הזדמנות לעבר חדש

אתה שוכב פה על המיטה, בן, ופניך כל כך חיוורות. קשה לי לראות את כל המכשירים שאתה מחובר אליהם, ואינך יכול לדבר. ואני חושב לעצמי, טוביה, אתה הרי מכיר היטב את המצב הזה. אולי תעשה משהו?

התאונה שלך תפסה אותנו לא מוכנים. אף פעם אי אפשר להיות מוכנים למשהו שבא במפתיע. כמה דקות קודם לכן היינו גאים בך בטקס בבית הספר שלך, והתרגשנו כשקיבלת את מדליית "סגן ראשון לאלוף הטריוויה". ישבת על הבמה עם המתמודדים הנוספים והפתעתם את כולנו בידע הרחב שלכם. בירת אקוודור? קיטוֹ. בעל החיים הגדול בעולם? לווייתן כחול. המילה הארוכה ביותר בתנ"ך? והאֲחַשדַרפְּנים. אני לא בטוח שהקהל ידע שמדובר בנושאי משרות בכירות ממגילת אסתר. הנהר הארוך בעולם? האָמָזוֹנָס... טעות. הנילוס. איפה הונף דגל הדיוֹ? באילת. מתי? במלחמת ששת הימים... טעות. במלחמת השחרור.

גם כשלא התמודדת, בן, באתי לערבי הטריוויה האלה. אמא שלך נידבה אותי כשהיתה בוועד ההורים, לפני שנים, להיות בין מחברי השאלות. "מי מתאים יותר ממך לדבר הזה?" שאלה שאלה רטורית, ואני מודה שצדקה. עם כל הנכדים מילאתי תשבצים ופתרתי חידונים, המצאתי איתכם טורים חדשים ל"ארץ עיר" ומצאנו בכל אות גם שם נהר, אירוע היסטורי, הר וציפור. את כולכם ניסיתי להדביק בשיגעון הזה שלי, ורק איתך הצלחתי. האהבה הזאת שלי לידע עמדה בכל הלחצים של הדור הצעיר והמהיר. "בשביל מה צריך את זה, סבא? יש היום מחשב, אפשר תוך רגע לגלות הכול!" ולא לכולם הצלחתי להסביר למה זה עושה את האדם מעניין יותר ואינטליגנטי. ובכל זאת, אחיך יודע את כל שמות ערי הבירה והדגלים של כל הארצות, ובת הדודה שלך יודעת שמות פרפרים וצמחי מים, ויש מי שיודע במשפחה שמות מנהיגים מכל העולם. אז עשיתי משהו.

טוב, למה אני מדבר על עצמי. רציתי לדבר עליך.

"ממה היו עשויים הגלגלים של האופניים הראשונים?" היתה השאלה שהכשילה אותך. לא ידעת שהם היו עשויים מעץ. רק מאוחר יותר המציאו את גלגל הגומי המתנפח, מהסוג שאנחנו מכירים היום, שבשאלה אחרת ידעת שאם יש בו פנצ'ר קוראים לו בעברית תקנית "תֶקר". מה שהפריד בינך לבין המקום הראשון גרם לאחר מכן לפציעתך.

התעקשת לרכוב הביתה על האופניים שהיו איתך, ולא לחזור איתנו במכונית. עקפת את אביך שיצא לאִטו מהחניה ולחצת על הפעמון, מנופף לנו בידיך וצועק, "נראה מי ישיג!" בן רגע החזרת לי חוויית ילדות מהרחובות הלא סלולים של העיירה שבה גדלתי. כך בדיוק היה קורא בקול אהרון־דֶר־גיבֶּר, החבר הכי טוב שלי. הוא היה היחיד בכל השכונה שהיו לו אופניים, והוא ידע לנצל את העובדה הזאת היטב. כולם רצו להיות חברים שלו. הציעו לו תמורת סיבוב ממתק, מסמר חלוד, אולר ישן, כל מיני הפתעות שילדים קטנים רואים בהם רכוש יקר שקשה להיפרד ממנו, ומוכנים לעשות זאת רק תמורת משהו שווה במיוחד. כמו סיבוב על האופניים. רק אני הייתי מקבל סיבוב בחינם, מתי שרציתי. או מתי שאמא שלי רצתה. כי אהרון ואני היינו עושים משלוחים לגברות שקנו בחנות שלה. אמא היתה צועקת דרך החלון: "משלוווו־ח!" ושנינו היינו מתייצבים מיד.

אבל מה פתאום אני נזכר עכשיו באהרון־דֶר־גיבֶּר? אני רוצה לדבר עליך.

אחרי שנפצעת ושברת את הגוף שלך ואת הלב של כולנו, כל כך רציתי לעזור. אבל מה כבר יכול אדם בגילי להועיל? ציפיתי לגמגומים של אמא שלך — "תודה, סבא, אבל אולי בפעם אחרת" ולרמיזות של אביך על הקֶצב שלי, שיחסית הוא דווקא בסדר ובכל זאת... אבל הפתעה: הרופא הסביר את טיב הטיפול הנחוץ בתקופה הקרובה, ופתאום הפכתי לנכס. "דברו איתו," אמר הרופא, "צריך שמישהו עם סבלנות יֵשב לידו, ידבר, יספר סיפורים. ככל שתתמידו בכך, יש סיכוי טוב יותר להחלמה. דווקא בזמן שהגוף לא מתפקד, חשוב לשמור על עירנות המוח." הוא הסביר להוריך מה משמעות הטיפול מבחינה מדעית, אבל אני כבר לא הקשבתי לכל ההסברים האלה. מספיק לי לדעת שבמצב הקשה שאליו נקלעת, ויחד איתך כל המשפחה, דווקא אני, הסבא הזקן והאִטי, יכול להועיל. זמן יש לי בשפע, ובשביל לדבר לא צריך הרבה כוח. הוא הציע אפילו שנקליט את הסיפורים, כך שיוכלו במחלקה להשמיע לך אותם שוב ושוב. הוחלט, לשביעות רצון כולם, שבכל יום אני אבוא אליך, בן. בכל יום באחת־עשרה בבוקר אתיישב לידך ואספר סיפורים, כמו שהרופא אמר.

לספר סיפורים?

בזה תמיד הייתי טוב. טוב מאוד אפילו. ויש מי שיגיד, טוב מדי.