0
0 הצבעות
2

הילדים שבזמן

איאן מקיואן

 44.00

תקציר

סטיבן‭ ‬לואיס, סופר ילדים מצליח, מתמודד‭ ‬עם‭ ‬הנורא‭ ‬מכול: בתו‭ ‬היחידה‭ ‬בת‭ ‬החמש‭ ‬נחטפת‭ ‬מתחת‭ ‬לאפו‭ ‬במהלך‭ ‬ביקור‭ ‬שגרתי‭ ‬בסופרמרקט‭ ‬השכונתי. ברגע‭ ‬אחד‭ ‬חייו‭ ‬מתהפכים‭ ‬עליו. נישואיו‭ ‬כורעים‭ ‬תחת‭ ‬כובד‭ ‬הטרגדיה‭ ‬ואשתו, שאיתה ‬ידע‭ ‬רגעי‭ ‬אושר‭ ‬רבים, בוחרת‭ ‬לעזוב‭ ‬את‭ ‬מעונם‭ ‬המשותף‭ ‬ולהתבודד‭ ‬עם‭ ‬האבל‭ ‬שלה. סטיבן‭ ‬מצידו‭ ‬אינו‭ ‬נואש‭ ‬לרגע‭ ‬מחיפושיו‭ ‬ודבק‭ ‬בתקווה‭ ‬שילדתו‭ ‬תחזור. מותש‭ ‬מהחיפושים‭ ‬אחריה‭ ‬בכל‭ ‬רחבי‭ ‬לונדון, הוא יושב בסלון ביתו, שותה‭ ‬ויסקי‭ ‬ומפקיר‭ ‬עצמו‭ ‬לזיכרונותיו. הוא‭ ‬נע‭ ‬ונד‭ ‬בין‭ ‬קפלי‭ ‬הזמן‭ ‬וילדותו‭ ‬שלו‭ ‬עד‭ ‬שהעבר‭ ‬וההווה, המציאות וההזיה מלכדים. בה‭ ‬בעת‭ ‬הוא‭ ‬נקרא‭ ‬לתמוך‭ ‬בחברו, פוליטיקאי‭ ‬מבטיח‭, ‬שמתקשה‭ ‬להתמודד‭ ‬עם‭ ‬ילדוּת‭ ‬שנעלמה‭ ‬לבלי‭ ‬שוב. כל זה כשברקע, סטיבן‭ ‬נדרש‭ ‬לתרום‭ ‬את‭ ‬חלקו‭ ‬לדיוני‭ ‬ועדה‭ ‬ממשלתית‭ ‬שבה‭ ‬הוא‭ ‬חבר, השוקדת‭ ‬על‭ ‬הכנת‭ ‬מדריך‭ ‬לגידול‭ ‬ילדים.

“הילדים‭ ‬שבזמן”, זוכה‭ ‬פרס‭ ‬וייטברד‭ ‬היוקרתי (1987), עוסק‭ ‬בכוח‭ ‬ובאומץ‭ ‬הנדרשים‭ ‬כדי‭ ‬להתמודד‭ ‬עם‭ ‬אובדן‭ ‬נור, באחריות ההורית, ביחסיות‭ ‬של‭ ‬הזמן, ובנחמה‭ ‬שתהליכים‭ ‬ומערכות‭ ‬יחסים‭ ‬בחיינו‭ ‬יכולים‭ ‬להציע.

מהדורה‭ ‬מחודשת‭ ‬של‭ ‬יצירה‭ ‬ספרותית‭ ‬על–זמנית, הנמנית‭ ‬עם‭ ‬ספריו‭ ‬המוקדמים‭ ‬של‭ ‬איאן‭ ‬מקיואן, מגדולי‭ ‬הסופרים‭ ‬של‭ ‬תקופתנו (“כפרה”, “דברי מתיקה”, טובת הילד”, “אמסטרדם” ועוד) “הילדים‭ ‬שבזמן”‭ ‬עובד‭ ‬לאחרונה‭ ‬לסרט‭ ‬טלוויזיה.

‭”‬סיפור‭ ‬המאתגר‭ ‬את‭ ‬המוות, רב‮–‬המצאה‭ ‬ורב‮–‬אירועים, חיובי‭ ‬בלי‭ ‬להיות‭ ‬רגשני” – טיים

“מואר, מאופק, חודר אל‭ ‬לב‭ ‬ליבו‭ ‬של‭ ‬הקיום‭ ‬האנושי” – שיקגו טריביון

קוראים כותבים (2)

  1. yaelhar

    הילדים שבזמן

    סיפור המסגרת הוא על העלמות ילדה בת שלוש כאילו בלעה אותה האדמה מה שמשאיר זוג הורים צעירים שצריכים איכשהו להתאושש מהדבר הכי נורא שעלול לקרות להורים: לאבד ילד ולא לדעת דבר על גורלו. בתוך מסגרת הסיפור – הגיבור הוא האב, סטיוון לואיס, סופר ילדים – יש סיפורי משנה אחדים המנסים להתייחס בדרכים שונות לנושא הילדות בעבר ובהווה ולנושא הזמן המשנה את התמונה. כמו שאתם מתארים לעצמכם – יצא סיפור לא ממש ממוקד, שאינו מאפשר לקורא לגבש דעה. סטיוון, גיבורנו משתתף בועדה מטעם ראש הממשלה, הבוחנת את הטיפול בילדים. הקטעים ממסקנות הוועדה, הפותחים את הפרקים בספר נראים רציניים, והתוצאה היא אירוניה נפלאה.

    מפעם לפעם אפשר לראות ניצנים של מה שיהפוך את מקיואן לסופר נחשב: קטע נפלא של תאור פגישתם והתאהבותם של ההורים של סטיוואן, ההופך אותם לצעירים שנית למרות זקנתם וחוליים. תאור מרתק של האב המנסה לדמיין את פני בתו האבודה זה שלוש שנים, ורואה אותה בפני ילדה זרה. תאור מרתק ומצחיק של ראש הממשלה המוקף עוזרים-מאבטחים-טכנאים-מזכירים המנסה למצוא לו רגע פרטי. כאמור כל אלה הם רגעים אבל הספר אינו מתחבר. הוא נשאר עבורי כוס בדולח שהתנפצה – המון רסיסים, חלקם מבריקים. במקרים מסויימים הפרטים עולים על השלם. במקרה הזה השלם אינו מתעלה לרמת חלק מפרטיו.

  2. איריס

    הילדים שבזמן

    לד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.

    אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.

    סטיבן לואיס ואשתו, ג’ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו”ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.

    והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.

    “… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…” (עמ’ 114)

    וביום אחד נהפכו חייהם.

    רגע אחד, קצר של חוסר תשומת לב, רגע אחד שלא הביט בה, והנה היא איננה. בתור לקופה, בסופרמרקט. הוריד אותה מעגלת הקניות, הניח את המצרכים על דלפק הקופה, הסב לרגע את מבטו מן הילדה, הביט לרגע בקופאית, ומאז לא הייתה.

    בימים ובשבועות ובחודשים הראשונים לא חדל מלחפש אחריה; היה יוצא ומסתובב ברחובות, מביט בכל ילדה, נוסע לרחובות מרוחקים יותר, מחפש. מנתב את דאגתו לעשייה הזו, מדחיק את הפחד והדאגה והכאב. אשתו שקעה לתוך עצמה, יושבת מבוקר עד ליל, מצאתו ועד שובו, ממתינה.

    אחר כך נפרדו, כי לא יכלו יותר לשאת הוא את כאבה, היא את פעלתנות היתר; מעולם לא חלקו ביניהם את הכאב, לא התאבלו יחד, לא ייחלו יחד.

    ג’ולי נסעה למקום אחר, להתבודד עם כאבה, לאסוף את השברים.

    סטיבן מונה, כסופר ילדים מצליח לחברות בוועדה שנועדה להתוות את דרכי החינוך העתידיות של הילדים.

    “הועדה הרשמית בנושא גידול ילדים, שנודעה כבת טיפוחים של ראש הממשלה, השריצה ארבע-עשרה ועדות-משנה שתפקידן היה להגיש המלצות לגוף-האם. ייעודן האמיתי, נאמר בציניות, היה להיענות לשאיפות השונות בתכלית של קבוצות אינטרס רבות- שדולות הסוכר והמזון המהיר, יצרני הבגדים, הצעצועים, תחליפי החלב והזיקוקים, אגודות הצדקה, ארגוני הנשים, אנשי קבוצת הלחץ לבטיחות הולכי הרגל – שלחצו מכל הכיוונים. … היתה הסכמה כללית כי הארץ מלאה באנשים מהסוג הלא-נכון. …” (עמ’ 8)

    תחילת הספר, ההווה שלו, הוא ישיבות הוועדה, היום-יום של סטיבן, השיגרה שמחזיקה אותו במסגרת. המחוייבות להתייצב לדיונים מאפשרת סוג של שפיות, לפחות בימי כינוס הוועדה.

    ההווה מאפשר לסטיבן לזכור דברים שהיו, ואפילו, באיזשהו מהלך מטפיזי-דז’ה וואי, לזכור פרטים מחיי הוריו אף לפני שנולד.

    בספר הזה, מן המוקדמים של מקיואן, הרבה לפני שהספרים שלו הפכו למפגן זיקוקים ווירטואוזי, עם טוויסט בסיום העלילה, ניכרת כבר שפתו הכמעט פיוטית, המתנגנת לאורך הספר.

    בצד סיפורו של סטיבן, והגעגועים לבתו, עוסק מקיואן גם בביקורת חברתית על המשטר, ועל מהלכיו; הצורך הזה “לייצר” אזרחים מתאימים, דרך ועדה רשמית בנושא גידול ילדים:

    “…יש לזכור שהילדות אינה התרחשות טבעית. היו זמנים שבהם היחס לילדים היה כאל מבוגרים קטנים. הילדות היא המצאה. הבניה חברתית, שאותה איפשרה החברה ככל שהיא התפתחה מבחינת התחכום והמשאבים.מעל לכול, ילדות היא פריבילגיה. …” (עמ’ 103; בתוך: “המדריך המוסמך לגידול ילדים, לשכת הפרסום המלכותית”)

    ועניינים אחרים, כמו הפיכת הקבצנות למקצוע, הדורש רשיון מטעם השלטונות:

    “…לפי החוק, אסור היה לקבצנים לעבוד אפילו בזוגות. הם היו אמורים להיות כל הזמן בתנועה, לאורך רחובות מסוימים שהותרו על פי חוק. …” (עמ’ 113)

    ולצידם – הוא עורך דיון במשמעות הזמן, בהימשכות הזמן, ביחסיות הזמן.

    והגעגועים לילדה, לילדוּת, לתמימות. ליכולת לחיות את הכאן והעכשיו:

    “זה דורש ילד… קייט לא היתה שמה לב למכונית שחלפה קילומטר משם, או לשולי היער ולכל מה שהשתרע מעבר להם, כבישים, דעות, ממשלות. היער, העכביש הזה שחג על הקוּר שלו, החיפושית שנעה בכבדות על טרפי עשב, אלה היו ממלאים אותה, הרגע היה ממלא אותה. הוא נזקק להשפעה הטובה שלה, לשיעורים בחגיגת הספציפי; איך למלא את ההווה ולהתמלא בו עד לנקודה שבה הזהות דוהה לאין. …” (עמ’ 117)

    מתישהו תבוא ההשלמה, במידה מסוימת, שאי אפשר להמשיך כך, לחיות בהמתנה, וצריך להמשיך, אולי תימצא הילדה, ואולי לא, וצריך להמשיך לקוות, ולייחל. וצריך לחיות

    “… הייתי חייבת להפסיק לרדוף אחריה בראשי. הייתי חייבת להפסיק את נפשי מלכלות אליה, להפסיק לצפות לה בדלת הכניסה, לראות אותה ביער, או לשמוע את קולה בכל פעם שהרתחתי מים בקומקום. הייתי חייבת לאהוב אותה, אבל להפסיק להשתוקק אליה. …” (עמ’ 242)

    ספר יפה, פיוטי, עצוב. כדאי.