יום השנה האחרון

3

אחרי חופשת הפסחא, פתאום, משום מקום, מתקשר לסופי האניוול לעבודה החבר שלה לשעבר תומס גורדון, ומציע להיפגש לכוסית. הוא אומר שהוא צריך לדבר איתה על משהו "רציני למדי".

"לא משהו רציני מדי, אני מקווה?" סופי שומעת את עצמה, קלילה ועליזה. לבה פועם במהירות, כמו בבהלה גדולה, ולמעשה אכן קפצה כששמעה את הקול המוכר שהפך לזר. זאת הפעם הראשונה שהם מדברים מאז הפרידה המסובכת לפני שלוש שנים.

"אף אחד לא מת, אני מקווה?" היא שואלת, כל כולה בריאות נפשית ולבביות.

איזה דבר מטומטם להגיד. היא אף פעם לא מדברת ככה. זה בטח מלחץ.

אחרי שתיקה אומר תומס, "האמת שכן, מישהו מת."

סופי מטיחה את כף ידה בצד ראשה. היא מעבירה רגע בכחכוח מהוסס ואז, בדיוק בזמן, היא נזכרת במשפט הנימוסים שנהוג להגיד לאבלים. "תומס," היא אומרת ברוך ובעצב. "אני כל כך מצטערת."

"כן, תודה," עונה תומס בחיפזון. "אז אפשר להיפגש לכוסית?"

"כן, בוודאי שאפשר. אבל, אה, מי מת?"

"אני מעדיף שנדבר על זה הערב."

פתאום נדמה שהם מעולם לא נפרדו. למה הוא לא יכול פשוט להגיד דברים? פיה מתחיל להיפער בצווחת התסכול האילמת, שהיתה אופיינית לשיחות טלפון כה רבות שלה עם תומס. "אבל אז אני אהיה מודאגת כל אחר הצהריים. מי? מי מת?"

הוא נאנח בכבדות ואומר, בנימה של הוכחת עיקרון, "דודה שלי, קוני."

"הו." סופי מנסה להסוות את ההקלה. "מצטערת." היא זוכרת היטב את דודתו קוני, אבל הגברת הזקנה היתה בטח בת תשעים לפחות וזה לא שהיה לה סיכוי לפגוש אותה שוב, הרי תומס והיא כבר לא ביחד. אין סיכוי שאחרי שלוש שנים של דממה קפואה ונבגדת הוא יזמין אותה לכוסית רק כדי לספר לה שדודתו קוני מתה, נכון?

"אני מניחה שזה יהיה בעיתונים," היא אמרה. "היא היתה די מפורסמת, נכון?"

"כן, כנראה. תקשיבי, נתראה הערב. יהיה נחמד להתעדכן. אז בריג'נט בשש. יש לך איך להגיע?"

הריג'נט נמצא במרחק חמש דקות הליכה מהמשרד שלה. "כן, ברור. נתראה."

היא מניחה את הטלפון, כותבת באיטיות על פתק דביק " תומס 18:00" ומדביקה אותו על המחשב, כאילו יש סיכוי שזה יפרח מזיכרונה. היא שכחה את ההרגל שלו להיות מודאג מהאופן שבו נשים — יצורים שבריריים וחסרי אונים שכמותן — יתמודדו עם שינוע עצמן ממקום למקום.

זה לא הוגן. היא טופחת טפיחה דמיונית על גב כף ידה, על כך שהעמידה פנים שתומס סקסיסט, כשלמעשה הוא איש טוב לב שתמיד מודאג מסידורי ההגעה של גברים ונשים כאחד. הוא מעין אבא דאגני כזה של העולם כולו.

רק שהיום הוא באמת אבא. דומה שלבו החלים מכך שהיא "גרסה אותו במגרסת הניירות" (המילים שלו, כפי שהופיעו באימייל שתוי ומעורר חמלה, שופע דימויים), שכן היום הוא נשוי לבחורה בשם דבּוֹרה ויש להם תינוקת חדשה בשם מילי, או לילי או סוזי, או משהו לא פחות חמוד.

היא רק מעמידה פנים שהיא לא יודעת את שם התינוקת. היא יודעת טוב מאוד שזה לילי.

סופי מחזירה את מבטה למסך המחשב. כשתומס התקשר היא היתה באמצע כתיבת הודעה לוועדת מוֹרָל. עד כה היתה לה רק כותרת.

היא תמיד פותחת בעליזות שכזו את ההודעות שלה לוועדת מורל. היא סולדת מוועדת מורל כי זה רעיון מגוחך (שנקבע לפני הגעתה) ובגלל שחבריה תמיד צוהלים ללא לאות ומייללים בצדקנות על צורך ב"יותר כיף במקום העבודה". אבל מנהלת משאבי האנוש לא מוכנה לפרק את ועדת מורל. בלי ועדת מורל, המורל עלול לצנוח!

היא מקלידה:

חברי הוועדה! הגיע הזמן לקצת מחשבה!

אחר כך היא מקלידה: תשיגו לעצמכם חיים, לוזרים.

איש מכירות חולף ליד משרדה, נוקש על הזגוגית וקורא, "יו, סופ!" "יו, מאט!" היא קוראת חזרה ומניפה אגרוף מגניב באוויר.

היא זיוף אחד גדול.

היא מקישה בזריזות על מקש המחיקה וחושבת באימה מענגת על תגובתם אילו היתה לוחצת בטעות על "שלח". איזה עלבון, איזה פרצופים פגועים!

מה תומס רוצה, אחרי כל כך הרבה זמן?

היא שמה לב פתאום שבאפה עולה ריח שחום־סוכרי. ריח טוסט קינמון, פריחת פלומריה ונוזל להברקת רהיטים — הריחות בבית דודתו קוני.

סופי יצאה עם תומס כמעט שנה, ואז החליטה להיפרד ממנו. ההחלטה הגיעה אחרי שבועות תמימים של בחינה עצמית מיוסרת. כן, היא אוהבת אותו, אבל האם היא אוהבת אותו מהסיבות הנכונות?

היא ידעה, למשל, שנכון לאהוב גבר בגלל טוב לבו, אבל לא נכון לאהוב אותו בגלל חשבון הבנק שלו. זה בסדר לאהוב אותו בגלל עיניו הכחולות המהממות, אבל רדוד לאהוב אותו בגלל זרועותיו השריריות השזופות. (אלא אם כן, כמובן, הן שריריות באופן ייחודי רק לו, אם נוצרו למשל מעיסוקו כגוזז צאן או כלוליין, או מכיוון שהוא בכיסא גלגלים).

אבל האם נכון או לא נכון לאהוב גבר בגלל טארט המרציפן שלו? תומס מבשל כמו מלאך וסופי היא אישה שאוהבת לאכול. התבוננות בו קוצץ שום היתה יכולה להמס את רגליה מתשוקה, ואכילת פרוסה מטארט המרציפן שלו השתוותה לשרשרת אורגזמות. הריזוטו פירות ים שלו העלה דמעות אושר בעיניה. אבל האם אין זה בסיס גרגרני ורדוד לאהבה? בייחוד כשלפעמים את משתוקקת בסתר שהוא רק יביא לך את הטארט מרציפן, בלי להפליג בסיפור ארוך ומדאיג על רישיון המכונית שלו.

והאם זה לא בסדר לאהוב מישהו בגלל שהוא הנכד של התינוקת מונרו, ולך יש מאז ומעולם אובססיה קלה לתעלומת התינוקת מונרו? האם זה כמו לאהוב מישהו בגלל שהוא בן למשפחת המלוכה, כשלמעשה היית אמורה להתאהב בו כשהוא מחופש לכפרי פשוט ורק אז, כשמתברר לך שהוא נסיך, להתמוגג מהגילוי המפתיע?

סופי הרגישה שהיא לא אוהבת את תומס כפי שראוי לו שיאהבו אותו. הוא היה ראוי לאישה שתעריץ את הבעת הפנים המתוחה, המכורכמת שלו, בכל פעם שנכנס לחניה קשה ברוורס. הוא היה ראוי לבחורה שתחשוב שזה חמוד שהוא קורא בדקדקנות כל שורה ושורה בכרטיס "בטיחות הנוסעים" בכל פעם שהוא טס, ולוקח בשיא הרצינות את תפקידו כשהוא יושב במושב יציאת החירום, עד כדי כך שפעם תיחקר דייל משועשע במשך עשר דקות תמימות בשאלה מה בדיוק יצטרך לעשות ביציאת החירום במקרה הבלתי סביר של תקלה בטיסה.

יותר מכול, תומס ראוי להיות נאהב כפי שאהב את סופי. פעם היא מצאה במחשב שלו מסמך בשם "סופי", פתחה אותו כמובן, וגילתה שם רשימת תזכורות כיצד להיות בן זוג טוב. כאילו סופי היתה חידה שהוא יצליח לפתור אם ידבק בכללים. היה כתוב שם למשל: "אם ס' מציעה פעילות מחוץ לבית, אל תדבר על סיכוי לגשם. פסימיסטי". "אל תגיד 'מה שבא לך כשס' שואלת מה נעשה בסוף השבוע. מעצבן".

הקריאה גרמה לה לבכות.

תומס היה נאה, אינטליגנטי, מתוק מאוד ומדי פעם — כשהיה רגוע — שנון למדי, אבל סופי התמלאה אימה שאולי לא תהיה נאמנה לו. פעם בארוחת ערב במסעדה המלצר אמר לסופי, "תרצי עם זה פלפל גרוס?" וכשהיא פגשה במבטו חלף בה כזה זרם של משיכה מינית, שהיא היתה צריכה להסב את המבט.

לא שהיא לא נהנתה מחיי המין שלהם. רק שסקס עם תומס תמיד היה כל כך נעים ו... נקי. בזמן שהיה מרעיף עליה כמויות נדיבות של משחק מקדים ג'נטלמני וסבלני, היא היתה חושבת בעגמומיות שלא היתה מתנגדת לכך שיזרקו אותה על המיטה ויחללו אותה. מובן שאם היא היתה מספרת על כך לתומס הוא היה זורק אותה בצייתנות על המיטה, בזהירות כדי שראשה לא ייחבט, כשעל פניו מן הסתם אותה הבעה מוטרדת שבה חנה ברוורס.

האם אהבה היא לא יותר מחיבה ידידותית וקצת מעצבנת? האם זה בלתי מוסרי להישאר בקשר כשהפרטנר שלך לא ממס את ברכייך מרוב תשוקה? האין זה אצילי לפרק קשר נחמד ונוח לטובת מסע לגילוי האחד?

זהו קו המחשבה המתעתע שהוביל את סופי להיפרד בפזיזות מהבחור הכי נחמד שיצאה איתו אי־פעם.

תזמון הפרידה היה גרוע למדי. גרוע לתפארת, למען האמת. היא בחרה במתכוון ביום שישי כי חשבה שזה יאפשר לו להתגבר על רוב ההלם במהלך סוף השבוע. הוא היה פתולוג והיא לא רצתה אבחנה שגויה על המצפון שלה.

לרוע המזל, בצירוף מקרים מחריד גם לתומס היו תוכניות לאותו יום שישי מדובר.

זאת באמת לא היתה אשמתה. איך היא היתה אמורה לדעת שהוא הזמין לאותו יום אחר הצהריים טיסה לפיג'י, לחופשת הפתעה, שתתחיל בהצעת נישואים על חוף חולי צחור, שטוף אור ירח, כשברקע מתנגנת סרנדה של להקת כלי מיתר בתלבושת מקומית מסורתית? איך היא היתה אמורה לדעת שהוא הוציא חמישה־עשר אלף ארבע מאות עשרים וחמישה דולר על טבעת אירוסים? איך היא היתה אמורה לדעת שלפחות תריסר חברים ובני משפחה נלהבים היו מעורבים בתכנון המבצע הזהיר, אך לא כה חשאי? היו החברות שלה, שארזו לה מזוודה בסתר, עם הלבנים הכי סקסיים שלה; האנשים השונים שגויסו להשקות לה את העציצים; הבוס שלה, שנתן לה ימי חופשה.

ומובן שכל המעורבים, שנשבעו לשמור על סודיות, השביעו גם הם לפחות עוד שלושה אנשים. היה מרגיז לגלות שכל כך הרבה אנשים ידעו על הצעת הנישואים העתידית לפניה, אבל זה — כפי שתומס ציין בסערת רגשות — כבר לא היה רלוונטי.

"אני צריכה לדבר איתך על משהו," היא אמרה באומץ בדרכם למה שהיא חשבה שהוא מסעדת דגים חדשה בברייטון, כשלמעשה היו בדרכם לבית אחותו ורוניקה, שהיתה בכוננות להסיע אותם לנמל התעופה.

"גם אני צריך לדבר איתך על משהו!" אמר תומס, בנימה עליזה למדי, כפי שסופי הבינה בדיעבד. "אבל את קודם," הוא אמר בנדיבות.

אז היא אמרה קודם, ופניו הלהוטות התכרכמו ונשברו כמו פני ילד בן שש שלא רוצה לבכות אחרי ששרט את הברך, וסופי היתה צריכה להסתכל מחלון המכונית על התנועה החולפת וללחוץ אגרוף מלא אשמה לתוך בטנה.

מה היה קורה אם הוא היה אומר ראשון?

היא היתה דוחה את זה בשבוע, כמובן, וטסה לפיג'י. וכשהוא היה מציע היא היתה אומרת כן. איך אפשר לסרב? זה הרי מגוחך, תומס היה נאלץ למחות חול לבן מברכיו ולסמן בתנועת שיסוף גרון ללהקת כלי המיתר להפסיק לנגן. חוץ מזה, לא היה דבר שסופי אהבה יותר מהצעות נישואים רומנטיות!

"אני איראה כמו אידיוט גמור," הוא גנח בראש מורכן, מחבק את ההגה, אחרי שעצר בצד באזור אסור לעצירה (העובדה שאפילו לא בדק את השלט היתה עדות למצוקתו) וחשף את התוכנית שסוכלה בשטף דיבור מר ומנצח. הוא אפילו שלף את קופסת הטבעת שנעטפה באורח מכמיר לב בעטיפת פצפצים והוחבאה בזוג גרביים שחורים, בכיס כבודת היד.

"אתה לא תיראה כמו אידיוט גמור. אני איראה כמו כלבה," היא אמרה, טפחה באשמה על ידו והעיפה מבט בטבעת (המהממת למדי, למרבה הצער) שהיתה כה קרובה להיות שלה. היא תהתה אם יהיה נורא סר טעם לבקש למדוד אותה, רק כדי לראות איך היא תיראה עליה.

"כולם אוהבים אותך, סופי," אמר תומס במרירות. "לא משנה מה את עושה."

החמיא לה לשמוע שכולם אוהבים אותה, אבל אז היא נחרדה מהנרקיסיזם שלה בזמן שלבו של תומס האומלל נשבר.

למען האמת, אנשים כעסו עליה, בייחוד אלה שהיו מעורבים בתכנון ההצעה החשאית, כאילו דחתה גם אותם. ורוניקה, אחותו של תומס, שהיתה הסיבה לכך שסופי נפגשה עם תומס מלכתחילה, לא דיברה איתה אחד־עשר חודשים (והיתה בזה הקלה, למען האמת. ורוניקה תבעה לפעמים לא מעט אנרגיה, וסופי התקשתה להפגין הכרת טובה מספקת כשוורוניקה הואילה בטובה לסלוח לה).

נראה כאילו סופי חמדנית ובזבזנית כאחד. חמדנית בגלל שרצתה יותר מבחור חביב מאוד, אינטליגנטי ונאה, כשהיא עצמה באמצע שנות השלושים לחייה ומתגוררת בסידני, בירת הגייז העולמית, ובזבזנית כי זרקה לפח הצעת נישואים נחמדה מאוד, יקרה ומתוכננת בדקדקנות.

ברור שהיא נענשה כגמולה.

תומס "נחטף", ממש כפי שאמו אמרה בעליצות לסופי שיקרה. "אל תדאגי, סופי. בחורה נחמדה אחרת תחטוף אותו!" על החופשה בפיג'י הוא קיבל החזר מסוכנת נסיעות אוהדת — סוכנת נסיעות אוהדת מאין כמוה, בשם דבורה, שהיתה מספיק חכמה להיעתר להצעת הנישואים שלו כעבור חודשים אחדים (הצעה דומה להפליא, רק שהיעד היה ונואטו ולהקת כלי המיתר היתה רביעייה).

סופי, לעומת זאת, היתה מאז רווקה שזה מביך.

במהלך שלוש השנים האחרונות היא יצאה לשלושה דייטים, שני דייטים חוזרים ואף לא דייט שלישי אחד. היו לה סטוץ שתוי אחד אחרי ערב התרמה, נשיקה שתויה אחרי מסיבת יום הולדת ארבעים מפוארת ונשיקת מסדרון פיכחת ומשונה מאוד בטקס הטבלה עם גבר שמן (שלא התקשר! איזו השפלה!). היא התנזרה שנתיים, וסקס התחיל להיראות לה אפשרות בלתי סבירה, ממש כפי שהיה כשאן־מארי סיפרה לה על אודותיו לראשונה, בכיתה ב', עם שרטוט מפורט בצורה מטרידה.

אף שהקפידה להיענות לכל הזמנה, הלכה למסיבות שבהן לא הכירה איש מלבד המארחים, הצטרפה למועדונים והשתתפה באירועים ספורטיביים לא נעימים שהיה בהם פוטנציאל לגברים פנויים, היא אפילו לא התקרבה לתחילתה של מערכת יחסים חדשה. מגוחך לחשוב שדאגה שלא תהיה נאמנה לתומס — עם מי בדיוק?

בחודש שעבר מלאו לה, למרבה האימה, שלושים ותשע. ימי ההולדת המשיכו להגיע, אדישים כמדומה לעובדה שהיא עדיין מרגישה בדיוק אותו האדם שהיתה בגיל עשרים וחמש. עוד מעט היא תהיה בת ארבעים — גיל יבשושי ומבוגר כל כך — ועדיין תמשיך להיות סופי.

השעון הביולוגי שלה, שעד כה לא עשה בעיות, התחיל להשמיע לאחרונה תקתוק קדחתני: "הממ, תסלחי לי, את לא חושבת שכדאי להזדרז קצת, להזדרז קצת, להזדרז קצת?" היא תפסה את עצמה בוהה בתינוקות בעגלות באותו מבט רווי טינה ותאווה שגברים במשבר־אמצע־החיים נועצים במתבגרות. כששמעה שלתומס נולדה תינוקת, היא אמרה, "אה, נחמד," ואז אחרי כמה שעות, במקלחת, פרצה בבכי ואמרה בקול, "סתומה אחת."

אבל למחרת שבה האופטימיות הטבעית שלה. היו לה קריירה נפלאה וחיי חברה נהדרים. היא הרי לא רווקה זקנה עם חתול. היא יוצאת כמעט בכל ערב באמצע השבוע והיא לא אוהבת חתולים בכלל. הכול יהיה בסדר. הוא מעבר לפינה. הוא יצוץ ברגע שהיא הכי פחות תצפה לו.

למעשה, אולי תומס רוצה לפגוש אותה הערב כדי להכיר לה חבר שלו — גבוה, שחום ונאה? חה. מצחיק. אם היא לא תמצא מישהו, תמיד תוכל לצחוק מהשנינויות הקורעות של עצמה, תוך אכילת טוסט עם שעועית.

היא תהתה אם תומס יתנהג בזחיחות. אפילו גבר טוב לב כמוהו בוודאי מרוצה מאיך שהדברים התגלגלו. טוב, שיתנהג בזחיחות, חושבת סופי וחוזרת להקליד את ההודעה העליזה לוועדת מורל ( רעיון כיפי של פראן! ). קרעת לו את הלב לגזרים. תהיי נדיבה. תני לו להיות זחוח.