איים קטנים
לורנצה פיירי
₪ 42.00
תקציר
“מה שהיה בעיניך נקודה קטנה על פני האדמה, היה למעשה הכול.” אלזה מורנטה, “האי של ארתורו”
שתי אחיות. אי קטן אחד. ארבעה עשורים.
באי קטן ובו פחות מאלף תושבים, גן עדן מבודָד למראית עין, נאבקת משפחה על ההיסטוריה שלה: שתי אחיות, אם לוחמנית ואב הדוניסט, סבתא פרטיזנית ונער פראי.
תרזה, הבת הצעירה, נמלטת בחיפוש אחר מקומה בעולם, אבל נאלצת לשוב ולעשות את חשבון הנפש הבלתי נמנע עם הניתוק של אחותה (האהובה והשנואה), עם הגעגוע לקיץ הארוך שהיה ילדותה, ועם הצורך להשיב לחייה את מה שברחה מפניו.
איים קטנים, שהוא בין רומן חניכה לסאגה משפחתית, מגולל ארבעה עשורים בהיסטוריה של איטליה בשפה מהפנטת של הטבע הפראי ושל הים המעורר השראה.
לורנצה פיירי בילתה את ימי ילדותה באי ג’יליו שבאיטליה. לאחר לימודיה באוניברסיטאות סיינה ופריז עבדה חמש־עשרה שנה בתחום המו”לות. כתביה ראו אור בכמה אנתולוגיות וכתבי עת, והיא מחברת הממואר “שמנה מאוד, קרובה להפליא”. חיה עם משפחתה בארצות הברית. זהו רומן הביכורים שלה.
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (1)
ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 272
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
ראינו את הדולפינים עם בוקר. עקבנו אחרי גביהם הבוהקים בגון העופרת, ששבו ועלו על פני המים במרווחים גדולים להפליא. לרגע נדמה לנו שאיבדנו אותם, אבל אז ראינו אותם מגיחים שוב לנשימה בקצה שדה הראייה שלנו. הם היו ארבעה. שטנו אחריהם כחצי שעה, עד שכבר התרחקנו מדי מהחוף ואבא היה צריך לחזור. בשבילי זאת היתה הפעם הראשונה.
זה היה סוף אוגוסט 1976. בדרך כלל סיום החופשות של כולם היה אות לתחילת החופש שלנו. התיירים חזרו אל העיר, ואנחנו נותרנו לחכות בעצלתיים לסתיו. העונה החמה עדיין התמשכה, והיו לנו כל הזמן והמרחב רק לעצמנו. עד אמצע אוקטובר, 16 בחודש לפחות, 27 לכל היותר, ים רגוע, חופים שוממים. חמישה סוגי רעשים בלבד: התנפצות גלים על הסלעים, הטחת מים בסירות, רעם מנועי סירה, צווחות ציפורים, קולות אדם. התחלנו לצאת לסיבובים בסירה עם אבא, דבר שכמעט לא הזדמן לנו לעשות כשהמלון עבד בקצב מסחרר. בערב הוא היה מזמין חברים לארוחה בשולחנות הפנויים של המסעדה, ואחר הצהריים קתרינה ואני היינו ממלאות סלסילות בפטל שקטפנו לאורך הכביש שהוביל לחוף קָאנֶלה.
באותו יום, בשונה מהרגיל, האוויר היה כבד, אביך, ורוח שירוקו נשבה. מהנמל בקושי היה אפשר להבחין בצללית המעוגלת של מוֹנטֶה אַרגֶ'נטָריוֹ, כמו דינוזאור ענק מוקף בהבל פיו הדביק. בשובנו סיפרתי לכל מי שפגשתי על פלאי הדולפינים. כולם השתאו בתגובה, אבל היה די ברור שזה רק כדי לרַצות אותי. זה לא היה מחזה יוצא דופן לראות דולפינים בג'יליוֹ. בערב קצתי ב"וואו, איזה יופי" המעושים והחלטתי לשמור את הפלא רק לעצמי.
חוץ מזה, כולם היו מרוכזים בחדשות. עכשיו זה היה רשמי. בעוד כמה ימים יגיעו לג'יליו פרנקו פרדה וג'ובאני ונטורה, שני הנאשמים הניאו־פשיסטים שביצעו את הטבח בפיאצה פונטנה. עובדה שאיש אינו זוכר היום, שאינה מופיעה לא בתיקי החקירה הרשמיים, לא בשחזור האירועים במשפט ולא בתיעוד התלאות המשפטיות בעקבות הטבח במילאנו ב־1969.
ההחלטה לשלוח לכאן לגלוּת את פרדה וּונטורה, והמחאות שפרצו בעקבותיה באותם ימים, לא רק הפרו את השלווה באי, אלא גם מילאו את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות ופתחו פרק משפטי חדש, שבהמשך יוביל להרשעות היחידות בתיק שייסגר לאחר שלושים ושבע שנה ללא אשמים נוספים.
חלפו שבע שנים מאז הנחת הפצצות בבנק דל'אַגריקוֹלטוּרה, המעצרים האחדים שהסתיימו בשחרור החשודים, מותם בטרם עת של שנים־עשר עדים, היעלמות הגופות. מאז ועד היום חלו שלושה חילופי חוקרים והתקיימו שתי ממשלות, ניסיון הפיכה אחד ושני מעשי טבח נוספים. הציבור דרש את מחויבותה של המדינה לעשות צדק.
תיאום פעולות המחאה נגד ההחלטה הופקד ספונטנית בידי אמא שלנו, אלנה. היא היתה האישה הלוחמנית ביותר באי, המוּדעת ביותר למתרחש, מי שעוררה באי ג'יליו מודעוּת פוליטית ונטלה על עצמה לסחוף אחריה רבים ככל האפשר. עד 1968 היא גרה בבולוניה, שם היתה פעילה באיגוד הסטודנטים ונכללה בקבוצה שייסדה את "רדיו אָליצֶ'ה" המחתרתי. היא למדה כלכלה, ובגיל עשרים וארבע התחילה בלימודי הדוקטורט בנושא "התפיסה המרקסיסטית של הכסף בתור כוח שהופקע מידי האנושות". לימים הכירה את ויטוריו, אבא שלי, שסיים את לימודי הווטרינריה שלו בגיל עשרים ושש. את שנות לימודיו האחרונות בילה במעבר מעיר אוניברסיטאית אחת לאחרת, בחיפוש אחר הבחינות הקלות ביותר שיוכל לעבור. היא עזרה לו בכתיבת התזה למרות שלא היה לה שמץ של מושג בנושא ("שינויים התנהגותיים בסוסי מירוץ עקב השימוש במושכות ללא רסן"), ומיד בתום התואר שלו הם הרימו כוסית עם חברים, עזבו את בולוניה ויצאו לחופשה בג'יליו. הם הגיעו ערב אחד במאי, ואת פניהם קיבל ניחוח הרותם. הם היו אמורים להישאר יומיים אך האריכו את החופשה בחמישה ימים נוספים. ביום העזיבה הם שמעו את בעל המלון שבו שהו, "סן לורנצו", מביע את רצונו לפרוש מניהול המלון ולחזור סוף־סוף לגור עם משפחתו בליבורנו, כי אף אחד מבניו לא התכוון להמשיך בעסק הזה שלו וכבר נמאס לו לחיות פה לבד. אבא שלי, באינסטינקט של רגע שכבר הוביל להחלטות הטובות בחייו, הציע מיד את מועמדותו אף בלי לדבר על כך עם אמי. די היה לו במראה שנשקף מחלון הטרקלין במלון: המצוק הסלעי של גאביאנרה, מרחבי הים, עץ הלימון השופע פרי. בתוך שלושה ימים הם חתמו על חוזה. וכמה שבועות לאחר מכן התחוור לאמי שהיא מצפה לתינוק. היא חזרה לבולוניה לכמה ימים כדי לארגן את העברת חפציה המעטים, ולכל חבר שנפרדה ממנו לשלום אמרה, אני הולכת לחיות על אי קטן ואני בהיריון, אם זה בן אקרא לו ארתורו. התדהמה בעיניהם רק עשתה אותה מאושרת יותר.
לבסוף היא נשארה באי ג'יליו במשך שתים־עשרה שנה. היא זנחה את הדוקטורט שלה, את המחשבה על מלגת לימודים באוניברסיטה גרמנית, את מעגל החברים הקומוניסטים, והחלה לנהל מלון ולעבוד כטבחית. היא מצאה את עצמה בלב הקלחת מבלי שבחרה בכך, אבל התחוור לה שהיא טובה בזה. היא קיבלה על עצמה משימה כפוית טובה רק מפני שלא היה מישהו אחר שיעשה זאת, והיא לא היתה מסוגלת להיעלם כשנזקקים לה. בקיץ 76' היא היתה בת שלושים ושלוש. גבוהה, שיער ג'ינג'י, פניה וגופה מכוסי־נמשים, עיניה בגוון חום שרוף, כמו זה שנשקף תכופות במבטם של בעלי רעמות האש, כאילו נחרך מאותה להבה. היה לה יופי פראי, חייתי. היו שכינו אותה "הלביאה", אבל בסופו של דבר כולם קראו לה "אדומת־השיער", גם בגלל שערה אבל בעיקר בגלל דעותיה הפוליטיות, הקומוניסטיות. היה קל יותר לחשוש מפני אדומת־השיער מאשר לאהוב אותה.
אבא שלי, שבאותם ימים היה בחור נטול פחד, התחבר אליה יותר בשל השטחיות שלו מאשר בשל מעלותיה. הכאב הטמון במבטה, שהבריח בחורים רבים, לא הרתיע אותו. ואולי הוא פשוט לא היה מסוגל להבחין בו.
אדומת־השיער הודיעה שבתשע בערב תתקיים ישיבה פתוחה לתושבים ולתיירים במרפסת סן לורנצו. היא סגרה את המטבח, ביטלה את ארוחת הערב, פיצתה את מי שהתארח על בסיס פנסיון מלא וסידרה את הכיסאות במערך ישיבה. מקצת האורחים התלוננו על כך, אבל רובם דווקא רצו להשתתף בישיבה. היא ציפתה לכארבעים איש לכל היותר, בעיקר מהמועצה העירונית ועוד כמה דמויות פוליטיות, אבל בשעה שמונה ארבעים וחמש לא היו עוד מקומות ישיבה, גם לא בשולחנות שנדחקו בפינה, וכולם נאלצו לעבור החוצה. במקום נכחו לפחות מאתיים איש.
קתרינה ואני הסתובבנו בחוץ בזוג אופניים אחד לשתינו, אני עומדת מאחורה, ידי מונחות על כתפיה וצעיף קשור סביב צווארי כמו גלימה. מאחורינו התקדמה אירמה, כלבת סֶטֶר בצבעי כתום־לבן, בת גילה של קתרינה בדיוק, שהלכה אחרינו לכל מקום. אחותי ואני היינו כמו זוג גרביים, והיא היתה הסירחון.
שמה האמיתי של הכלבה היה אימקולטלה. אמא שלי היא שבחרה את הגורה, שהיתה הגדולה מכל הגורים בהמלטה, וגם את השם. מאחר שילדה בת ולא יכלה לקרוא לה ארתורו, היא רצתה בכל זאת לעשות מחווה לרומן של מורנטה והשתמשה בשם כלבתו של ארתורו. אבל אימקולטלה התגלה כשם קשה וארוך מדי. כשאחותי התחילה לדבר היא קראה לגורה אִימָה, ואז בעצת אבא היא הפכה לאירמה, כמו אירמה לה דוּס, הוא אמר. המחווה הספרותית הוחלפה אפוא במחווה קולנועית, ומשֵם של בתולה היא עברה לשם של פרוצה במועדון לילה.
קתרינה ואני לא ידענו בדיוק למה התכנסו שם כל הגדולים. היינו עסוקות מדי בריב, איך לחלק בינינו את אלפיים הלירטות שהרווחנו השבוע, כשהקמנו דוכן לעבודות יד וצעצועים ישנים.
"תקשיבי, אני הכנתי את כל יומני הנייר, אני ציירתי אותם ואני חיברתי אותם, וזה מה שהכניס את הכסף," אמרה קתרינה, "אני צריכה לקבל לפחות אלף חמש מאות כי את לא עשית כלום."
"זה לא נכון, אני הכנתי את השרשרות ואת הצמידים ונתתי את הקונכיות הכי גדולות שלי."
"הן היו של שתינו! הסכמנו למכור אותן."
"אני צבעתי את האבנים, ואני הכנתי את זאת עם הסירה ואת זאת בצורת קיפוד עם הצמר מעל ואת זאת של השחף."
"אבל לא מכרנו את האבנים שלך!"
"כן מכרנו, את זאת עם הסירה ואת זאת עם הקיפוד."
"אבל זה לא שווה כי אבא קנה אותן, זה לא כסף שהרווחנו!"
"טוב, אבל הקונכיות והצעצועים והעיתונים גם היו שלי."
"טוב, בסדר, אז את מקבלת חמש מאות לירטות. הי, זה הרבה כסף!"
אני שתקתי, והיא ניצחה. הייתי כלבלב בּטָא שמשפיל את האוזניים וחושף את הבטן, נכנעתי לגילי הצעיר. ביזבזנו חלק מההכנסה המשותפת על גלידה, אני נקשתי באצבע כמה פעמים על שלט המתכת מחוץ לבית הקפה ואמרתי, "אני רוצה את זה," וקתרינה אמרה לי, "מה את צועקת? את לא צריכה להפיל את השלט." נכנסנו לקנות קסטה וטילון וחזרנו לאכול אותם ליד כל הגדולים, היכן שלא הפתיע אותנו התפקיד המרכזי של אמא שלנו. קתרינה הקשיבה לה והבינה הכול כי היא כבר היתה בת שמונה. היא גם הרגישה בנוח עם אנשים כפולים ממנה בגיל, שאיתם היא חלקה לא רק תחומי עניין אלא גם את המרדנות של גיל הנעורים. אבל אני ישבתי שם והעמדתי פני מקשיבה, בהיתי בלי בושה בכפות הרגליים של הזקנים שישבו בחוץ, אצבעותיהם מתעקלות בסנדלי הפלסטיק, כפות רגליים כמו סוליות נעליים עשויות עור אדם, כף רגל רחבה להחריד, והציפורניים האפורות המעוקלות האלה שאף פעם לא נגזזו, מבעיתות. הזקנים אכלו גלידה תעשייתית, בנגיסות, בלי ללקק אותה, כאילו אינם מסוגלים — או אסור להם — להוציא את הלשון. אחרי כמה זמן משכתי לקתרינה בחולצה כדי שנלך משם. לאחר מכן, על המזח, שאליו לא העזנו ללכת לבד כי היה חשוך ומסוכן מדי באופניים, היתה קבוצת נערים שתלתה סדינים על המגדלור, ומישהו עמד על הקיר הגבוה, השקיף אל הים במשקפת וצעק להם משהו. הסתכלנו עליהם קצת, ואז התרחקנו לכיוון הכדורגל־שולחן. היה ילד אחד מרומא שהכרנו היטב כי אבא שלו, סרג'ו, היה חבר לשתייה של אבא שלנו. לו ולאשתו, שהיו עשירים להחריד, היתה וילה בחוף קאנלה. כינו אותם "הפעם הגזמתם" ובקיצור "המוגזמים" כי לפני כמה שנים, במסיבת ההטבלה של לואיג'י, הם שתו כל כך הרבה עד ששכחו אותו שם, והמנקה שבאה למָקום החזירה להם אותו ישן בנינוחות בסל־קל שלו, למרות שאומרים שהיא התלבטה אם לקחת אותו למשטרה במקום זה. קראנו לו ג׳יג'י, בחיקוי המבטא של אמא שלו דזידריה. הוא הכניס מטבע, משך חזק בידית הרבועה, וכל הכדורים נפלו יחד בשאון מפולת מלא סיפוק.
לואיג'י שאל אם אנחנו רוצות לשחק.
הסתכלתי על קתרינה. היא משכה בסנטר שלה. "לא. הוא תמיד מרמה. תעזבי אותו."
בעודו מוחה ונשבע שיכבד את החוקים, קתרינה שוב התקרבה למרפסת המקורה שבה נערכה הישיבה. אני אמרתי לו שלום במשיכת כתפיים והלכתי אחריה.
"באי הזה עד לפני כמה שנים היה רעב. הסבים והסבתות שלנו שברו את הגב כדי לגדל גפנים, לעבוד במכרות, לדוג ביום ובלילה. התיירות היא משאב חיוני בשבילנו, אסור להרוס כאן הכול. אם המקום יהפוך לבית לפושעים, אף אחד לא יגיע לכאן יותר, תקשיבו לבפה. וגם ישנם כבר פיאנוזה וקפראיה עם בתי הכלא. הארכיפלג הזה לא יכול להפוך לבית סוהר באמצע הים!" הדובר היה בפה המכונה באצה, כינוי שעבר בירושה במשך דורות כמו אצל רבים מבני האי, ובמקרה שלו היה מוצדק גם בזכות הסנטר המוארך שעבר מאב לבן במשפחתו. ישוב על שפת השולחן, מריו ברנדי — המכונה "איל קורה" — הרים את קולו, "לאאאא! זה לא עניין של להגן על התדמית של האי ועל התיירות! ככה נדמה שרק הכסף חשוב פה. לא, כאן מסתתרת עובדה חמורה יותר — מערכת החוק האיטלקית שמגינה על הפושעים, תוכנית ממשלתית מסוכנת ממש. הם מביאים לנו אותם לכאן כי אחר כך קל יותר להבריח אותם, כי הם רוצים להבריח אותם, זה ברור או לא? אחרת אחרי ארבע שנים בכלא, למה הם לא עושים להם משפט כמו שצריך? כי כאן לאנשים כמו גאטני לובאטלי יש וילה, והוא מארח שם את אלמירנטה ואת כל הפשיסטים שהוא רק רוצה. וגם, חברים, בואו נודה בזה, הם שולחים אותם לכאן כי מג'יליו אפשר להגיע לקורסיקה בתוך שעתיים בסירת מנוע. מה הבעיה בכלל? בין כה השירות החשאי מארגן הכול, כמו שהם עשו עם ג'אנטיני. זה שהיה שקוע בתוך החרא עד צוואר, ועכשיו חי את החיים הטובים בריביירה הצרפתית. הכול על חשבון הממשלה, כמובן. ולמה לדעתכם הם בחרו דווקא באי ג'יליו ולא באי אֶלבָּה למשל? או באי פּוֹנצה? בדיוק בגלל שכאן, יקירַי, המועצה כולה דמוקרטית־נוצרית."
רחש התפשט בין היושבים בקצה. הם התיישבו כמובן לפי קבוצות המפלגות, וכל חברי המפלגה הדמוקרטית־נוצרית היו יחד. הזקנות בעלות מרפסת שפנתה לרחוב השתתפו מגבוה, רוכנות לפנים כדי לשמוע טוב יותר. הקולות התערבבו אלה באלה.
"בחייך, מריו, מה זה קשור עכשיו שכולנו כאן במועצה נוצרים־דמוקרטים? מועצת העיר התכנסה היום לישיבה מיוחדת והסכימה שלא לתת להם להגיע."
"כן, כל הכבוד, קיסינג'ר! אז למה אתה מחכה להכרזה על כך? אם אנחנו רוצים לעצור אותם, אנחנו צריכים לארגן משהו, כי מחר ונטורה מגיע, הערב הוא כבר בגרוסטו, ומחר בבוקר הם עולים למעבורת." אנטוניו קרברו, הברמן עם הגומה בסנטר כמו אצבע שנתחבה לתוך בצק, פנה אל זוג תיירים שישבו לידו. "הנוצרים־הדמוקרטים לא יכולים להשתמש באי הזה כרצונם, להביא אליו את מי שמתחשק להם. שיצאו לחופשה כאן במקום להיות בכלא."
מישהו החל להתלחש.
"אנטוניו, אם יש לך משהו להגיד, תרים את הקול ותגיד לנו את זה בפָנים."
"לא, כלום, רק הסברתי לגברת מהאכסניה, ששלושה־עשר מחברי המועצה כאן הם נוצרים־דמוקרטים..."
"כן, ומה הבעיה עם זה? מה שצריך עכשיו זה להחליט מה לעשות כדי לא לתת לפרדה ולוונטורה להגיע לפה, בואו לא נסטה מהדרך."
ג'יג'י איל רוקו השמיע את קולו הצרוד מסיגרים ומלילות בים הפתוח, "אומרים שוואלפרדה התאשפז בברינדזי כדי לא לבוא לפה, בתירוץ של כאבי בטן. אבל אז ראו אותו בבר, שותה קמפארי."
לפאולה מורי מלאו הקיץ עשרים. היא היתה חברה צעירה של הורי. היא באה ממילאנו אם כי היתה חצי ג'ילית מצד אחד מהוריה, והיתה לה תשובה לכל שאלה. היא קמה על רגליה. התלתלים שלה היטלטלו פתאום, והיא נראתה מפחידה עם המבט הזה של מדוזה ונחשי השיער הנסערים האלה. היא היתה מזועזעת וצעקה על ג'יג'י, כי לא הצליחה להבין איך דברים שהיא מאמינה בהם בכל לבה הם אינם נחלת הכלל. "הנה, זאת התוצאה שרצינו, מבלבלים בין פרדה לוואלפּרדה, האחד רוצח והשני חף מפשע! מי שהתאשפז בבית החולים, החבר של ונטורה שאמור להגיע לכאן, זה פרנקו פרדה, פר־דה, לא ואל־פר־דה! ואלפרדה הוא האנרכיסט שמעורב בטבח על לא עוול בכפו. גם הוא שהה שלוש שנים בבית סוהר לעבריינים צעירים, למרות שלא היה שמץ הוכחה נגדו, ועדיין הוא לא זוּכּה לגמרי. ואילו נגד פרדה יש הוכחות בשפע, הוא בעצמו קנה את הטיימרים שהפעילו את הפצצות. כולם יודעים את זה. היה לו גם סליק של נשק בקַסטֶלפרנקו וֶנֶטוֹ. והוא כבר היה בכלא בגלל פיגועים אחרים שביצע ברכבות. ואלפרדה הוא לא פרדה! והבלבול הזה בלתי נסבל, זה עוול על גבי עוול!"
ג'יג'י הצרוד השפיל את ראשו מעט בהבעה שלא תאמה את מבנה גופו החסון. פניו המחוטטות הכהות משמש האדימו מעט. הוא ניסה לשווא ללחוש בקול נמוך שזאת לא אשמתו שלשניהם יש אותם שמות. הוא היה נבוך והעמיד את כולם במבוכה, שכן הם לא היו רגילים לראות צעירה נוזפת בזקן, אבל פאולה לא שמה לב לכך. מבחינתה זה היה כמו להימצא במפגש ועד בתיכון, ולהרים את הקול על דייג מבוגר או על תלמיד היה היינו הך — היא לא הרימה את קולה נגד מישהו מסוים, אלא נגד הבּוּרות.
אנג'ולינו דחק בג'יג׳י במרפקו וצחק, "אתה רואה, תמיד אתה מתערב כמו פתי, בפעם הבאה עדיף שתשתוק!"
ג'יג'י חייך חיוך מבויש משהו, כמי שעלה על תשובה מתאימה באיחור של כמה שעות.
אדומת־השיער, שהכירה מקרוב את הזקנים הבּוּרים וידעה עד כמה המצב הזה יכול להיות משפיל עבורם, עזרה לג'יג'י להסיט את תשומת הלב ממנו והמשיכה את הדיון מההתרעמות של פאולה. היא כיוונה אותו שוב נגד המדינה, נגד מי שלא היה שם איתם בישיבה תחת כיפת השמים.
"למרבה הצער הם עשו הכול כדי למחוק את הראיות. השוטרים אפילו השמידו את המזוודה היחידה עם הפצצה שלא התפוצצה. זאת היתה יכולה להיות ראיה מכריעה. ברור כשמש שהמדינה מעורבת בזה, אם זו דרכה לעשות צדק. עברו שבע שנים מאז הפיגוע בפיאצה פונטנה, לא שנה אחת. ועדיין לא התקיים אפילו משפט אחד. הם השתמשו בכל אמצעי ההסחה החוקיים כדי להגן על בעלי הכוח: העלמת עדים, סודות מדינה, שיבוש הליכי משפט. אם המדינה לא עומדת מאחורי כל זה..."
"זה ברור." אמר אטורה.
אבל אלנה לא סיימה. כבר היה מאוחר, והיה עליה ללכת להשכיב את בנותיה לישון. היא חייבת להגיד את דעתה עכשיו. "זה בטח קשור גם לג'וזפה סרגאט שחתם הסכם עם האמריקאים. אתם זוכרים שניקסון בא לרומא ב־69'? בשביל מה הוא בא? הוא פחד שאיטליה תצטרף לגוש הסובייטי, והם סיכמו ביניהם אסטרטגיה. עונה נאה של התנקשויות שאחריה תקום ממשלה סמכותית, שבשלב הזה תהיה חוקית..."
מריו המשיך את דבריה. "כן, חבל רק שאת הדברים האלה שכולנו יודעים, אי־אפשר להוכיח. ובינתיים אחרי שבע שנים אין אפילו אשם אחד."
אלנה קמה ממקומה. היא לחשה לבעלה משהו באוזן ופילסה לעצמה דרך בין הכיסאות. כשהגיעה לקצה מעגל הכיסאות היא הסתובבה לעבר מריו, אטורה, קרברו ובאפיני שנמצאו באותו צד והתעלמה מהשאר. המבטא הלא־טוסקני שלה הסגיר הבדל נוסף, היעדר שייכות, שעליו ניסתה לפצות במישור האידיאולוגי, "אז נראה לי שבדרך זו או אחרת כולנו מסכימים בעצם. לא נאפשר לפרדה וּונטורה להגיע הנה. אני מציעה שניפגש מחר במזח בסביבות שבע וחצי (ה־צ' וה־ס' השורקות שלה בלטו בבירור). מי שמעוניין להגיע, שיגיד מה בדעתו לעשות, ומחר בבוקר תעדכנו אותי. עכשיו סלחו לי, אבל אני חייבת ללכת."
היא נפרדה לשלום בזריזות בהנפת יד עדינה, שגילגלה לכיוון מרפקה את שלל צמידי השנהב שענדה. לפני שהיא באה לקרוא לנו היא נעצה את עיניה הכהות באיל גאלו, שהיה בן שמונה־עשרה. היא היתה בטוחה שהוא לא ייעדר מחר. השתררה שתיקה, וכולם עקבו אחר דמותה הגבוהה בחצאית הפרחים שנעלמה מעבר לפינת המרפסת המקורה. הישיבה התפזרה על רקע רחשים מבולבלים.
נעה –
איים קטנים
ספר שכתוב בצורה יוצאת דופן, תיאורים עוצרי נשימה ומרתקים. הספר עוסק בתלאות שעוברת תרזה ומשפחתה לאורך השנים וכיצד היא מצליחה להתגבר על הכל. ספר מופלא ומומלץ מאוד.