1
פולי
פונטנה
כתפיה נשמטו בתבוסתנות ופניה היו מוסתרות מאחורי שערה, אך לילדה היו עיניים של אקדוחנית.
עיני אקדוחנית בדיוק כמו של אבא שלה, כך אימא שלה הייתה אומרת, בדרך כלל אחרי כמה כוסות וויסקי, כשיכלה לדבר על בעלה לשעבר בלי הכעס המרעיל שקינן בה כלפיו. אימא של פולי הייתה מרסקת קרח ומספרת לפולי על הסוג המיוחד הזה של עיניים כחולות בהירות. עיניים כמו של ביל היקוֹק “הפרא”, ג’סי ג’יימס וטייסי קרב. היא סיפרה לה שבתי ספר לצלפים מחפשים בנרות לגייס בעלי עיניים עם הגוון הכחול הבהיר הזה. פולי לא אמרה לאימא שלה מה היא באמת חושבת, אחרת היא הייתה אומרת לה שכל הדיבורים האלה על עיניים של אקדוחנים נשמעים כמו זיבולי שכל. לפולי לא יכולות להיות עיניים של אקדוחנית, מפני שהיא לא אקדוחנית. פולי לא האמינה באלימות, פרט לעור סביב ציפורניה ולשפתיים שלה, שאותן נהגה לכסוס עד זוב דם.
פולי לא הרבתה לחשוב על עיני אקדוחנים. לפחות לא עד היום שבו יצאה משערי חטיבת הביניים של פונטנה ועמדה שם, בוהה בעיניים של אבא שלה.
עיניים של אקדוחן, זו הייתה האמת לאמיתה. בצבע כחול דהוי בדיוק כמה שלה, אבל היה בתוכן משהו שגרם ללב של פולי להחסיר פעימה. מאוחר יותר יתברר לה שעיניים אינן משקפות רק מה שהן רואות; הן משקפות גם דברים שראו בעבר.
פולי לא ראתה את אבא שלה במשך כמעט מחצית מאחת עשרה שנותיה, אך היא ידעה בוודאות שזה הוא. וכשראתה אותו עומד שם, היא ידעה דבר נוסף: הוא כנראה נמלט. אבא שלה היה בריון ושודד, והוא אמור היה להיות בכלא. הוא אהב להיות פושע יותר משאהב להיות בעל או אב, זה מה שאימא שלה אמרה לה. פולי ידעה שהוא לפעמים שולח מכתבים, אבל אימא שלה לא נתנה לה לקרוא אותם, ובכל מקרה הוא הפסיק לכתוב לפני כמה שנים. היא ידעה שאם יש לך אבא פושע, זה כאילו אין לך בכלל אבא. בעיקר אם הוא בכלא. היא שמעה את אימא שלה אומרת שנשארו לו לפחות עוד ארבע שנים לפני שיתחילו אפילו לחשוב לשחרר אותו, וזה בתנאי שהוא יתנהג יפה – ואימא שלה לא האמינה שנייט מקלוסקי מסוגל להתנהג יפה.
אז אם הוא עומד כאן ולא בכלא סוּזנוויל, הוא כנראה נמלט. פולי תהתה אם כדאי לה לברוח או לקרוא למישהו מבוגר, אחד ההורים האחרים או אחד המורים. אבל היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה, רק עמדה שם ונתנה לפחד להקפיא אותה.
אולי היא לא תצטרך לזעוק לעזרה. כל מבוגר שהביט בנעשה בטח ראה, שקורה משהו לא בסדר. אבא שלה לא נראה שייך לשם, בין כל ההורים האחרים, שלכולם היה גוף הורי רך ועיניים הוריות רכות. היו לו פנים שכמו נחצבו בסלע, וכולו היה מכוסה קעקועים מהסוג, שהבנים מהכיתה שלה ציירו על המחברות שלהם – דרקונים, עיטים וגברים חמושים בגרזנים. השרירים שלו נראו גדולים ומשורטטים מדי, כאילו חסר לו עור, כאילו הקעקועים נחרטו בדיו ישירות על השריר. השיער שלו, שבתמונות היה בגוון בלונד מלוכלך כמו שלה, היה מגולח לגמרי. על הפנים שלו הייתה הבעה שפולי לא ראתה בתמונות המעטות שלו שמצאה במשך השנים, או בזיכרונות המטושטשים שלה. היא לא הצליחה לפענח את ההבעה הזאת, וזה רק החריף את התחושה הקשה.
זה היה יום חם עם שמיים מטונפים, והילדים מיהרו להיכנס למכוניות הממוזגות של הוריהם. הם התעלמו ממנה כמו אריות שמתעלמים מאיילות כשהמלתעות שלהם כבר מלאות דם. אפילו בשנייה המטורפת הזאת, כשאבא שלה, הפושע הנמלט, התנשא מעליה כמו משהו מתוך סרט אימים, פולי הרגישה הקלה מבורכת של מפסידנים כשמתעלמים מנוכחותם.
מדיסון קרטרייט, הראשונה שקראה לה פולי “פודינג”, בכיתה ד’, נתקלה בה כעת; היא הייתה עסוקה מדי בטלפון ולא הסתכלה לאן היא הולכת. מדיסון תמיד לבשה בגדים חדשים, היו לה כבר ציצים, והיא עברה את החיים בריחוף, כאילו הייתה על הירח. המבט שלה הלהיט את פולי, כאילו נורו מעיניה קרניים של סופרמן. מדיסון פתחה את הפה כדי לומר משהו ארסי. ואז ראתה את אבא של פולי עומד שם, כולו שרירים ודרקונים ועיני אקדוחנים. היא הסתובבה והסתלקה במהירות עם לסת שמוטה, מגוחכת כל כך עד שפולי הייתה צוחקת אם היא לא הייתה על סף בכי.
כך שנותרו רק פולי ואבא שלה, עומדים שם וביניהם רק אוויר מזוהם ושתיקה, כמו דו קרב בצהרי היום באחד המערבונים האהובים על האבא החורג שלה.
“פולי,” אבא שלה אמר בקול מחוספס כמו צמר פלדה. “את מכירה אותי? את יודעת מי אני?”
היא הרגישה שהלשון שלה כה כבדה, עד שלא הייתה מסוגלת להוציא מילה מפיה, אז היא רק הנהנה כן. בלי לחשוב היא הושיטה את ידה אחורה אל ראש הדוב שבצבץ מהילקוט שלה ומעכה את האוזן שלו. זה עזר, כמו תמיד. היא הדחיקה את הדחף להוציא את הדוב ולהצמידו אל החזה.
“תקשיבי טוב,” אבא שלה אמר. “את באה איתי. עכשיו. אין זמן לעשות בעיות.”
הוא פנה והתחיל לצעוד לעבר הרחוב. המוח אמר לה לא ללכת אחריו. המוח אמר לה לברוח פנימה ולמצוא את מר ריצ’רדסון. המוח אמר לה לזעוק הצילו הצילו הצילו.
אבל היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה. למרות שרצתה לברוח בכל הכוח, היא הלכה בעקבותיו. הדחף לברוח, הדחף לזעוק לעזרה – היא הדחיקה אותם למקום שאליו הדחיקה את כל יתר הדברים. מה עוד יכלה לעשות?
* * *
הוא הוביל אותה למכונית ישנה שכל החלונות שלה פתוחים. היא נכנסה והניחה את הילקוט בין הברכיים ככה שהדוב הביט בה בעין השחורה והשרוטה היחידה שנשארה לו.
המכסה הכסוף שלתוכו אמור היה להיכנס המפתח בבסיס ההגה היה חסר. מתכת וחוטי חשמל הזדקרו מהחור שהיה שם במקומו. אבא שלה גישש מתחת למושב ושלף מברג ארוך וקהה. הוא הכניס אותו לחור וסובב. המכונית השתעלה. היא לא התניעה.
פולי חיברה את עובדת המפתח החסר עם העובדה שאבא שלה פושע והבינה שהיא יושבת ברכב גנוב. היא הציצה מהחלון לעבר בית הספר כאילו ציפתה לראות שם עדיין את פולי האמיתית עומדת מתחת לשמיים המטונפים.
היא פתחה קצת את הילקוט ושחררה ממנו את הדוב. הוא היה באורך שלושים סנטימטרים, חום עם לבן על הכפות, האוזניים והחוטם, אם כי החלקים הלבנים כבר לא היו ממש לבנים. הם היו בצבע הבריסטול שבו השתמשה פולי בשיעור ציור. עין הזכוכית החסרה השאירה אחריה טלאי יבש של דבק שנראה כמו קטרקט. בידיים מיומנות היא העמידה את הדוב בחיקה והסתכלה סביבה. היא שיחקה איתו שעות רבות כך שהתנועע בחינניות זורמת, כמו יצור חי ואמיתי.
“בחיי, ילדה,” אימא שלה אמרה פעם, “לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לדעת על מה הדובי מפרווה חושב הרבה יותר משאני יודעת על מה את חושבת.”
כעת שמעה פולי את אימא שלה בתוך ראשה ותהתה היכן היא. למה היא הניחה לזה לקרות לה.
“את קצת גדולה בשביל דוב צעצוע, לא?” אבא שלה שאל עכשיו.
הדוב נענע בראשו לשלילה. אבא שלה הסתכל עליה כמו שאנשים אחרים נוהגים להסתכל עליה כשהיא מזיזה את הדוב כאילו היה חי. זה היה מבט שואל. השאלה הייתה: השתגעת?
פולי לא חשבה שהיא משוגעת. היא ידעה שהיא גדולה מדי בשביל דובי צעצוע. היא ידעה שהדוב לא חי. היא ידעה שהוא רק פרווה ממולאת. פשוט לא היה אכפת לה.
היא כנראה באמת משוגעת.
היא התבוננה בדוב הרוקד בידיה עד שנרגעה והייתה ממוקדת מספיק כדי לשאול את השאלה שרצתה לשאול מאז שראתה את אבא שלה.
“ברחת?”
אבא שלה נשף אוויר מנחיריו, בן דוד רחוק של צחוק.
“לא. שחררו אותי בגלל חרא של משפטנים.”
פולי לא ידעה מה זאת אומרת, וזה היה עוד יותר גרוע. “בריחה” הייתה לפחות משהו שהמוח שלה היה מסוגל לתייג ולהבין. היא לא הצליחה להבין מה זה חרא של משפטנים.
אבא של פולי הצליח לעורר לחיים את המנוע. אבל לפני שהספיק לצאת מהחנייה הוא ראה במראה משהו שגרם לו להזדקף בכיסאו. פולי הסתובבה לאחור כדי לראות על מה הוא מסתכל. ניידת משטרה חלפה על פני בית הספר בנסיעה איטית. פולי חוותה תחושה חדשה, כאילו העולם כולו עם כל מה שבתוכו הוא לוח זכוכית שיכול להתנפץ בכל רגע.
הניידת המשיכה ונעלמה מן העין. אבא שלה מלמל משהו לעצמו. לפולי היה נדמה שהוא אומר “מת מהלך מזוין.” אבל למה שמישהו יגיד דבר כזה?
השוטר כבר נסע משם, אבל פולי המשיכה להרגיש שהעולם כולו, שעד לפני כמה דקות היה מוצק כל כך, עשוי זכוכית. התחושה הזאת לא עזבה את פולי. היא תישאר איתה לתמיד.
אבא שלה השתלב בתנועה. פולי צדה לרגע את דמות עצמה במראת הצד וידעה כעת מה הייתה ההבעה הבלתי מוכרת שראתה קודם לכן על פני אביה. הבעה שנראתה כל כך שגרתית על פניה של פולי וכל כך משונה על הפנים של אביה.
הפנים שלו הביעו פחד.
לימור –
פולי ונייט
וואו ספר ממש ממש מטלטל, ספר ממש מרתק שממש קשה להניח מהיד. התחברתי כבר מהתקציר ולא התאכזבתי, מומלץ מאוד.
yaelhar –
פולי ונייט
הספר הזה מותח מאד.
הוא מספר סיפור על פושע מועד שמשתחרר מהכלא ומגלה שהוא מבשר מוות לכל מי שהכיר אותו, ועל ילדה בת 11 שהופכת תוך מסע יוצא דופן למשהו אחר. על רקע חברה עבריינית – המיץ של המיץ של השוליים האנושיים, כביכול. מתובל בהרבה דם ואקשן. סיפור הכי מופרך – והכי משכנע שאפשר. ואני לא הנחתי אותו עד שסיימתי.
הוא זכה בצדק בפרס “אדגר” ולספר מתח ראשון ופרסים נחשבים נוספים. הכתיבה טובה והסיפור מאוזן.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=111384
Shmulik –
פולי ונייט
ספר מזוית אחרת. מצויין. מומלץ בחום.