כוונה זדונית

אילו ידעה קתרין מקוֹרְמיק שנותרו לה פחות משלושה שבועות לחיות, ייתכן שהייתה משתדלת יותר ליהנות מחתונתה של סוזן. אבל היא רק אימצה את הבעתה הקבועה — אכזבה מהולה בהשלמה עם גורלה — וניסתה לא להיראות אומללה מדי כשבהתה באורחים האחרים רוקדים כאילו איש אינו רואה אותם.

זה היה בדיוק כמו כל יום בעבודה. גם שם קתרין תמיד הייתה אאוטסיידרית, לא ממש שייכת. תפקיד מנהלת המשרד לא היה כרוך בהרבה סמכויות אמיתיות, אך הוא הספיק כדי לבודד אותה מכל השאר. קתרין תמיד הרגישה שבכל פעם שנכנסה למטבחון להכין לעצמה קפה, כל שיחה שהתנהלה שם באותה עת נפסקה מיד, או עברה מגילוי לב לדיבור סתמי.

באמת היה טיפשי לחשוב שהיום יהיה שונה משאר הימים. ציטוט שקראה פעם נתקע במוחה: ההגדרה לאי-שפיות היא לחזור שוב ושוב על אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות. לפי ההגדרה הזאת, היא בהחלט הייתה בלתי שפויה. לשבת בפינה נידחת של אולם חתונות במוצאי שבת ולצפות להיות מרכז השיחה והצחוק — זו בהחלט הייתה התנהגות חזרתית שמעולם לא הניבה דבר פרט לכישלון ידוע מראש.

קתרין הגניבה הצצה בשעונה. הריקודים התחילו רק לפני מחצית השעה, אם כי לפי תחושתה הם נמשכו הרבה יותר מכך. ניקי מהנהלת חשבונות מענטזת כרקדנית מוט מול ג’רי הג’ינג’י, שלסתו שמוטה בשיכרון חושים. אניה, לין, מגס וטריונה יוצרות צורת תלתן מוקפדת, המרפקים צמודים, הגופים מפרכסים והראשים מתנועעים לפי הקצב. אמילי ואוֹלי, כפות רגליהם זזות בתיאום מושלם, מבטיהם מצטלבים, מחייכים זה אל זה כצמד אידיוטים. אידיוטים שכנראה יחזרו יחד הביתה בתום האירוע.

היא בקושי הצליחה לזכור את הפעם האחרונה ששכבה עם מישהו. נאייל והיא נפרדו לפני יותר משלוש שנים, אך זה עדיין צרב כמו חתך בעור. הוא חזר הביתה ערב אחד, הבל פיו חמוץ מבירה, שכבת זיעה מבהיקה על עורו. “הציעו לי תפקיד בקרדיף. לנהל צוות משלי,“ אמר בהתרגשות גלויה.

“איזה יופי, מותק.“ קתרין ירדה מהכיסא הגבוה הסמוך לדלפק ארוחת הבוקר, חיבקה את נאייל וניסתה להחניק את הקול שצעק בתוך ראשה: “קרדיף? מה לעזאזל אני אמורה לעשות בקרדיף?“

“יש גם העלאה גדולה במשכורת,“ אמר נאייל. גופו היה דומם משום מה, לא הגיב לחיבוק.

“וואו! אז מתי אנחנו עוברים?“

הוא ניתק את עצמו מבין זרועותיה. בטנה של קתרין התהפכה. “אז העניין הוא כזה, קאת’.“ הוא השפיל את מבטו אל כפות רגליו. “אני רוצה לנסוע לבד.“

לא היה כל היגיון בדבריו. “מה זאת אומרת לבד? אתה מתכוון לחזור הביתה רק בסופי השבוע? זה מטורף, אני יכולה להשיג עבודה שם בדרום. עם הכישורים שלי אני יכולה לעבוד בכל מקום.“

הוא פסע פסיעה לאחור. “לא. תקשיבי, אין דרך טובה להגיד את זה... אני לא מאושר, כבר די הרבה זמן אני לא מאושר, ואני חושב שזה הצעד העדיף לשנינו. אני אעבור מכאן, אתחיל מחדש. שנינו נוכל להתחיל מחדש.“

וככה זה נגמר. טוב, לא בדיוק. היו גם דמעות וצעקות, והיא גזרה את אזור המפשעה בכל מכנסי קלווין קליין שלו, אבל הוא בכל זאת עזב. היא איבדה את הגבר שלה ואת כבודה, והיא איבדה גם את ביתה, מאחר שמחצית מהבית הטורי היפה בפרוור ברדפילד החביב עליה כל כך הייתה של נאייל, והוא התעקש על מכירת הבית. אז כעת היא התגוררה בדירת קופסה קטנה בשיכון שנבנה בשנות השישים, קרוב מדי למקום שבו גרו יחד. זו הייתה טעות לעבור לגור בסמיכות כזאת למקום שבו הייתה מאושרת בעבר, להצטרך לחלוף על פני הבית הקודם מדי בוקר בדרך לתחנת החשמלית. היא ניסתה ללכת מסביב — מאריכה את הדרך בעשר דקות — אבל זה היה גרוע עוד יותר. איכשהו, הסטירה הזאת בפרצופה הכאיבה יותר. מדי פעם, הזוג שקנה את הבית יצא ממנו בדיוק כשעברה שם, מזכה אותה בנפנוף יד ובחצי חיוך נבוך.

מאז ערכה קתרין כמה ניסיונות מהוססים לצאת שוב עם גברים. היא נרשמה לאתר היכרויות ועברה על כמה עשרות פרופילים אפשריים. כשדמיינה את עצמה עומדת ליד אחד מהם, התמונה שראתה בעיני רוחה לא נראתה לה אמינה כלל. עמית מהעבודה הקודמת של נאייל שלח לה הודעה עם הזמנה לארוחת ערב. זה לא עלה יפה. היה ברור שהוא חושב שהיא מוכנה ומזומנה לזיון רחמים, ועל כן לא ממש שמח כששלחה אותו לכל הרוחות. ביום הולדתה הארבעים של בת דודתה היא הכירה בחור מתוק מצפון אירלנד. הם הגיעו למיטה, אבל זו לא היה הצלחה מסחררת, והוא נמלט בחזרה לבלפסט עם הבטחת שווא להתקשר אליה.

זו כנראה הייתה הפעם האחרונה ששכבה עם מישהו. לפני חמישה עשר חודשים. והיא עוד אמורה להיות בשיא פריחתה המינית! קתרין החניקה אנחה ולגמה לגימה נוספת מיין סוביניון בלאן שבכוסה. היא ידעה שהיא חייבת להפסיק להתבוסס ברחמים עצמיים. כל המגזינים שקראה בחייה היו תמימי דעים בנקודה זאת — אין משהו שיותר דוחה גברים מרחמים עצמיים.

“יושבים כאן?“ קול גברי עמוק וחם.

קתרין קפצה בבהלה רגעית. שם, ידו מונחת על גב הכיסא הסמוך, עמד גבר זר. גבר זר שנראה לא רע בכלל, ציינה לעצמה אוטומטית וגמגמה: “לא. כלומר, ישבו כאן, אבל עכשיו כבר לא.“

היא הייתה רגילה לאמוד במבטה לקוחות פוטנציאליים. פחות ממטר שמונים, להערכתה. בן שלושים ומשהו. שיער חום מאפיר מעט בצדעיים. גבות מלאות ויפות מעל עיניים כחולות חיוורות שהצטמצמו כשחייך. כמו עכשיו. גשר אפו נראה רחב במקצת, כאילו נשבר מתישהו ולא התקבע במקומו הנכון. חיוכו חשף שיניים עקומות קמעה שלא גרעו מקסמו.

הוא התיישב לידה. מכנסי חליפה, חולצה צחורה שכפתורה העליון פתוח, עניבת משי כחולה רופפת. ציפורניו היו רבועות ומטופחות, פניו היו מגולחות למשעי ותספורתו נראתה רעננה. היא אהבה גברים שמטפחים את עצמם. נאייל תמיד הקפיד על טיפוח. “אני דייוויד,“ אמר. “את מהצד של הכלה או של החתן?“

“אני עובדת עם סוזן,“ ענתה. “אני קתרין. עם ת’.“ לא היה לה מושג למה מצאה לנכון להוסיף את זה.

“נעים להכיר, קתרין עם ת’.“ הוא נשמע משועשע, אבל לא נראה לה שהוא צוחק עליה.

“אז אתה חבר של אד?“ שאלה.

“אני מכיר אותו מהקטרֶגֶל.“

קתרין צחקקה. “השושבין כבר מיצה את הנושא הזה בנאום שלו.“

“כן, זה נכון.“ הוא כחכח בגרונו. “שמתי לב שאת יושבת כאן לבדך וחשבתי שאולי תהיי מעוניינת בחברה.“

“אין לי בעיה לשבת בחברת עצמי,“ ענתה, מתחרטת על המילים ברגע שיצאו מפיה. “אבל שלא תבין אותי לא נכון — אני שמחה להכיר אותך.“

“גם לי אין בעיה לשבת בחברת עצמי, אבל לפעמים נחמד לשוחח עם אישה מושכת.“ החיוך הזה שוב. “אני מנחש שאת לא כל כך אוהבת לרקוד? אז אני לא אציע שנפזז על רחבת הריקודים.“

“לא, אני לא חסידה גדולה של ריקודים.“

“קצת נמאס לי מהמוזיקה. אני מעדיף שיחה. אולי נלך לשבת בבר? שקט יותר שם ונוכל לדבר בלי לצעוק.“

קתרין התקשתה להאמין. נכון, אז הוא לא בדיוק היה ג’ורג’ קלוני, אבל הוא היה נקי ומנומס ומושך, ולמרבה הפלא, נראה שהוא מעוניין בה. “רעיון טוב,“ ענתה וקמה על רגליה.

הם פילסו דרך בין השולחנות אל דלת האולם, והגבר שקרא לעצמו דייוויד אחז במרפקה במחווה אדיבה. כן, בהחלט אי אפשר לומר שהרוצח של קתרין מקורמיק לא היה אדיב.