0
0 הצבעות
2

להתראות עכו

עלא חליחל

 37.00

תקציר

עכו. אביב 1799.

לאחר מסעו המוצלח למצרים ולאחר כיבוש אל־עריש, יפו וחיפה, הטיל הגנרל נפולאון בונפרטה מצור על העיר עכו. בראש מגיני העיר עמד המושל העות’מאני אחמד פאשה אל־ג’זאר, מנהיג חזק ורב־ניסיון, שנעזר בכוח ימי בריטי בפיקוד האדמירל סמית’ ובעצותיו של קצין הנדסה צרפתי מלוכני בשם דה פֵליפּוֹ.

ברומן שרקח עלא חליחל סביב דרמה היסטורית זו אין הוא מסתפק בתיאור מהלכי הלחימה. הוא מציג תמונה מפורטת ועזת מבע של ההתנהלות בחצרו של שליט העיר, ועושה זאת בלי לחסוך מאיתנו את גילויי אכזריותו וחשדנותו המטורפת. אל־ג’זאר של חליחל מתמודד עם נפולאון לא רק כמצביא, כאויב וכנציג של השקפת עולם זרה אלא גם כאדם, ואף כמאהב, לאחר שמכתבי אהבה של יריבו נופלים לידיו ומביאים אותו להרהר בחייו שלו. וכך משרטט חליחל את חיי העיר הנצורה ונכנס אל חדרי חדריה: אל לבטיו של היועץ היהודי חיים פרחי, אל אימיה של מגפת הדבר, אל אויבי השליט שנידונו למוות נורא על הח’אזוק, אל גורלה של ספינת הזונות ששלחה הרפובליקה לשעשע את חייליה.

הספר הזה מבקש לקחת אתכם על כנפיו אל עכו, אל נקודה על פני כדור הארץ בשלהי המאה ה־18, אבל לא רק אל מה שקרה ואל מה שידוע, אלא גם אל מעבר לאופק, אל מעבר למה שנכתב, אל המרחב המבטיח שבין האמת שבספרים ובין זו שבלב.

קוראים כותבים (2)

  1. yaelhar

    להתראות, עכו

    בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 האיזור הזה היה פרובינציה נחשלת למדי של האימפריה העותומנית. בין ערי החוף נחשבה עכו כמו יפו ויותר מחיפה: היא נשלטה אז בידי מושל מוסלמי ממוצא בוסני, שהמיר את דתו לדת המוסלמית השלטת והפך מצביא מהולל בצבא העותומני, מה שנתן לו את המושלות על צפון הארץ (מסתבר שלא אנחנו המצאנו את הפטנט של הערצת המצביאים והערכה שאם ניצחת בשדה הקרב מן הסתם תהיה שליט טוב…) הוא כונה אל-ג’זאר – הקצב – וזכה בכינוי ביושר. מסתבר שהוא היה טיפוס חסר הומור, חשדן, אכזר ובלתי צפוי. הוא ערף את ראשי מקורביו עם או בלי סיבה ואם חס עליהם במקרה – ניקר להם עין, אף או אוזן. ככה, כאמצעי חינוכי (יעיל, יש לומר. הוא עורר פחד משתק בנתיניו).

    הספר כתוב כמו סיפור הרפתקאות. חליחאל מצטיין בתיאורים פלסטיים ולא צמחוניים של עינויים, התעללות, אונס ורציחות. מתאר את היחס אותו ציפה השליט לקבל – יראת כבוד עם המון חנופה ופחד – שאם לא קיבל את המנה היומית מזה, רצח עוד כמה מנתיניו בפומבי והציג את הגוויות ערופות הראש למען יראו וייראו. הוא תיאר גם את מעריצי השליט הרצחני (כמו ברוב המקרים, העם העני, שישלם את המחיר הגבוה ביותר) הוא מתאר את העיר הנחשלת על סימטאותיה הצרות, הביוב הזורם ברחובות, גוויות המושארות ברחוב או מוצגות על החומה, מגפות כולל דבר ועוני רב. אל ג’זאר חשב מלחמה אבל לא השכיל להבין שלום ושגשוג. חליחאל מתאר את פיסת ההיסטוריה הזו באופן חי וציורי, מרתך את הדמיון לעובדות ההיסטוריות הידועות והתוצאה – מפוארת ומרתקת.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=110217

  2. איריס

    להתראות עכו

    חמישים וארבעה ימים צרו גדודי צבא בפיקודו של נפוליאון על עכו, חמישים וארבעה ימים והעיר לא נפלה. עד היום מעוטרת חומתה של העיר בתותחים, זכר לתבוסתו של נפוליאון. זכר לנצחונה של העיר. העיר שעצרה את מסעו של קיסר צרפת לכיבוש הממלכה העות’מאנית, או חלקים ממנה.

    על חמישים וארבעה הימים האלה כתב עלא חליחל בספרו זה; על כל שהתרחש בעיר, על המצור, על הפחדים, על האנשים, על המנהיג – אחמד פאשה, המכונה: אל-ג’זאר, הקצב, על שום אכזריותו ונטיתו להטיל מומים באויביו האמיתיים והמדומים. ועל יועצו היהודי – חיים פרחי, שפעם, כדי ללמד אותו לקח, או משום שנדמה היה שפגע בכבודו, או כדי שידע מה מקומו, נקר אחת מעיניו, וקטם את קצה אפו, וקצץ אחת מאוזניו. ופרחי נשאר אחר כך יועצו הקרוב ואיש סודו, והממונה על הכספים. ועל אנטואן דה פיליפו, קצין תותחנים צרפתי, בן אצולה מלוכני, ידיד נעורים של נפוליאון, שברח מצרפת משום שהתנגד לנפוליאון, בן דלת העם שמינה עצמו לקיסר, והצטרף לאנגלים, אויביה של צרפת ושל נפוליאון, ומוּנה לסייע לאל ג’זאר בהגנה על העיר מפני המתקפה המתוכננת של נפוליאון.

    דרך סיפור המצור על העיר מתוודע/ת הקורא/ת להלך הרוחות בתוכה, לפחד מפני השליט, יחד עם האהבה הגדולה אליו, אהבה המוּנעת הן מאותו הפחד, הפחד מן האכזריות, הפחד מן השרירות, שרירות שבאה לידי ביטוי, למשל, בכינוס כל מפקדי הצבא הבכירים ביותר, והוקעה אקראית של כמה מהם כבוגדים שיוּצאוּ להורג; מן ההחלטות הפזיזות, מן השגעון המיוחס לו לעתים, והן מתוך הידיעה שהוא בונה העיר אחרי דאהר אל-עומר, והידיעה כי הוא המגן היחיד בפני הלא נודע שבחילופי השלטון לוּ יעלה בידו של נפוליאון לכבוש את העיר.

    לעזרתו של אל-ג’זאר בהגנה על עכו נחלצו גם האנגלים, שהגנו על העיר מן הים.

    ועוד מוזכרים בספר עושי דברו של אל-ג’זאר, ולפירוט יתר זוכים הממונים על העינויים למיניהם וההוצאות להורג, אף הן בשלל דרכים יצירתיות. והמתורגמן הקרוב עד מאד אל השליט, הנוצרים החיים בעיר, ומתחזקים את בית החולים, או שמא בית הגוססים מן הדֶבֶר.

    כברומנים היסטוריים אחרים, רקח עלא חליחל סיפור סביב העובדות והאנשים שאכן היו, וסביב ארועים היסטוריים מוכרים, והוסיף להם את האווירה, המחשבות, החלומות. והוא עשה זאת בכתיבה סוחפת ומרתקת.

    אבל, ויש אבל. במהלך הקריאה, לאחר כשליש מתוכו, שקלתי להפסיק את הקריאה בספר. לא משום שלא היה מעניין, ולא משום שלא היה מרתק, אלא משום שחליחל פירט פירוט יתר, לטעמי, את העינויים למיניהם, פירוט גרפי, על גבול הפורנוגרפיה של האלימות. כל כך מפורטים היו העינויים, ומעשי האונס והאכזריות לשמה, שהשפעתם עלי היתה כמעט פיזית, ואי אפשר היה להתחמק מהם, משום שהיו שזורים בסיפור כחלק בלתי נפרד. ואפילו הצדקה לאותם עינויים, הדרך ללמד לקח, הדרך לשמור על הסדר:

    “..הח’אזוק במצוות המנהיג אינו אלא חסד שעושה אללה ריבון העולמים עם ברואיו. כל מטרתו של המעשה להיטיב את דרכם של הבריות וללמדם לקח של יישכח במהרה לבל יסטו מדרך הישר ולא ילכו בעצת רשעים, וכל זאת כדי שהעולם לא יהפוך חס וחלילה לדיר חזירים אחד גדול. …” (עמ’ 83)

    https://irisganor.com/3732/