חלקים של אהבה

רומי

“בא לי לבכות...“ אמרתי והגוף שלי רעד מעלבון ועצבים. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. פחדתי שאזרוק עליו נעל, או נכון יותר, קיוויתי שאזרוק עליו אחת. אבל אני ישבתי על המיטה והוא ישב מולי, על כיסא המחשב, במבט מבולבל ואומלל, שלא גרם לי לרחם עליו אפילו קצת.

“אני... אני לא ממש יודע מה להגיד לך,“ הוא אמר והמשיך עם הפרצוף של הכלב האבוד.

היינו ביחד שנתיים. לפני כן, היינו ידידים טובים. היינו חלק מחבורה משותפת שכללה עוד חמישה חברים וחברות. אחרי תקופה ארוכה של פלירטוטים הדדיים, החלטנו להעלות שלב בקשר ולצאת כזוג.

החבורה פרגנה לנו, הסביבה פרגנה לנו, ואני הייתי מאושרת וגם הוא. או ככה לפחות חשבתי. הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש. כל הודעה שלו גרמה לי לקפוץ במקום, כל פגישה שלנו לוותה בפרפרים בבטן, גם אחרי כמה חודשים, כשהקשר כבר לא היה טרי. הוא היה התגשמות כל חלומותיי. הייתי בטוחה שמצאתי את האחד, בעלי לעתיד, אב ילדיי. סמכתי עליו, בטחתי בו ושמתי את כל הלב שלי על מגש בשבילו.

אחרי שנה וחצי מושלמות, הגיע המשבר הראשון. הסקס כבר לא היה אותו סקס, אם בכלל היה. הוא העדיף שנשב במסעדות או עם חברים והשתדל להימנע מכל מגע אינטימי איתי. הרגשתי מגעילה. מכוערת. לא סקסית. לא שווה. עשיתי הכול כדי לנסות לרצות אותו. אף על פי שהתביישתי, ניסיתי להתייעץ עם חברות וידידים כדי למצוא את הדבר שיגרום לו לרצות אותי בחזרה. לחשוק בי. לגעת בי. לאהוב אותי ולא רק כחברה טובה.

בכל פעם שהצעתי משהו שונה, הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהחלל. “מה עובר עלייך?“ הוא אמר לי יום אחד. “למה את הופכת את עצמך לזונה שלי?“ הייתי בהלם. הרגשתי הכי מושפלת בעולם. עלובה, מסכנה. אבל ידעתי שהוא צודק. ידעתי שאני מנסה לעשות הכול, גם אם זה ללכת למקומות מאוד רחוקים, כדי שהוא יסתכל עליי.

התחלתי לעשות ספורט. חשבתי שאם אוריד במשקל, או אוכל פחות והגוף שלי יתעצב, הוא יחזור לאהוב אותי. השקעתי בעצמי כמו שלא השקעתי מעולם. פקדתי את המספרה פעמיים בשבוע. קניתי את כל הקרמים הכי יקרים והתלבשתי בבגדים הכי סקסיים שהצלחתי למצוא. אבל הוא היה בשלו.

כשהוא כבר הסכים לשכב איתי, הסקס היה רובוטי, משעמם, מונוטוני. הוא ניסה לספק אותי אבל אני רק הרגשתי שהוא רוצה לברוח.

אחרי חצי שנה של ניסיונות נואשים, דיכאונות, הפרעות אכילה שפיתחתי והיעלמות מוחלטת של הביטחון העצמי שלי, הוא לקח אותי לשיחה.

“אני לא יודע אם שמת לב, אבל אני כבר תקופה ארוכה לא מרגיש מה שהרגשתי בעבר.“

“אני יודעת, אבל בבקשה, תגיד לי מה קרה. מה קורה לך? יש לך מישהי אחרת? תספר לי את האמת רק אל תשאיר אותי בעיוורון הזה!“

“אין לי אף אחת אחרת. אני מבולבל. אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי ואני צריך קצת זמן לבד...“

“אז זו הפסקה?“

“לא. אל תחכי לי. אני לא יודע כמה זמן אני רוצה, אני אוהב אותך, אבל אוהב כמו אחות.“

רק אדם שקיבל בעיטה בפנים, יודע איך הרגשתי באותו הרגע.

במשך שבועיים הייתי שבורה. לא הסכמתי לצאת מהמיטה. כמעט לא אכלתי, בקושי שתיתי. חברות שלי ניסו לעשות הכול, אבל שום דבר לא עבד. הייתי בדיכאון עמוק. הרגשתי שאיבדתי אותו כי לא הייתי מסוגלת לספק אותו כמו שהוא רצה. כי לא הייתי מושלמת כמו שהוא חיפש. כי לא הייתי בשבילו כל מה שהוא היה בשבילי.

אחרי שבועיים, הוא התקשר.

“אני רוצה שנדבר.“

תוך פחות מחצי שעה הוא הגיע אליי הביתה.

ישבתי על המיטה והוא ישב מולי, על הכיסא שליד המחשב.

“אוקיי... אני הולך להגיד לך משהו, וחשוב לי שתדעי שלא קל לי עם זה. לא קל לי להגיד את זה בקול וגם לא קל לי עם הסיטואציה, אבל אני מרגיש שאני חייב לך לפחות את זה...“

“מי זו?“ שאלתי.

“מי זו מי?“

“מי זו החברה החדשה שלך? תספר לי, אני לא אכעס, רק תספר לי את זה כבר!“ הרמתי את הקול לצעקה.

“זה לא זו. זה זה. כאילו, גם לא זה. זה לא מישהו ספציפי,“ הוא גִמגם.

“מה?“ שאלתי בבלבול מוחלט.

הוא לקח נשימה עמוקה. שתק. הסתכל עליי ואמר: “אני חושב שאני נמשך לגברים.“

לפני הפגישה דמיינתי את כל הסיטואציות האפשריות שיכולות לקרות. מהאופציה הכי טובה, שהוא רוצה לחזור, לאופציה הכי גרועה, שהוא יוצא עם החברה הכי טובה שלי. אבל מה שהוא אמר, אפילו לא היה על הסקאלה. שתקתי. לא היה לי מושג איך להגיב.

“אני בטוח שאת מבולבלת. גם אני מבולבל. חשוב לי שתשמרי את זה בסוד בינתיים. אני לא יודע אם אני בטוח בזה ואני לא מוכן עדיין ל... ל... לצאת מהארון. חשוב לי שתביני, זה לא קשור אלייך, זה אף פעם לא היה קשור אלייך. אני תמיד הרגשתי ככה. לא רציתי להודות בזה או להאמין בזה, אבל זה ליווה אותי שנים. חשבתי שאם אצא איתך, עם בחורה יפה, מדהימה ומושלמת כמוך, זה יעבור. חשבתי שתצליחי ‘לרפא׳ אותי.“

ניסיתי למצוא את המילים המדויקות כדי לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע, אבל לא הצלחתי למצוא שום מילה שתמחיש את הכעס והעלבון שהרגשתי.

“אתה ניצלת אותי כדי לתקן את עצמך.“

“זה לא נכון.“

“אני לא שאלתי. אני אומרת. אתה פשוט ניצלת אותי. השתמשת בי במשך שנתיים ואז זרקת אותי לכלבים. נתת לי להאמין שאתה אוהב אותי, שאנחנו נהיה משפחה, שאתה תהיה האבא של הילדים שלי, כשכל הזמן הזה אתה בכלל פנטזת על אחי או על איזשהו חבר שלך או על לא יודעת מי. אתה שיקרת לי וניצלת אותי.“

“די... בבקשה, זה לא נכון!“ הוא שלח את היד שלו וניסה לגעת בי אבל קפצתי כאילו ראיתי ג׳וק.

“אל תתקרב אליי!“

“אני... אני לא ממש יודע מה להגיד לך.“

“אל תגיד לי כלום. רק תעוף לי מהבית. תצא מפה ואל תחזור לכאן יותר בחיים. אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך. אני רק רוצה שתלך מפה!!!“ את המשפט האחרון צרחתי.

אבל ברגע שהוא יצא, נרגעתי. ישבתי מול המראה והתחלתי לבכות ולדבר לעצמי.

“זו לא את! את שומעת? זו לא את! הבעיה היא לא בך. את בסדר. הכול בסדר איתך. את מעולם לא שיקרת ולא רימית ולא עבדת על אף אחד. את היית מי שאת, אבל זה לא מי שהוא חיפש. הוא לא רוצה אותך ולא רוצה אף אחת אחרת, אבל זה לא קשור אלייך. זה עניין שלו. את שומעת? זה שלו!“

ישבתי ככה במשך שעה. אולי יותר. אבל אחרי שדיברתי לעצמי, הצלחתי גם להאמין בזה.

השבועות שעברו מאז הגילוי היו קשים במיוחד. הלילות שלי לוו בסיוטים, הכעס סירב לשחרר ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כעסתי עליו, על ששיקר, אבל ככל שעברו הימים הבנתי שהוא לא ניסה לפגוע בי. שהוא אבוד ומבולבל ומתוסכל, לא פחות ממני.

החלטתי שאם אני לא יכולה להיות החברה שלו, אעשה הכול כדי לנסות להיות החברה הכי טובה שלו. כי לא משנה את מי הוא בוחר לאהוב, אני תמיד אוהב אותו.