קטבולי בטירוף

 פרק 1

אני אדם לחוץ.

זה התחיל עוד כשהייתי קטן והיפר אקטיבי. הייתי קופץ מספה לספה ומעמיד פני צב נינג’ה, רץ בכל רחבי הבית מבלי להבין למה... תמיד הרגשתי צורך למהר.

בגיל 6 נשלחתי לביקור אצל פסיכולוג, ולאחר סדרת בדיקות הוא קבע: “הילד לא רגוע, צריך לתת לו ריטלין”.

“תיקח אתה ריטלין!” ירתה עליו אימא בהחלטיות.

“הוא לא יצליח לשבת בכיתה”, ניבא הפסיכולוג.

“אז שיישאר שנה בגן”, אמרה בנחרצות.

בזמן שכל חבריי הפליגו לכיתה א’ הכל כך נחשקת והפכו ל”גדולים”, נאלצתי להישאר שנה נוספת בגן. הגננת נתנה לי את סיכת השריף: “פלג - הילד הבוגר”. הייתי הילד הכי חזק בגן, בגיל 6 זה נחשב למשהו.

זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהייתי החזק ביותר במסגרת כלשהי.

היה משהו בדבריו של הפסיכולוג. תמיד התקשיתי לשבת בכיתה, והייתי הראשון לצאת להפסקה כדי להתאוורר מהכלא הזה שנקרא כיתה. הייתי מביט מעבר לחלון ומפליג בדמיון, מעמיד פנים שאני במקום אחר.

הרבה לא השתנה מאז. בסוף סרט בקולנוע, עם הופעת הקרדיט הראשון של במאי הסרט, אני מיד על הרגליים, מוכן להתפנות בזריזות. אני שונא לעמוד בתור לשירותים ולכן מזדרז כדי שחלילה לא אצטרך לחכות כמה שניות שמרגישות כמו נצח. לא מסוגל לחכות.

שמישהו יאמר לי בבקשה, איפה קונים קורטוב של סבלנות? או קילו.

אני הולך מהר כאילו מישהו רודף אחריי, ממהר ללא סיבה.

חושב מהר מחשש שמישהו יגנוב לי את המילים ויקבל את כל התהילה.

מדבר מהר כי צריך להשחיל כמה שיותר מילים לפני שמישהו אחר ידרוס אותי ויתפרץ לדבריי.

אוכל מהר שמא האוכל יתקרר ויהפוך לפחות טעים. זו חידה בשבילי כיצד אנשים מצליחים לאכול במשך חצי שעה ויותר. אני מקליד בזריזות ושולט בכל קיצורי המקלדת החשובים, שחלילה לא אבזבז זמן יקר, כי זמן זה כסף, וחבל על הזמן. בעבר עוד הייתי מבטיח לעצמי שיום אחד אלמד להקליד לאט, ללכת לאט ולדבר לאט. היום אני לא אופטימי מדי. נראה שזו גזירה משמיים, זה מי שאני, לא אוכל להשתנות.

מאחר שאני אדם לחוץ, אני שונא סמרטפונים. מדוע הם איטיים כל כך?

אומרים שהם הפלא הטכנולוגי של המאה. אבל הקלדה במסך מגע היא איטית ומרגיזה למדי, ואני מרגיש שנשלל ממני כוח העל שלי - הקלדה מהירה. אני מבחין בצעירים ממני שכותבים הודעות במהירות האור, ושֶׁצֶף של קנאה מהול בתחושת זִקנה ממלא אותי.

אני מתגעגע למחשב הישן והטוב עם המקלדת והעכבר. לא ברור איך מכשיר טלפון עם אינטרנט איטי ומסך קטן מדי השתלטו לנו על החיים. אם יישאלו אותי מהם עשרת הפריטים שהייתי לוקח לאי בודד, סמארטפון לא יהיה אחד מהם. אולי אפילו אשאיר את הלפטופ האהוב בבית. הרי מה הטעם באי בודד אם לא באמת מתנתקים?

הייתי פעם באי בודד, זו הייתה חוויה נהדרת. לא היו מים זורמים ולא היה חשמל. פעם ביום הייתה מגיעה סירה שמילאה את מכל המים שניצב מעל המקלחת, ולכל שוהה באי ניתנה האפשרות למקלחת בת שלוש דקות בלבד. אין זמן להסתבן. בשאר הזמן, כל מה שאפשר לעשות באי זה לקרוא ספר או להשתזף, וליהנות מהשקט כמובן, בלי לחץ.

אני הולך ברחוב בדרכי לאימון, זיכרונות מהאי הבודד ממשיכים לצוף במוחי, מתקרב לצומת שאני צריך לחצות ומבחין ברצף רמזורים ירוקים להולכי הרגל. אני מגביר את צעדיי כדי לנצל את ההזדמנות החד פעמית הזאת. אין מצב שאפספס רצף כזה ואצטרך להמתין עוד דקות ארוכות עד הסבב הבא, זה מוגזם. הסיוט הכי גרוע שלי הוא שאפספס את הרצף הנוכחי, אצטרך לחצות מעבר חצייה אחד ואז להמתין בשני. לא ברור איך עובדת שיטת הרמזורים הזאת. מי מקבל קדימות? נראה לי שדופקים אותנו, הולכי הרגל. מתי כבר יוציאו אותנו מהאפלה וישימו טיימר על כל רמזור? זה בטוח יוריד ממני קצת לחץ.

ברגע שהגעתי לשפת המדרכה ועמדתי לחצות, הרמזורים בשני מעברי החצייה החליטו להתחלף לאדום. שיט. עכשיו יהיה עליי לספוג מבטים מתנשאים מצד הנהגים שיושבים להם במזגן. בא לי לומר להם “אתם עומדים בפקקים ואני לא”, אבל זה ממש גרוע וילדותי.

הולכי רגל נוספים מתחילים להתגודד סביבי, תחושת הדוחק שלי עולה ואני מתחיל לנוע במקום בחוסר סבלנות. שונא כשאנשים מתחילים להיצמד אליי, מימין, משמאל, מאחור ואפילו מלפנים. זה פשוט גאונות לעקוף מישהו ואז לעמוד סנטימטר ממנו.

עד לא מזמן הליכה ברחוב נחשבה לפעולה פשוטה לביצוע. הייתה לי האפשרות להביט בכל שלטי החנויות, להכיר את שמות הרחובות ואולי אפילו להתחיל שיחה עם אדם זר. היום בדרכי לסידורים מצאתי את עצמי משוחח בטלפון, שולח הודעה במקביל, בודק בזריזות את יומן הפגישות, ומנווט בעזרת אפליקציה שבוחרת להוביל אותי היישר לתוך עמוד תאורה. בתקופת בית הספר זו הייתה יכולה להיות פדיחת על, אבל היום אף אחד לא מסתכל. כולם אפאתיים לסביבה, שקועים עמוק במסכים.

אני מתגעגע לתקופה שבה מקומו של המחשב היה בבית או בעבודה. אדם שהסתובב עם מחשב כף יד או פאלם כזה עם עט נלווה להקשה על המסך היה נחשב לאחד שחושב את עצמו יותר מדי, משחק אותה איש עסוק. היום כולם כבר נכנעו. מרוב שיעמום בודקים את הניוזפיד בפייסבוק כל חמש דקות, מייחלים שיקרה משהו מעניין שיפיג את השיעמום.

בעבר הייתי חובב טכנולוגיה נלהב, אבל היום אני כבר מרגיש משועבד. כל אפליקציה מרשה לעצמה לשלוח התראות בכל שעות היום.

“האזינו ללהיט החדש של קייטי פרי!” מה להיט? כל השירים שלה נשמעים אותו דבר.

“עדכון חדש לגוגל מפות!” אלא אם כן נוסדה מדינה חדשה, אני אוותר.

“3 אפליקציות רצות ברקע וזוללות לך את הסוללה!”

אוקיי, זה באמת מעצבן. Well Done, טלפון חכם. אולי אעשה לך סיליקון לאות תודה. חשוב לפנק את הטלפון כשהוא באמת מרוויח את זה.

לשמחתי הרבה אני מצליח להשתיק את מרבית ההתראות. אבל איתרע מזלם של אנשים לא הכי טכנולוגיים, כאלה טכנופובים שנאלצים להתמודד עם הסחות דעת כל שעות היממה. הם כבר למדו להתעלם מהטלפון כמו שהם מתעלמים מעולל בוכה.

אנשים כבר לא עונים לטלפון. הם עסוקים בשימוש בו, ושיחה נכנסת מפריעה להם בדיוק באמצע כתיבת הודעה. בטוח שגם את אראלה ממפעל הפיס מישהו כבר שם על הולד. אולי הזוכה הנרגש קיבל זה עתה התייחסות לתגובתו בפייסבוק מגולש אחר בעל זהות בדויה בדיון סוער על עתיד המדינה, וברצונו להכות בברזל בעודו חם ולהגיב מהר, כדי שהחבר החדש שלו לא ינטוש אותו באמצע הוויכוח המרתק, למרות שהוא מבין שמדובר במשתמש פיקטיבי. “ניר דמתי” זה לא שם אמיתי, אוקיי?

לא ברור איך משתמשים מוצאים זמן להגיב לזרים בפייסבוק על שטויות שהם אומרים. או למה הם בוחרים להגיב. אולי כי אנחנו עַם מאוד דעתן, ופייסבוק זה ה-מקום לייצר דיונים בלתי נגמרים.

אף פעם לא אהבתי להיכנס לוויכוחים מיותרים. זה בזבוז של אנרגיה חשובה בעיניי. יש הרואים בזה חולשה, תוקפים אותך ומאשימים אותך שאתה חסר דעה, או לא חזק מספיק כי אתה לא צועק את הדעה שלך ודורס את דברי בן שיחתך. שיגידו מה שהם רוצים, אני מנומס. או לפחות שואף לכך.

אך הלחץ עושה את שלו, וקשה לעמוד בפיתוי של להיכנס לדברים של בן שיחנו, מה שגורם לנו להיראות לא מתורבתים. אבל זה לא נכון, אנחנו פשוט אוהבים תכלס, ישירות. במקום ללכת סחור סחור, אנחנו חותרים ישר לנקודה, מבלי למרוח את הצד השני בהקדמה שרק מכניסה את הצד המקשיב ללחץ עקב בזבוז הזמן היקר שלו. כבר ברור מה הוא היה עושה בזמן הזה - נכנס לפייסבוק ומטריל גולשים ושבים.

הישירות שלנו יוצרת גם בעיות. אנחנו אומרים אחד לשני בדיוק מה אנחנו חושבים. אנחנו גם אלופים בטיפים, לא כאלה שנותנים לנותני שירות, דווקא בזה יש לנו שם רע, אלא בלתת טיפים ועצות מבלי שנתבקשנו.

באיזה נושאים? You name it.

אנחנו אלופים בפוליטיקה כי אנחנו צופים בכל המהדורות החל מהשעה 16:00, ואף מאזינים מדי שעה לחדשות ברדיו, גם אם אין כל חדש.

אנחנו תותחים בביטחון, כי כולנו חיילים בדימוס ותמיד עם יד על הדופק.

ומי יכול עלינו בכלכלה? אנחנו יהודים. יהודים אשפים במספרים.

ולגבי רוחניות? רוחניות זה אנחנו, העם הנבחר שהמציא את המונותאיזם.

ומה עם כושר? עד היום נחשבנו למושא ללעג. קראו לנו חלשים ועצלנים.

לא עוד. המהפכה בעיצומה, ואני גאה להיות חלק ממנה:

ביום ראשון אני מגיע לחדר הכושר בשעות הערב המוקדמות, בעיקר כדי לשריין את האופניים הנמצאים במיקום הטוב ביותר בכיתת הספינינג, רק צריך לשים עליהם מגבת נקייה והם שלך. הנודניקים מההנהלה לא מוכנים לפתוח את הכיתה מוקדם מספיק, אלא רק שעה לפני תחילת השיעור. עד שיתחיל שיעור הספינינג, אני צריך להספיק אימון כוח מסוג A, הכולל את שרירי החזה, הזרועות והבטן.

ביום שני יש לי אימון אחד בלבד, אימון כוח מסוג B, הכולל את שרירי הרגליים, הגב והכתפיים.

ביום שלישי אני רץ בטיילת ונהנה מהבריזה המקררת את הזיעה.

ביום רביעי אני חוזר על אימון A, ולאחרונה הפסקתי לעשות ספינינג גם ביום רביעי. הברכיים קצת כואבות לי. מקווה שיהיה בסדר.

ביום חמישי אני חוזר על אימון B, אך הפעם בעצימות גבוהה יותר. המשקלים שאני מרים בתרגילי רגליים לפעמים מעמיסים עליי מאוד ואני מתקשה בפעולות בסיסיות כמו עמידה, ישיבה, הליכה, ועלייה במדרגות. בגלל זה עליי לעשות אימון עצים רק לקראת הסוף שבוע, אחרת לא אוכל להגיע לעבודה.

בימי שישי התחלתי לעשות יוגה בבוקר. אני מרגיש שהשרירים שלי מתקצרים, וטווח התנועה של המפרקים שלי הולך וקטן, אז אני מנסה לאזן את זה.

בימי שבת אני לא אמור להתאמן, כי חובה לתת לגוף מנוחה. אך לפעמים אני מוסיף ריצה או סתם עושה טיול ארוך מפלורנטין עד פארק הירקון. שרירי הרגליים נחשבים לחזקים, הם יכולים לעמוד בזה.

*

בתור אדם לחוץ, זה סיוט בשבילי להגיע לחדר כושר בשעות העומס, בין שבע לתשע בערב. צריך לקחת מספר בתור לכל מכשיר, כאילו זה קופת חולים או הדואר.

החלום שלי הוא להגיע באמצע היום, בזמן שממש ריק, כך שאוכל לעבור ממכשיר למכשיר בצורה חלקה. רק חבל שבאמצע היום אין מספיק חוגים לעשות אחרי האימון.

אני מתאמן כבר תקופה ארוכה, ועוקב אחר הביצועים שלי בשיטתיות. חייב לראות תוצאות. להרים משקל כבד יותר, לעלות במסת שריר ולרדת באחוזי השומן.

כל האימונים מתועדים בקובץ אקסל, ואחת לשבוע אני מנתח את הנתונים. חשוב לי לוודא שהכושר שלי נמצא במגמת עלייה, ואם לא, אני דורש מעצמי לעשות משהו בנידון. אסור להישאר תקוע במקום. מוכרח להתקדם. חייב לעמוד ביעדים.

היום הצלחתי לדחוק רק 85 קילו בלחיצת חזה, למרות שבאימון הקודם הצלחתי 90. אולי אני קצת עייף, או לא במיטבי, ניחמתי את עצמי, אז השקעתי יותר בתרגילי הידיים והבטן כדי לפצות. אין תירוצים.

המצאתי לעצמי שיטת אימון קטלנית ביותר. אני קורא לה “יד קדמית יד אחורית”, ובה אני עובר בין תרגילי יד קדמית ויד אחורית ללא הפסקה. והתוצאה? קטלנית. חלקי הזרוע הקדמיים וגם האחוריים מתנפחים לאין שיעור, ולפתע נראה שאני כבר לא כזה רזה, אלא שרירי וחטוב.

כעבור חמישים דקות סיימתי לנפח את החזה והידיים כמו שאר התרנגולים סביבי, ושמעתי את הפעמון מצלצל. בעוד שניות מספר תתחיל סדנת בטן בת רבע שעה. יש מדריך פופולרי במיוחד שמעביר את הסדנאות האלה. הטינאייג’רים קוראים לו הנס, פשוט כי הם לא יודעים איך קוראים לו ויש לו לוק ממש סקנדינבי. מוזר לראות גבר מעל גיל 40 שמצליח לשמור על הבלורית שלו בלונדינית. כנראה בזכות זה שהוא מתאמן.

באחד האימונים הנס סיפר לי שהוא השיל ממשקל גופו לא פחות מ-37 קילו. נדהמתי לשמע הדברים וכמעט לא האמנתי. הנס ניצל את ההזדמנות שייחל לה, הוציא את הטלפון והראה לי תמונה שלו מלפני 6 שנים, כשהיה בחור גדול בעל שני צווארים.

כשהגעתי למתחם המזרנים שבו מתקיימת הסדנה אמרתי שלום להנס. הוא לבש ארשת פנים חמורה ורצינית, כמו תמיד כשהוא מעביר סדנת בטן. הוא היה מפקד קרבי בצבא, ומשם שאב את כישורי הפיקוד שלו שמלווים אותו עד היום.

הוא נעמד מתוח והביט סביב לוודא שכולם מוכנים.

“אוקיי, כולם להיות בשקט”, הכריז גנרל הנס וכולם מילאו אחר הפקודה.

“ידיים מאחורי הראש, רגליים כפופות, להכניס בטן, לכווץ ישבן, ולא לשכוח לנשום!” ירה הנס לעברנו במהירות האור. איך אפשר לשכוח לנשום? עדיף שלא לשאול.

במהלך הסט הראשון הוא עוקב אחר המתאמנים ומוודא שאף אחד לא מחפף. לפעמים הטינאייג’רים צוחקים ביניהם רק כדי למשוך תשומת לב מהנס, אז הוא מתקרב וצועק, “משהו מצחיק אתכם? אולי קל לכם מדי!”

מרבית המשתתפים בסדנה לא באמת צריכים ליווי או הדרכה צמודה בזמן כפיפות בטן. זה פשוט כיף לראות אותו משליט סדר בדור הצעיר והפרוע הזה. אך לא כולם היו שותפים להנאה ממשטר האימים של הנס.

אישה מתולתלת בשנות הארבעים לחייה, משתתפת חדשה בסדנה, ערקה מהסדנה כעבור שתי דקות בלבד. לא בגלל הקושי הבלתי נסבל של התרגילים, היא פשוט לקחה את האווירה הקשוחה ברצינות יתרה, ולא הבינה שמשמעת זה טוב, במיוחד כשעושים תרגילי בטן.

משתתפי הסדנה היו מרוצים עד מאוד מהדיקטטורה ובחרו להגיע מרצונם החופשי. למעשה, הנס היה המדריך הפופולרי ביותר בקרב המדריכים. לאף אחד לא הייתה הקשיחות או הכריזמה שלו.

היום הצטרף לסדנה משתתף חדש, בחור חרדי חייכן, נמוך ובעל עודף משקל ניכר. הוא הגיע בחולצה ובמכנסיים קצרים של נייקי, שניהם אפורים ותואמים, והיו קטנים עליו בשתי מידות לפחות, מה שגרם לחולצה שלו להתגלגל כלפיי מעלה כל הזמן. תיארתי לעצמי שקוראים לו יוסף, או יוסל’ה.

יכולתי להסיק שבזמן קניית חליפת הספורט היא תאמה למידותיו, אך עקב אי התמדה בהגעה לחדר כושר, הוא עלה במשקל בצורה חדה וכעת מנסה לכפר על חטאיו. אבל החטא החמור מכול לא היה זלילה חסרת מעצורים, אלא איחור לסדנת הבטן של הנס, שבדיוק כמו מפקד בצבא, לקח איחורים ללב.

כל שיוסל’ה שלנו חפץ בו הוא לעבוד על הבטן, אבל על הבטן אי אפשר לעבוד. הרי כבר כולם יודעים שכדי להוריד את הבטן, יש להוריד אחוזי שומן, כלומר “לסתום ת’פה, ולהזיז ת’תחת”, כמו שהנס היה מצווה עלינו בזמן שהייתה פטפטת בסדנה. כפיפות בטן מחזקות את השרירים, אך אינן מסירות שומנים.

כעבור סט אחד בלבד יוסל’ה צנח על הגב, התנשף בכבדות ושפך מנוע. אחד הטינאייג’רים הצביע על יוסל’ה והלשין להנס על כך שאינו משתף פעולה. כל תשומת ליבו של הנס הופנתה ליוסל’ה, ובסדנה הייתה דממה. הנס ניגש אליו, החזיק את רגליו וצעק עליו: “No Pain, No Gain”. יוסל’ה שלנו פער את עיניו בהפתעה גמורה, והרגיש פרץ של אנרגיה שסייע לו להמשיך ולסיים את הסדנה בקושי רב.

את הדקה האחרונה הקדיש הנס למתיחות שרירי הבטן והגב. לסיום, משתתפי הסדנה הודו להנס על ההתעללות בהסכמה במחיאות כפיים סוערות ובטפיחות על השכם. ככה עושים בטן.

מייד עם סיום הסדנה, מיהרתי להחזיר את המזרן למקום ולרוץ לשירותים. כבר עברה שעה ולא ביקרתי בשירותים, ועליי להתרוקן לפני הספינינג. בסיום ההתרוקנות, אפתח את הלוקר, אחליף לחולצה מנדפת זיעה בניחוח מרכך כביסה, אך את המכנסיים אשאיר. עדיין לא מרגיש בשל לטייץ רוכבים. איך אפשר לנשום עם הדבר הזה?

לא אנעל את הלוקר לפני שאלגום בהנאה שייק חלבון בטעם וניל עוגיות, בחברת שתי בננות שימנעו ממני להיות קטבולי בטירוף. ענדתי את שעון הדופק שבעזרתו אוודא דופק מטרה לשריפת שומנים בלבד, וחלילה לא לשריפת פחמימות וחלבונים.

בכניסה לכיתת הספינינג כבר החלה תצוגת האופנה: גברים בגיל העמידה בטייץ זרחני, נשים צעירות לבושות בטופ שלא משאיר הרבה מקום לדמיון, ומיעוט שפוי כמוני שלא מוכן להיכנע לכל רחש של אופנה.

מיקי המדריך כבר מרכיב את המדונה על פניו, מחבר את הלפטופ ועושה סאונד צ’ק. הוא קורץ לנו ומבטיח, “הפעם הכנתי סט שהולך להרוג אתכם”.

מיקי הוא היחיד שאני מסכים להיכנס לשיעורים שלו, כי הוא יודע את השילוב המדויק בין כל הז’אנרים במוזיקה. מדריכים אחרים נתקעים על מזרחית ממוקססת או על מוזיקה אלקטרונית מדי. אבל מיקי מעשיר את האוזניים שלנו במוזיקה העדכנית ביותר, עם מעברים חלקים ביותר. השיעור שלו מלא עד אפס מקום. לכן צריך להגיע שעה מוקדם יותר כדי לשריין את האופניים במיקום הכי טוב: לא ישירות מתחת למזגן כדי שלא ייתפס לי הצוואר, לא קרוב מדי לרמקול העצום וגם לא מאחורי תחת של רוכב אחר. שורה ראשונה, בצד. הכוכבות דורשות להיות באמצע, כדי שיוכלו להביט למדריך בעיניים בזמן שהן מדוושות.

עשיתי את דרכי אל האופניים ששריינתי מבעוד מועד. אך להפתעתי, הבריון המקומי, חובב ניפוח שרירים העונה לשם מוני, החובש כובעים גם במקומות סגורים, הלובש גופייה של מפתחי גוף שחושפת את פטמותיו ועליה הכיתוב “אני כבר אנוח בקבר”, החליט להעיף את המגבת שהנחתי על הרצפה, ולתפוס את המקום שטרחתי לשריין שעה קודם לכן!

מילא אם היה מגיע בקביעות לשיעורי ספינינג, אבל זו סתם גחמה עקב שיעמום מהאימון עטור הגניחות הפורנוגרפיות שלו, שבגינו הוא מרגיש צורך לגוון, ואולי על הדרך להכיר איזו מישהי חמודה במכנסונים קצרים. עשר דקות הוא לא ישרוד. זה שיעור למתקדמים!

כשהבחנתי במגבת על הרצפה נתקפתי זעם, יכולתי לראות שמוני קרא את פניי והבין שזו המגבת שלי, אך בחר להסתכל הצידה ולשחק פני תמים. לקחתי נשימה מבלי להראות שאני לוקח נשימה, אזרתי אומץ, וניגשתי אל שק הסטרואידים הזה.

“המגבת שלי הייתה כאן”, הצבעתי אל האופניים.

“אהה?” הייתה זו ההברה היחידה שמוני הצליח להפיק מפיו.

“המגבת שלי הייתה כאן, ואתה זרקת אותה על הרצפה”, המשכתי. ברקע, אחת הקבועות תמכה בי ואמרה שזה חוסר כבוד לרכוש של אנשים.

“לא זרקתי”, הגן על עצמו מוני.

“אז איך היא הגיעה לרצפה?” התעקשתי.

“לא יודע”, היתמם והשליך מבטו הצידה, מנסה לשמור על ארשת פנים אדישה ככל הניתן.

“אתה זרקת אותה”, לא ויתרתי.

“אומר לך לא זרקתי!” התחנן מוני ופרש את זרועותיו המקועקעות לצדדים.

הוויכוח נמשך זמן רב, ומיקי המדריך ניסה למצוא פשרה אך ללא הועיל. השיעור לא התחיל בזמן כי נוצרה המולה גדולה בין תומכי מוני שטענו שהוא זכאי, לבין החברים הקבועים בספינינג שאמרו שזו שערורייה שעדיין אין אפליקציה שבעזרתה אפשר לשריין מראש מקומות, כאילו מדובר בכרטיסים למופע או לסרט קולנוע. מנהל חדר הכושר הגיע, הרגיע את הרוחות, ובחר להשאיר את מוני במקומו. לי הוא מצא את המושב במיקום הגרוע ביותר, בפינה השמאלית החשוכה, מאחורי הדלת, מתחת למזגן.

עברה בי מחשבה להתרגז, לצאת בסערה אל פקידת הקבלה ולבטל את המנוי. אבל זו התנהגות ילדותית, וחמור מכך, אפסיד אימון חשוב. אני לא רוצה שמוני המניאק הזה יחשוב שהוא ניצח. תיעלתי את הכעס שלי אל דוושות האופניים. בקרוב ארכוש נעלי רכיבה, הבטחתי לעצמי.

כצפוי, כעבור שבע דקות בלבד עזב מוני את הכיתה בטווסיות מופגנת ואופיינית עקב חוסר עניין. בחורה צעירה בטייץ אפור ניצלה את ההזדמנות ושדרגה את מקומה למיקום הכי טוב בכיתה, והתיישבה על האופניים שהיו אמורים להיות שלי. כבר הייתי מותש מכדי להתעצבן על שלא קפצתי על ההזדמנות בזמן. נכנסתי לאקסטזה. האורות הצבעוניים, המוזיקה החזקה ושאר המדוושים יצרו אווירה של מלחמה - המלחמה בשומנים. צעירים ומבוגרים כאחד מדוושים כאילו אין מחר, ואף אחד לא עוצר. מיקי דורש להגביר את העומס, ואנחנו נעתרים, למרות שהרגליים שלנו עומדות להתפוצץ כל רגע. זה כל הכיף, הכאב בשרירים שהופך אותם לפלדה.

בסיום השיעור הייתי ספוג זיעה ועם צוואר תפוס הודות למזגן המקולל שתחתיו דיוושתי בשעה האחרונה. נאלצתי לחכות שכולם יפנו את הכיתה, הם נעו בזחילה כה איטית. אם הייתי תופס את מקומי המושלם, הייתי יכול לצאת מהשיעור ראשון ולא לחכות שכל החבר’ה יסיימו להעביר חוות דעת על השיעור בדרכם החוצה.

“הרגת אותנו מיקי, הרגת”.

“וואלה אחי, מיקס קטלני”.

“תגיד, אתה עושה גם חתונות?”

לא יכול לשמוע את השטויות האלה. זוזו כבר! התחננתי בלב. יש כאן אדם לחוץ שלא יכול להשתרך אחרי חלזונות.

מיקי לחץ ידיים לבוחריו, מעריציו, ובירך אותם לשלום מחוץ לדלת כיתת הספינינג. לאחר שכולם יצאו תשומת ליבו הופנתה לאחד ההליכונים, עליו רצה במרץ רב מתאמנת שזה עתה סיימה את השיעור. מיקי ניגש לכיוון ההליכון וראה שם את נעמה, דוגמנית בשאיפה, שאם תשאלו אותי היא לא צריכה לרדת אפילו גרם, רצה בקצב של לא פחות מ-12.5 קמ”ש.

“כפרה על נעמה, את מעליבה אותי,” התחנן מיקי, “אנשים יחשבו שהשיעור שלי לא מזיז לכם”.

“מיקי, חיים שלי, השיעור עשר”, הסבירה נעמה המתנשפת, “אבל מחר יש לי צילומים ואני צריכה להיות דקיקה”.

לא מבין את המשוגעים האלה. עושים אימון אחרי אימון, וחמור מכך, ריצה אחרי ספינינג. ים של עומס על הרגליים. היא בטח לא הקפידה לשתות שייק חלבון או לאכול פרי לחידוש מאגרי האנרגיה.

בסיום האימון ניגשתי למלתחות הגברים, או איך שאני קורא להן, “המערב הפרוע”. שם הגברים מרגישים בבית, ומתהלכים עירומים לגמרי מהשירותים למקלחת, ובכל רחבי המלתחות. בהתחלה חשבתי שאלו בעיקר מבוגרים, אבל גם הצעירים למדו את השיטה.

אלה שכן טורחים לעטות על עצמם מגבת בדרך למקלחת, לא תמיד מכינים מראש מגבת בגודל המתאים, כך שדי נפוץ להבחין בגבר אוחז בידו האחת שמפו ובידו השנייה מנסה בכוח לסגור מגבת מיניאטורית על מותניו, בזמן שהיא מספיקה לכסות רק את החלציים, ולא את הישבן. חשופי הישבן תמיד ילכו יחפים למקלחת, שם תחכה להם מנה הגונה של פטרת ציפורניים ושאר זיהומים.

מול המראות ניצבים להם טינאייג’רים בתת משקל, משווים למי יש את הקוביות הכי שוות, ולמי שרירי הידיים גדולים יותר. בזמן שאני מוריד חולצה הם מפרגנים ושואלים כיצד השגתי את הגופה הזאת. כיף לדעת שיש לך מעריצים, למרות שמה שאתה באמת צריך זה מעריצות. מתי כבר יהיו מלתחות יוניסקס? כך אוכל למצוא בת זוג מתאימה, שתראה את המעריצים הטינאייג’רים סוגדים לי, ותזרוק לי מבט עם עיניים גדולות שאומר “אתה לוהט”.

תוך כדי תהלוכת הגופות, שכני ללוקר פותח קופסת טונה ומרוקן את תוכנה אל שתי פרוסות לחם. את הטונה הוא מתבל בעזרת שקיות קטשופ שגנב ממקדונלדס בניסיון נואש להפוך את הצרה הזאת למשהו אכיל. הוא שם לב למבט התוהה שלי ומבטיח: “טונה זה ישר לשריר”. לא רציתי לאכזב אותו ולספר לו שלמזון לוקח עשרים וארבע שעות להתעכל, אז פשוט הגבתי: “אני לא מסוגל להכניס את זה לפה”. מיקי, מדריך הספינינג, בדיוק הגיח מאחור והצהיר שאם אני רוצה לראות תוצאות, עליי לאכול טונה. גם אם זה דוחה, אין ברירה, השרירים שלנו חייבים את זה. הוא הוסיף שגם הוא בעבר שנא טונה עד מוות, אבל מאז שהחל לצרוך טונה בקביעות התוצאות לא איחרו לבוא. הלחץ החברתי עשה את שלו, והחלטתי שעוד השבוע ארכוש קופסת טונה בשמן ובטח לא במים, כפי שקבעה המליאה במלתחות הגברים.