שברי החיים

פרק 1 סידני 1997 – בלתי נראית

הייתי תינוקת כשנזנחתי על מדרגות בית החולים. נראה שאימי הביולוגית, וככל הנראה גם אבי, לא יכלו להתרחק ממני מהר מספיק, כיוון שלא השאירו אפילו פתק המסביר למה הם נטשו אותי, בלי שמיכה ואפילו ללא דובי מחמד. למעשה, הם כל־כך מיהרו להיפטר ממני עד שאפילו לא טרחו להעניק לי שם. הייתי תינוקת מספר שלוש עד שאחת האחיות נתנה לי שם – מישהי שטיפלה בי במשך יומיים ואז לא ראתה אותי שוב. סידני אליס. לפחות השם שלי מצא חן בעיניי.

גרתי בבית קבוצתי בטרנטון, ניו ג'רזי, בעשר השנים הראשונות בחיי. בכל אותה תקופה הייתי הצעירה ביותר בקבוצה או המבוגרת ביותר. שלא כמו אנני היתומה, לא אומצתי על ידי משפחה של זרים. מבחינתי, כולם היו זרים. האנשים שעבדו בבית ניסו לזכור ימי הולדת, אבל היו הרבה ילדים ולכן פעמים רבות יום ההולדת הגיע וחלף בלי אפילו ברכת 'מזל טוב'. ומה לגבי החגים? האחראים טענו שהייתה יותר מדי שונות בקרב הילדים, בעוד למעשה זה היה התירוץ שלהם להתחמק מציון איזשהו חג.

כאשר מלאו לי עשר שנים, נשלחתי למשפחת אומנה ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לדמיין שיש לי משפחה משלי. בעודי שוכבת במיטה, ייחלתי בחשאי לאימא שתעביר את ידה בשערי בחיבה. ראיתי זאת פעם בבית הספר מצד אימא שליוותה את הבת שלה וזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי. מחווה כה פשוטה, זה היה כאילו האימא לא יכלה לשבוע מילדתה, כאילו הייתה פלא הבריאה. רציתי זאת. רציתי אבא שישחק איתי בתופסת וילמד אותי לרכוב על אופניים. רציתי אח או אחות שיאהבו להיות איתי. ביטאתי את כל המשאלות האלה והחבאתי אותן במקום עמוק ביותר בתוכי.

הייתי בת עשר, אבל הרגשתי מבוגרת הרבה יותר. נסיבות ילדותי גרמו לי להתבגר מהר יותר מילדים בני גילי. לא הוטרדתי מדברים כמו בגדים או תהיות עם איזו חבורת ילדים להסתובב. לא התעניתי בשאלה אם אוזמן ליום הולדתו של הילד המקובל או אם קבוצת הפוטבול שלי תזכה באליפות. עבורי השאלה הייתה לאן אגיע? מי ירצה אותי אי פעם? מי יאהב אותי אי פעם? בגיל עשר, עמדתי לקבל סוף־סוף תשובה לשאלות אלו.

ביום שבו פגשתי את המשפחה החדשה שלי, גברת קריין, שניהלה את הבית הקבוצתי שבו גרתי, מצאה עבורי תלבושת חדשה. שמלה צהובה ויפה שעליה נרקמו פרחים ורודים קטנים. הייתי מבוגרת מעט עבור השמלה, אבל היא טרחה עבורי. רגליי, שהיו נתונות בסנדלים לבנים, כאבו; הסנדלים לא היו במידה שלי, אבל הסתדרתי.

גבר ואישה חיכו במשרדה של גברת קריין כשנכנסתי אליו, והרגשתי נורא כי מהתרשמות ראשונה הם לא נראו כמו המשפחה שדמיינתי. הגברת הייתה פעם יפה, שערה היה ארוך ובלונדיני ועיניה היו כחולות, אבל היא נראתה עייפה ואומללה, כאילו העולם הכניע אותה. הגבר היה גבוה והייתה לו כרס כמו של סנטה קלאוס. שערו היה שחור, אבל מדולדל פה ושם. בפניו לא הייתה כל הבעה, כאילו מה שהתרחש בחדר לא עניין אותו כלל.

"סידני, אלה מר וגברת מילר."

הפגישה סטתה עוד יותר ממה שדמיינתי, כיוון שהם לא ניגשו אליי מייד, לא חייכו, לא הושיטו יד או הציעו חיבוק. הם נשארו מושרשים במקומם בצידו השני של החדר והביטו בי בחוסר התלהבות, כאילו התבוננו בעגבנייה. האכזבה בערה בקרבי, אבל זכרתי את הנימוסים שלי. "היי."

"את מוכנה?" שאלה הגברת.

אני חושבת שכבר אז ידעתי שמשאלותיי נפלו על אוזן ערלה, אבל לא היה אפשר להשיב את מה שכבר נעשה. "כן."

"טוב מאוד. בואו נצא לדרך."

הגבר יצא מהחדר בלי להגיד מילה והגברת הלכה אחריו. גברת קריין, האישה שהייתה הכי קרובה לאימא שאי פעם הייתה לי, בעצם המשפחה היחידה שהכרתי אי פעם, אמרה בפשטות: "תהיי מאושרת, סידני." ואז נשכחתי. עקביה תקתקו על רצפת האריחים כשהתרחקה במורד המסדרון. עמדתי במשרדה, לבושה בבגדים שהלמו יותר מישהי צעירה ממני בהרבה והרגשתי בלתי נראית לחלוטין.

המילרים כבר היו הרחק במסדרון כשיצאתי ממשרדה של גברת קריין, צועדים לכיוון היציאה. הם לא הסתכלו לאחור אפילו פעם אחת כדי לראות אם אני באה בעקבותיהם. הרגשתי צורך להתריס. רציתי לגרור את רגליי, רציתי לפנות וללכת בכיוון השני, רציתי לרוץ מתוך הבניין ולהמשיך לרוץ עד שאמצא מקום שבו לא אהיה כל־כך לבד. במקום זאת, מיהרתי להצטרף אליהם.

ביתי החדש היה בית קטן ויפה ברחוב שבו היו עוד בתים קטנים ויפים, בפרינסטון, ניו ג'רזי. ברגע שעברתי את סף הדלת, גברת מילר אמרה: "החדר שלך הוא אחרי הדלת הראשונה, משמאל." חיכיתי שהיא תוביל אותי במעלה המדרגות, שתראה לי את המקום, שתקל עליי את המעבר משנה החיים, אבל היא נסובה ממני והלכה אחרי מר מילר.

היה זה חדר קטנטן, גדול דיו כדי להכיל מיטה, שידה ושולחן. היו בו שני חלונות, אחד שצפה אל החצר הקדמית והאחר שצפה אל החצר האחורית ואל היער שגבל בשטח. הארון היה מלא בבגדים; רובם נראו מהוהים, אבל הם היו בשבילי. על בסיס מה שראיתי עד עכשיו אצל המילרים, חשדתי שהבגדים היו שם מפני שהם היו נחוצים – רשימת חובה שהיה עליהם להשלים לפני שנכנסתי – היה לא סביר להניח שהם היו חושבים על כך בכוחות עצמם.

הלכתי לחפש את המילרים בתקווה שהם רק הרגישו שלא בנוח קודם לכן לנוכח הרשמיות ששררה בבית הקבוצתי ובחברתה של גברת קריין, אבל עכשיו, כשהם היו בבית, הם יקבלו את פניי בחמימות. הרעיון כל־כך מצא חן בעיניי עד שבהתרגשותי כמעט רצתי במורד המדרגות. זה היה בית קטן, ולא עבר זמן רב עד שמצאתי אותם. הם לא נראו כמו אנשים המחכים לקבל את פניי; הייתה לי תחושה שהם כבר שכחו שהייתי שם. הם החליפו בגדים לאימוניות ושניהם ישבו בנוחיות בסלון עם בקבוקי בירה. קערה גדולה של חטיפים הייתה מונחת על השולחן לפניהם וקול המשחק ששודר בטלוויזיה מילא את החדר הקטן. עמדתי שם, לא בטוחה מה לעשות, כי למרות שהם ידעו שהייתי שם, אף אחד מהם לא הכיר בנוכחותי.

לבסוף גברת מילר הסתכלה לעברי בעודה מקרבת את הבקבוק לשפתיה. היא לגמה לגימה ארוכה ואמרה: "יש ארוחות קפואות במקפיא ומשקאות קלים במקרר. אל תרעישי, כדי שנוכל לשמוע את המשחק." היא בקושי ביטאה את המילים לפני שהסבה את תשומת ליבה בחזרה לטלוויזיה.

חזרתי אל חדרי והתנגדתי לדחף לטרוק את הדלת מאחוריי. ניסיתי לעצור את הדמעות כשהתיישבתי על קצה המיטה, אבל הן נקוו וזלגו מעפעפיי בכל זאת. נקישה על הדלת הבהילה אותי.

"סליחה שאני פשוט נכנס, אבל את נראית רעבה." היה זה נער; הוא היה מבוגר ממני ונשא מגש ועליו ארוחות מוכנות מחוממות במיקרוגל ומשקאות קלים. "סידני, נכון?"

"כן."

"אני קונור. את רעבה?"

הבטן שלי ענתה במקומי. הוא חייך והניח את המגש על השידה לפני שהגיש לי את אחת הארוחות. הוא לקח את השנייה והתיישב לידי על המיטה. "לא מה שציפית לו, מה?" לא עניתי; רק בהיתי למטה אל המקרוני והגבינה במגש הפלסטיק השחור והקטן.

"אני יודע שאת מבוהלת, אבל זה משתפר. באמת." הוא זז כדי שיוכל להביט בעיניי המושפלות. "זה באמת משתפר."

"הם מתנהגים ככה כל הזמן?"

"כן, אנחנו משכורת." הוא נשמע כועס כשאמר זאת.

"משכורת?"

"הם מקבלים כסף מהמדינה כדי להיות משפחה אומנת. אנחנו משכורת. רוב ההורים האומנים לא כאלה, אבל המילרים עושים זאת עבור כסף. זה היה יכול להיות גרוע יותר. הם לא צועקים ולא באים בדרישות. תמיד יש ארוחות קפואות שאפשר לחמם ומשקאות קלים. אראה לך את המטבח מחר, אחרי בית הספר. את תתרגלי לזה, תסמכי עליי."

באמת התרגלתי. לא קיבלתי את האימא ואת האבא שלהם ציפיתי, אבל כן קיבלתי אח והוא היה אפילו טוב יותר מזה שדמיינתי.

*

"סידני, תני לי את מפתח הברגים הזה." ידו מכוסת השמן של קונור הושטה לעברי ממקומו מתחת למכונית. הוא היה כמעט בן שש עשרה, עמד לקבל את רישיון הנהיגה שלו וקנה לעצמו מכונית. אני חושבת שזו הייתה הגזמה לקרוא לגוש המתכת שעליו עבד בתואר 'מכונית', אבל הוא היה מאוהב. היא עלתה לו אלף דולר – כל אותן שעות בסופרמרקט בסידור מדפים השתלמו. המילרים הסכימו להוסיף אותו לתעודת הביטוח שלהם, רק אם הוא ישלם את ההפרש במחיר. הם לא נתנו משהו בלי לקבל משהו בתמורה.

עברו שנתיים מאז באתי לגור כאן ועל אף שהמילרים לא היו מעורבים בחיי, השנתיים האלה היו הטובות ביותר בחיי.

קונור החליק החוצה ממקומו מתחת למכונית. הסרבל שלו היה מוכתם מהנוזלים השונים שיצאו ממה שלדעתי היו רכיבים חשובים של המכונית, אם לשפוט על בסיס הקללות שלו. הוא היה משוכנע שיצליח לגרום לבובה שלו לגרגר, במילותיו שלו. היו לי את הספקות שלי, אבל כאשר הוא נכנס למכונית והפעיל את המנוע, המנוע פעל ופלט רק פרץ עשן קטן ביותר מהאגזוז.

פניו נחצו בגיחוך רחב ביותר. "הצלחה."

"אני לא מאמינה שהצלחת לגרום לגוש ה... אני מתכוונת למכונית, לפעול."

"תיזהרי, סידני, או שלא אקח אותך אל החוף."

"אל החוף? ברצינות, אנחנו נוסעים אל החוף?" מעולם לא הייתי שם, אבל רציתי לגלוש על הגלים.

"כן, זו תהיה הנסיעה הראשונה במכונית אחרי שאקבל את הרישיון. נבלה יום שלם במים ונתמלא בעוגות קרם. נוכל אפילו לבנות ארמונות בחול, אם תרצי."

"ארצה בכך מאוד."

"עם מכונית, אנו מוגבלים רק על ידי הדמיון. העולם נעשה עכשיו קצת יותר גדול עבורנו, סידני. יום אחד, המקום הזה יהיה רק זיכרון רע."

"לא הכול היה רע. קיבלתי אותך."

הוא פנה ממני, אבל לא מפני שלא הרגיש אותו דבר, אלא מפני שכן ולפעמים התקשה להראות זאת. הוא כיבה את המנוע והביט בי. "גם אני חושב ככה."

"אני יודעת."

"בסדר, הגיע הזמן לרחוץ את הבובה שלי. את מצטרפת?"

"כן. אביא את הדלי ואת הספוג."

לא התרחקתי הרבה כשהוסיף, "תודה על העזרה. זה לא היה כזה כיף בלעדייך."

ליבי הרגיש כל־כך מלא עד שמעט סדק כמה מצלעותיי. חייכתי ואמרתי: "אולי תרגיש אחרת כשתהיה רטוב עד לשד עצמותיך."

"נראה אותך, אחות קטנה. אני לא מתרגש ממך."

כן, הוא אפילו היה טוב יותר מהאח שדמיינתי לעצמי.