה של האדם אינה ניתנת להשגה. ("איש האמונה הבודד", עמ' 51)

בהערת שוליים שם דוחה הרב סולובייצ'יק את יישוב הדיאלקטיקה לימות המשיח: "ביום הרחוק ההוא יגיע לקצו התהליך הדיאלקטי" (שם, הערה 44). אך עד שיגיע אותו היום, אנחנו חיים בעולם דיאלקטי, בעולם של מתחים וניגודים, שאינם בני-פתרון.

ביטוי נוסף של התפיסה הדיאלקטית הוא הסתירות בתוך כתבי הרב סולובייצ'יק. כאשר פוגשים בסתירה פנימית בכתביו של הוגה מסוים, הנטייה המיידית היא לנסות ליישב אותה. אך כאשר רואים סתירות חוזרות ונשנות, מסתבר יותר שההוגה אינו מתיימר להציג שיטה חד-משמעית נוקשה, אלא שיטה מקיפה המציגה עמדות שונות, שביניהן מתח דיאלקטי. גם בהגותו של הרב סולובייצ'יק נראה כי הסתירות הרבות אינן ניתנות ליישוב, אלא הן מציגות באופן שיטתי ועקבי עמדה של חוסר שיטתיות ואי-עקביות.

ניקח לדוגמה את מושג הקדושה. ישנן בעולם היהדות שתי תפיסות בסיסיות בנוגע למושג זה. כאשר אנו אומרים על אדם, על חפץ או על מקום שהוא קדוש, למה אנחנו מתכוונים? תפיסה אחת תאמר שקדושה מבטאת נוכחות אלוהית ממשית. על פי תפיסה זו נאמר, למשל, שארץ ישראל קדושה כי יש בה נוכחות אלוהית. תפיסה שנייה תאמר שקדושה היא בסך הכול תווית המסמנת דבר שהוא בעל חשיבות מרובה מבחינה דתית בעולמם של בני האדם. על פי תפיסה זו, כשאנו אומרים על ארץ ישראל שהיא קדושה, אין כוונתנו לטעון שה' נוכח בה יותר מאשר בכל מקום אחר, אלא רק לומר שלארץ ישראל יש חשיבות מרובה בעולם הדתי שלנו. הארץ קדושה לא בגלל נוכחות ה' בה, אלא בגלל יחסם של בני האדם אליה. המעמד המיוחד של ארץ ישראל בעולם הדתי הנפשי שלנו, הוא שמגדיר אותה כ"קדושה". ב"איש ההלכה" מצדד הרב סולובייצ'יק בתפיסה השנייה:

האידיאה של קדושה אינה מסמלת, בהשקפת עולמה של כנסת ישראל, את הטרנסצנדנטיות הכי מובדלת והכי מופרשת... קדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על ידי ההלכה... הקדושה נוצרת על ידי האדם, על ידי בשר ודם. ("איש ההלכה", עמ' 47)

התפיסה הזאת מתחדדת עוד יותר בדברי הרב סולובייצ'יק בקובץ דברי השקפה:

אין הקדושה תואר על-טבעי שְׁמֵימִי היורד מלמעלה למטה ונתקע באיזה חפץ. אין הדברים מתקדשים מאליהם. אילו היו הדברים מקבלים קדושה אוטומטית, הרי היתה היהדות הופכת לדת מאגית, חס ושלום. הקדושה היא יצירת האדם... הקדושה מביעה עמדה רוחנית של האדם במקומות וזמנים ידועים. מרוכזת היא רק בתגובתו הפסיכית [= הנפשית] לתודעות מיוחדות. (דברי השקפה, עמ' 140-141)27

הקדושה מוצגת כאן לא כנוכחות אלוהית, אלא כיצירה אנושית, המבטאת את יחסו הנפשי המיוחד של האדם לזמנים, למקומות ולעצמים בעלי חשיבות דתית מיוחדת.

הרב סולובייצ'יק אף דחה בתקיפות את עמדתו של רבי יהודה הלוי, אשר מצא בארץ ישראל קדושה עצמית מהותית. לדעת הרב, קדושת הארץ נובעת מפעילות אנושית. "אין לייחס א-פריורית כל תכונה לחומר מת. בקדושה 'אובייקטיבית' יש טעם של פטישיזם."28

אך במאמר "וביקשתם משם" מציג הרב סולובייצ'יק עמדה הפוכה לחלוטין:

על פי ההלכה קדושת מקום וזמן זהותית היא עם השראת השכינה במסגרת כאן-עכשיו. הארץ קדושה, משום שהשכינה והנבואה מצויות בה... קדושת ירושלים ומקום המקדש הוגדרה על פי ההלכה בעובדת נוכחות השכינה במקום. ("וביקשתם משם", עמ' 188-189)

הרב יובל שרלו מנסה ליישב את הסתירה הזאת באופן הרמוניסטי.29 הוא עושה זאת על ידי הבחנה בין קדושות שונות: קדושת הארץ היא יצירה אנושית, לעומת קדושת בית הבחירה המבטאת נוכחות אלוהית, וכולי. הרב שרלו מסיים את דיונו בשאלה זו בקביעה שבמצב נורמלי שני הרבדים של הקדושה קיימים במקביל. הצעות אלו מתקבלות על הדעת כשלעצמן, אך בעינה נותרת העובדה שהרב סולובייצ'יק לא העלה אותן, לא במפורש ולא ברמז.30 הרב סולובייצ'יק לא ראה צורך ליישב את שתי התפיסות בנוגע לקדושה, ומציג את שתיהן, זו בצד זו, מתוך עמדה דיאלקטית מובהקת. אולי הוא חשב שיש להבחין בין קדושות שונות, אולי סבר ששני סוגי הקדושה מתחלפים בנסיבות שונות, אולי האמין ששניהם קיימים במקביל. כך או כך, קיומה של סתירה בוטה כל כך, בלא כל ניסיון ליישבה, מצביע על עמדה דיאלקטית בסיסית, הרואה בקיומם של ניגודים ומתחים מצב טבעי.

ג. "מתחיל בשניות ומסיים באיחוד": מקורות הרמוניסטיים

ישנם מקורות רבים המצביעים על תפיסתו הדיאלקטית של הרב סולובייצ'יק. אך ישנם גם מקורות מנוגדים. קשה למצוא הצהרה מפורשת של הרב סולובייצ'יק המעדיפה את ההרמוניה על פני הדיאלקטיקה. אחד המקורות הקרובים ביותר לכך הוא ההערה בתחילת "איש ההלכה". בהערה זו, כזכור, קובע הרב סולובייצ'יק כי "מחוז חפצו" של האדם הדתי הוא קיום הרמוני שלֵו; אך, כפי שראינו, הרב סולובייצ'יק טוען שהרמוניה כזו היא תוצאה של תהליך ארוך וקשה, ורק מעטים מגיעים אליה. לכן קשה לראות במקור זה הוכחה לדומיננטיות של ההרמוניה במשנתו.

לעומת העדרן של הצהרות מפורשות בזכות ההרמוניה, ישנם כמה חיבורים מרכזיים של הרב סולובייצ'יק שהם הרמוניים במובהק. הבולט מביניהם הוא אולי "איש ההלכה" עצמו. אותו חיבור הנפתח בהצהרות נרגשות בזכות הדיאלקטיקה והמתח הפנימי, בהערה שסקרנו וגם בגוף הטקסט, ממשיך כחיבור הרמוני מובהק. "איש ההלכה" מתאר את דמותו של הלמדן הישיבתי, ודמות זו מתוארת כאישיות שלמה ומגובשת, הנעדרת מתחים פנימיים או מצוקות נפשיות:

יש בחייו האפקטיביים [= הרגשיים] משיווי המשקל, מן השקט הסטואי, מן האידיאה של שביל הזהב של אריסטו, מדמות דיוקנו של הרמב"ם, ומן ידיעת ההכרחיות ונצחונה על ידי חוק ההלכה. ("איש ההלכה", עמ' 69)

אפילו יצר הרע אינו מטריד את איש ההלכה:

אין גדולי ישראל יודעים כלום על דבר התנגשות האדם ביצר הרע, כמו קדושי הכנסיה הנוצרית, שחייהם היוו שלשלת ארוכה של מלחמה בברק החיים, בחמדת בשרים, ביצר עריות ובתענוגי העולם הזה. (שם, עמ' 61)

איש ההלכה הוא אדם תקיף וחזק, השולט בעצמו ומוצא קורת רוח בעולמו. לכאורה אין לו התחבטויות פנימיות, והוא אינו מתייסר בקרעים נפשיים. כולו אישיות הרמונית שלמה.

החיבור "וביקשתם משם", אשר רבים רואים בו את פסגת יצירתו של הרב סולובייצ'יק, קשה יותר לאִפיון. "וביקשתם משם" פותח בתיאור שתי חוויות יסוד של המאמין, אשר לשם הקיצור נכנה אותן "אהבה" ו"יראה". חלק גדול מן המאמר מוקדש לביאור ההבדל והמתח שבין שתי החוויות הללו. חלק זה הוא דיאלקטי במובהק, כפי שמתבטא בפסקה הבאה:

האדם מפולג לשניים. כך עלה ברצונו הקדמון של הבורא. האדם זקוק לשתי התודעות או החוויות... אם אין זיקת גומלין קיימת בין שתי תודעות-חוויות, האידיאל הדתי לא יתגשם. ("וביקשתם משם", עמ' 164)

ברם, מגמתו העיקרית של המאמר היא להראות איך בסופו של דבר שתי התודעות מצטרפות זו לזו באישיותו של האדם הדתי. אם פתיחת המאמר היא דיאלקטית, הרי שסיומו הוא הרמוני מובהק:

איש האלוהים מתחיל בשניות ומסיים באיחוד, פותח באהבה רצופת בעתה וחותם באהבה שהפכה את הכוח הדוחה לכוח מקרב ואת ההרתעה - לעריגה. (שם, עמ' 193-194)

לאור זאת, דומה שאפשר לראות גם את "וביקשתם משם" כחיבור הרמוני. הוא מציג את האיחוד ההרמוני של הכוחות השונים כשאיפת האדם הדתי וכייעודו, בלי שום אמירה מפורשת או רמוזה שייעוד זה אינו ניתן להשגה. הלומד את "וביקשתם משם" מתרשם שאכן האיחוד ההרמוני הוא חזון מעשי וממשי.

הרב יובל שרלו הקדיש לסוגיה שאנו דנים בה ספר שלם - והיו לאחדים בידך: מדיאלקטיקה להרמוניה במשנתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. על הפתרונות שהוא מציע עוד נעמוד להלן. בינתיים רק נציין שהוא עמד על עוד שני מוקדים של הרמוניה בהגותו של הרב סולובייצ'יק: התשובה והתפילה.31 כתביו השונים של הרב סולובייצ'יק בנושאים הללו - למשל, הספר על התשובה - מתארים בדרך כלל חוויה הרמונית, ולא קרע נפשי והיטלטלות בין יסודות מנוגדים.

מכל האמור עד כה עולה כי ישנו קושי רב לגבש עמדה אחידה בנוגע למתח שבין דיאלקטיקה להרמוניה מתוך כתביו של הרב סולובייצ'יק. להלן נציע את הגישות השונות של פרשני הרב סולובייצ'יק בנוגע לשאלה זו, וננסה גם לבחון את הסבירות של הצעותיהם.

ד. פרשנויות שונות

פינחס פלאי הציע כי בעמדתו של הרב סולובייצ'יק בסוגיה זו חלה התפתחות כרונולוגית.32 "איש ההלכה" ההרמוני הוא חיבור מוקדם של הרב סולובייצ'יק; החיבורים הבאים אחריו מבטאים מעבר מהרמוניה לדיאלקטיקה. במבוא לחיבור זה כבר עמדנו על הבעייתיות שבניסיון לאתר התפתחות כרונולוגית בהגותו של הרב סולובייצ'יק. נוכל עתה לבחון זאת על פי הטקסטים שאליהם התייחסנו לעיל. הדרשות שבעל התשובה ההרמוני, נאמרו ברובן אחרי שהתפרסם "איש האמונה הבודד" הדיאלקטי; מנגד, כבר בחיבור ההרמוני והמוקדם "איש ההלכה", כלולה ההערה החשובה המדגישה את הדיאלקטיקה שבקיום הדתי. ועוד: המאמר "וביקשתם משם" נכתב כבר בשנות הארבעים, אך התפרסם רק בשנות השבעים, ככל הנראה לאחר שינויים מסוימים שערך בו הרב סולובייצ'יק. האם זהו חיבור "מוקדם" או "מאוחר"? איך אפשר לשבץ אותו בסכֵמה של פלאי?

לורנס קפלן הציע חלוקה אחרת.33 הוא טען, שחיבוריו של הרב סולובייצ'יק שנכתבו במקור בעברית מציגים דמות הרמונית, שבולטים בה קווי האופי של חירות, יצירה ועוצמה אישית. הכוונה כאן למאמרים "איש ההלכה" ו"וביקשתם משם". לעומת זאת, הכתבים שהופיעו במקור באנגלית מציגים דמות דיאלקטית מורכבת, שלצד החירות האוטונומית ניחנה גם בתכונות של נסיגה, כישלון והקרבה עצמית. הכוונה כאן לכתבים כגון "איש האמונה הבודד" ו"גאון וענווה". קפלן טוען כי בכתביו העבריים מציג הרב סולובייצ'יק את עמדתו האישית האותנטית, ואילו בכתביו האנגליים הוא מדגיש - מסיבות חינוכיות וציבוריות - את הממד הדיאלקטי. הכתבים האנגליים פונים לקהל האמריקני, אשר מעריך יתר על המידה את התכונות של עוצמה טכנולוגית, יצירה ואוטונומיה אישית. כדי לרסן את התכונות הללו, הרב סולובייצ'יק מפריז במכוון בערכן של הענווה וההקרבה העצמית, ויוצר דיאלקטיקה בין העוצמה האישית לָריסון העצמי.

זוהי הצעה מרתקת הראויה לבחינה ולמחשבה, אך גם היא אינה מספקת פתרון מושלם להבנת עמדתו של הרב סולובייצ'יק. הבעיה הטקסטואלית המרכזית שהיא אינה פותרת, היא הסתירה הפנימית ב"איש ההלכה" עצמו: כיצד בפתיחת חיבור הרמוני כזה מופיעה הערה מרכזית, המבטאת בצורה חריפה כל כך את העמדה הדיאלקטית. קפלן עצמו מסביר שפתיחת "איש ההלכה" מתארת רק את הדרך, את השלבים הראשונים של התפתחות האישיות הדתית, אך לא את השלב הסופי, שהוא הרמוני.34 כבר הזכרנו לעיל את הגישה הפרשנית הזאת לפתיחת "איש ההלכה", ועמדנו על מגבלותיה. מעבר לבעיה זו, קשה להאמין שאכן הרב סולובייצ'יק שינה באופן משמעותי כל כך את המסר שלו כשעבר לכתוב בשפה אחרת. כפי שהעירה ג' זיוון, הרב סולובייצ'יק ידע שרוב תלמידיו קוראים את שתי השפות; כן יש לציין שכל מאמריו החשובים תורגמו לשתי השפות.35

זינגר וסוקול מיקדו את הקונפליקט בפער שבין "איש ההלכה" ל"איש האמונה הבודד".36 ההסבר שהם מציעים הוא פשוט. לטענתם, עמדתו האישית של הרב סולובייצ'יק מובעת ב"איש האמונה הבודד". לעומת זאת, "איש ההלכה" הוא מעין הספד ליהדות ליטא שנספתה בשואה, ובפרט - לאביו של הרב סולובייצ'יק, שנפטר שנים ספורות לפני כתיבת המאמר. בחיבור זה הרב סולובייצ'יק אינו מתאר את התפיסות הדתיות שלו, אלא את העמדה הדתית של בית בריסק הקלאסי. עמדה זו מדגישה את השכל ודוחקת את הרגש, ולכן אינה יוצרת דמות מיוסרת וקרועה, אלא אדם יציב והרמוני. רק בהערה ובטקסט שבפתיחת המאמר, הרב סולובייצ'יק אינו מתאפק, ומציג לפנינו את עמדתו האמיתית.

אין ספק שאכן יש ב"איש ההלכה" ממד של הספד, ואין ספק שאחת המוטיבציות הבסיסיות של הרב סולובייצ'יק בכתיבתו היתה לבאר את המערך הדתי שבבסיס העולם הליטאי. אך מכאן ועד טענתם של זינגר וסוקול רחוקה הדרך. קשה להשתכנע מניסיונם למצוא ב"איש ההלכה" רמזים להתנגדותו האישית של הרב סולובייצ'יק לעמדה שהוא מציג בכזו עוצמה.37 הרושם הכללי העולה שוב ושוב מן המאמר הוא שהרב סולובייצ'יק בהחלט מזדהה עם הדברים שהוא כותב; ועוד נדון בזה להלן, בפרק העוסק ב"איש ההלכה".

עוד חולשה בעמדתם היא ההתעלמות מכתבים אחרים של הרב סולובייצ'יק. ראינו, למשל, ש"וביקשתם משם" מסתיים בנימה הרמונית מובהקת. חיבור זה נקי מכל חשש הספד. איך יסבירו אותו זינגר וסוקול?38

הרב יובל שרלו נוקט בעמדה הפוכה, ומדגיש את האלמנטים ההרמוניים בהגותו של הרב סולובייצ'יק.39 עם זאת, הוא ער לממד הדיאלקטי המודגש שבה. טענתו היא, שלדעת הרב סולובייצ'יק האדם הוא במהותו יצור דיאלקטי; אך הוא יכול ואף צריך להגיע לקיום הרמוני. ישנן כמה דרכים שבהן מוקהית הדיאלקטיקה. ראשית, הרב שרלו טוען כי בהגותו של הרב סולובייצ'יק ישנם כמה יסודות אשר מופיעים תמיד בהקשר הרמוני, ולא דיאלקטי. בהקשר זה הוא מדבר על התשובה,40 ובייחוד על ההלכה והתפילה. ההלכה היא עוגן יציב של קיום הרמוני, והתפילה אף היא נותנת מרגוע לנפש הדיאלקטית הסוערת.41 במהלך החיים הדיאלקטי ישנם איים רבים של שלווה הרמונית.42 ההיפתחות אל האחר - אם לבן הזוג, אם לקהילה, ואם לאלוהים - גם היא פותחת פתח להשתחררות מהמתח הדיאלקטי ולגיבוש אישיות הרמונית יותר.43

טיעוניו של הרב שרלו הם חלוציים, באשר הוא הראשון המנסה ליישב את היגדיו השונים של הרב סולובייצ'יק במערכת לכידה. עצם השאיפה הזאת מבטאת גישה הרמוניסטית בסיסית. הרב שרלו מנסה ליישב את הסתירות השונות בהגותו של הרב סולובייצ'יק, מתוך הנחה ש"קשה מאוד לקבל פרשנות הטוענת לסתירות מהותיות במשנת הרי"ד... וקשה לטעון לסתירות, בעניינים הנוגעים לדברים יסודיים כל כך."44 במידה מסוימת יש כאן הנחת המבוקש: אם דנים בפער בין ההיגדים ההרמוניים להיגדים הדיאלקטיים מתוך הנחה שסתירות הן דבר בעייתי, אין פלא שהמסקנה מדגישה את ההיבט ההרמוני.

רבות מהתובנות של הרב שרלו הן מאלפות, אך עם זאת, דומה שאין הוא מצליח לבאר את כל היגדיו השונים של הרב סולובייצ'יק. הרב שרלו משתמש לעתים בשיטה המכונה בפי לומדי התלמוד "אוקימתא", היינו - מתרץ סתירה על ידי הגבלת אחד המקורות למציאות ספציפית, הגבלה אשר אינה נרמזת כלל באותו מקור. זוהי גישה פרשנית בעייתית. ההיגדים הדיאלקטיים של הרב סולובייצ'יק מוצגים לעתים קרובות באופן החלטי ולא מסויג, וקשה לקבל פרשנות המסייגת אותם באופן שרירותי, כדי שישתלבו עם היגדים אחרים.

כמה מפרשניו של הרב סולובייצ'יק הציעו גישה אחרת. בפרק המבוא הזכרנו את דבריו של ד' הרטמן, המעיר ש"שינויים בעמדותיו הם עניין תדיר... כל יצירה משקפת סוג של התנסות אישית."45 ד' שץ, אגב דיונו בנושא אחר, מעלה את ההצעה הבאה:

אפשר לטעון כי הרב החשיב את כל אחד מאופני טיפולו בנושא כתקף במידה שווה, חרף ההבדלים ביניהם. הרי כך נהג, למשל, גם כלפי סוגיות תלמודיות ופסקי הלכה של הרמב"ם... ייתכן שמה שאנו מפרשים כאי-עקביות, נתפס אצלו כריבוי של עמדות תקפות.46

חתנו ותלמידו המובהק של הרב סולובייצ'יק, הרב אהרן ליכטנשטיין, העיר כי סתירות מעין אלו אפיינו לא רק את שיעוריו התלמודיים התיאורטיים של הרב סולובייצ'יק, אלא גם את פסיקתו ההלכתית, ואף עוררו לעתים מבוכה אצל תלמידיו.47

היגדים אלו מציגים פרשנות דיאלקטית לכתביו של הרב סולובייצ'יק: אין טעם לנסות ליישב את העמדות השונות, שהרי הרב לא ניסה כלל להציג משנה שיטתית אחת מגובשת ושלמה. כמובן, ישנם כיווני חשיבה יסודיים שעליהם מושתתת הגותו של הרב סולובייצ'יק; אך היא אינה מערך אחיד, חלק ומגובש.

א' שגיא וג' זיוון יישמו את התפיסה הזאת גם בנוגע לשאלה שאנו דנים בה. לפי הצעתם, הרב סולובייצ'יק מציג בכתביו תפיסה הרמונית לצד תפיסה דיאלקטית, כאשר אין לו כל נטייה להכריע ביניהן.48 במקומות מסוימים הרב סולובייצ'יק מדגיש את ההרמוניה, ובמקומות אחרים את הדיאלקטיקה. בכך הוא מבטא את אמונתו העמוקה, שבאדם ובחוויה הדתית יש גם מזה וגם מזה.

הפרשנות הזאת אינה סותרת חזיתית את ההצעות הקודמות: ייתכן שבתקופות מסוימות נטה הרב סולובייצ'יק להדגיש את הדיאלקטיקה, ובאחרות את ההרמוניה; ייתכן שכאשר פנה לקהילה מסוימת הדגיש במיוחד צד אחד, וכאשר פנה לקהילה אחרת הדגיש את הצד האחר; ייתכן גם שנושאים מסוימים נראו בעיניו כהרמוניים יותר מאחרים. אך כל אלו אינם מהווים הסבר שלם. בכל אדם ובכל מצב ישנו גם ממד דיאלקטי וגם ממד הרמוני. לעתים צד זה מודגש יותר, ולעתים הצד האחר. אך, ככל הנראה, לעולם אף אחד מהם אינו נעלם לחלוטין.

זהו ההסבר שנראה לי הסביר ביותר לביאור סוגיה זו בכתבי הרב סולובייצ'יק. ההסבר הזה אינו מהווה פשרה נייטרלית בין ההרמוניה לדיאלקטיקה. הוא נוטה באופן מובהק לצד הדיאלקטי, מכיוון שהוא מתאר דיאלקטיקה בין הדיאלקטיקה להרמוניה. המילה האחרונה היא של הדיאלקטיקה: האדם הוא יצור קרוע ומורכב; מורכב עד כדי כך שאפשר למצוא בו אפילו פשטוּת.

קשר מעין זה חוזר גם בחיבור אחר שכתב הרב באותה תקופה. ראו: The Halakhic Mind, pp. 52-53.

הכוונה היא לתנועת הרומנטיקה ולספיחיה. עֶמדה דומה לזו של הרב סולובייצ'יק בהקשר זה הציג גם עד מומחה בן התקופה, תומס מאן. ראו: Thomas Manns Addresses Delivered at the Library of Congress, Washington, 1963, pp. 61-64, 93, 101. ועיינו גם בדבריו של יואכים פסט: "קריטריונים תרבותיים ואתיים משחיתים כאלה היו תוצאה של תהליך ארוך שהחל עוד במאה התשע עשרה; תהליך שבמהלכו התרחק השכל מעצמו בשמה של פילוסופיה של החיים, בשם הרצון לעוצמה וחיוניות דינמית מחוספסת, והתכחש בהתמדה למסורת הרציונליסטית האירופאית. לדורות של פילוסופים, היסטוריונים, סוציולוגים ופסיכולוגים היתה יד בהכפשת שמה של התודעה כ'אויבת הנשמה' ובהחלפתה באינטואיציה, בדם וביצר" (י' פסט, פני הרייך השלישי, תשמ"ח, עמ' 283).

יש להניח שכאשר הרב סולובייצ'יק משבח את התרבות, הוא אינו מתכוון דווקא למוזיאונים ולאופרות, אלא למכלול ההישגים הרוחניים והמנהגים החברתיים שהתגבשו בחברה מסוימת.

אך השוו: דברי השקפה, עמ' 45-46.

"הקרע הנפשי עובר לאיחוי, מעלה לפעמים את האדם לידי מעלת שלמות כזו, שאין כמוה ליפעה ולהדר במדרגת האישיות התמה והמאוחדת, שלא נתייסרה מימיה בחבלי התנגשות רוחנית" ("איש ההלכה", עמ' 12).

רקפת, 1999, כרך 2, עמ' 230.

וראו גם: אדם וביתו, עמ' 72.

The Emergence of Ethical Man, p. 150.

שרלו, תש"ס, עמ' 71-79.

למעשה, בציטוט שהבאנו מהמאמר "וביקשתם משם", הרב סולובייצ'יק מזהה במפורש את קדושת הארץ עם השראת שכינה, ולא רק את קדושת בית הבחירה.

שרלו, תש"ס, עמ' 97-98, 103-107.

פלאי, תשמ"ד.

קפלן, תשמ"ה.

שם, עמ' 336-337.

זיוון, תשנ"ז, עמ' 237. גם דוד הרטמן דחה הצעה זו, על בסיס ניתוח קהל הקוראים של כתבי העת, שבהם פרסם הרב סולובייצ'יק את מאמריו (הרטמן, תשס"ו, עמ' 79).

זינגר וסוקול, 1982, בעיקר עמ' 257-260.

ראו את ביקורתו החריפה של פוקס על זינגר וסוקול: פוקס, 1997, עמ' 49, הערה 4.

זינגר וסוקול אמנם מתייחסים ל"וביקשתם משם" (זינגר וסוקול, 1982, עמ' 262-263), אך מתעלמים מהאספקט הזה.

שרלו, תש"ס.

שם, עמ' 97.

שם, עמ' 112. יש להעיר שקשה לקבל הצהרה גורפת בדבר התפקיד ההרמוני של ההלכה בהגותו של הרב סולובייצ'יק, כאשר מעיינים במאמרים כגון 'צירוף' (דברי הגות והערכה, עמ' 239-254). גם הטענה בנוגע לתפילה צריכה עיון רב.

שרלו, תש"ס, עמ' 114.

שם, עמ' 115.

שם.

הרטמן, תשנ"ז, עמ' 192.

שץ, תשנ"ז, עמ' 333.

הרב ליכטנשטיין, תשנ"ד1, עמ' יד.

שגיא, תשנ"ב, עמ' 145-146; זיוון, תשנ"ז, עמ' 238.