בשליחות הלב

באחת מפגישותי החשאיות בבירה אירופית - אחת מני רבות כחלק מפעילותי בנושא השבויים והנעדרים - אמר לי הטרוריסט שישב מולי, ספק בהלצה ספק ברצינות גמורה: "כשנגרש יום אחד את כולכם מפלסטין, כנראה שאותך ואת משפחתך נשאיר, כי אתה בן המקום, משפחתך חיה פה תמיד. אתם פלסטינים, חברונים, ח'לילים איבן ח'לילים".

וכך, גם לעובדה שאני בן למשפחה שהגיעה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19, לפני יותר מ-200 שנה, והשתקעה בחברון, היתה נגיעה למסלול חיי, כפי שהיו כמעט לכל תחנה ולכל אדם שנקרו במסלול זה.

משפחתי, משפחה שמקורה בחסידות חב"ד, הגיעה לחברון מרוסיה הלבנה בהוראתו של מייסד חב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי - חכם, פילוסוף, משורר וסופר, בעל התני"א, אחד הספרים החשובים בתולדות היהדות. כרבים במשפחה, נקראתי גם אני על שמו של הרבי, שניאור. השם, שהיה אז מעט קשה להגייה, הפך די מהר לאוֹרי, שנוסף באופן רשמי לתעודת הזהות לפני שהתגייסתי: שניאור אורי סלונים.

המשפחה הפכה לאחת הבולטות והדומיננטיות בעיר חברון - לצד קהילה מן העדה הספרדית שעמה נמנו, בין השאר, משפחות מני, חסון, אבולעפיה - ובניה היו לראשי ישיבות ולראשי הקהילה. נכדתו של בעל התני"א, מנוחה-רחל, התחתנה עם בן למשפחת סלונים, ולימים היתה לאחת הדמויות המשפיעות בחברון, מה שהפך אותנו ל"צאצאי" הרבי - ייחוס המקנה מעמד מיוחד בקרב חסידי חב"ד בעולם כולו: אתה "צאצא"!

בזכות קשרי נישואין, הצמיח עץ השורשים המשפחתי משפחות מכובדות נוספות: ריבלין, ליפקין ושמרלינג. קורות המשפחה הונצחו בספר תולדות משפחת הרב מלאדי, שכתב סבי האהוב ואחת הדמויות המשמעותיות בחיי, מנחם שמואל סלונים.

* * *

סבי, יליד חברון כמובן, היה איש רב-פעלים כמעט בכל שטחי החיים, הן הרוחניים והן העסקיים. הוא הקים את סניף בנק לאומי בחברון, שנקרא אז בנק אפ"ק (אנגלו-פלסטינה). מאה שנים אחר כך יהפוך נכדו, מחבר ספר זה, לעורך הדין של הבנק.

אחרי כמה שנים שבהן ניהל את הבנק והיה אחד מפרנסי חברון החשובים והמכובדים ביותר, התבקש סבי לעבור לירושלים. לימים, בנסיבות קשות מאוד, התברר כי מעבר זה הבטיח את המשך קיומה של משפחתי: הראשון שנטבח בפרעות שהתחוללו בחברון כמה שנים אחר כך, ב-1929, הידועות כ"פרעות תרפ"ט", היה מנהל הבנק שהחליף את סבי, בן המשפחה אליעזר דן סלונים, אחיה של רבקה סלונים-בורג, אמו של הח"כ לשעבר אברהם (אברום) בורג.

טרוריסטים, כמו אלה שפגעו אז בחברון ובחלק מבני משפחתי, פגשתי לאורך רבות מתחנות חיי. כך, למשל, פגשתי בהם ב-1974, כשרעייתי תמי ואני נפצענו באחד הפיגועים הראשונים שאירעו בתל אביב, עת נכנס מחבל לקולנוע "חן", הרג שניים ופצע כ-50, ופגשתי בהם גם שנים אחר כך ברחבי העולם כששימשתי יועץ שר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים במשך כשלושה עשורים.

בירושלים הקים סבי את סניף הבנק בשכונת תלפיות. הוא התאלמן בגיל צעיר וגידל לבדו את שש בנותיו ואת בנו היחיד, לוי יצחק, אבי.

בשנות ה-30 עברה המשפחה לרחוב לבונטין 30 בתל אביב, הבית שבו גדלתי, ליד פסי הרכבת שהובילה מיפו לירושלים ולתל אביב, בַּמקום שבו עומדים כיום מגרשי חניה ובו תעבור בעתיד הרכבת הקלה. את שנות ילדותנו ליווה שאון הרכבת, וכשהיא הפסיקה לפעול השתרר באזור שקט שהיה מוזר לנו.

סבי הפך לעצמאי, ויחד עם אבי עסק בנדל"ן ובגאולת קרקעות. הם ייסדו שכונות חדשות, שהחליפו, בין השאר, את שכונות שייח' מונס והדר יוסף. לאבי, יצחק, היה בית מלון בשם "סן רמו" על שפת הים בתל אביב, שבו הִרבו לבלות הבריטים ששלטו אז בארץ. הוא כבר היה בן 31, רווק מבוגר במושגי הימים ההם, כשפגש בתל אביב את אמי, אסתר לבית לדרברגר, פליטה שברחה לבדה מגרמניה כשהיתה בת 16 וחצי, לאחר שהסתתרה בקרב חברי המשלחת הגרמנית למכבייה, וגרה במעון לפליטוֹת "בית צעירות מזרחי" ברחוב דב הוז בתל אביב. היא היתה צעירה ממנו ב-14 שנה. נולדו להם ארבעה ילדים: נעמי הבכורה, אחריה אני, גילי ז"ל, שנפטר מסרטן כשהיה בן 46, וריקי, אחותנו הצעירה. אחי ואחיותי עשו במשך השנים קריירות נפלאות והקימו שבט ענק, הממשיך את המסורת של המשפחה הגדולה.

ב-1948, בהפגזת חיל האוויר המצרי, נהרס חלק מבית המשפחה ועברנו לבית אחר, ברחוב בלפור פינת מלצ'ט בתל אביב. לאחר שהבית ברחוב לבונטין שופץ, סבי - שתמיד גר איתנו - חזר לגור בו, וכדי שלא יחיה בגפו, עברתי לגור איתו. גם אחותי נעמי גרה עמו במשך תקופה. זכיתי לחיות לצד סבי מאז שהייתי בכיתה ב' ועד שנפטר, חודש לפני בר המצווה שלי.

חלק נכבד מעיצוב ילדותי, ואולי אף יותר מכך, אני מייחס לסבי שעמו גדלתי. הוא היה סבא מדהים, איש אשכולות ואדם רב-יכולות, שחינך אותי לערכים... מדי יום היה מעיר אותי בחמש בבוקר עם צלחת של שמן זית ולימון. הוא סיפר לי סיפורים ואגדות, והיה לאחד המסַפרים הטובים ביותר שהכרתי בחיי. סבי גם לימד אותי את אחד הסודות הגדולים של מסַפרי הסיפורים: היכולת לצבוע סיפור בכל פעם בעוד גוון, שאינו משנה כלל את מהות הדברים, אך נותן להם עוד זווית מרתקת.

סבי היה גורו ומנטור לכל 20 נכדיו, שאהבו אותו והרבו לבקר אותו, והוא מצדו פינק אותם בדרכו המיוחדת. כשקנה מתנה, זה תמיד היה משהו בעל משמעות שישַֹמח וגם יועיל. מגיל צעיר הסביר לי שאם אני רוצה דמי-כיס גבוהים יותר, אני צריך לעשות משהו בשביל זה. כך, למשל, היה שולח אותי לקנות לו עיתון בשילינג, ושכרי היה עשירית ממנו.

הוא היה אינטלקטואל שדיבר תשע שפות, בשלן מעולה שידע להכין הכול, איש ספר שהיטיב גם להקשיב. בספרייה הענקית בביתו חיו בשלום, זה לצד זה, ספרי קודש וספרי ארץ ישראל. לאחר מותו, חלק מן הספרייה נתרם לאוניברסיטת בר-אילן, להוציא שורת ספרים די סמלית שמפארת היום את הספרייה בחדר העבודה שלי, כמזכרת מרגשת מסבי.

רבים מסופרי התקופה התארחו בביתו של סבי, והוא עצמו הִרבה לקרוא ולכתוב. לצד הסופרים, המשוררים ואנשי העסקים שגדשו את ביתו, פקדו אותו גם אנשים "פחות אינטלקטואלים" שגרו באזור, סיפרו לסבי על חייהם ונועצו בו בבעיותיהם. סיפורי החיים האנושיים הללו ומוסר ההשכל שבצדם מלווים אותי בכל התחומים שבהם עסקתי מאז ועד היום.

סבא סלונים לא הפסיק ללמוד אף פעם, ורוב הלימוד שלו נעשה מתוך אהבתו לאנשים והתייחסותו לכל אחת ואחד מהם כאל דף מספר - אחת התכונות הבולטות שהוריש לי. את אחד השיעורים היפים בחיי - לגבי משמעות הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" - למדתי מחבר סלוניקאי בשם מימון, מנופאי, בליין, ואדם ססגוני, ששחה עמנו בבריכת גורדון. על פי מימון, עליך לאהוב קודם את עצמך אהבה אמיתית ושלמה ורק אז גם תדע כיצד לאהוב את רעך ואת האחר, משהו שהיה מעט שונה מן החשיבה המקובלת שעל פיה חונכנו. כי זה גם מה שלמדתי מסבי: להתייחס לבני אדם לא לפי מה שהם מייצגים, אלא למצוא בהם תמיד את המיוחד ואת הפחות מוכר וידוע. בעינַי, בני אדם הם הדבר המעניין והמסקרן בעולם, וכל אדם שאני פוגש בדרכי הוא עבורי עוד דף מרתק בספר של חיי.

לאמת זו נוספה הפילוסופיה של סבי, שאמרה: "לעולם תיתן". אלא שאתה צריך לעבוד ולהתאמץ כדי שיהיה לך גם מה לתת. וכשזה יקרה - תיתן המון, לא רק מתוך אלטרואיזם, אלא כי זה יעשה לך טוב. הרי אינך הולך לסרט רק כדי לדעת מה קרה בסוף לגיבור, אלא קודם כול כדי ליהנות במשך שעתיים.

שנה לפני מותו של סבי, חזרנו סבא ואני מביתו שברחוב לבונטין בתל אביב לגור בבית הורי וחלקנו בו חדר. לעצב הגדול על מותו, מהתקף לב, נוסף גם צערי על ביטולה, עקב האבל, של חגיגת בר המצווה הגדולה שתוכננה לי.

* * *

ילדותי התנהלה במקביל לשנות המלחמה והשואה באירופה, שעליהן אנחנו, הילדים, לא ידענו כמעט דבר. לא היתה אז טלוויזיה, ואיש לא סיפר לנו מה קורה "שם". הלכתי לגן של הגננת תמימה ברחוב לבונטין. בימי מלחמת השחרור, ב-1948, כשכבר הייתי תלמיד בבית הספר, נגעה חוויית המלחמה לראשונה בחיי. אנשים סביבי נהרגו, נפצעו, או פשוט נעלמו. יום אחד שמעתי שבנה הלוחם של חיה, שעבדה בביתנו, נעדר. כילד, לא הבנתי את המושג "נעדר", זה נשמע לי אז יותר כמו המילה נהדר, וכמובן לא יכולתי לנחש שיום אחד המושג הזה יהיה כל כך משמעותי בחיי והוא יתפוס לא פחות מ-30 שנה מהם. מושג שמקפל בתוכו כל כך הרבה כאב, חוסר אונים ואי-ודאות נוראית, שכמעט אינם ניתנים להבנה ולהכלה.

בבית הספר היסודי הוותיק על שם "אחד העם", ברחוב אחד העם פינת בצלאל יפה, שלשמחתי כשהגעתי אליו הוא כבר לא היה בית ספר לבנים בלבד, היה לי מחנך ומורה לטבע בשם חיים קלר, יליד המושבה ראש פינה, אחד האנשים המיוחדים והדגולים במערכת החינוך. קלר, ששימש גם ראש שבט צופי דיזנגוף, היה איש חינוך שהשליט משמעת ברזל ולימד אותי את אחד השיעורים החשובים בחיי: לא ה"מה" שמלמדים הוא החשוב, כי אם ה"איך". כשהלך איתנו בשיעורי הטבע למשתלה, במקום שבו נמצא כיום היכל התרבות, 90 אחוזים מהסבריו היו על ה"איך" של הצמח - איך לגדל אותו ואיך להפיק ממנו תועלת.

כשביקשו ממני ללמד משפט פלילי באוניברסיטת תל אביב, אמרתי מיד שאני לא רוצה ללמד, אני רוצה להדריך. אני לא רוצה ללמד את ה"מה" - פסקי הדין שאפשר למצוא בקלות בכל מקום - כי אם את ה"איך" בהתנהלותו של סנגור פלילי, דבר שאותו אפשר ללמוד רק מבני אדם, ובמיוחד מכאלה שהם בעלי ניסיון. למשל, איך לטפל באדם שנמצא במצוקה גדולה, כי אתמול היה מנהל בנק בכיר והיום הוא יושב בחדרי חקירות; איך פונים אל קצין משטרה שחוקר את הלקוח שלך; איך מבקרים אדם שיושב במעצר בפעם הראשונה בחייו; איך מדברים איתו על כסף כשחייו תלויים מנגד; איך לדבר עם משפחתו כשהכותרות רומסות את שמה הטוב; איך לדבר מול שופט; איך לטפל באדם שקיבל עונש נוראי ועומד לשבת בבית סוהר; איך לבקר אותו בבית הסוהר. אני, לדוגמה, הקפדתי להגיע לכלא בלבוש פשוט. מעולם גם לא הגעתי לבקר אסיר עם ריחות כלשהם של "חוץ" וגם לא סיפרתי על קונצרט או על מופע שהייתי בו בליל אמש.

בסדנה שהעברתי לסטודנטים שלי ביקשתי מרוני ליבוביץ, ה"אופנובנק" שהיה בעבר לקוח שלי, לבוא ולספר את הדברים מנקודת הראות שלו. אחד הסטודנטים שאל אותו למה הוא שם לב במיוחד בעת ביקורַי אצלו. רוני אמר שאף פעם לא הייתי לבוש באופן מהודר במיוחד ושמעולם גם לא הרחתי מאפטר-שייב. אותו סטודנט התקשה להאמין שלא תיאמנו בינינו את הדברים.

מי שהוסיף לימים על השיעור הזה היה צביקה מלכין, איש המוסד שהיה שותף ללכידתו של אייכמן. כיוון שבשנים הרבות שבהן עסקתי בשבויים ובנעדרים לא הייתי איש מוסד או שב"כ ולא הייתי אחד "משלהם", ביקשתי את עזרתו בהבנת נבכי עולם הביון. גם מלכין לא לימד אותי את ה"מה", אלא את ה"איך", למשל בנושא החקירות. אחד הדברים החשובים שלימד אותי היה איך לדבר עם אדם שמבקש להסתיר את האמת.

"האמת", אמר לי מלכין, "היא כמו שולחן שעומד על ארבע רגליים. אם תוריד רגל אחת, הוא יתנדנד, אם תוריד עוד רגל, הוא כבר ייפול. אדם שאומר אמת שנשענת על ארבע רגליים, קשה לשבור אותו. אם האמת שלו עומדת על שלוש רגליים, היא עדיין יכולה לעמוד בדרך כלשהי, כי הוא יכול להסתדר גם בלי רגל אחת. אבל אם אתה מדבר עם אדם ששתי רגלי האמת חסרות לו, כבר יהיה לך קל יותר, ואם הוא שקרן גדול שכל האמת שלו נשענת רק על רגל אחת - כי אז תשבור אותו בקלות".

דבריו נכונים בכל שטחי החיים, אך בעולמו שלו, עולם הביון, הוא הביא כדוגמה את העובדה שלא ישלחו לגרמניה איש ביון, או מרגל, עם חזות מזרחית מובהקת שאינו שולט גם בשפה - זה הרי כמו שולחן עם שתי רגליים, ואם ייתפס יהיה קל יותר לשבור אותו. אך אם הוא ממוצא גרמני או אירופי, עם מבטא וידיעת השפה, או אז תהיה לו יכולת טובה יותר למלא את משימתו. דברים אלה רלוונטיים גם לנעשה בבית המשפט: היכולת לשבור עֵד שהאמת שלו עומדת על ארבע רגליים שואפת לאפס.

הדוגמה שנתן לי מלכין הולכת איתי לכל מקום, כמו גם משפט חכם נוסף שאמר לי: "אמור את הדברים הטובים והמפרגנים על חברך בעודו בחיים ולא רק בהספדים עליו לאחר מותו". זו היתה הסיבה שבטקס לזכרו הקראתי את שירו של יצחק שלֵו, "שירו נא למתים בטרם ימותו", שנפתח כך:

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם

לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם

בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה

הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי

שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח

וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת

הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד

הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי

שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה

רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא

הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,

וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם

הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים

שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ

בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.

הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא

עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,

אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -

לָהֶם הוּא!

אמרתי לחבריו של צביקה מלכין, שחבל שאת כל דברי השבח עליו הם לא אמרו בפניו כשעוד היה בחיים. השיר הזה כל כך אהוב עלי שלעתים מזומנות אני מברך בו אנשים ביום הולדתם, על מנת להמחיש את המסר שראוי לומר את המילה הטובה לאדם בעודו בחיים מאשר להרבות בשבחים בהספד עליו.

התחלתי את בית הספר היסודי במלחמת השחרור וסיימתי אותו ב-1956, במלחמת סיני. אני מוצא לנכון לציין זאת, כי למלחמות יש השפעה עצומה על כולנו - ועל ילדים באופן מיוחד.