עד שיצא עשן לבן

1 סֶדֶה וַקאנטֶה1

הקרדינל לוֹמֶלי יצא מדירתו שבארמון הכהונה הקדושה מעט לפני שתיים בלילה, וחש דרך הסטָווים המואפלים של הוותיקן אל חדר השינה של האפיפיור.

הוא נשא תפילה: הו אלי, מלאכה כה רבה עדיין לפניו, ואילו כל מלאכתי בשירותך כבר הושלמה. הוא אהוב, בעוד אני נשכחתי מלב. חוּסָה עליו, אלי. קח אותי במקומו.

הוא טיפס בעמל רב במעלה המרוצף המוליך אל פּיאצה סנטה מַרטָה. האוויר הרומאי היה רך וערפילי, ובכל זאת יכול היה להבחין בצינה הקלה הראשונה של הסתיו. גשם דק ירד. אמרכל משק הבית האפיפיורי נשמע מבוהל כל כך בטלפון, שלומלי ציפה להיקלע לזירת אנדרלמוסיה. הפיאצה היתה שקטה שלא כהרגלה, פרט לאמבולנס יחיד שחנה במרחק דיסקרטי, צללית מול אור הזרקורים השוטף את האגף הדרומי של סן פייטרו. אורו הפנימי דלק, מגבי השמשה הקדמית נעו הלוך ושוב, קרוב דיו שלומלי יוכל לראות את פניהם של הנהג ושל עוזרו. הנהג השתמש בטלפון נייד. בלומלי הלמה המחשבה: הם לא באו לקחת איש חולה לבית החולים, הם באו ליטול גופה.

ליד דלתות הזכוכית של הכניסה לקאזָה סנטה מרטה הצדיע לו איש המשמר השוויצרי, יד בכפפה לבנה אל קסדה אדומת נוצות. "כבוד הקרדינל!"

לומלי הניד בראשו לעבר המכונית ואמר: "תואיל בבקשה לוודא שהאיש הזה לא מדבר עם התקשורת?"

את הקאזה אפפה אווירה נזירית, סטרילית, כמו מרפאה פרטית. במבואת השיש הלבן עמדו כעשרה כמרים, נבוכים כאילו פרצה דלֵקה ואינם יודעים מהו ההליך הראוי. לומלי היסס על המפתן, חש דבר־מה בידו השמאלית וראה שהוא לופת את כיפתו האדומה. הוא לא זכר כלל שהסיר אותה. הוא פרש אותה והניח אותה על ראשו. שערו היה לח למגע. בישוף אחד, אפריקני, ניסה לבלום אותו כשהלך לעבר המעלית, אך לומלי רק הניד כלפיו בראשו והמשיך ללכת.

המעלית בוששה לבוא. היה עליו לעלות במדרגות, אך כוחו לא עמד לו. הוא חש שהאחרים מסתכלים על גבו. הוא חייב לומר משהו. המעלית הגיעה. הדלתות נפתחו. הוא הסתובב והרים את ידו בברכה.

"התפללו," הוא אמר.

הוא לחץ על הכפתור לקומה השנייה; הדלתות נסגרו והוא החל להתרומם.

אם זה רצונך, לקרוא אותו אל חיקך ולהותיר אותי מאחור, אזי הענק לי את הכוח להיות סלע איתן לָאחרים.

במראה, תחת האור הצהוב, היו פניו הכחושים אפורים ומכוסי כתמים. הוא ייחל לאות, לעירוי מחזק כלשהו. המעלית היטלטלה לעצירה פתאומית אך נראה שהדם ממשיך לעלות לראשו, והיה עליו ללפות את מעקה המתכת כדי להתייצב. הוא נזכר שעלה עם האב הקדוש בראשית כהונתו באותה המעלית עצמה כששני מוֹנסיניוֹרים קשישים נכנסו אליה. הם ירדו מיד על ברכיהם, המומים למצוא את עצמם פנים אל פנים מול נציג משיחם עלי אדמות, ועל כך צחק האפיפיור ואמר: "אל דאגה, אני רק חוטא זקן, לא טוב מכם..."

הקרדינל הרים את סנטרו. מסכתו הפומבית. הדלתות נפתחו. מסך כבד של חליפות כהות נפער כדי לתת לו לעבור. הוא שמע אחד מהם לוחש לתוך שרוולו, "נשיא המועצה הגיע."

באלכסון מעבר למישורת, מחוץ לחדרי האפיפיור, עמדו שלוש נזירות, חברות ב"מסדר בנות החסד של סן וינצֵ'נצוֹ דה פָּאוֹלי", אחזו ידיים ובכו. הארכיבישוף ווֹז'ניאק, אמרכל משק הבית של האפיפיור, צעד קדימה לפגוש אותו. מאחורי משקפיו במסגרת הפלדה היו עיניו האפורות תפוחות, נוטות לדמוע. הוא הרים את ידיו ואמר אין־אונים, "כבודו..."

לומלי הניח את ידיו על לחיי הארכיבישוף ולחץ ברוך. הוא חש את זיפי האיש הצעיר. "יאנוש, נוכחותך הסבה לו אושר כה רב."

ואז שומר ראש אחר — ואולי היה זה קברן, לבושם של שני בעלי המקצוע דומה כל כך — על כל פנים, דמות אחרת בשחור פתחה את הדלת לסוויטה.

חדר ההסבה הקטן וחדר השינה הזעיר עוד יותר שמאחוריו היו עמוסים. לאחר מכן יערוך לומלי רשימה וימצא שיותר ממניין אנשים נכחו שם, לא כולל מאבטחים — שני רופאים, שני מזכירים פרטיים, הממונה על חגיגות ליטורגיות אפיפיוריות ששמו הארכיבישוף מַנדוֹרף, לפחות ארבעה כמרים ממשרד האוצר של הוותיקן, ווֹז'ניאק, וכמובן ארבעת הקרדינלים הבכירים של הכנסייה הקתולית: שר החוץ, אלדו בליני; הקאמֶרלֶנגוֹ — או ראש הלשכה — של הכס הקדוש, ז'וזף טרַמבּלֶה; הקרדינל המוודה הראשי, ג'ושוע אָדֵיֵימי, והוא עצמו, נשיא מועצת הקרדינלים. ביהירותו דימה בנפשו שהוא הראשון שזומן; למעשה, כך ראה עכשיו, הוא היה האחרון.

הוא נכנס בעקבות ווז'ניאק לחדר השינה. זו היתה הפעם הראשונה שראה אותו מבפנים. לפני כן תמיד היו הדלתות הכפולות הגדולות סגורות. מיטת הרנסנס של האפיפיור, דמות הצלוב מעליה, פנתה אל חדר ההסבה. היא מילאה כמעט את כל החלל — רבועה, עץ אלון ממורק, גדולה מדי למידות החדר, מעניקה לו את נופך הדרו היחיד. בליני וטרמבלה כרעו לצדה על ברכיהם בראש מורכן. היה על לומלי לפסוע מעל גב רגליהם כדי לעקוף אל הכריות שעליהן נתמך קלות האפיפיור, גופו מוסתר בכיסוי המיטה הלבן, ידיו שלובות על חזהו מעל צלב ברזל פשוט.

הוא לא היה רגיל לראות את האב הקדוש בלי משקפיו. הם נחו מקופלים על שידת הלילה לצד שעון מעורר שֹבע מסעות. המסגרת הותירה סימני צביטה אדומים בשני צדיו של גשר אפו. לעתים קרובות, מניסיונו של לומלי, היו פני המתים רפויים ומטופשים. אבל הפנים האלה נראו דרוכים, כמעט משועשעים, כאילו נקטעו באמצע משפט. כשרכן לנשק את המצח, הבחין בכתם קלוש של משחת שיניים לבנה בזווית פיו השמאלית, וקלט ריח של מנתה ושל שמץ שמפו פרחוני.

"מדוע הוא קרא לך כשעדיין היו כל כך הרבה דברים שרצית לעשות?" הוא לחש.

"בואו לעזרתו, קדושי האל..." פצח אדיֶימי במיסה הלטינית על המת.

לומלי הבין שהם חיכו לו. הוא ירד בזהירות על ברכיו אל רצפה העץ הממורקת, הצמיד את כפותיו בתפילה והניח אותן על צד השידה. הוא טמן את פניו בכפותיו הקעורות.

"...חושו נא לפוגשו, מלאכי האדון..."

הבָּסוֹ פּרוֹפוּנדוֹ של הקרדינל הניגרי הידהד סביב בחדר הזעיר.

"...קבלו את נשמתו והציגוה לעיני העליון מכל עליון..."

המילים זימזמו בראשו של לומלי חסרות פשר. זה קרה לו לא אחת. אני זועק אליך, אלי, אך אינך עונה. מעין נדודי שינה רוחניים, מין הפרעה רעשנית, חילחלו אל נפשו במהלך השנה החולפת, שללו ממנו את אותו החיבור עם רוח הקודש, שבעבר היה מסוגל להשיג די בטבעיות. וכמו עם שינה, ככל שתתאווה יותר לתפילה משמעותית, כך היא תחמוק ממך ביתר שאת. הוא התוודה על המשבר לפני האפיפיור בפגישתם האחרונה — ביקש רשות לצאת מרומא, לזנוח את חובותיו כנשיא ולהתבודד במסדר דתי. הוא היה בן שבעים וחמש, גיל פרישה. אך להפתעתו גילה האב הקדוש קשיחות כלפיו. "ישנם אלה שנבחרים להיות רועים, ולאחרים נזקקים בניהול החווה. תפקידך אינו להיות רועה. אינך בנוי לזה. אתה מנהל. נראה לך שלי קל? אני זקוק לך כאן. תמיד נזקקתי." לומלי נפגע — מנהל, ככה הוא רואה אותי? — וצינה השתררה ביניהם כשנפרדו. זו היתה הפעם האחרונה שראה אותו.

"...מנוחת עולמים הענק לו, אדוננו: ותן ואור התמיד יהל עליו..."

בתום הטקס נשארו ארבעת הקרדינלים סביב ערש הדווי בתפילה אילמת. כעבור כמה דקות הפנה לומלי את ראשו קמעה ופקח למחצה את עיניו. בחדר ההסבה מאחוריהם כרעו כולם על ברכיהם בראש מורכן. הוא השפיל את ראשו בחזרה לתוך ידיו.

העציב אותו לחשוב שעל הקשר הארוך ביניהם היה להסתיים בנימה כזאת. הוא ניסה לזכור מתי זה קרה. לפני שבועיים? לא, חודש — ב־17 בספטמבר ליתר דיוק, אחרי המיסה לזכר פציעתו של פרנציסקוס הקדוש באותות הסטיגמטה — התקופה הארוכה ביותר שעבר ללא מפגש פרטי מאז היבחרו של האפיפיור. אולי האב הקדוש כבר החל לחוש שהמוות קרוב וששליחותו לא תושלם; אולי זה מסביר את רוגזו הלא־אופייני?

החדר דמם כליל. הוא תהה מי יהיה הראשון שיפר את המדיטציה. הוא ניחש שטרמבלה. לקנדי הצרפתי תמיד דחקה השעה, צפון אמריקני טיפוסי. ואכן, כעבור עוד כמה רגעים טרמבלה נאנח — נשיפה ארוכה, תיאטרלית, כמעט אקסטטית. "הוא עם אלוהים," אמר ופרש את זרועותיו. לומלי חשב שהוא עומד לשאת ברכה, אבל המחווה לא היתה אלא איתות לשניים מעוזריו במשרד האוצר, שנכנסו לחדר השינה ועזרו לו לקום על רגליו. אחד מהם נשא קופסה עשויה כסף.

"ארכיבישוף ווז'ניאק," אמר טרמבלה כשכולם החלו לקום, "התואיל בטובך להביא לי את טבעת האב הקדוש?"

לומלי התרומם על ברכיים שחרקו אחרי שבעה עשורים של כריעות. הוא נצמד לקיר כדי לאפשר לאמרכל משק הבית להשתחל קדימה. הטבעת לא הוסרה בקלות. ווז'ניאק המסכן, מיוזע מרוב מבוכה, נאלץ לסובב אותה הלוך ושוב מעל המפרק. אבל לבסוף היא השתחררה, והוא נשא אותה על כף ידו הפרושה אל טרמבלה, שלקח מספריים גדולים מקופסת הכסף — כלי מהסוג שיכול לשמש לגיזום ורדים קמלים, חשב לומלי — ותחב את חותם הטבעת בין הלהבים. הוא הידק חזק, פניו מתעוותים ממאמץ. פצפוץ פתאומי נשמע, ודסקית המתכת המתארת את פטרוס הקדוש מושך רשת דייגים התנתקה.

"הכס פנוי," הכריז טרמבלה.

לומלי השתהה כמה דקות והתבונן במיטה במחוות פרידה מהורהרת, ואז עזר לטרמבלה להניח צעיף לבן דק על פני האפיפיור. קהל האבלים נחלק לקבוצות מלחששות.

הוא שב לחדר ההסבה. הוא תהה איך יכול היה האפיפיור לשאת את זה — לא רק את החיים המוקפים במשמר חמוש, אלא את המקום הזה עצמו. חמישים מטרים רבועים נטולי זהות, מרוהטים לפי טעמו של סוכן מכירות סוג ב'. לא היה בו שום דבר אישי. קירות וּוילונות בצהוב לימוני בהיר. רצפת עץ לניקוי קל. שולחן סטנדרטי, שולחן כתיבה, וכן שתי כורסאות בעלות גב דמוי צדפה מרופדות בבד כחול רחיץ כלשהו. אפילו הדום התפילה העשוי עץ כהה היה זהה למאה אחרים בבניין. האב הקדוש התגורר בחדר הזה כקרדינל לפני שנבחר לאפיפיור, ומעולם לא עזב אותו: מבט אחד בדירת הפאר המיועדת לו בארמון האפיפיורים, עם הספרייה והקפלה הפרטית שבה, הספיק כדי שיימלט על נפשו. מלחמתו בגווארדיה הישנה של הוותיקן פרצה בדיוק אז, בסוגיה הזו, כבר ביומו הראשון. כשכמה מראשי אמרכלות הכס הקדוש עירערו על החלטתו כבלתי יאה למעמדו הרם של אפיפיור, הוא ציטט להם, כאילו היו דרדקים, את הוראתו של ישוע לתלמידיו: אל תיקחו מאומה לדרך, לא מטות ולא תרמיל ולא לחם ולא כסף, ולא יהיו לאיש מכם שתי כותנות. מאז ואילך בהיותם בני אנוש הם חשו עליהם את עינו המוכיחה בכל פעם שהלכו הביתה אל דירות השרד ההדורות שלהם; ובהיותם בני אנוש, התרעמו על כך.

שר החוץ בליני עמד ליד המכתבה בגבו אל החדר. תקופת כהונתו הסתיימה עם ניפוץ טבעת הדייג, וגופו התמיר, הרזה והנזירי, שנשא אותו בדרך כלל זקוף כעץ צפצפה לומברדי, נראה כאילו התפצח יחד איתה.

"אלדו יקירי, צר לי כל כך," אמר לומלי.

הוא ראה שבליני בוחן את מערכת השחמט הניידת שהאב הקדוש נהג לשאת איתו בתיקו. הוא העביר אצבע ארוכה חיוורת הלוך ושוב על פני כלי הפלסטיק הזעירים האדומים־ולבנים. הם היו מצופפים בסבך תמוה במרכז הלוח, נעולים באיזה קרב סתום שנגזר עליו כעת שלא להיפתר לעולם. "אתה חושב שיפריע למישהו אם אקח את זה כמזכרת?" שאל בליני בדאגה.

"אני בטוח שלא."

"היינו משחקים לעתים די קרובות בסוף היום. הוא אמר שזה עוזר לו להירגע."

"מי ניצח?"

"הוא. תמיד."

"קח אותה," עודד אותו לומלי. "הוא אהב אותך יותר משאהב כל אדם אחר. הוא היה רוצה שתקבל אותה. קח אותה."

בליני העיף מבט סביבו. "אני מניח שכדאי לחכות ולבקש רשות. אבל נראה שהקאמרלנגו הנמרץ שלנו עומד לאטום את הדירה."

הוא הניד בראשו לעבר שולחן הקפה שטרמבלה ועוזריו נאספו סביבו וערכו עליו את החומרים שנזקקו להם לקיבוע הדלתות — סרטים אדומים, שעווה, סרט הדבקה.

עיניו של בליני נמלאו לפתע דמעות. יצא לו שם של קר מזג — האינטלקטואל היהיר והאדיש. לומלי מעולם לא ראה אותו מפגין רגשות. הוא הוכה הלם. הוא הניח יד על זרועו של בליני ואמר ברוך, "מה קרה, אתה יודע?"

"הם אומרים שהתקף לב."

"אבל חשבתי שיש לו לב של שור."

"לא בדיוק, למען האמת. היו התראות."

לומלי מיצמץ בהפתעה. "לא שמעתי על זה."

"טוב, הוא לא רצה שידעו. הוא אמר שברגע ששמץ מזה יגונב לאוזניהם, הם יתחילו להפיץ שמועה שהוא עומד להתפטר."

הם. בליני לא היה צריך לפרש מי היו הם. הוא התכוון לקוּריָה, האמרכלות. בפעם השנייה באותו הלילה תקפה את לומלי תחושה עמומה של עלבון. האם בגלל זה הוא לא ידע כלום על הבעיה הרפואית הממושכת הזו? כי האב הקדוש ראה בו לא רק מנהל, אלא גם אחד מהם?

הוא אמר, "אני חושב שנצטרך להיות זהירים מאוד במה שנאמר על מצבו לתקשורת. אתה יודע טוב ממני איך הם. הם ירצו לדעת על כל היסטוריה של בעיה בלב ומה בדיוק עשינו בנדון. ואם יתברר שהכול הושתק ולא עשינו כלום, הם ידרשו לדעת למה." כעת משההלם הראשוני התפוגג, הוא החל להכיר בסדרה שלמה של שאלות דוחקות שהעולם ירצה לקבל עליהן תשובה — שאכן רצה אף הוא במענה להן. "אמור לי, היה מישהו עם האב הקדוש בשעה שמת? האם הוא זכה לקבל מחילה?"

בליני ניענע בראשו. "לא, חוששני שהוא היה כבר מת כשגילו אותו."

"מי מצא אותו? מתי?" לומלי אותת לארכיבישוף ווז'ניאק להצטרף אליהם. "יאנוש, אני יודע שזה קשה לך, אבל נצטרך להכין הצהרה מפורטת. מי גילה את גופת האב הקדוש?"

"אני, כבודו."

"טוב, תודה לאל, זה כבר משהו." מכל משק הבית של האפיפיור, ווז'ניאק היה הקרוב לו ביותר. היתה משום נחמה בידיעה שהוא היה הראשון בזירה. וגם, ולו רק מבחינת יחסי הציבור, עדיף הוא ממאבטח; עדיף פי כמה הוא ולא נזירה. "מה עשית?"

"קראתי לרופא של האב הקדוש."

"וכמה מהר הוא בא?"

"מיד, כבודו. תמיד הוא לן בחדר הסמוך."

"אבל כבר לא היה מה לעשות?"

"לא. היה לנו כל הציוד הדרוש להחייאה. אבל זה היה מאוחר מדי."

לומלי הירהר בדבר. "גילית אותו במיטה?"

"כן. הוא היה שלֵו למדי, כמעט כמו שהוא נראה עכשיו. חשבתי שהוא ישן."

"באיזו שעה זה היה?"

"באחת־עשרה וחצי בערך, כבודו."

"אחת־עשרה וחצי?" זה היה לפני יותר משעתיים וחצי.

הפתעתו של לומלי ניכרה כנראה בפניו, כי ווז'ניאק אמר מיד, "הייתי קורא לך קודם, אבל קרדינל טרמבלה תפס פיקוד על המצב."

ראשו של טרמבלה הופנה לשמע שמו. קטן כל כך היה החדר. הוא עמד במרחק צעדים ספורים בלבד; הוא ניצב לצדם בן רגע. למרות השעה היה מראהו רענן ונאה, שערו הכסוף העבות מסורק למשעי, גופו חטוב ונישא בקלילות. הוא נראה כמו אתלט בדימוס שביצע מעבר מוצלח להנחיית שידורי ספורט בטלוויזיה; לומלי זכר במעומעם שהוא שיחק הוקי קרח בנעוריו. הקנדי־צרפתי אמר באיטלקית המוקפדת שלו, "צר לי, ג'קוֹפּוֹ, אם נפגעת מהעיכוב בהודעה לך — אני יודע שלא היו להוד קדושתו עמיתים קרובים ממך ומאלדו — אך כקאמרלנגו חשתי שחובתי הראשונה היא להבטיח את שלֵמות הכנסייה. אמרתי ליאנוש לדחות את הפנייה אליך כדי שנוכל לקחת לנו שעה קלה של שקט ולברר את כל העובדות." היא הצמיד את כפותיו באדיקות, כמו בתפילה.

האיש היה בלתי נסבל. "ג'ו יקירי," אמר לומלי, "דאגותיי היחידות הן לנשמתו של האב הקדוש ולשלום הכנסייה. אם מספרים לי דבר בחצות או בשתיים זה היינו־הך מבחינתי. אני בטוח שפעלת רק לטובה."

"פשוט כאשר אפיפיור מת במפתיע, כל טעות שנעשית בזמן ההלם והבלבול הראשוניים עלולה להוביל לאחר מכן לכל מיני שמועות זדוניות. עליך לזכור רק את הטרגדיה של האפיפיור יוחנן פאולוס הראשון — כל ארבעים השנים החולפות אנו מנסים לשכנע את העולם שהוא לא נרצח, וכל זאת משום שאיש לא רצה להודות שאת גופתו גילתה נזירה. הפעם אסור שיהיו אי־התאמות בדיווח הרשמי."

מתוך גלימתו הוא שלף גיליון נייר מקופל ומסר אותו ללומלי. הוא היה חמים למגע. (עוד טרם יבשה הדיו, חשב לומלי.) מודפס למופת במעבד תמלילים ובראשו הכותרת, באנגלית, "כרוניקת האירוע". לומלי העביר את אצבעו על פני הטורים המודפסים. ב־19:30 בערב אכל האב הקדוש עם ווז'ניאק באזור המגודר השמור לו בחדר האוכל של קאזה סנטה מרטה. ב־20:30 הוא פרש לדירתו וקרא פסוקים מתוך "חיקוי המושיע" (פרק 8, "על הסכנות שבאינטימיות") והגה בהם. ב־21:30 הוא עלה על יצועו. ב־23:30 ניגש ארכיבישוף ווז'ניאק לבדוק שהכול כשורה ולא עלה בידו לאתר סימני חיים כלשהם. ב־23:34 פתח ד"ר ג'וליו בַּלדינוֹטי מבית החולים סן רפָאֵלו של הוותיקן במילנו בטיפול חירום. צירוף של עיסוי לב והיפוך פרפורים נוּסה, אך לשווא. מותו של האב הקדוש נקבע ב־00:12.

קרדינל אדיימי קרב מאחורי לומלי והחל לקרוא מעבר לכתפו. ריח עז של מי קולון אפף תמיד את הניגרי. לומלי חש את הבל פיו החמים על צווארו. עוצמת נוכחותו הפיזית של אדיימי היתה יותר מדי בשבילו. הוא נתן לו את המסמך ופנה הצדה רק כדי שטרמבלה ידחף לידו עוד ניירות.

"מה כל זה?"

"הרשומות הרפואיות האחרונות של האב הקדוש. שלחתי להביא אותן. זו אַנגיוגרפיה שבוצעה בחודש שעבר. אתה יכול לראות את זה כאן," אמר טרמבלה והרים תצלום רנטגן אל המנורה המרכזית, "יש בו עדות לסתימה..."

הדימות המונוכרומי היה סיבי, דמוי קנוקנת — מבעית. לומלי נרתע לאחור. מה בשם אלוהים הטעם בזה? האפיפיור היה בן יותר משמונים. לא היה כל דבר חשוד במותו. כמה זמן היה אמור לחיות? בנשמתו עליהם להתרכז ברגע זה, לא בעורקיו. הוא אמר בתקיפות, "שחרר את הנתונים אם אתה חייב, אבל לא את התצלום. הוא פולשני מדי. זה מבזה אותו."

"אני מסכים," אמר בליני.

"אני מניח," הוסיף ואמר לומלי, "שעכשיו תגיד לנו שצריך לבצע נתיחה?"

"ובכן, ודאי שיפוצו שמועות, אם עדיין לא הופצו."

"זה נכון," אמר בליני. "פעם אלוהים הסביר את כל הנשגב מבינת אדם. כעת תפסו את מקומו תיאוריות קונספירציה שבונים הכופרים של דורנו."

אדיימי סיים לקרוא את הכרוניקה. הוא הסיר את משקפיו המוזהבים ומצץ את הזרוע. "מה עשה האב הקדוש לפני שבע וחצי?"

ווז'ניאק השיב. "הוא התפלל את תפילת הערבית, כבודו, כאן בקאזה סנטה מרטה."

"אם כך, מן הראוי לומר זאת. זו היתה עבודת הקודש האחרונה שלו, ומשתמע ממנה חסד אלוהי במיוחד, כיוון שלא התאפשר לו להתקדש על ערש דווי בלחם ויין."

"הערה טובה," אמר טרמבלה. "אוסיף אותה."

"ואם נרחיק עוד יותר — אל הזמן שלפני הערבית," התעקש אדיימי. "מה הוא עשה אז?"

"פגישות שגרתיות, ככל שהבנתי מגעת." טרמבלה נשמע מתגונן. "אין בידי כל העובדות. התרכזתי בשעות שמיד לפני מותו."

"מי האחרון שנקבעה לו פגישה איתו?"

"דומני, למעשה, שייתכן שזה הייתי אני," אמר טרמבלה. "ראיתי אותו בארבע. נכון, יאנוש? אני הייתי האחרון?"

"אכן כן, כבודו."

"ואיך הוא היה כשדיברת איתו? הוא הראה סימן כלשהו שהוא חולה?"

"לא. שום סימן ככל שזכור לי."

"מה בנוגע לאחר כך, כשהוא סעד איתך, ארכיבישוף?"

ווז'ניאק הסתכל על טרמבלה כמבקש את רשותו לפני שיענה. "הוא היה עייף. עייף מאוד, מאוד. לא היה לו תיאבון. הייתי צריך להבין..." הוא נעצר.

"אין לך שום סיבה להאשים את עצמך." אדיימי השיב את המסמך לטרמבלה והרכיב שוב את משקפיו. היתה תיאטרליות מוקפדת בתנועותיו. תמיד היה מודע למעמדו הרם. נסיך אמיתי של הכנסייה. "תוסיף את כל הפגישות שהיו לו לאותו היום. זה יראה כמה קשה הוא עבד, עד לרגע האחרון. זה יוכיח שלא היתה סיבה לאיש לחשוד שהוא חולה."

"נהפוך הוא," אמר טרמבלה, "האם אין סכנה שאם נפרסם את לוח הזמנים המלא שלו, זה ייראה כאילו העמסנו נטל עצום על אדם חולה?"

"האפיפיורות היא אכן נטל עצום. צריך להזכיר את זה לאנשים."

טרמבלה הזעיף פנים ולא אמר דבר. בליני שלח מבט חטוף ברצפה. מתח קל אך ניכר עלה, ונדרשו ללומלי כמה רגעים כדי להבין למה. מאזכור המתח העצום של האפיפיורות השתמע בבירור שזו כהונה שמוטב שיישא בה אדם צעיר — ואדיימי, רק מעט מעל שישים, היה צעיר כמעט בעשור משני האחרים.

לבסוף אמר לומלי, "האם יורשה לי להציע, שנשכתב את המסמך כך שיכלול את תפילת הערבית של האב הקדוש, אבל חוץ מזה נוציא אותו כפי שהוא? וכאמצעי זהירות נוכל להכין גם מסמך שני שיתעד את פגישות האב הקדוש במשך היום כולו, ונשמור אותו בצד למקרה שיתעורר הצורך בו?"

אדיימי וטרמבלה החליפו מבטים קצרים ואז הינהנו בראשם, ובליני אמר ביובש, "תודה לאל על נשיאנו. כבר אני רואה שמן הסתם נזדקק לכישוריו הדיפלומטיים בימים הבאים."

מן המפורסמות היה שלכל אחד משלושת הקרדינלים יש קבוצות תמיכה בקרב כנס הבוחרים: בליני, תקוותם האינטלקטואלית הגדולה של הליברלים ככל שזיכרונו של לומלי מגיע, הרקטור לשעבר של האוניברסיטה הגרגוריאנית והארכיבישוף לשעבר של מילנו; טרמבלה, שנוסף על שירותיו כקאמרלנגו כיהן גם כנציב הוועדה לפעילות מיסיונרית, ולפיכך היה בעל קשרים בעולם השלישי ובעל היתרון של תדמית אמריקנית בלי החיסרון של היותו כזה בפועל; ואדיימי, שנשא בתוכו כמו ניצוץ אלוהי את האפשרות המהפכנית, הקוסמת עד בלי די לתקשורת, שיום אחד הוא עשוי להיות "האפיפיור השחור הראשון".

ואט־אט, בשעה שהתבונן בתמרוּנים המתחילים בקאזה סנטה מרטה, עלתה בראשו של לומלי ההכרה שכנשיא מועצת הקרדינלים, ייפול בחלקו לנהל את הבחירות. זה היה תפקיד שמעולם לא ציפה לבצע. כמה שנים קודם לכן אובחן אצלו סרטן הערמונית, ואף על פי שנרפא לכאורה, הניח תמיד שימות לפני האפיפיור ותמיד ראה את עצמו כתחליף זמני ותו לא. הוא ניסה להתפטר. אבל כעת נראה שיהיה האחראי לארגון קונקלווה2 בתנאים הקשים ביותר.

הוא עצם את עיניו. אם זה רצונך, הו אלי, שאשלים את המשימה הזו, אני מתפלל אליך שתעניק לי את החוכמה למלאה כך שכוחה של אמנו הכנסייה יגבר...

יהיה עליו להיות חסר פניות — זאת קודם כול ובראש ובראשונה. הוא פקח את עיניו ואמר, "האם מישהו התקשר אל הקרדינל טֶדֶסקוֹ?"

"לא," אמר טרמבלה. "למה דווקא אל טדסקו? אתה חושב שיש לעשות זאת?"

"נו, בהתחשב במעמדו בכנסייה, יהיה אדיב מצדנו..."

"אדיב?" נזעק בליני. "מה הוא כבר עשה שראוי לאדיבות? אם אפשר לומר על אדם אחד שהוא מי שהרג את האב הקדוש, הוא האיש!"

לומלי חש הזדהות עם חרדתו. בין מבקריו של האפיפיור המנוח טדסקו היה הפראי מכולם, ויש שחשבו שהוליך את תקיפותיו על האב הקדוש ועל בליני עד לנקודת קרע. היו אפילו דיבורים על נידוי. למרות כל זאת, היו לו חסידים מסורים בקרב נוטרי המסורת, שהיו נחושים לקדם אותו למועמד בולט לכס הקדוש.

"ובכל זאת, כדאי שאתקשר אליו," אמר לומלי. "עדיף שישמע את החדשות מפינו ולא מפי איזה כתב. השד יודע מה הוא עלול לשלוף מהשרוול."

הוא הרים את טלפון המכתבה מתושבתו ולחץ על אפס. בקול רועד מהתרגשות שאלה מרכזנית איך תוכל לעזור לו.

"קשרי אותי בבקשה עם ארמון הפטריארך בוונציה — לקו הפרטי של קרדינל טדסקו."

הוא שיער שלא יקבל תשובה — ככלות הכול, זה עדיין אמצע הלילה — אבל הטלפון אפילו לא סיים את צלצולו הראשון כשהורמה השפופרת. קול זעוף אמר, "טדסקו."

הקרדינלים האחרים דיברו זה עם זה בשקט על לוח הזמנים של ההלוויה. לומלי הרים את ידו להשתיקם והפנה את גבו כדי שיוכל להתרכז בשיחה.

"גוֹפרֵדוֹ? כאן לומלי. חוששני שאני מביא בשורות נוראות. האב הקדוש הלך לעולמו זה עתה." השתררה שתיקה ארוכה. לומלי קלט רעש כלשהו ברקע. קול צעדים? דלת? "פטריארך? שמעת מה אמרתי?"

קולו של טדסקו נשמע חלול בחלל עצום של מעונו הרשמי. "תודה, לומלי. אני אתפלל לעילוי נשמתו."

נשמע קליק. הקו דמם. "גופרדו?" לומלי הרחיק את הטלפון מפניו וכיווץ מולו את גבותיו.

טרמבלה אמר, "נו מה?"

"הוא ידע כבר."

"אתה בטוח?" מתוך גלימתו שלף טרמבלה את מה שנראה כמו ספר תפילה כרוך בעור שחור, אך התגלה כטלפון נייד.

"ודאי שידע," אמר בליני. "המקום הזה מלא בתומכים שלו. הוא כנראה ידע עוד לפנינו. אם לא ניזהר, הוא ימסור את ההודעה הרשמית בעצמו, בכיכר סן מרקו."

"נשמע לי כאילו היה איתו מישהו..."

טרמבלה החליק אצבע על הצג וגלל דף נתונים. "זה אפשרי בהחלט. השמועה שהאפיפיור מת כבר עשתה לה כנפיים ברשתות החברתיות. עלינו לפעול בזריזות. יורשה לי להעלות הצעה?"

וכעת באה המחלוקת השנייה של הלילה, כאשר טרמבלה יעץ בתוקף להעביר את הגופה לחדר המתים תכף ומיד ולא להתעכב עד הבוקר ("לא נוכל להרשות לעצמנו לפגר אחר מהדורות החדשות; זה יהיה אסון.") הוא טען שיש להוציא את ההודעה לתקשורת מיד, וששני צוותי צילום ממרכז הטלוויזיה של הוותיקן יורשו להיכנס לפיאצה סנטה מרטה עם שלושה צלמי עיתונות וכתב אחד כדי לתעד את העברת הגופה מהבניין אל האמבולנס. נימוקו היה שאם הם יפעלו מהר, החומר יועבר בשידור חי ולכנסייה תובטח חשיפה מרבית. במרכזים הגדולים של האמונה הקתולית באסיה כבר היה בוקר; באמריקה הדרומית והצפונית, עדיין ערב; רק האירופאים והאפריקנים ייאלצו להתעורר אל החדשות.

אדיימי התנגד שוב. למען כבוד הכהונה, טען, עליהם לחכות לאור היום ולרכב קבורה וארון ראוי שאפשר להוציאו עטוף בדגל האפיפיורי. בליני חלק עליו בחריפות: "הכבוד היה כקליפת השום בעיני האב הקדוש. כאחד מענווי הארץ הוא בחר לחיות, וכאחד העניים הענווים הוא היה רוצה להצטייר במותו."

לומלי הסכים איתו. "בל נשכח, זה היה אדם שסירב לנסוע בלימוזינה. אמבולנס הוא הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים לתת לו עכשיו כתחבורה ציבורית."

אף על פי כן, אדיימי מיאן לשנות את דעתו. בסוף דעתו נפסלה ברוב של שלושה נגד אחד. הוסכם גם שיש לחנוט את גופת האפיפיור. "אבל חובה עלינו לוודא שזה ייעשה כהלכה," אמר לומלי. הוא מעולם לא שכח איך עבר על פני ארונו של האפיפיור יוחנן פאולוס השישי בסן פייטרו ב־1978: בחום אוגוסט קיבלו פניו גוון ירוק־אפרורי, הלסת נשמטה, וריח ברור של רקב נדף ממנו. אבל אפילו החרפה המחליאה הזו לא היתה גרועה כמו המקרה עשרים שנה קודם לכן, כשגופתו של האפיפיור פיוס השנים־עשר תססה בארונה והתפוצצה כמו חזיז בכנסיית יוחנן הקדוש בלַטֵראנוֹ. "ועוד דבר," הוא הוסיף. "חייבים לוודא שאף אחד לא יצלם את הגופה." גם את הביזיון הזה ספג פיוס השנים־עשר, שגופתו הוצגה בשבועוני חדשות סביב כל העולם.

טרמבלה יצא לערוך סידורים עם משרד התקשורת של הכס הקדוש, וכעבור פחות משלושים דקות באו אנשי האמבולנס — הטלפונים שלהם הוחרמו — וגילגלו את האב הקדוש מדירתו בשק גופה מפלסטיק לבן חגור לאלונקה. הם עצרו איתו בקומה השנייה, ואילו ארבעת הקרדינלים המשיכו לרדת במעלית כדי לפגוש אותו במבואה וללוות אותו אל מחוץ לבניין. נראה ללומלי שענוות הגוף המת, קוטנו, צורת העובר הקטנה והמעוגלת של כפות הרגליים והראש מביעים אמירה עמוקה. והוא קנה סדין ויורד אותו ויכרכהו בסדין וישימהו בקבר... ילדיו של בן האדם שווים כולם בסוף, הוא הירהר; כולם מייחלים לחסדי האל בתקווה לתחיית המתים.

שורות של אנשי דת מכל הדרגות נערכו במבואה ובגרם המדרגות התחתון. דומייתם היא שנחקקה עמוק ביותר במוחו של לומלי. כשנפתחו דלתות המעלית והגופה גולגלה החוצה, הצליל היחיד שנשמע, למגינת לבו, היה התקתוק והזמזום של מצלמות טלפונים משולבים פה ושם ביבבות. טרמבלה ואדיימי הלכו בראש האלונקה, לומלי ובליני מאחוריה, וטור של כמרים ממשרד האוצר מאחוריהם. התהלוכה עברה בדלתות אל תוך צינת אוקטובר. הזרזיף פסק. נראו אפילו כמה כוכבים. הם התקדמו בין שני השומרים השוויצרים לעבר מערבולת של אורות ססגוניים — הבזקי האמבולנס הממתין והליווי המשטרתי שלו שהסתחררו כמו קרני שמש כחולות סביב הפיאצה המוחלקת מגשם, הריצוד הלבן של המצלמות, הבוהק הצהוב המקיף שהטילו הפנסים של צוותי הטלוויזיה, ומאחורי כל זה עלה מתוך הצללים הזוהר המואר הענקי של סן פייטרו.

כשהגיעו אל האמבולנס, ניסה לומלי לדמיין את מכלול הכנסייה ברגע הזה — כמיליארד ורבע נפשות: ההמונים המרופטים שהתקבצו מול מקלטי הטלוויזיה בשכונות העוני של מנילה וסן פאולו, נחילי הנהגים בטוקיו ושנחאי המהופנטים לטלפונים הניידים שלהם, אוהדי הספורט בברים של בוסטון וניו יורק שמשחקיהם נקטעו...

לכו ועשו לתלמידים את כל הגויים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש...

הגופה החליקה לתוך האמבולנס, ראשה תחילה. הדלת האחורית נטרקה. ארבעת הקרדינלים עמדו זקופים בדום תפילה כשהשיירה יצאה לדרך — שני אופנועים, אחריהם ניידת המשטרה, אחריה האמבולנס, אחריו עוד רכב משטרתי ולבסוף עוד אופנועים. היא שעטה לרגע סביב הפיאצה ונעלמה. ברגע שנסתרה מן העין, הופעלו הסירנות.

הלוך הלכה הענווה, חשב לומלי. הלכו עניי הארץ. זו יכלה להיות שיירת ליווי של דיקטטור.

יללות השיירה דעכו לתוך הלילה. מאחורי חבל הקטיפה החלו כתבים וצלמים לצעוק אל הקרדינלים, כמו תיירים בגן חיות שמנסים לשכנע את החיות להתקרב אליהם: "כבוד הקרדינל! כבוד הקרדינל! לכאן!"

"אחד מאיתנו צריך לומר משהו," פסק טרמבלה, ובלי לחכות לתשובה פנה לחצות את הפיאצה. נראה כאילו האורות משווים לצלליתו הילה זוהרת. אדיימי הצליח לרסן את עצמו לעוד כמה שניות, ואז הלך בעקבותיו.

בלחישה ובבוז מר אמר בליני, "איזה קרקס!"

"לא היה כדאי שתצטרף אליהם?" הציע לומלי.

"חס ושלום! לא אלבה את יצרי האספסוף. אני חושב שאעדיף ללכת לקפלה ולהתפלל." הוא העלה חיוך נוגה וטילטל דבר־מה בידו, ולומלי ראה שהוא אוחז במערכת השחמט הניידת. "בוא," הוא אמר. "בוא איתי. נקיים יחד את התפילה לנשמת ידידנו." כשנכנסו שוב לקאזה סנטה מרטה, הוא לקח את זרועו של לומלי. "האב הקדוש סיפר לי על הקושי שלך בתפילה," הוא לחש. "אולי אוכל לעזור. ידעת שלו עצמו היו ספקות, לקראת הסוף?"

"לאפיפיור היו ספקות ביחס לאלוהים?"

"לא ביחס לאלוהים! מעולם לא ביחס לאלוהים!" ואז אמר בליני דבר שלומלי לא ישכח לעולם. "מה שהוא איבד את האמונה בו היה הכנסייה."

לטינית: הכס פנוי. (כל ההערות הן של המתרגם)

לטינית: התכנסות לבחירת אפיפיור חדש.