אי אפשר לאהוב בשקט

לאה הרשקוביץ

בוקר שבת חמים והשמש עמדה גבוה בשמיים. מחלון חדרי יכולתי לשמוע את קולות ההשתוללות של הילדים ששיחקו על הדשא בגן השעשועים. שמעתי את צחוקם כשהסתובבו בקרוסלה האדומה ואת השכן יעקב צועק בכעס על הבן שלו שיעלה הביתה מיד.

אהבתי לבלות בגן הזה, במיוחד בתקופה שבין האביב לקיץ. מדשאות רחבות ולצידן מרבדי פרחים: סגולים, לבנים, ורודים וצהובים. חרציות גדולות. הצבעים בהקו וריח האבקנים ריחף עד אליי. תחת עצי הגן היו פזורים ספסלי עץ. העצים העניקו מצילם בימים הלוהטים, והיו ימים רבים כאלו בבאר־שבע.

באותו הבוקר יצאתי לבדי, נשכבתי על הדשא הלח, עצמתי עיניים ונתתי לעצמי לרחף בין ערוּת לשינה.

הרגע הזה זכור לי היטב, אושר קטן. שאפתי את האוויר החם ונהניתי מהרוח שליטפה את פניי. השקט הופר כשלפתע שמעתי צעדים במקצב מוכר. מישהו הולך על שביל הבטון ומתקרב אליי. הקצב המונוטוני הזכיר לי את הליכתה של אימי, כשהיא גוררת את רגלה הקצרה. לאימא היו נעליים מיוחדות, שאחת מהן מוגבהת בשבעה סנטימטרים, החסרים לרגלה. אך היא התביישה לנעול אותן. היא העדיפה לנעול נעלי עקב נשיות וגבוהות והאמינה שכך היא מטשטשת את צליעתה.

הרמתי את עיניי בסקרנות. זו הייתה לאה הרשקוביץ, שכנתנו. אישה גדולה שהיופי נעלם מפניה וכובד גופה העצים את קושי התנהלותה, במיוחד בהליכה. גם לאה הרשקוביץ הייתה נכת פוליו.

פעם שמעתי אותה מספרת לאימא שהיא קנתה נעליים חדשות. אימא מיד אמרה: "אוי וויי זמיר, ממש גועל נפש של עיצוב. עדיף לסבול מכאבים ולא להיראות איתן ברחוב." לאה, שגבותיה הצבועות בשחור התרוממו מעלה, הניפה את ידה בתנועת ביטול מלווה בחיוך נבוך או אולי כועס.

רגלה השמאלית של לאה הייתה קצרה בשבעה־עשר סנטימטר מרגלה הימנית. היא שרדה את השואה ועלתה לארץ. היה לה מבטא רוסי כבד. את בעלה איבדה כשבתה יאנה הייתה בת שלוש. הוא מת בשנתו.

למרות שחלפו שתים־עשרה שנים מאז שהתאלמנה, היא בכתה המון. בעיניה שכנו עצב ואפלה. אישה מרירה, תמיד כועסת על כל העולם ותמיד הייתה מוקד לסכסוכים בשכונה. כל דבר הרגיז אותה: רעש הילדים בחצר, ריחות הבישולים של השכנים, המקלטים המוזנחים ועוד עניינים שהיו שוליים עבור שאר אנשי השכונה. פניה חמוצות וקודרות. היא הייתה בת חמישים ונראתה כבת שבעים.

בתה יאנה גדולה ממני בעשור. כשהייתי בת חמש הם עלו ארצה, היישר לשכונת הגטו שלנו.

יאנה לימדה אותי לצייר ברבורים, אנשים ועצים. היא סיפרה לי שמהארץ שהיא באה, לומדים שיעורי ציור באופן מקצועי מגיל צעיר. היא לא הבינה מדוע בארץ שלנו ציור זה עניין של מותרות ולא חובה כחלק מתוכנית הלימודים.

בלי לדבר על כך נקשרנו עמוק בלב. שתי האימהות שלנו נכות ממחלת הפוליו. שתיהן לא ממש מתפקדות כמו אימהות רגילות. רוב הזמן היו מתוסכלות וטרודות. שתיהן עצובות, לרוב בלי שנבין מדוע. היא הייתה בטוחה שאימה השתגעה כבר מזמן. ליאנה ולי שיער בלונדיני בהיר מאוד ועיניים בצבע טורקיז. לא פעם קרה שאנשים התבלבלו וחשבו שאנחנו אחיות. זה מצא חן בעיניי.

באותו בוקר כשזיהיתי את לאה הרשקוביץ מתיישבת על הספסל, הבטתי בה ולרגע התנחמתי בכך שמצבה של אימי לא גרוע כשלה. חיוך התפשט על פניי והחלטתי לקטוף לאימא פרחים ומיד לרוץ ולתת לה אותם. חשבתי בהתרגשות על החיבוק שאתן לה ושאגיד לה כמה אני אוהבת אותה.

קמתי בבת אחת והתחלתי לקטוף, גבי מופנה אל לאה. התכוונתי להגיד לה בוקר טוב אחרי שאכין זר פרחים צבעוני. לפני שהספקתי להסתובב אליה הרגשתי לפתע כאב חד בגבי. סחרחורת כבשה אותי, וחשבתי שאני חולמת. עוצמת הכאב הפילה אותי על הדשא ונשכבתי כחילזון במצוקה. החום הנעים הפך למעיק ונשימותיי הפכו כבדות. הדמעות ניגרו על לחיי, אך לא הצלחתי להוציא קול. השתנקתי.

"מה את עושה, ילדה כולרה שאת? מה את חושבת לעצמך, טפוֹיוּמַט?" לאה רכנה מעליי. נדף ממנה ריח של בצל ולצעקותיה התלווה רוק שהותז לכל עבר והרטיב גם את פניי. היא הניפה את מקל ההליכה שלה כלפי מעלה ורצתה להכות בי שנית. הרמתי את ידיי כדי להגן על פניי ומכה נוספת נחתה על ראשי בחוזקה. בשארית כוחותיי, כשאני אחוזת אימה, הרמתי את עצמי ונסתי על נפשי.

התיישבתי מאחורי עץ גדול שגזעו עבה מספיק כדי להסתיר אותי. בדקתי את גופי. הבטתי בידיי וברגליי, נגעתי בראשי לראות שאינני מדממת. כשהבנתי שזה רק כואב, נעמדתי. נשמתי עמוק והחשתי את צעדיי משם. לפתע שמעתי שוב את צעדיה של לאה הרשקוביץ מאחוריי ואת קול נשימותיה המחרחרות. הסתובבתי וצעקתי "אישה משוגעת, מה עשיתי לך? למה הרבצת לי כל כך חזק? את מפלצת רעה, את איכסה!"

היא נעצרה מולי, עיניה מלאות בדמעות זעם, ונעצה את מבטה עמוק בתוך עיניי, נשענת על מקל העץ שלה וידיה רועדות. "את לא תקטפי את פרחים אלו. זה פרחים של ציבור. זה יופי של טבע. את לא מנהלת של עולם ולא של עצים ופרחים זה." היא המשיכה בקול שקט מאוד: "אסור להרוס את טבע, זה שאלוהים נתן לנו במתנה. במלחמה לא היה לנו אוכל ולא פרחים, עכשיו יש, ואז באה ילדה קטנה והורסת אותם כמו החוליגנים הגרמנים במלחמה. עכשיו עופי מעיניים שלי מיד!"

כשהגעתי הביתה חסרת נשימה, רצתי מיד לחדרי וסגרתי את הדלת בשקט. נכנסתי למיטה וטמנתי את ראשי מתחת לשמיכה. חשבתי ביני לביני שאולי מחלת הפוליו גורמת לאנשים שחולים בה להיות משוגעים ואימא שלי גם תהיה כמו לאה בעוד כמה שנים, ואולי לאה בכלל לא אשמה שהתנהגה אליי כך; אולי זה רק בגלל המחלה הזו שמקצרת את הרגליים. איזו מסכנה אימא שלי, היא בכלל לא יודעת מה מצפה לה. ככל שחשבתי יותר על השיגעון שילך ויגדל, הפחד הלך וגבר. החלטתי לסלוח ללאה ולא לספר דבר לאימא ואבא.

בשל אהבתי ליאנה, גם לה לא סיפרתי על היום הכואב הזה.

ימים אחדים לאחר ההתקפה של לאה, הגיע יום הולדתי השישי. כשחזרתי מהגן, ראיתי תבנית מרובעת גדולה עטופה בנייר כסף על השולחן במטבח. לאה ישבה אל השולחן בתסרוקת חדשה. גלים בשׂערה. אף פעם לא ראיתי אותה כך. היא חייכה אליי.

"מזל טוב, ילדה יפה את. הכנתי לך עוגה שוקולד במיוחד לך." היא חייכה אליי, ואימא, שעמדה לידה, סימנה לי בעצבנות עם עיניה שאגיד כבר משהו. שתקתי, ואז גייסתי את החיוך הכי גדול שלי וליבי פעם בחוזקה.