סודות אפלים 3: הקבר בהרים

2003

הפעם קראו לה פטרישה.

פטרישה ולטון.

מקומות חדשים. שם חדש.

בהתחלה, ממש מזמן, זה היה החלק הכי קשה: להגיב כשפקידי קבלה או נהגי מונית קראו בשמה.

אבל זה היה מזמן. כיום הפכה לַשם על התעודה החדשה ברגע שקיבלה אותה. רק אדם אחד, בינתיים, השתמש בשם שלה בנסיעה הנוכחית — הבחור בדלפק להשכרת הרכב באוֹסְטֶרְשוּנְד, כשבא לספר לה שהמכונית שהזמינה מבעוד מועד נקייה ומוכנה.

היא נחתה בזמן, מעט לפני חמש אחר צהריים ביום רביעי, ועלתה על הארלנדה אקספרס בדרכה למרכז שטוקהולם. זה היה ביקורה הראשון בבירה השוודית, אבל היא הסתפקה בארוחת ערב מוקדמת וסתמית למדי במסעדה קרובה.

ממש לפני תשע עלתה על רכבת הלילה לאוסטרשונד. היא הזמינה מראש קרון שינה ליחיד. היא לא חשבה שמישהו יתפוס אותה אי־פעם, ולא משנה כמה אנשים יוכלו לספק את התיאור שלה למשטרה, אבל פשוט לא אהבה לישון עם זרים. כך היה תמיד.

לא עם נבחרת הכדורעף בסבב התחרויות כשהיתה צעירה.

לא בזמן ההכשרה שלה בבסיס או בשטח.

לא במשימות.

לאחר שהרכבת יצאה מן התחנה, פנתה אל המזנון, קנתה בקבוק קטן של יין לבן וחפיסת בוטנים, ואז חזרה אל הקרון לקרוא את "לדעת מה אתם חושבים באמת", ספר חדש שהתהדר בכותרת המשנה הביזארית־קמעה, "קריאת שפת גוף לפרקליטים". האישה שנודעה לעת עתה בשם פטרישה ולטון לא היתה בטוחה שעורכי דין נטו להפגין כישרון מובהק לקריאת שפת גוף בבית המשפט. היא מעולם לא פגשה פרקליט שהיה ראוי לציון מבחינה זו, אבל הספר היה לפחות קצר ומבדר. ממש לאחר השעה אחת בלילה נכנסה אל בינות למצעים הלבנים וכיבתה את האור.

חמש שעות לאחר מכן ירדה מן הרכבת באוסטרשונד, ערכה כמה בירורים וקיבלה המלצה על המלון, שבו אכלה ארוחת בוקר נינוחה לפני שפנתה למשרדי אוויס, שם הזמינה מכונית. היא נדרשה לחכות והציעו לה קפה בעוד המכונית עוברת ניקוי ובדיקה.

טויוטה אוונסיס אפורה חדשה.

היא הגיעה לאוֹרֶה בתום מסע של מעט יותר ממאה קילומטר. היא הקפידה על המהירות המותרת. לא היה טעם למשוך תשומת לב בלתי רצויה, אף שמבחינה מעשית זה לא משנה. למיטב ידיעתה, משטרת שוודיה לא נהגה לחפש מכוניות שביצעו הפרות חוק זניחות, לא בטוח שהיתה להם הסמכות לעשות את זה. ובכל זאת, אם מישהו יגלה שהיא חמושה, הדבר עלול לסכן את המשימה שלה. לא היה לה רישיון לשאת נשק בשוודיה. אילו היו מוצאים את הברטה M9 שלה, היו מתחילים לחטט, ובתוך זמן קצר היו מגלים שפטרישה ולטון לא התקיימה אלא כאן ועכשיו. לפיכך האטה כשחלפה על פני מסלולי הגלישה עטורי הירק ונכנסה אל הכפר הקטן שעל הגבעה שהשתפלה אל האגם.

היא יצאה להליכה קצרה, בחרה מקום אקראי לאכול בו ארוחת צהריים והזמינה פניני ודיאט קולה. היא בחנה את המפה בזמן האוכל. עוד חמישים ומשהו קילומטר על ה־E14 עד שתצטרך לרדת מהכביש ולעזוב את המכונית, ואז עוד עשרים קילומטר. היא הציצה בשעון. שלוש שעות להגיע, שעה לסדר, שעתיים לחזור אל המכונית ולדווח... היא תחזור לטרונדהיים בזמן לעלות על הטיסה לאוסלו, ומשם הביתה בשישי.

היא ערכה עוד טיול רגלי קצר באורֶה ואז חזרה למכונית ופנתה מערבה. עבודתה הביאה אותה למקומות רבים ושונים, אבל היא מעולם לא נתקלה בנוף כזה. ההרים הרכים, המשתפלים, קו העצים המוגדר להפליא, השמש המתנוצצת על המים למטה בעמק. היא יכולה להיות מאושרת כאן. הריחוק. השקט. האוויר הנקי. היא היתה רוצה לשכור כאן קוטג' מבודד ולצאת להליכות ארוכות. לדוג. לחוות את האור בקיץ, לשבת לקרוא ליד האח בערבי הסתיו.

אולי בפעם אחרת.

נראה שלא.

היא ירדה מן ה־E14 כשראתה את השלט שהצביע שמאלה לרונדהוגן. זמן קצר לאחר מכן יצאה מן המכונית, לקחה את התרמיל שלה ואת מפת האזור, והתחילה לרוץ.

בתום מאה עשרים ושתיים דקות עצרה. נשימתה קצרה מעט, אבל היא לא התעייפה. היא לא רצה במלוא הכוח. אפילו לא כמעט. היא התיישבה ושתתה מעט מים בעוד נשימתה חוזרת במהירות לסדרה. אז שלפה את המשקפת ובחנה את בקתת העץ שהיתה רחוקה משם כדי שלוש מאות מטרים. היא הגיעה למקום הנכון. זה נראה בדיוק כמו בתמונה שסיפק לה המקור שלה.

אם הבינה נכון, הבקתה נבנתה בשנות השלושים. כיום כבר לא מאשרים לאף אחד לבנות למרגלות ההר. מנכ"ל כלשהו שעמד ביחסים טובים עם בית המשפט המלכותי נזקק למקום לשהות בו כשיצא למסעות הציד שלו, ואם להודות על האמת, אי אפשר לקרוא לזה בית. אפילו לא צריף. כמה גדולה הבקתה הזאת? שמונה־עשר מטרים רבועים? עשרים? חלונות זעירים וארובה קטנה שהזדקרה. שתי מדרגות שעולות אל הדלת ומעין סככה קטנה במרחק כעשרה מטרים משם. באחד מחצאיה נקבעה דלת, והיא הניחה שמדובר בשירותים חיצוניים. חצייהּ האחר היה פתוח, ומחוצה לו נח בלוק ביקוע. היא הניחה שמדובר בסככה לעצי הסקה.

תנועה מאחורי רשת היתושים הירוקה. הוא שם.

היא הניחה את המשקפת, שלחה יד אל התיק ושלפה את הברטה. היא הבריגה את משתיק הקול בתנועות מהירות ומתורגלות. היא קמה על רגליה, טמנה את האקדח בכיס שנתפר במיוחד בז'קט, הרימה את תיק הגב ויצאה לדרך. מעת לעת הציצה מעבר לכתפה, אבל לא הבחינה בתנועה כלשהי. הבקתה שכנה במרחק־מה מן השביל המסומן, ובעונה הזאת, בסוף אוקטובר, האזור לא ממש המה מטיילים. מאז שעזבה את המכונית, נתקלה רק בשניים.

כשנשארו לה פחות מחמישים מטר, שלפה את האקדח ואחזה בו לצד הרגל. היא סקרה את האפשרויות. לדפוק על הדלת ולירות ברגע שיפתח, ולחלופין להניח שהבקתה לא נעולה, להיכנס ולהפתיע אותו. בדיוק כשהחליטה לדפוק, הדלת נפתחה. האישה התקשחה לרגע ואז מיהרה לכרוע. גבר בשנות הארבעים לחייו יצא אל המדרגה. שטח פתוח. אין שום מקום להסתתר בו. המקסימום שהיא יכולה לעשות הוא לא לזוז. כל זיע קל עשוי למשוך את תשומת לבו. היא הידקה את אחיזתה באקדח. אם יראה אותה, תוכל להזדקף ולירות בו לפני שיספיק לברוח. ארבעים מטר. אין שום ספק שתצליח לפגוע, רוב הסיכויים שגם להרוג אותו, אבל לא זה מה שרצתה. אם ייפצע, אולי יצליח לחזור פנימה. ומה אם יש לו שם אקדח? אם יבחין בה, הכול יהיה קשה יותר.

אבל דבר לא העיד שהבחין בה. הוא סגר את הדלת, ירד במדרגות ופנה אל הסככה. שם אחז בגרזן שעל הבלוק והתחיל לבקע עץ.

היא הזדקפה לאט והתקדמה מעט ימינה, כך שהבית יסתיר אותה מעיני האיש במקרה שייקח לו הפסקה ויסתובב לבחון את הנוף הנפלא.

הגרזן. זו עלולה להיות בעיה? לא סביר. אם הכול יתקדם כמתוכנן, הוא לא יספיק לזהות אותה כאיום, קל וחומר שלא לתקוף אותה בכלי לטווח קרוב כמו גרזן.

ליד הבית עצרה, רוקנה את האוויר מריאותיה, המתינה כמה שניות כדי להתמקד ואז יצאה מצד הבית.

הגבר נראה מופתע לראות אותה, בלשון המעטה. הוא התחיל לשאול משהו. האישה הניחה שתהה מי היא ואולי ביקש לדעת מה היא עושה באמצע ההרים ביֶמְטְלֵנְד ואם הוא יכול לעזור לה.

לא משנה.

היא לא דיברה שוודית, ולא היתה עונה לו כך או כך.

האקדח ומשתיק הקול פלטו שיעול יחיד.

הגבר עצר על עומדו באחת, כאילו לחץ מישהו על כפתור הקפאת השידור באמצע סרט. הגרזן נשמט מידו, ברכיו קרסו שמאלה וגופו נשמט ימינה. קול חבטה עמום נשמע כששמונים הקילוגרם של גופו פגעו בקרקע. הקליע פילח את הלב שלו, והוא מת עוד לפני שסיים ליפול, כאילו מישהו פשוט הטיח אותו על צדו.

האישה ניגשה אל הגופה, התייצבה מעליה בפישוק רגליים וכיוונה אל ראשו של הגבר. ירייה אחת ברקה, שלושה סנטימטרים מעין שמאל. היא ידעה שהוא מת, אבל ירתה עוד קליע לתוך המוח, במרחק כסנטימטר מהראשון.

היא החזירה את הברטה אל הכיס ותהתה אם לעשות משהו בעניין הדם שעל הקרקע או להניח לטבע לעשות את שלו. גם אם מישהו יבין שהמת נעדר — ומישהו אכן יבין, ידעה — ויגיע לחפש אותו בבקתה, הוא לא ימצא את הגופה. הדם יעיד שמשהו קרה לו, אבל זה הכול. גם אם יניחו שהגרוע מכול אכן קרה, החשדות לא יאוששו לעולם. האיש ייעלם לעד.

"אבא?"

האישה שבה ושלפה את האקדח כשהסתובבה. מחשבה יחידה חלפה בדעתה.

ילד. לא היו אמורים להיות פה ילדים.