365 כפתורים 2: כפתורים ושנאה

פרק 1 פרל

עכשיו הייתי מבולבלת.

מטרתי הראשונית הייתה לשוב הביתה מהר ככל האפשר, כאישה חופשייה. הייתה לי עבודה שאהבתי, חבר שאהבתי, הייתה גם משפחתו של החבר וחברים משלי. הרבה דברים חיכו לי בבית.

אבל אז ג'ייקוב בגד בי.

מה באמת חיכה לי, שם בבית? גבר שהזמן המשותף שלנו יחד היה כל־כך חסר משמעות עבורו עד שהשליך אותי הצידה כמו שקית אשפה?

כאשר חובות ההימורים שלו תפחו הוא החליט למכור אדם – למכור אותי – רק כדי להסדיר אותם. מה היה קורה לולא נכנס לחובות? האם היה סוחר בי לו נזקק לכסף כדי לקנות בית או מכונית?

כבר לא ידעתי מה לחשוב.

הייסורים האלה הכבידו על ליבי וכאבו אף יותר מייסורים פיזיים. הם כאבו יותר מחתך עמוק הנגרם על ידי סכין. יותר מפגיעת כדור פלדה בצלעות. בעולם הזה אין דבר נורא מחיים ללא תכלית.

לי לא הייתה תכלית. הבטתי בצנצנת הכפתורים שהייתה מונחת על השולחן בחדרי ובחנתי את כמות הכפתורים הזעומה שצברתי עד כה.

הסכמתי לעסקה החולנית שהציע לי קרואו1. מפני שהייתי נחושה לשוב הביתה, אבל כעת, משאבדה לי המוטיבציה לחזור, הכפתורים הפכו להיות לא רלוונטיים עבורי. שימושם היחיד כעת היה לעזור לי לקבל דברים מקרואו.

שכבתי איתו בליל אמש וגם ביקשתי ממנו לאפשר לי לישון איתו. זה עלה לי בכפתור, והיה זה כפתור שעליו יכולתי לוותר. כפתורים היו המטבע שבעזרתו קיבלתי את הדברים שלהם הייתי זקוקה.

זה היה ערכם היחיד של הכפתורים עבורי עכשיו.

קרואו שב מן העבודה בדיוק בזמן הצפוי. הוא נכנס דרך הדלת הקדמית בדיוק באותה השעה מדי יום. הוא היה דייקן באופן כמעט מעורר שעמום. תנועותיו ופעולותיו היו צפויות. לא היה לי ברור כיצד הצליח לחמוק מאויביו כאשר השגרה היומית שלו הייתה קפדנית כל־כך.

במקום לגשת למקלחת שבחדר האמבטיה הצמוד לחדרו, הוא דפק על דלת חדרי.

"היכנס." ישבתי על הכורסה הסמוכה לאח. לידי היה מונח ספר. לא חזרתי לקרוא שוב מאז אותו אחר צהריים נוראי. רציתי רק לשבת בלי לזוז ולבהות בקירות.

הוא נכנס לחדר, משדר סמכות. חליפתו השחורה הייתה מכופתרת ומכנסיו חבקו את ירכיו השריריות בצורה מושלמת. היו לקרואו תכונות גופניות סקסיות רבות שלהן נמשכתי, אבל יותר מכול נמשכתי לחוזקן של ירכיו.

הוא ענב עניבה כחולה, כחול מהסוג שגרם לי לחשוב על מים טרופיים. לא היה זה כחול עמוק וכהה כשל חליפתו. כחול זה היה חי ועז ויפהפה. רק גבר קשוח כמוהו יכול להיראות טוב ומאיים כל־כך בעניבה כזו. הוא גרם לכל דבר שלבש להיראות גברי. האחוזה שלו הייתה מעוצבת באלגנטיות רבה ובטעם טוב, ואף זה היה גברי בהקשר שלו.

הוא בירך אותי לשלום במבט קר, וראיתי שהוא עצבני ברגע הראשון שבו נכנס בדלת.

לא הפרעתי לו בעיסוקיו או חיטטתי בענייניו אז לא הבנתי מה הבעיה שלו. "כן?"

"תפסיקי עם זה."

בסך הכול ישבתי בשלווה בחדרי. לא אכלתי ארוחת בוקר או צהריים. אם העובדים שלו לא ידעו על נוכחותי, הם לא היו שמים לב אליי בכלל. "סליחה?"

"צאי מבריכת הרחמים הזאת שהחלטת להטביע את עצמך בתוכה. תתגברי על זה ותמשיכי הלאה." הוא הפנה את גבו לדלת משאמר את כל שהיה לו לומר. כתפיו היו מכווצות בעצבנות, כאילו רצה להפוך את הכיסא שעליו ישבתי, בעודי יושבת עליו.

"וואו."

הוא הסתובב כאשר הגיע לדלת, הבעתו עדיין קרה כקרח.

"לא חשבתי שאתה מסוגל להיות מנוול עוד יותר מכפי שאתה, אבל נראה שטעיתי." נכנסתי בסערה לחדר האמבטיה ונעלתי את הדלת כדי שלא יוכל להיכנס אחריי. עמדתי מתחת לראש המקלחת ונתתי לזרם המים לשטוף אותי. המים היו נעימים, והרגיעו חלק מהכעס שהרגשתי.

*

לארס נכנס לחדרי. "הוד מעלתו רוצה שתצטרפי אליו לארוחת ערב."

לא אצטרף אליו אחרי מה שעשה מוקדם יותר. "אני מעדיפה לאכול כאן הערב. תודה, לארס."

הוא החזיק את ידיו מאחורי גבו בעודו עומד על מפתן הדלת.

מאחר שלא הלך הנחתי כי יש לו דבר מה לומר לי. "כן?"

"הוד מעלתו אמר שארוחת הערב תוגש רק בחדר האוכל. אם תרצי לאכול תיאלצי להצטרף אליו."

"אם כך, ארעב."

הבחירה הייתה ברורה. חזרתי לספר שלי ושחררתי את לארס בדממה.

הוא סגר את הדלת ושמעתי את צעדיו הולכים ומתרחקים. חלפה דקה וידעתי שהוא בחדר האוכל, מספר לקרואו מה נאמר בינינו. היה זה רק עניין של זמן עד שקרואו יעלה לכאן בסערה וימשוך אותי למטה בשערי.

שמעתי את צעדיו השקטים מתקרבים לחדרי כעבור כמה רגעים בלבד. אומנם הוא צעד בשקט, אבל ידעתי שהוא זועם עליי בכל תא מגופו. הכאוס בוודאי יבער בעוצמה בעיניו והוא לבטח יסטור לי בחוזקה.

הדלתות נפתחו ועיני הפסגות הקפואות שלו הפכו ללבה בוערת. "תזיזי את התחת שלך." הוא עמד לפניי, זרועותיו החזקות מונחות משני צידי גופו. "עכשיו."

הפניתי את מבטי שוב לספר והמשכתי לקרוא. "לא."

ידיו התעופפו לעבר גרוני והוא הידק את אחיזתו בו, דוחף את ראשי לאחור ומצמיד אותו למשענת הכורסה. הוא הניח ברך אחת על המשענת ורכן מעליי, האיום בעיניו ניכר. "זוזי ברגע זה או שאעיף לך סטירות עד שתבכי." הוא נענע את הצוואר שלי בכוח. "אל תבחני אותי."

לא בחנתי אותו. פשוט לא היה לי אכפת. "קדימה קרואו, תראה לי מה זה." לא הייתי מסוגלת להרגיש כלום. גופי היה מאולחש לגמרי מהמכה שספגתי בעקבות הגילוי על ג'ייקוב, והאלחוש הזה לא ייעלם לעולם. הייתי חסרת תקווה, לא היה לי דבר לצפות לו ולא היה לי במי להאמין. בין שהייתי כלואה באחוזה כאסירה שלו או שוב בביתי, הייתי לבד ולא בטחתי באף אחד. הוא יכול היה לפגוע בי כאוות נפשו, בכל מקרה נראה היה לי שלא ארגיש דבר.

הוא שחרר את אצבעותיו מאחיזתן בצווארי והבעתו השתנתה. עמוק בתוכו קרה משהו, הייתה תזוזה. הוא ראה הבזק בעיניי. הוא ראה משהו נשבר בנשמתי. סוף כל סוף ראה את התוצאות של שברון הלב שלי. לקח קצת זמן, אבל נראה שכעת הבין.

הוא שינה את טון הדיבור שלו, ובמקום הטון האלים לפתע שמעתי את קולו המלטף, הקול המועדף עליי. הגבר האכפתי שיודע להביע סימפתיה לא הופיע הרבה, אבל ברגעים שהופיע, הוא היה יפהפה. "בבקשה, תצטרפי אליי לארוחת הערב." הוא הסיר את ידו מצווארי והעביר את אצבעותיו בעדינות על לחיי.

הדאגה שראיתי בעיניו השיבה חיות לעצמותיי. היכולת להרגיע את הכעס שלו ולהוציא ממנו את הצד העדין העניקה לי מידה מסוימת של חשיבות. "בסדר."

*

אכלנו על המרפסת בערב ההוא. השמש שקעה כבר מאחורי הגבעות, אבל צבעי הפסטל של השקיעה עוד נותרו בשמיים. בריזה קלילה נשבה בין עלי הגפן שבכרמים. עצי הזית בצידי השבילים התכהו תחת צללי הלילה הקרב ובא.

נרות לבנים בערו במרכז שולחן האוכל והאירו את פנינו כשאכלנו את ארוחת הערב. לא דיברנו מפני שלרוב לא היה לנו מה לומר במהלך הארוחה. לעיתים תהיתי מדוע ביקש ממני להצטרף אליו מאחר שהיה ברור למדי כי אין לו עניין בחברה.

"איך היה בעבודה?" אני הייתי הראשונה להפיג את הדממה.

"היה בסדר." תשובתו הייתה תמציתית, כמו תמיד.

"מה בדיוק אתה עושה שם?"

ידעתי שהוא מנהל את היקב, אבל לא ידעתי מה תפקיד זה כלל, הלכה למעשה. לפעמים עבד מהבית ולפעמים נעדר מהבית למשך כל היום.

"הרבה עבודת ניירת. הרבה פיקוח."

"אתה לא משלם למישהו שיעשה את זה בשבילך?"

"כן. אבל חשוב להראות נוכחות באופן סדיר. כך כולם עומדים בכללים ושומרים על שקיפות."

זכרתי את הרגע שבו בונז ירה באחד העובדים שלו. הגבר חווה התקף ולא היה מסוגל לזוז, אבל לבונז זה לא שינה דבר. הוא ירה בראשו. בלי לשאול, היה לי ברור שקרואו לא מתייחס כך לעובדיו.

"יש לי מרכזי הפצה בכל רחבי איטליה, אז אני מבקר בהם באופן תדיר. כאשר הם אינם יודעים מתי אני מגיע, הם מתנהגים כמו שצריך. אני יכול להופיע בכל רגע."

"נשמע כאילו אתה לא בוטח בהם."

הוא ערבל את היין בכוסו ורק לאחר מכן לגם ממנו. הוא ליקק את שפתיו והניח את הכוס על השולחן. "אני לא בוטח באף אחד."

הוא אמר לי לעשות את אותו הדבר. הוא צדק. אפילו החבר שלי בגד באמוני – הוא מכר אותי לחיי עבדות כשפחת מין. חייתי עם הגבר הזה, עשיתי איתו אהבה, אמרתי לו שאני אוהבת אותו לפני שיצאתי לעבודה בבקרים, והוא תקע לי סכין בגב.

"וגם לך אין סיבה לבטוח באנשים," הוא אומר.

לעולם לא אחזור על הטעות הזאת. לעולם לא אכניס שוב מישהו לתוך ליבי. המסע הזה חשף בפניי את העובדה הפשוטה שאנשים הם רעים מטבעם. פעם האמנתי בטוּב לב, אבל אין זו אמת. אפילו שתי נשים שפגשתי הבינו שאני שפחה וזה לא הזיז להן בכלל.

קרואו הניח את המזלג אף על פי שלא סיים לאכול. לרוב אכל מנות קטנות וסיים אותן עד סוף זמן ארוחת הערב. הלילה זנח את צלחתו. נראה כי לא היה לו תיאבון. מבטו ננעל על מבטי והוא חקר אותי מבפנים ומבחוץ. לעיתים הצליח לקרוא את מחשבותיי במבט בלבד. "אני מאוכזב ממך."

באופן כלשהו זה היה גרוע יותר מהרגע שבו נכנס בסערה לחדרי ואמר לי להתגבר על זה. האכזבה כאבה יותר. "כן, אני בת אנוש עם רגשות ותחושות כמו כל אחד אחר. אני לא יכולה להיות כמוך, ולהתנהג במכאניות כמו רובוט."

לא יכולתי להתגבר בן לילה על גילוי נורא כזה. ייקח לי זמן מה.

"אני מאוכזב מכך שאיבדת את האש שלך. אני אפילו מאוכזב יותר מכך שאפשרת לחתיכת החרא הזה לכבות אותה. זו לא האישה שאני מכיר. זו לא האישה שפגשתי. את לוחמת – כל כולך."

המשכתי להביט בו ותחושה דומה לשמחה זרמה בעורקיי. הוא נתן לי מחמאה וזה היה דבר נדיר. ידעתי שאפשרתי לג'ייקוב להוריד אותי למטה, אבל פשוט לא הייתי חזקה מספיק להרים את עצמי בחזרה. "לעולם לא תוכל להבין איך אני מרגישה. לעולם לא תבין בגידה מהסוג הזה."

"אני מבין הרבה יותר ממה שנדמה לך." הוא איים עליי בעיניו, מסרב לקבל פחות ממה שרצה.

"אהבתי את הגבר הזה. חייתי עם הגבר הזה. העובדה שמכר אותי לחיי עבדות רק כדי לשלם חובות הימורים..." הנדתי בראשי מפני שלא יכולתי להשלים את המשפט. זה היה מתועב. עצם המחשבה על כך הכאיבה לי. בגלל ג'ייקוב הרגתי שני גברים. בגללו נאנסתי באכזריות על ידי מטורף. קיומי הבלתי נסבל היה באשמתו. לא יכולתי להתגבר על כך תוך שבוע. בוודאי לא אתגבר על כך לעולם.

"אל תחשבי על זה." קולו היה יציב, בלתי שביר. "אל תשברי את הראש לגבי משהו שאינך יכולה לשנות. אל תחיי בעבר כשאת בהווה. מה שקרה לך הוא נורא ואיום, אני מודה בכך. כאשר קראתי על כך בתיקייה שלך הייתי במצב רוח נוראי במשך שבוע, לפחות. אל תתני לזה להגדיר אותך. אל תתני לזה להוריד אותך. תעמדי שוב על רגלייך ותמשיכי לצעוד קדימה. את חזקה מזה."

הוא עדיין לא הבין את העניין. "לא איבדתי את התקווה רק בגלל מה שהוא עשה לי. איבדתי את התקווה מפני שאין לי כל סיבה לשוב הביתה; אין לי למה לשוב. אין לי משפחה שמחפשת אחריי. אין לי חברה הכי טובה שדואגת לי. ג'ייקוב היה הדבר הכי קרוב שהיה לי למשפחה ולא היה אכפת לו אם אחיה או אמות. אין משמעות להיותי כאן או בארצות הברית." בלעתי את הגוש שעמד בגרוני. "אין לי בית."

*

שטפתי את פניי והתארגנתי לשינה. חדרי פעם היה חוף מבטחים עבורי, אבל כעת שנאתי להיות שם, לפחות כאשר ישנתי. הזמן היחיד שבו חשתי שלווה היה כאשר קרואו כרך את זרועותיו סביבי.

הוא היה האביר שלי, הוא שמר עליי, אפילו בשנתי. אבל לא יכולתי לבקש ממנו לישון איתי כל לילה. לא נשארו לי הרבה כפתורים ולא רציתי לנצל את כולם תוך שבוע.

שמעתי נקישה שקטה על דלתי, מפרקי אצבעות גבריים נגד העץ.

"כן." זה עתה הברשתי את שערי לצד. לבשתי את החולצה שקרואו השאיר לי. היא הייתה גדולה עליי בעשר מידות והגיעה עד לברכיי, אבל היא הייתה נוחה. במובן מסוים הרגשתי כאילו הוא עוטף אותי כל הזמן.

הוא נכנס פנימה, לבוש במכנסי הטרנינג האפורים שלו וחזהו חשוף. גופו היה מוצק מעוצב היטב, שריריו בולטים והדוקים.

הוא התבונן באש שבערה באח ואז התיישב לצידי על המיטה. רגליו הארוכות נפרשו כאשר התיישב, וברכיו היו כפופות מעט בגלל גובהו.

כפות רגליי לא נגעו ברצפה.

הוא השעין את זרועותיו על ברכיו. "את רוצה שאשן איתך?"

הסתכלתי על הכפתורים שבצנצנת. בתחתיתה היו מונחים שישה כפתורים, כל אחד מהם ייחודי ומיוחד. עבורי כפתורים אלה היו חשבון חסכון והיה עליי להשתמש בהם בתבונה. אולי אזדקק להם במקרה של סיוט, או נורא מכך. "לא, זה בסדר."

הוא הפנה קלות את ראשו לכיווני ובחן את הבעתי. "הלוואי שהיה משהו שיכולתי לעשות עבורך." קולו דעך בסוף המשפט וחשף בפניי את כאבו, בפעם הראשונה. מעולם לא היה לי ברור אם היה אכפת לו ממני או לא. לפעמים נראה היה לי שכן, כאשר גונן ושמר עליי, אך ביום למחרת היה מתפרץ עליי ומתייחס אליי כאילו הייתי כלב. הוא היה תעלומה עבורי.

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות, קרואו."

"אני פשוט רוצה שתדעי שאני כן מבין בגידה מהסוג הזה. אני מבין כאב מהסוג הזה ואני מבין איך מרגישים כאשר אין לך בית." הוא בהה באצבעותיו המשולבות. הקצוות הקצרים של שערו היו מבולגנים מהעברת ידו בהם שוב ושוב. "את לא לבד. את אף פעם לא לבד."

הקשבתי לכל מה שאמר ונאחזתי בכל מילה. "מה קרה?" מעולם לא סיפר לי משהו אישי לפני כן. ידעתי רק שיש לו אח ושמערכת היחסים ביניהם לא פשוטה.

"אבי נפטר לפני עשר שנים. אימי לפני חמש." הוא שפשף את אצבעותיו אלה באלה וניסה להתרכז במשימה שלפניו. המילים שניסה להוציא מפיו גרמו לו לכאב אדיר. כתפיו היו נוקשות ונשימותיו רדודות. הבחנתי בכך שכאשר חש פגיע, הוא נטה שלא להביע רגש. "ואחותי מתה לפני כמה חודשים." קולו נותר יציב, אבל הוא הידק את לסתותיו כאילו זה הדבר היחיד שבו יכול היה להיאחז כדי לשלוט ברגשותיו. "קשה לי עם זה."

ליבי נשבר למיליון רסיסים כאשר שמעתי אותו מדבר. כשג'ייקוב בגד בי לא הצלחתי לחשוב בהיגיון. הייסורים היו גדולים מדי. לא ציפיתי שיכאב לי כל־כך לשמוע על כאבו של קרואו. רציתי לתקן הכול. רציתי להעלים את ייסוריו. "אני מצטערת."

הוא הרכין את ראשו. "אני מכיר את התחושה הזאת, שאין לך בית. יש לי את קיין, אבל... זה לא אותו דבר."

לא יכולתי להתמודד עם המרחק בינינו עוד רגע נוסף, אז זחלתי אל חיקו והתיישבתי עליו. הוא נשען לאחור כדי לאפשר את תנועתי והניח את פניו בגומחת צווארי. זרועותיו הארוכות עטפו אותי והחזיקו אותי במקומי. קצב נשימתו לא השתנה והוא לא הביע רגש כלל, אבל הוא נאחז בי כאילו לנוכחותי יש משמעות.

נשקתי למצחו והעברתי את אצבעותיי בשערו. ליבי פעם בחוזקה נגד סנטרו, חשתי את אותו הכאב שהוא עצמו חש. הגבר הזה חטף אותי והחזיק בי נגד רצוני, אבל הייתי שבורת לב כשהוא היה שבור לב. אכפת היה לי ממנו הרבה יותר משרציתי להודות בכך. כאשר סבל, סבלתי כפליים. האם זו הייתה הסיבה שהוא התעצבן עליי כאשר קרסתי ביגוני? מפני שגם הוא הרגיש אותו?

הוא הזיז את פניו מצווארי והרים את מבטו אליי, הכאב עדיין בוער בעיניו. לא נראתה דמעה אחת או אפילו לחלוחית, אבל כאבו נראה בצורה עמוקה יותר. עיניו היו השער לנשמתו – שנשברה ולא היה אפשר לאחותה.

החזקתי את פניו בין ידיי והצמדתי נשיקה לשפתיו. הייתה זו הנשיקה הרכה ביותר שהענקתי לו אי פעם. שפתיי נעו באיטיות על שפתיו ודמעות עלו וצפו בעיניי. הן היו חמימות ומלוחות וזלגו במורד לחיי עד שנספגו בעורו.

הוא אחז בי בחוזקה רבה יותר בעודנו ממשיכים להתנשק. היינו מחוברים בצורה עמוקה יותר מכל מגע שאי פעם חלקנו. הרגע הזה היה שונה מכל האחרים. הוא נגע בי כאילו הייתי עלה כותרת עדין של ורד ושפכתי את ליבי לתוך הנשיקה בעודי מנשקת אותו. סיפרתי לו את כל האמת בנשיקה הזאת – שהוא חשוב לי ושאכפת לי ממנו מאוד.

הוא אמר לי את אותו הדבר.

משהו בו נשבר והוא נסוג. שפתיו התרחקו משפתיי ודמעותיי עדיין הכתימו את לחייו. הוא הוריד אותי מחיקו והניח אותי על המיטה. לאחר מכן נעמד על רגליו ופניו נעשו אדישות, כאילו לא קרה בינינו דבר. הוא לא הביט בי, כל התנהגותו הפכה שוב קרה כקרח.

"קרואו?" מחיתי את דמעותיי בגב ידי, נבוכה מכך שבכיתי לעיניו.

הוא בהה ברצפה מפני שלא הצליח להתמודד עם המבט שבעיניי. הוא הניח את ידיו על מותניו וכתפיו שוב נעשו נוקשות. "לילה טוב." הוא הפנה לי את גבו ויצא.

לא ידעתי מה קרה. רגע אחד היינו מחוברים, חלקנו רגע פגיע ורך ועדין וברגע הבא, הוא הלך. הוא כיבה את ליבו ובעט אותי החוצה. הוא הרחיק אותי וצייר קו דמיוני שאותו לא אפשר לי לחצות.

קו אשר לא ייחצה שוב.

1 מאנגלית: עורב.