המעבר 3: עיר המראות

הקרקע נכנעה בקלות ללהב הסכין והפיצה ריח שחור של אדמה. האוויר היה חם ולח; ציפורים צייצו בין ענפי העצים. היא כרעה על ארבע, נעצה את הסכין באדמה ושחררה רגבים. היא העיפה אותם הצדה מלוא חופניים. החולשה שהרגישה שככה קלות, אך לא כליל. גופה היה רופס, לא מאוזן, סחוט. היה שם כאב, וגם זיכרון של כאב. שלושה ימים חלפו, או שמא ארבעה? אגלי זיעה בצבצו על פניה והיא ליקקה את שפתיה כדי לטעום את המלח. היא חפרה וחפרה. פלגי זיעה ניגרו ממנה והכתימו את הקרקע. לשם הכול הולך בסוף, חשבה אלישיה. בחזרה לאדמה.

הערמה שלצדה תפחה. כמה עמוק עליה עוד לחפור? בעומק של מטר האדמה היתה שונה. קרה יותר, עם ריח של חמר. נדמה היה שזה סימן. היא חזרה והתיישבה על עקבי מגפיה ולגמה לגימה ארוכה מהמימייה שלה. ידיה היו פצועות; פיסת עור קטנה התקלפה מבסיס אגודלה. היא קירבה את ידה אל פיה, נעזרה בשיניה כדי לקרוע את קפל העור, וירקה אותו על הקרקע.

סולדג'ר חיכה לה בקצה קרחת היער ולסתותיו ליחכו בקול רם עשב בגובה המותניים. בקימוריו החינניים, ברעמתו העשירה ובפרוותו התכלכלה, בפרסותיו המפוארות ובשיניו הבוהקות, וגם בגולות השחורות הגדולות של עיניו, נראה כי הילה של זוהר אפפה אותו. כשבחר בכך, היתה בו מעין שלוות נפש מופלאה, אך בן רגע מסוגל היה למעשים יוצאי דופן. למשמע צעדיה הקרבים הוא הרים את פניו החכמות. אני מבין. אנחנו מוכנים. הוא הסתובב בקשת אטית, הרכין את צווארו ופנה לעקוב אחריה אל בין העצים, אל המקום שבו הקימה אוהל עשוי ברזנט. על הקרקע, לצד שק השינה המגואל בדם, נח לו הצרור הקטן, עטוף בשמיכה מטונפת. בתה זכתה לחיות פחות משעה, אך באותה השעה זכתה אלישיה להפוך לאמא.

סולדג'ר הביט בה כשהגיחה מתוך האוהל. פניה של התינוקת היו מכוסות; אלישיה הסיטה את פיסת הבד. סולדג'ר הרכין את פניו אל הילדה ונחיריו רטטו, נשמו את ריחה. אף זעיר, עיניים ושפתיים כניצת הוורד, מצמררים באנושיותם. פלומה של שיער אדמוני ורך כיסתה את ראשה. אבל לא היו בה חיים, לא היתה בה נשימה. אלישיה תהתה אם היה בכוחה לאהוב אותה — את התינוקת הזאת שנולדה מתוך אימה וכאב, שאביה היה מפלצת. גבר שהכה אותה, אנס אותה, קילל אותה. איזו טיפשה היא היתה.

היא חזרה אל קרחת היער. השמש היתה תלויה מעל ראשיהם; חרקים זמזמו בעשב בפעימות קצובות. סולדג'ר עמד לידה כשהניחה את בתה בקבר. כשהחלו צירי הלידה, פתחה אלישיה בתפילה. שרק תהיה בסדר. שעות של ייסורים התמוססו והתמזגו זו בזו, והיא חשה היטב בנוכחות של המוות הקר בתוכה. הכאב הלם בה כמו רוח מפלדה והדהד בתאיה כמו רעם. משהו לא היה כשורה. בבקשה, אלוהים, תגן עליה, תגן עלינו. אבל תפילותיה אבדו בתוך הרִיק.

רגבי האדמה הראשונים היו הקשים מכול. איך אפשר לעמוד בזה? אלישיה כבר קברה בחייה גברים רבים. כמה מהם הכירה היטב, ואחרים לא; ורק אחד שאהבה. הנער, בּוּטס. הוא היה מצחיק כל־כך, מלא חיוניות, ופתאום כבר לא היה עוד. היא הניחה לעפר לזרום בין אצבעותיה. הוא צנח על פיסת הבד בטפיפות קלות, כמו טיפות גשם ראשונות על עלים. בתה נעלמה טיפין־טיפין. היי שלום, אמרה בלבה, היי שלום, אהובתי, האחת שלי.

היא חזרה אל האוהל. נדמה שנשמתה התנפצה לרסיסים, כמו מיליון שברי זכוכית בתוך תוכה. עצמותיה היו כבדות כצינורות עופרת. היא נזקקה למים, למזון, אבל האספקה שלה אזלה. ציד לא בא בחשבון, והנחל, רק חמש דקות הליכה במורד הגבעה, נראה מרוחק קילומטרים משם. צורכי הגוף: איזו חשיבות יש להם? שום דבר כבר לא חשוב. היא נשכבה על שק השינה שלה ועצמה את עיניה, ועד מהרה שקעה בשינה.

היא חלמה על נהר. נהר רחב וכהה, ומעליו ירח זוהר. הוא האיר את פני המים כמו כביש מוזהב. אלישיה לא ידעה מה מצפה לה, היא רק ידעה שהיא חייבת לחצות אותו. בזהירות עשתה את הצעד הראשון על פני המים הנוצצים. מוחה היה חצוי: חציו התפעל מהדרך שלפניה, וחציו האחר נמלא חשש. כשהירח האיר את הגדה הרחוקה, הבינה פתאום שהוטעתה. השביל הנוצץ התפוגג. היא פתחה בריצה מבוהלת, במאמץ נואש להגיע אל הגדה הנגדית לפני שהנהר יבלע אותה. אך המרחק היה גדול מדי; עם כל צעד שעשתה, קו האופק התרחק ממנה. מים זרמו סביב קרסוליה, סביב ברכיה, סביב מותניה. היא התקשתה להתנגד לכוח משיכתו. בואי אלי, אלישיה. בואי אלי, בואי אלי, בואי אלי. היא שקעה, הנהר בלע אותה, היא צללה לתוך החשכה...

היא הקיצה משנתה לאור עמום וכתום; היום כמעט נמוג. היא שכבה ללא ניע וארגנה את מחשבותיה. היא התרגלה לסיוטים האלה; הפרטים השתנו, אבל לא התחושה — של חוסר תוחלת, של פחד. אלא שהפעם משהו היה שונה. משהו מהחלום חדר למציאות; חולצתה היתה רטובה. היא השפילה את מבטה וראתה את הכתמים מתרחבים. שדיה נתנו חלב.

היא לא נשארה במקומה מתוך החלטה מודעת אלא משום שחסר לה הדחף להמשיך. אבל כוחה חזר אליה. תחילה הוא התקרב בצעדים קטנים, ופתאום הופיע בבת אחת, כמו אורח מיוחל. היא בנתה לעצמה מחסה מענפים ומקנוקנות, והברזנט היה לה לגג. היער שפע חיים: סנאים וארנבות, חוגלות ויונים, איילים. כמה מהם היו מהירים מדי, אבל לא כולם. היא הניחה מלכודות וחיכתה לטרפה, או שצדה אותו בחץ וקשת: ירייה אחת, מוות נקי, ולאחר מכן ארוחת ערב. בסוף כל יום רחצה בנחל, בזמן שהאור הלך ודעך. המים היו צלולים וקרים להחריד. באחד מאותם טיולי רחצה ראתה את הדובים. רשרוש נשמע במעלה הזרם, כעשרה מטרים ממנה, משהו כבד נע בין השיחים, ופתאום הם הופיעו על גדת הנחל, אמא וזוג גורים. אלישיה מעולם לא ראתה יצורים כאלה במו עיניה, היא רק קראה עליהם בספרים. הם שכשכו יחדיו במים הרדודים ונברו בבוץ בחוטמיהם. משהו במבנה גופם נראה רופס ומגובש למחצה, כאילו השרירים לא היו תפורים היטב לעורם מתחת לפרווה הכבדה ומרובבת הזרדים. ענן כסוף של חרקים ריחף סביבם והחזיר את קרני האור האחרונות. אך הדובים לא הבחינו בה, וגם אם כן, היא לא נראתה להם חשובה מספיק.

הקיץ דהה. רגע אחד היה זה עולם של עלים ירוקים ודשנים, צפופים ומצלים, וכעבור רגע הפכו היערות לפרץ של צבעים פרועים. למחרת גרסו כפות רגליה שכבה דקה של כפור על רצפת היער. הקור המקפיא של החורף צנח עליה בתחושה של טוהר. שלג כבד כיסה את הקרקע. קו העצים השחור, העקבות הקטנות של ציפורים בשלג, השמים המולבנים, נטולי הגוונים: הכול סביבה הזדקק לתמציתו. איזה חודש זה? איזה יום היום? ככל שחלף הזמן הפכה מציאת המזון לבעיה קשה. היא כמעט לא זזה שעות, אפילו ימים שלמים, ורק שמרה על כוחה. היא לא דיברה עם נפש חיה כמעט שנה. בהדרגה גילתה שהיא כבר לא חושבת במילים, כאילו הפכה גם היא לאחד מיצורי היער. היא תהתה אם היא מאבדת את שפיותה. היא החלה לדבר עם סולדג'ר, כאילו היה בן אדם. סולדג'ר, היתה אומרת לו, מה נאכל לארוחת הערב? סולדג'ר, אתה חושב שהגיע הזמן לקושש עצים למדורה? סולדג'ר, נראה לך שעומד לרדת שלג?

לילה אחד התעוררה במחסה וגילתה שזה דקות ארוכות היא שומעת רעם מתגלגל. רוח אביבית ולחה נשבה במשבים חסרי כיוון, השתובבה בין צמרות העצים. באדישות מה האזינה אלישיה לסערה המתקרבת. ופתאום היא הגיעה. ברק התפצח בשמים, הקפיא את הסצנה שנגלתה לעיניה, ואחריו רעם מחריש אוזניים. היא הניחה לסולדג'ר להיכנס לתוך האוהל כשנפתחו ארובות השמים, וטיפות כבדות ניתכו כמו קליעים על הארץ. הסוס רעד מאימה. אלישיה ידעה שהיא חייבת להרגיע אותו; רק תנועה אחת מבוהלת בחלל הזעיר, וגופו הענקי ירסק את המחסה לרסיסים. ילד טוב שלי, היא מלמלה וליטפה את צלעותיו. בידה הפנויה החליקה את החבל סביב צווארו. איזה ילד טוב אתה. מה אתה אומר? תארח לי לחברה בלילה גשום שכזה? גופו היה מתוח מפחד, כמו קיר של שרירים דרוכים, אולם כשהפעילה מעט כוח כדי למשוך אותו כלפי מטה, הוא נכנע לה. מחוץ לקירות המחסה הבזיקו ברקים, והשמים התערבלו מרעמים. הוא ירד על ברכיו באנחה כבדה, התגלגל על צדו ליד שק השינה שלה, וכך ישנו שניהם כשהגשם ניתך כל הלילה ושטף את שאריות החורף.

היא התגוררה שם שנתיים. לא היה לה קל לעזוב, היער היה לה למקלט, לנחמה. היא אימצה לעצמה את מקצביו. אך בתחילת הקיץ השלישי שלה ניעורה באלישיה תחושה חדשה, שהגיע הזמן להמשיך הלאה. לסיים את מה שהתחילה.

היא העבירה את שארית הקיץ בהכנות, שכללו גם ייצור כלי נשק. היא צעדה ברגל אל העיירות שעל גדות הנהר, וחזרה כעבור שלושה ימים כשהיא גוררת אחריה שק מקרקש. היא הכירה את היסודות, שכן צפתה בתהליך פעמים רבות, וידעה שתיאלץ ללמוד את הפרטים באמצעות ניסוי וטעייה. סלע שטוח לגדת הנחל שימש לה כסדן. היא הדליקה מדורה ליד המים, ליבתה את האש וצפתה בה עד שדעכה לגחלים. הרעיון היה לשמור על הטמפרטורה הנכונה. כשחשה שהגיעה העת, שלפה את הפריט הראשון מהשק: מוט פלדה באורך מטר אחד, ברוחב חמישה סנטימטרים ובעובי של כסנטימטר. מהשק הוציאה גם פטיש, מלקחי ברזל וזוג כפפות עור כבדות. היא הניחה את קצהו של מוט הפלדה בתוך האש ועקבה אחר צבעו המשתנה כשהמתכת התלהטה. ואז ניגשה למלאכה.

נדרשו לה שלושה מסעות נוספים, והתוצאה היתה גסה למראה, אך בסופו של דבר היא היתה מרוצה. היא עטפה את הידית בקנוקנות ובכך העניקה לאגרופה אחיזה איתנה במתכת החלקה. משקלה של החרב היה נוח. הקצה החד והמלוטש נצץ בשמש. אך השיסוף הראשון יהיה מבחנה האמיתי. במסעה האחרון במורד הנהר נקלעה לשדה של מלונים, שגודלם כגודל ראש אדם. הם צמחו על הקרקע בצפיפות ובצבצו בין קנוקנות ועלים בצורת כפות ידיים. היא בחרה אחד מהם וסחבה אותו הביתה בשק. כעת הניחה אותו על בול עץ נפול, כיוונה אל המטרה והנחיתה את החרב בקשת אנכית. חצאי הפרי השסוע התנודדו להם בעצלתיים כשנפרדו זה מזה, כאילו היו המומים, ואז צנחו אל הקרקע.

שום דבר כבר לא כבל אותה למקומה. בלילה שלפני צאתה לדרך ביקרה אלישיה את קברה של בתה. היא לא רצתה להשאיר את זה לרגע האחרון וגם לא להותיר קצוות פרומים. במשך שנתיים לא סימנה את מקום הקבורה. שום דבר לא נראה לה ראוי. אבל לבה גם לא נתן לה להותיר אותה כך מאחור, מבלי שתזכה להכרה. ממוט הפלדה האחרון שלה יצרה צלב. היא השתמשה בפטיש כדי לנעוץ אותו באדמה ולאחר מכן כרעה ברך בעפר. ודאי כבר לא נותר דבר מהגופה. אולי רק כמה עצמות, או טביעה של שלד. בתה השתרשה בקרקע, הצטרפה לעצים, לאבנים, אפילו לשמים ולבעלי החיים. היא עברה למקום שמעבר לתודעה. קולה לא נשמע מעולם, אבל הדהד כעת בציוץ הציפורים, ופלומת שערה האדום הבליחה בעליו הבוערים של הסתיו. אלישיה הרהרה בכל הדברים הללו, וידה ליטפה את האדמה הרכה. אבל לא נותרו בלבה תפילות נוספות. לבה, משנשבר, נותר שבור.

"אני מצטערת," אמרה.

הבוקר הפציע חסר ייחוד — דומם, אפרורי, האוויר סמיך מערפילים. החרב היתה תלויה על גבה באלכסון, נתונה בנדן מעור אייל. הסכינים שלה היו תחובים בחגורותיהם, שהיו מהודקות על חזה בצורת איקס. משקפיים כהים עם מגִני עור באזור הרקות הסתירו את עיניה. היא קשרה את תרמיל האוכף למקומו והתיישבה על גבו של סולדג'ר. במשך ימים שוטט לו הסוס חסר מנוחה כי חש שהם עומדים לצאת לדרך. אנחנו הולכים לעשות את מה שאני חושב שאת זוממת לעשות? כי דווקא טוב לי פה, את יודעת. התוכנית שלה היתה לרכוב מזרחה לגדת הנהר ולהמשיך לאורך התוואי שלו אל תוך ההרים. אם יתמזל מזלה, היא תגיע לניו יורק עוד לפני שינשרו העלים הראשונים.

היא עצמה את עיניה ורוקנה את מוחה. רק כאשר פינתה לו מקום היה הקול מהדהד בראשה. הוא בקע מהמקום שנוצרים בו חלומות, כמו רוח שמנשבת מתוך מערה, ולחשש באוזנה.

אלישיה, את לא לבד. אני מכיר את הצער שלך, כי הוא גם שלי. אני מחכה לך, ליש. בואי אלי. בואי הביתה.

היא נעצה את עקביה בצלעותיו של סולדג'ר.