לא רחוק מעצמך

אני לא יודעת לאן הלאה, כל האחרים יודעים, אני לא. את צנצנת הריבה שהוצמדה לחזה שלי אני לופתת כאילו היתה הבובה היחידה שנותרה לי, ומביטה כיצד הם רודפים זה אחר זה ברחבי הדירה. כפות ידיו של אבא נוצצות מרוב זיעה, הן נראות כצלחות לא שטופות, וכשהן מיטלטלות ליד הראש שלי הן נראות גדולות. אם הראש שלי יהיה ביניהן, טראח, והוא מחוסל.

אחי צומח מתוך התיק שלו כגבעול, ניצב בתוכו בשתי רגליו ומוציא מתוכו דברים. אמא נוזפת, והוא מחזיר אותם בחזרה לתיק. ברגע שאמא נמצאת במטבח הוא מביא את הקופסה הגדולה של ספינת הפיראטים ומחביא אותה תחת המיטה שלו. אמא נכנסת למסדרון, שם אני עומדת. היא רוכנת מעלי, מצחה תלוי מעלי כפעמון, רקיע שלם. אני משחררת יד אחת מבובת צנצנת הריבה ומעבירה אצבע על פניה של אמא. הרקיע שמנוני. אמא מעיפה את ידי מפניה ותוחבת לידי צנצנות נוספות, ואני מחזיקה היטב את כולן וכבר לא יכולה לראות דבר. היא מניחה תיק על כפות רגלי ואומרת, "אתם חייבים לאכול כמו שצריך בדרך, את תהיי אחראית על האספקה," אין לי מושג מה זה אספקה, אבל אני שמחה שזה משהו מתוק ולא פרגית בנייר אלומיניום.

אנחנו יורדים בגרם המדרגות וזה נמשך זמן רב. אנחנו גרים בקומה העליונה והדרך רצופה קורות ותקרות משופעות. למטה יש בית לוויות; תמיד מסריח שם, לא מגוויות, אלא דבר כלשהו שאני לא מכירה ושאינני יכולה להתרגל אליו. הצנצנות נוקשות בתוך התיק שאני גוררת מאחורי על המדרגות, אבא רוצה לקחת אותו מידי, ואז השכן מלמטה פותח את הדלת.

"נוסעים הביתה?"

"לבקר אצל אמא ואבא, מזמן לא ראינו אותם."

"חוזרים בפעם הראשונה?"

אבא מהנהן.

"לא שוכחים את הפעם הראשונה."

אבא עונה לשכן כאילו שהוא מספר לו סיפור לפני השינה, הוא מדגיש את המילים ומגביר את קולו לקראת הסוף. אחי כבר השיג אותנו, ואני מושכת בזהירות את התיק כשאני חולפת ליד אבא ומנסה ללכת בעקבות אחי. שורר סירחון וקר. למטה, מאחורי חלון הראווה של בית הלוויות, יש אנשים. אני פוחדת מהפרצופים שיושבים שם מאחורי הזכוכית, אני פוחדת שהם ירוקים ומתים. לכן אני אף פעם לא מביטה לשם עד שאני מגיעה לרחוב. אני מחפשת את רגליו של אחי על הקרקע. אבא מגיח מהבית ומושך אותי, אני מרימה את מבטי רק כשנדמה לי שאמא מנופפת לפרידה, והיא עושה זאת, ידה תלויה רגע מחוץ לחלון ואז שב החלון ונסגר ואבא מתחיל לשיר.

Поpа, пора порадуемся на своём веку — הגיע הזמן, הגיע הזמן, לשמוח על הזמן הזה.