אריות הים 1: מדהים בטירוף

1

וינדזור

הווה

אימא שלי היא כלבה. היא הייתה כלבה, היא כלבה בהווה והיא תמיד תהיה כלבה. אהבה היא אף פעם לא העניין פה. היא אימא שלי. גדלתי בתוך הגוף שלה – היא אוהבת אותי. אך עבורה, זה תמיד היה עניין של להנחיל לי משהו פשוט יותר. משהו קדמוני יותר.

זה עניין של הישרדות.

את עושה את מה שאת חייבת לעשות כדי לשרוד, ואת לא נותנת לאף אחד להרים את האף לנוכח ההחלטות שאת מקבלת. למעשה, אם הייתי צריכה לנהוג לפי העצות הכתובות בספר ההוראות לחיים על פי קאת'י פורבס, לא הייתי צריכה להעיף ולו מבט חטוף אחד באנשים אחרים. אין להם שום חשיבות. תמיד צריך להסתכל רק על העתיד. להסתכל על הצד החיובי. תמיד להיות תחרותית. תמיד לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנויות שנקרות בדרך.

קלטתי את ממדי האהבה הקשוחה שהיא הרעיפה עליי כאשר היא עברה לגור עם בעלה השלישי. הייתי בת שתים עשרה, עצבנית, ונשאתי מחצית מהדי־אן־איי שלה. החלטתי שכל מה שהיא הייתה יהיה כל מה שלא אהיה. עד שהנישואים הרביעיים שלה החלו לקרוס מפני שהייתה מדוכאת באופן חסר תקנה, כבר למדתי את הלקח היטב. ידעתי שאני הייתי הסיבה לגירושים האלה, וייתכן שאף לגירושים מספר שלוש. לא מתחתנים עם אדם טבעוני ומבקשים להגיש סטייק בכניסה לאולם החתונות. כבר בגיל ארבע עשרה השברירי הייתי יכולה לזהות גורל מר וקודר, ברגע שנתקלתי בו.

כאשר הגעתי לגיל הבגרות, ידעתי שבכל הנוגע לכיבושי העבר שלה, לא הייתה למה שאמרתי או עשיתי שום חשיבות - היא החריבה את כל מערכות היחסים שלה במו ידיה. תבינו, הדבר החשוב ביותר היה התחרות. ההזדמנות. בעודה עוברת ממערכת יחסים אחת לשנייה, היא לקחה את מה שהיא רצתה או הייתה צריכה ואז הסתלקה. אומרים שיש סיבה לכך שאנשים נכנסים לחיים שלך. אני יודעת שאבא שלי נכנס לחייה של אימי כדי להעניק לה אותי. אני יודעת שבעל מספר חמש נכנס לחיים שלה כדי להוריד אותה בחזרה אל המציאות. הוא הרס אותה. הוא גרם לה להתאהב בו ואז החל לתת לה לטעום מהדייסה שהיא בישלה במו ידיה. הוא איים לעזוב אותה בכל הזדמנות שהייתה לו ועדיין עושה זאת. אם הייתן במצב הזה, אתן יודעות עד כמה זה איום ונורא. בעזרת בקבוק יין והצלקות הרגשיות שלה, היא השתנתה ונעשתה אדם שבלתי אפשרי לזהות.

אינני בטוחה מה אני רוצה להשיג בחיים, אבל אני יודעת שזה לא את מה שיש לה; את העמדות הפנים ואת הנישואים חסרי המשמעות. ייתכן שבסופו של דבר היא אכן הצליחה למצוא את עצמה, אך כבר היה מאוחר מדי. מספר חמש נעל אותה בחוץ ובלע את המפתח.

אני לא מבקרת. אני לא יכולה לבקר. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהיא כלבה שסוף כל סוף קיבלה משהו שסותם את הגולל על מה שהיא לא הצליחה למצוא. אינני יכולה לדעת מה היא למדה לאורך הדרך. הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שהיא הצליחה לשרוד. למדתי ממנה היטב, מפני שברגע זה, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שאני רוצה הוא לשרוד.

אנשים תמיד אומרים שהחיים קצרים מדי מכדי להיות עצובים. אם את לא אוהבת משהו, תשני אותו. יש יופי בשינוי שלא יכול לנבוע משום דבר אחר. כמו עם כל הדברים החיוביים, תמיד ישנם גם דברים שליליים שנאבקים על קדמת הבמה. לא שאני אדם דכאוני, אבל אני לא יודעת להתמודד היטב עם שינויים, מכל סוג שהוא. שינויים במחזור החודשי שלי, שינויים במזג האוויר, טעויות עצומות ומשנות חיים שכופות שינוי אדיר בחיים – כל הדברים האלה הם מתכון לאסון מהסוג האישי שלי.

חלפו שנה אחת, שמונה חודשים, עשרים ואחת ימים וחמש עשרה שעות מאז הפעם האחרונה שבה עיניי נחו על מאבריק הארט. חלפו שמונה עשר ימים ושתים עשרה שעות מאז הפעם האחרונה ששמעתי ממנו. מספרים וזמן הם דברים מוחשיים שאני יכולה לתפוס בהיגיון. אין בחיים שלי שום דבר נוסף שקל כל־כך לחשב.

בכל הכנות, לאחר שהכרתי את מאב, אני חושבת שאני כבר לא מעוניינת בקל. ברגע זה אני מודאגת, אבל אפילו זה לא מתחיל לתאר את תחושת הבחילה שגואה בגופי. לא רק שהבטן שלי מתהפכת וגועשת מרוב חרדה; כל תא ותא בישות שהיא וינדזור פורבס מושפע מכך. אני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לעבור בהצלחה את קורס ההישרדות הזה.

במסדרון הלבן והסטרילי שורר קור. צמרמורת חולפת בעורי, ועם כל צעד שאני צועדת לעברו אני מרגישה יראה. מה יישאר לנו? האם הוא יהיה הגבר שאני זוכרת? האם הוא בכלל יזכור אותי? אני נושאת תפילה חרישית ומבטיחה לוותר על הכול, אם הוא רק יצליח לשרוד את זה. אוותר על כל דבר למענו.

האחות הגדולה והחסונה מגיחה משום מקום, נעליה הלבנות והפשוטות חד גוניות כמו תווי פניה העגומים.

"אפשר לעזור לך, גברתי?"

היא חוסמת את דרכי אל החדרים. בדרך כלל הייתי מתכווצת ברתיעה ומשחקת לפי החוקים וזה היה סוף הסיפור, אך לא כרגע. אני ממקדת את עיניי בשומה הגדולה והשחורה שמכסה את סנטרה. אני תוחבת את שערי החום, הארוך והשטוח, אל מאחורי אוזניי וזוקפת את כתפיי.

"אני פה כדי לבקר את מאבריק הארט. אני ה... אני בת הזוג שלו," אני אומרת, מתוך ידיעה מוחלטת שרק קרובי משפחה מורשים להיכנס לחדרי המטופלים. השקר באמירת המילה 'אחות' פשוט לא הצליח לבקוע מבין שפתיי. האחות החסונה עם השומה מכחכחת בגרונה. נראה שהיא מהרהרת בדבר מה, ואחר כך פשוט מושכת בכתפיה ומנידה בראשה. "הדלת השנייה מימין. בהצלחה, חומד."

בהצלחה?

היא הולכת לאיטה בחזרה לעבר עמדת האחיות ואני נותרת לנעוץ את מבטי בגבה הרחב, ממאנת להאמין שהיא מתכוונת פשוט לתת לי להיכנס. אפילו לא הייתי צריכה לשקר. אני מהדקת את הסוודר אל גופי ביתר חוזקה ומתחילה להתקדם בכיוון חדרו. אני אמורה לראות סימן טוב בכך שהוא לא נמצא ביחידה לטיפול נמרץ, אבל הדבר היחיד שאני מרגישה בעודי עומדת מול דלת חדרו, חדר מספר מאה ארבעים ושלוש, הוא אימה שמקפיאה את דמי. פשוט תשרדי, אני חושבת לעצמי.

היא איחלה לי בהצלחה?

אני פותחת את החדר ומותקפת בשאון של צפצופים. החדר חשוך. מן הסתם, עכשיו כבר לילה. הרי טסתי לפה במשך יום שלם.

"מי את?"

קול מפריע את החשיכה. זה לא קול מוכר, ובאופן אוטומטי אני מניחה שמדובר באחות נוספת. אני מוחה את כפות ידיי המיוזעות במכנסי הג'ינס שלי. עדיין אינני מסוגלת לדבר. זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית, עד שאני רואה אותו – את פניו, את שפתיו, את ידיו. אני רוצה לראות את כל כולו. ליבי הולם בפראות ונשימתי נעתקת מפי, בעודי חושבת על הפעם האחרונה שראיתי אותו. אני מדדה לפנים, מוסיפה להתקרב אל המיטה שניצבת במרכז החדר. אני מבחינה בצגים המטילים אור בוהק ומבשר רעות על גבי הסדינים הלבנים.

פנס צדדי נדלק בקול נקישה. בלי שאקדיש כל מחשבה למי או מה הדליק את האור, אני גומעת את מאבריק במבטי. הוא חבול ופצוע, אבל הוא פה. הוא בחיים. הוא מושלם. שיער בגוון חום בהיר מבצבץ מתחת לתחבושות הכרוכות סביב ראשו. קו לסתו המודגש מעוטר במעט זיפים המכתרים את שפתיו הוורדרדות. עיניו בגוון האגוז עצומות, אולם החלק הטוב ביותר הוא שהחזה שלו עולה ויורד. אישה מכחכחת בגרונה. אני קופצת ממקומי בבהלה.

"אני מתכוונת לשאול פעם אחת נוספת לפני שאני מזעיקה את המאבטחים. מי את, לכל הרוחות?" היא שואלת. ואז אני מבחינה בה. שערה הבלונדיני הארוך אסוף על קודקוד ראשה בכרבולת מבולגנת, היא יושבת על מיטה מתקפלת, מכוסה בסדין. נראה שהערתי אותה משינה. אני גם מבינה שאין לי ולו שמץ של מושג באשר לזהותה. אני פוסעת קרוב יותר למיטה.

"קוראים לי וינדזור," אני אומרת.

"פורבס," האישה מסיימת עבורי, עיניה יודעות הדבר מוצרות בעודה גומעת אותי במבטה. ארס נשמע בקולה. אפילו אינני בטוחה איך אני יודעת זאת, אך אני יודעת זאת. באמצעות מילה אחת, האישה הזאת אמרה הכול. יש לה יחסים כלשהם עם מאבריק.

"מי את?" אני מנסה להרגיע את ידיי הרועדות, מפני שאני לא רוצה להפריע את מנוחתו של מאב. אני יודעת שאנשים השרויים בתרדמת יכולים לעתים לשמוע או להרגיש דברים. ככל שזה נשמע נורא, אני רק מקווה שהוא יישאר במצב הזה למשך מעט זמן נוסף.

"אני החברה שלו," אני מכריזה. לפני כן, מעולם לא הייתי מצהירה הצהרה נועזת כל־כך. הגבר ששוכב מחוסר הכרה במיטת בית החולים הזאת לימד אותי לעמוד על שלי.

היא פורצת בצחוק.

הייתי צריכה להתקשר. מדוע לא התקשרתי לפני שהגעתי הנה? אני מרגישה כל־כך מטופשת. עכשיו, בעודי עומדת מול האישה הזאת, אני אחוזת בהלה, ואגלי הזיעה שנוטפים ממצחי מעידים על כך.

"מתוקה, אני אשתו," היא אומרת, מחווה אל מיטתה ואל המעמד המשפחתי המובהק שלה.

בן רגע, אני מרגישה כאילו אני זו שבגופה יש רסיסים. זעזוע חטוף של כאב מתחיל בבטני ומטפס מעלה אל ליבי, נכרך סביבו כמו מגיפה. המשפט הבודד הזה שבקע מבין שפתיה המושלמות גוזל את האוויר מריאותיי, שודד אותי מהכול. אני רוצה לכנות אותה שקרנית, אבל אני יודעת שהיא דוברת אמת.

אני מביטה לעבר מאבריק. הוא עדיין נושם, סביבו מכונות מצפצפות. דמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי. ידעתי שהחיים שלו היו שרויים בבלגן – בתוהו ובוהו מוחלט – ובכל זאת פיתחתי איתו מערכת יחסים. זה מה שאני מקבלת בתמורה.

בבת אחת, כל הזיכרונות המשותפים שלנו מציפים אותי. הנגיעות הרכות, המילים המתוקות, המבטים הלוהטים שנשלחו מקצה החדר והמילים החרישיות שהחלפנו פשוט מעצם כך שהבטנו זה בזה. אני אוחזת בבטני לנוכח הכאב שמטלטל את גופי.

אני שומעת את רשרוש הסדינים בעודה ניגשת לעמוד מעברה השני של מיטתו. אני פוגשת בעיניה הזועמות. אנחנו מחליפות מבטים נוקבים, מקיימות דו קרב חרישי. אני יודעת מי מפסידה בדברים האלה. האישה האחרת. היהלום והצמיד הנוצצים על ידה השמאלית מסמלים את המעמד שלי בקרב הזה. דמעות זולגות במורד לחיי, כמו בוגדות חמימות. אני אפילו לא תוהה בנוגע למחשבות שאולי חולפות במוחה של אשתו. הכאב בשל בגידתו של מאבריק מכלה את כל כולי. ידעת שהוא דפוק, לוחש לי קול פנימי. אישה? הוא נשוי. חתונה. כלה. חיים אחרים שלגביהם אין לי שמץ של מושג. שקרים. אני נרעדת. שום דבר זולת שקרים.

"למה?" אני שואלת. השאלה נשאלת באופן לא רצוני; היא פשוט בוקעת מבין שפתיי כמו מעצמה.

"מפני שלפני חמש שנים הוא הציע לי להינשא לו. מה אפשר לומר עוד?"

היא לא מבינה שלא דיברתי אליה. אני מביטה במאבריק.

כפות ידיי נקפצות לאגרופים כה חזק, שנראה שציפורניי מפלחות את עורי, בעודי מנסה לבלוע את המרירות בגרוני.

"למה? למה לא סיפרת לי? חתיכת מניאק! חתיכת מניאק שקרן! הבטחת לי כנות! למה?" אני צועקת. צעקתי נשמעת בעוצמה ומהדהדת ברחבי החדר וזה לא מזיז לי. וינדזור השקטה והצייתנית איננה. אני שואפת אוויר בניסיון למלא את ריאותיי, אולם הן ממאנות להתמלא.

האישה מתרחקת ממיטתו ומתיישבת על המיטה המתקפלת. הבעת הסיפוק בפניה המרהיבות ביופיין והנקיות מאיפור מרתיחה את דמי. גם אני מתרחקת ממיטתו של מאב, כאילו שקרים איומים נוספים עלולים לבקוע מתוך גופו הנתון בתרדמת ולפלוש לתוכי.

אני זוקפת את אצבעי לעברה. "הוא מעולם לא הזכיר אותך. אפילו לא פעם אחת," אני אומרת בזעף. חיוכה נמוג מפניה. נראה שסוף כל סוף וינדזור שנמצאת בשליטה הגיחה אל קדמת הבמה. אני פוסעת צעד נוסף הרחק ממנו, נאחזת בדבר היחיד שנראה לי כאמת. הוא מעולם לא הזכיר אותה, את אשתו, אף לא פעם אחת. מן הסתם הייתי מסתלקת במהירות הבזק ברגע שהוא היה עושה זאת. "איך קוראים לך?" אני שואלת. אני יודעת שהזעם שלי צריך להיות מכוון אל מאבריק, אולם ישנם יותר מדי משתנים בלתי ידועים.

היא מרימה את זרועותיה מעל לראשה כדי לסדר את שערה ומשחררת אנחה קולנית. היא אינה רוצה שאחשוב שאני גורמת לה לתחושת אי נוחות. "מוניקה הארט." היא מבטאת את שם משפחתה בהדגשה. כלבה. היא מתעלמת מהדברים שאמרתי, נעמדת שוב ואוחזת בידו. "באמת חשבת שמישהו כמו מאבריק יישאר עם מישהי כמוך למשך תקופה ארוכה?" היא מחווה לעבר חזותי המרושלת. אני כבר מודעת היטב לכל חסרונותיי; אינני זקוקה לכך שאשתו של המנוול השקרן תמנה אותן בפניי. אני מרגישה כמו האישה השבורה שהייתי ביום שבו פגשתי אותו. שבורה, לא בוטחת ופגיעה.

"אני מניחה שבסופו של דברים כל הקלפים נחשפים. נכון, מאבריק?" קולי עדיין חזק יותר מכפי הצורך בבית חולים השקט, ועוד באמצע הלילה. מודעת לכך שגברת הארט בוחנת כל מהלך ומהלך שלי, אני ניגשת אל מיטתו של מאב ורוכנת לעברו.

"תקפצי, וינדזור. תסמכי עליי, וינדזור. זו תמיד תהיי רק את, וינדזור. לנצח," אני משתנקת לנוכח המילים. "אני אוהב אותך, וינדזור." אני נושאת את עיניי הנוקבות אל עיניה של מוניקה. המילים שלי מזעזעות אותה. כשאני מטיחה בו בחזרה את כל המילים שהוא אמר לי, אני מרגישה את הבור השחור שהולך ונפער בי. שקרים. שום דבר פרט לשקרים. "אני בפנים, וינדזור. אני בפנים עד הסוף. זה מה שאתה אמרת, מאבריק." אני זוקפת את גבי ומנגבת את עיניי בקצות אצבעותיי. "אני מניחה שהוא היה בפנים רק עד מחצית הדרך," אני אומרת לאשתו, מושכת בכתפיי. היא פשוט לוטשת בי מבטים, עיניה מזוגגות מלחות. אני אוחזת בידו של מאבריק. אני מרגישה שהיא כבדה... לא נכונה.

"תנחש מה, מאבריק?" אני מגמגמת, לא מסוגלת להשיב על שאלתי שלי. אני משפשפת את פרקי אצבעותיו בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו או אגע בו. בטני נלחמת בליבי. אני יודעת שאני עושה את המעשה הנכון, אך פשוט מרגישה מטופש. זו אשמתי. קפצתי ומאבריק הארט הניח לי להתרסק על הרצפה עם הפנים קדימה. אני מלטפת את לסתו באגודלי, נפרדת ממנו לשלום ללא מילים. הוא מעולם לא היה שלי מלכתחילה. התובנה הזאת מכה בי במלוא עוצמתה. אני רוצה לפרוץ בבכי ולחבוט במשהו בו זמנית.

אני נועצת במוניקה מבט נוקב. "לא יפריע לך אם אפרד מהחבר שלי, נכון?"

היא לא מגיבה, לא מהנהנת ולא מסיטה את עיניה מפניו של מאבריק. היא נראית כמו זומבי – אם כי זומבי נאה, יש לציין – מסרט אימה גרוע במיוחד. אני נושקת ללחיו ולוחשת את המילים שהבטחתי לו שלעולם לא אומר.

"אני בחוץ, מאבריק. אני עוזבת."

בידיעה שאינני יכולה להביט בו שוב, אני פונה כעת למוניקה, שעיניה גדושות דמעות.

"בהצלחה, גברת הארט. תזדקקי לזה יותר ממני." עם דברים אלה, אני מסתובבת ויוצאת מהחדר. כשהדלת נטרקת מאחוריי, אני שומעת את המוניטורים מצפצפים כאחוזי טירוף. שנייה לאחר מכן, נשמעת זעקתה של מוניקה. אני חולפת על פני קבוצה של אחיות הממהרות לעבר חדר מספר מאה ארבעים ושלוש. האחות החסונה עם השומה פוגשת במבטי ושולחת לעברי חיוך רפה ומתנצל. אני הוגה בשפתיי את המילים 'תודה לך'.

כשאני יוצאת מבית החולים, חשיכה מסוגים שונים מקבלת את פניי. הייתי מוותרת על הכול כדי שהוא ישרוד.

אני מניחה שאימא ידעה על מה היא מדברת.