עגונה

א.

רוח פראית נשבה מן הים, שטפה בנחשולי אוויר אדירים את רחוב בוסטרוס ושעטה מזרחה אל הפרדסים של יפו. במלון קמיניץ הגיפו את התריסים וסגרו את החלונות. רק בחלון אחד, בקומה השנייה, נשאר התריס פתוח. שני תיירים, גבר ואישה, לבושים בהידור, עמדו והתבוננו דרך שמשת החלון בסופה המשתוללת. בני הזוג התכוונו לנסוע בבוקר ברכבת לירושלים, לבקר בכנסיית הקבר, להלך בעקבות ישוע בוויה דולורוזה ובערב לחזור למלונם ביפו, ויצאה מן הים סערה פרועה שלוחת כל השדים וקלקלה את תכניתם. שנים רבות תכננו השניים את הביקור בארץ הקודש ובכל פעם דחו את נסיעתם. במקום מושבם באנגליה נפוצה שמועה כי הערים הגדולות והחשובות בפלשתינה, ירושלים ויפו, מטונפות בקליפות ירק ופירות רקובים, צואת אדם, חיות ופגרים מתגוללים בחוצות. בירושלים מי הבארות מזוהמים ובכל יום עלולה לפרוץ מגפת כולרה או טיפוס. בני הזוג הבריטים כבר החליטו לוותר על הנסיעה למקומות הקדושים, ואז שמעו מצליינים חוזרים כי הוקמה ביפו מושבה גרמנית נקייה ומסודרת ובה בית מלון בסטנדרט אירופאי. ולא רק במושבה הגרמנית יש להם אפשרות להתאכסן בנוחות ובבטחה. נגיב בוסטרוס, סוחר ערבי-נוצרי עשיר, הקים מחוץ לגבולות יפו העתיקה בשותפות עם יהודים בעלי אמצעים, רחוב הקרוי על שמו. באותו רחוב נבנו חנויות תכשיטים, כלי פורצלן מעוטרים בקישוטי זהב, מסעדה, חנות אריגים משובחים, מיובאים מסין, מדמשק ומאנגליה, ואולם תיאטרון. לצד התיאטרון בנה יהודי אחד, קמיניץ שמו, מלון מפואר בן שלוש קומות. סוחרי המזרח חברותיים ומלאי שמחת חיים, מקבלים את הקונים הנכנסים לחנויותיהם במאור פנים ובחמימות. “אך זכרו,“ הזהיר אותם חבר מן הכנסייה כאשר נפגשו לתפילת יום ראשון, “התמקחו עם הסוחר. אל תשלמו את סכום הכסף שהוא מבקש. אם הוא אומר ‘עשרה פרנק’, תגידו ‘תודה, זה יקר’ ותפנו לעבר הדלת. אז הוא יוותר, ‘בסדר, שמונה.’ תגידו שוב ‘תודה, זה יקר,’ ואז הוא ישאל ‘כמה חשבתם?’ תגידו ‘התכוונו להוציא חמישה פרנק, לא יותר.’ הוא יוריד לשבעה, אחר-כך לשישה, עד שיסכים איתכם על חמישה, מקסימום שישה פרנק.“ האיש ואשתו צחקו. “אצלם התמקחות היא משחק,“ אמר בידענות הצליין שחזר מהארץ הקדושה, “הם כמו ילדים, אתה מעליב אותם אם אתה לא משחק איתם.“ ישנם תיירים שזו דרכם. הם מבקרים בארץ כלשהי שבועיים וכבר מרגישים מומחים למנהגי תושביה ותרבותם.

אורח במלון קמיניץ עולה עשר מדרגות אבן, תחומות במעקה, אל מרפסת מרוצפת ומוגנת בסוכך דקורטיבי ששוליו מגולפים כרקמת תחרה לבנה. בחזית הבית דלת עץ כבדה וגבוהה, ומאחוריה אכסדרה רחבת ידיים. משני עברי המדרגות ניצבים שני עצים דקי גזע, מענפיהם משתלחת עלווה צפופה וירוקה. הרוח בחוץ שורקת ומשתוללת כמטורפת, דוהרת קדימה ופתאום, ללא כל היגיון, עוצרת ממרוצתה ומסתחררת על צירה כמערבולת מים. העץ מימין נשבר וחציו נפל ונחבט בארץ. “זה הגבוה טיפס יותר מדי,“ אמר אברם אברמוב לעצמו. יושב היה בחנותו ומסתכל החוצה. מאחוריו ולצדיו, על מדפי עץ לאורך הקיר, מונחים גלילי בד צבעוניים, לבנים ושחורים, בד לכל מטרה. אריגי צמר כהים מאנגליה לחליפות גברים, משי עדין מסין לשמלות, בד מלמלה לווילונות, בד דמשקאי שזור חוטי זהב למפות, בד סאטן ובד תחרה לשמלות כלה ובד כותנה לבגדי ילדים. על הרצפה, בשתי פינות החדר, לצד המדפים, פרושות מחצלות קטנות עליהן ניצבים גלילים שהמדפים העמוסים אינם מסוגלים להכיל. לפני ראש השנה ולפני פסח ידיו של אברם אברמוב מלאות עבודה. יהודים אמידים תופרים בגדים חדשים לחג, להם, לנשותיהם ולילדיהם. גם לפני חג המולד וראש השנה הנוצרי הוא עסוק מאוד. קהילה ערבית נוצרית אמידה גרה בשכונת עג’אמי ביפו ותושביה קליינטים שלו. סוחר האריגים מכיר טעמו של כל אחד ואחד. יש לו לקוחות קבועים מכל המגזרים, לא רק נוצרים. מן המוסלמים באים לחנות בעיקר אנשי ממשל תורכים וסוחרים עשירים. לעיתים הם מגיעים עם נשותיהם. הנשים עטויות ברעלות שחורות ולבושות בשמלות כבדות. אברם סולד מרעלות. איך אפשר לשוחח עם אדם מאחורי מסך. כאשר קליינט קבוע בא לחנות הוא שולף מאחד המדפים גליל בד, מניחו על שולחן עץ מוארך, בידיים מיומנות מגלגל את הגליל אחורנית, וחלקת בד אצילית נפרשת על השולחן ומעוררת בקונה השתאות. בדיוק לבד הזה הוא זקוק. אם הקונה מלווה באשתו, האישה ממששת את הבד באצבעותיה ושואלת למחירו. אברם פולט מפיו מחיר אך מיד מחייך ומוסיף הבטחה מרגיעה, “תקבלו הנחה, אל תדאגו. קודם שבו, נשתה קפה.“ ללא שהות הוא ניגש לדלת, יוצא ומצלצל בפעמון ענבלים קטן ומוזהב. מן המסעדה הסמוכה יוצא נער ואברם מרים למולו שלוש אצבעות. כלומר: שלושה ספלי קפה. אברם לעולם אינו מזמין את מבוקשו בצעקה, כפי שנוהגים סוחרים אחרים, הוא גם אינו מציג את סחורתו בחוץ, ורצפת החנות שלו תמיד נקייה. בין חג לחג אנשים קונים בעיקר בד לשמלות כלה ולחליפות חתן. בקיץ פוקדים את חנותו תיירים רבים שמחפשים סחורה אקזוטית או סתם מבקשים חוויה נוספת בארץ זרה.

סערה כמו זאת אברם אינו זוכר מאז שהגיע עם זוהרה ליפו לפני תשע שנים וחצי. מובן שאיש לא יקנה בד לבגד דווקא ביום סוער. קניית בד אפשר לדחות ליום אחר, ובמיוחד אצל אברם, שאצלו קנייה אינה רק לצורך העניין, אלא גם אירוע חברתי סלוני בזעיר אנפין. שלושה כיסאות גבוהי משענת ורפודי קש קלוע ניצבים משלושת עברי השולחן. האורחים יושבים, שותים קפה וכוס מים, משוחחים על הוויות העולם ומספרים משלים וסיפורים. אם מזדמנים ארבעה או חמישה איש בבת אחת, בעל חנות האריגים מצלצל בפעמון ומבקש מעובד המסעדה להוסיף כיסא או שניים כפי הצורך. את הכסף לבעל המסעדה לעולם אינו משלם בנוכחות אורחיו. בתום יום עבודה הוא נועל את הדלת, מוריד מסך פח מגולוון, נועל אותו בשני מנעוליו, הולך אצל בעל המסעדה ומשלם את חובו.

ישב אברם וצפה בסופה המשתוללת. יכול היה ללבוש את מעילו וצעיפו, לנעול את החנות, ללכת אל תחנת הדיליז’נסים, להזמין כרכרה ולנסוע לביתו בשכונת מנשייה. אם יבוא הביתה מוקדם יפתיע את זוהרה. עיניה הגדולות והשחורות יזהרו לקראתו באהבה, וחיוך מאושר יציף את פניה. ויקטוריה תקפוץ משמחה ותמחא כף, אבא בא מוקדם היום. גם יונה ישמח, אלא שיונה ילד עצור. הוא יעמוד ויתבונן באבא שלו בעיניים גדולות ושחורות, ומבטו יאמר “אני לא בטוח שאתה אוהב אותי“. אברם יחבק קודם את בתו שרצה אל בין זרועותיו, אחר-כך ייגש אל בנו, יתכופף, יחבק גם אותו ויגיד לילד, שלום גבר. יונה ישתוק, אבל יחייך ומבטו יתרכך.

המרק עוד לא מוכן, תתרגש אשתו. בינתיים עד שהמרק יתבשל, תשב, תנוח, אני אכין לך תה.

חמימות הציפה את לבו של אברם כשחשב על אשתו וילדיו, אבל הוא לא ילך הביתה. עדיין שעת צהריים. אם בכל זאת יבוא קונה וימצא את החנות נעולה, יילך לקנות בד במקום אחר ולא ישוב לקנות במקום שהטריח עצמו להגיע עדיו, ודלת נעולה קידמה את פניו.

בעודו שקוע במחשבות, צצו לפתע על אבני הרחוב הריקות שתי כפות רגליים צנומות, נעולות בסנדלי בד ואצבעותיהן מבריקות מלכלוך שחור שחדר לכל אחת מנקבוביות העור. אברם הרים את עיניו, לבו קפא ופניו החווירו. גבר צנום, לבוש במכנסיים חומים, מהוהים ודהויים, וז’קט חום שדבלולי צמר פורצים מבעד לקרעי שרווליו, ניצב בפתח החנות. פניו של הבחור שחומות וצרות, שיער ראשו פרוע ומאובק, משתרבב מתוך כיפה בוכרית גדולה וצבעונית. הגבר עמד והתבונן סביבו בעיניים צרות, מגששות. אברם שייך לאותם בני מזל המתעשתים במהירות מכל הפתעה. הוא קם ממקומו, פנה אל גלילי הבד והשים עצמו כשקוע בסידור סחורה על המדפים.

הסמרטוטר הציץ לחנותו של אברם והחליט, לכאן אכנס. לפני כשעה פגש ברחוב יהודי ספרדי, והלז אמר לו, “אני לא מכיר ביפו יהודים בוכרים חוץ מאדם אחד. יש לו חנות בדים ברחוב בוסטרוס, מול מלון קמיניץ, הוא בטח מכיר את האיש שאתה מחפש.“ ההלך פתח את דלת החנות בנחישות, נכנס פנימה ואת הדלת סגר אחריו. אברם הסתובב, זקף את ראשו וכיווץ את גבותיו בזעף. “מה אתה מחפש?“ גער בקבצן בקול עבה. נשימתו של האורח נעתקה, עיניו הצרות נפערו בתימהון וגבותיו השחורות והצפופות התרוממו מופתעות. “אתה שלמה!“ הכריז בתקיפות.

“מי שלמה? איזה שלמה?“ התרגז הסוחר המכובד. בין גביניו העמיק קמט כעוס וסנטרו הזדקף בבוז. מבעד לכפתורי הז’קט הרחב של הטרדן ניכרת בליטה קטנה, כמעט לא מורגשת, אבל אברם זיהה אותה מיד. זה עזרא, גיסו. פגיון תחוב בחגורתו, מוסתר תחת בגדו. הוא גם ידע שהאיש לא יהסס לרצוח אותו. הוא מכיר אותו ואת שני אחיו, שלושתם גברים קשוחים ואכזריים. אנשי מעשה אלה, אינם מבזבזים זמן על מלים. הזר נעץ בבעל החנות מבט חודר. ברגע הראשון נדמה לו כי זה האדם שהוא מחפש, וככל שהוא מתבונן בו, הוא משתכנע כי טעה. בן תשע עשרה היה שלמה שמחייב כשעזב את בוכרה. נער דק גזרה, נעים שיחה, יפה תואר ורב חן. עיניו מאירות תמיד ובלחייו גומות. הגבר שלפניו, איש כבן שלושים, גבוה, רחב כתפיים, שפם עבות מכסה את הרווח בין אפו ושפתו העליונה ומבטו זועם. גבר נרגן, בעל מראה מרשים. הבחור התלבט, ייתכן כי בעל חנות הבדים אינו שלמה שמחייב. אולי טעה. אם יהרוג אותו, ירצח אדם חף מפשע, והאיש שהוא מבקש יחיה בטוב. הבוקר אמר לעצמו, היום אמצא את שלמה. היום אלוהים איתי. הייתה לו הרגשה כי אלוהים משלח סערה על הארץ במיוחד למענו. ביום סוער איש אינו נמצא בחוץ, הוא ימצא את שלמה באחת החנויות. שלמה סוחר, אין ספק. איש ממולח כמוהו בוודאי הפך לאיש עסקים מצליח. בגלל הסופה החנות תהיה ריקה מקונים. דקירה אחת בלב, ועוד לפני שהבן-אדם יתמוטט וייפול לארץ, הדוקר יהיה בחוץ ויימלט צפונה. בגלל מזג האוויר המבורך, יעבור זמן רב עד שמישהו יגלה את הגופה, ואחרי שהגופה תתגלה ירוצו לקרוא לשוטרים, ועד שהשוטרים יגיעו שוב יעבור זמן. כשיתחילו בחיפושים עזרא כבר יחצה את הפרדסים וירוץ בשדות, הרחק מיפו.

“פה אין סחורה בשבילך. אתה רואה בעיניך, הכול יקר פה.“ בדברו החווה אברם בידו לכיוון הדלת, ובעיקר נשמר שלא יסב את גבו אל האיש, כי ברגע שיפנה ממנו את פניו יבוא קיצו. עזרא שתק. אבל אברם ידע, משפחתו משפחה של שתקנים. האיש יפעל בלא לפצות פה. אברם ניצב מולו מתוח, מוכן לזנק ממקומו. לבחור יש מבנה גוף רזה וזריז, לעומתו אברם גבוה, רחב וחזק. עזרא התלבט. בעל חנות הבדים שונה משלמה ועם זאת דומה לו, בעיקר העיניים. העיניים עיני שלמה, ריסים ארוכים וגבות ישרות. אילו חייך והיו מתקערות גומות בלחייו, היה בטוח כי זה האיש אותו הוא מחפש. אבל הגבר הניצב לפניו לא יחייך, פניו זועמות ומתוחות. אברם נסוג אל מעבר לכיסא שישב עליו, ובעוד הנווד חוכך בדעתו אם ירצח את הסוחר או לא, תפס אברם במשענת הכיסא, כיוון את רגלי הכיסא אל פניו של הטפיל והיכה בכוח. עזרא כופף את גוו, ובמהירות חמק הצדה. בזריזות של קוסם התיר את כפתור המקטורן הבלוי, שלף את הפגיון מנדנו וניסה לעקוף את אויבו. אברם הפנה אליו את הכיסא והתכוון לשוב ולהכותו, אלא שהבחור הזריז תפס ברגל העץ הקשה וניסה לסלק את המכשול. אילולא הכיסא, היה בעל החנות מתבוסס בדמו, והמנוול היה נעלם יחד עם הרוח אל הפרדסים.

* * *

עד מחר תשכך הרוח. הוא יגיע לצפת, יקנה בגדים חדשים, יתרחץ בחמאם ויסתפר. מצפת יעשה את דרכו בכרכרות אל עירו בוכרה. יש לו כסף. שטרות חדשים מונחים בתוך כיס פנימי של המעיל המלוכלך, צמודים לגופו. אימו תפרה את הכיס בחוטים חזקים, שחלילה לא ייפרם והכסף יישמט מתוכו. תוך שלושה, ארבעה שבועות, יגיע הביתה ויבשר לאחותו רבקה, “בעזרת השם יתברך, נפטרת.“ רבקה תבכה בשקט. מאז נעלם בעלה היא תמיד בוכה בשקט, מרגישה שאין לה זכות לבכות בקול על גורל הגבר שנעלם והותיר אותה עגונה. עזרא ישב לצדה על המיטה ויתחנן בפניה “למה אחותי את בוכה? במקום שתשמחי, את בוכה.“ רבקה תנענע בראשה, תלחש “נכון“ ותמשיך לבכות בשקט. “עכשיו את אלמנה, לא עגונה, את יכולה להתחתן,“ יטיף לה ברכות, ורבקה תמחה את הדמעות מלחייה בכף ידה, תנענע שוב בראשה בהסכמה ותמשיך לבכות. דמעות של כאב יפרצו מעיניו של עזרא ויזלגו על לחייו. “הרבה גברים ירצו להתחתן איתך. אם את תתחתני, גם אני אוכל להתחתן,“ יבקש.

“אתה יכול להתחתן עזרא, אתה לא תלוי בי,“ תקבע בייאוש.

“אני תלוי בך, יצאנו יחד מאותה בטן, באותו יום, באותה שעה.“

“לא קשור. אתה, יש לך את החיים שלך. אני, טוב לי ככה,“ תתעקש.

“יותר מדי את אוהבת את הפושע הזה,“ יכעס.

רבקה תביט בו בעצב, תפכור את פרקי אצבעותיה ותשתוק. עקשנותה תעורר את חמתו. “אל תחכי שאני אכריח אותך להתחתן, כי בסוף תתחתני עם מי שאת הכי פחות רוצה.“ בגב ידו יחטיף לה מכה נרגזת בזרועה, יקום וילך.

* * *

אבל עכשיו, הכיסא מול פניו חוסם את דרכו. ביד אחת הוא מנסה להדוף את רגל העץ הצדה, וידו השנייה משלחת את הפגיון קדימה. אברם דוחף את הכיסא, רגליו של עזרא נדחפות אחורנית. עיניו רושפות אש, פניו מאדימות ואגלי זיעה מבצבצים על מצחו. עזרא שומט את הפגיון מידיו, תופס בשתי ידיו את שתי רגלי העץ ומטלטל את הכיסא לפנים ולאחור, לשווא. סוחר הבדים חזק ממנו. גוו של עזרא מוטה לפנים, אברם חש את הבל נשימתו בפניו. אדים מסריחים חודרים לאפו, בחילה מציפה את בטנו ושריריו כואבים. נשמע קול פיצוח, הכיסא מתחיל להישבר, פניו של עזרא מעוותות ממאמץ ועיניו בוערות בסדקיהן. בתנועת בזק חטופה שומט אברם את ידיו, הכיסא המתמוטט מוטח ברצפה ברעש, משענתו למטה ורגליו למעלה. הבחור המותש איבד את שיווי משקלו, צנח בעקבותיו ונחבל במצחו מזווית המושב. למזלו הכיסא עשוי רפייה ולא עץ. לפני שהוא מספיק לקום, מרים אברם את הפגיון, בורח אל המסעדה הסמוכה, פותח את הדלת ורוח קרה נושבת פנימה. שני סועדים שצווארם עטוף בכאפיה מפנים אליו את ראשיהם. חם ונעים במסעדה, ריח צלי בשר נישא באוויר. ראשו של אברם מסתחרר, הוא נשען אל הדלת, ראשו מוטה לאחור וידו אוחזת בידית. הסועדים הודפים את כיסאותיהם לאחור וממהרים לעברו. “מה קרה לך, אדון אברמוב? מה קרה לך?“ שניהם אוחזים בכתפיו ומושיבים אותו ליד שולחן. האחד מוציא את הפגיון מידו ומניחו על השולחן. “תביאו מים,“ הוא פוקד על הטבח ועל מלצר שמגיחים מן המטבח. ידיו של סוחר האריגים רועדות מן המאמץ. בכפות ידיים רועדות הוא מחליק על לחיו ועל מצחו. “אני בסדר,“ הוא אומר באומץ ומחייך אל השניים בגומות חן ושיניים צחורות.

פרסות סוסים נשמעו מכיוון הים. כרכרה שחורה מחופה באפיריון התקרבה. בחזית הכרכרה ישב עגלון לבוש במעיל כבד. ראשו, לבד מעיניו, עטוף בכאפייה, ויד ימינו אוחזת במושכות. ליד חנות האריגים משך העגלון במושכות בשתי ידיו, צעק משהו לסוסים והעגלה נעצרה.

במסעדה אמר אברם, “דוקטור עלי בא לבקר אותי, בואו הצטרפו אלינו, נשתה קפה.“ הידידים התנצלו. הם לא יוכלו לבוא, הם חייבים לחזור לעסקיהם. שניהם בירכו את הגבר המותקף, ואיחלו לו כי בעזרת האל לעולם לא יחדרו שודדים לחנותו.

“עזרתם לי מאוד, ידידיי הטובים,“ הודה להם בחום ויצא החוצה אל מול הרוח. דוקטור עלי כבר ירד מהכרכרה והתכוון להיכנס לחנות. משראה את אברם בא לקראתו והמתין לו בפתח.

דוקטור עלי גבר עגלגל, בעל סבר פניו נעים, מרכיב משקפיים עגולים ומעל שפתו העליונה שפם דק, גזוז בקפידה. בדרך כלל שערו מסורק לאחור. עכשיו הרוח פורעת את שערו והוא אינו טורח לתקן את התסרוקת. ידיו של הרופא נתונות בכיסי מעילו, קר להן לצאת החוצה רק כדי להשיב למקומן כמה שערות פרועות.

פניו של דוקטור עלי הרצינו מששמע על השודד שנכנס לחנותו של ידידו. בצעד מהיר והחלטי יצא החוצה. הרכב ישב על מושב העגלון מכורבל במעיל, החזיק במושכות ונמנם, והסוסים עמדו ובטשו בפרסותיהם בקוצר רוח בכביש האבנים המסותתות. “סע למשטרה, מוסא, ואמור להם, ‘שודד מסוכן מסתובב כאן. בחור רזה, לבוש במעיל חום קרוע, מכנסיים מהוהים, חובש כיפה צבעונית של בוכרים. הבחור אלים ומסכן את שלום תושבי יפו. דוקטור עלי מבקש שתחפשו אותו. וכן,“ נזכר, “תציבו שמירה ברחוב בוסטרוס.“

מוסא קרא לסוסים, משך במושכות, והעגלה נסעה לבית הממשלה בכיכר השעון.

“ברחוב בוסטרוס צריכה להיות שמירה קבועה,“ אמר דוקטור עלי לאברם תוך שהוא פושט את מעילו ומסיר מצווארו סודר צמר אפור, והתיישב. “יש כאן סחורה יקרה ובמלון קמיניץ מתארחים תיירים אמידים. אי אפשר להשאיר מקום כזה ללא שמירה.“

אברם הקשיב בפיזור נפש. עזרא יחזור. לאברם אין ספק שהוא יחזור, ולא יחזור לבדו. את אחיו יביא איתו. פחד מקפיא מילא את גופו, אבל פניו נשארו שלוות. בעל המסעדה נכנס, נושא טס נחושת, עליו מונחים קנקן נחושת שבראשו מכסה ככיפת פעמון, קנקן מים, שתי כוסות זכוכית, שני ספלוני חרסינה לבנים ועוגות בקלאווה בצלוחית. בעל המסעדה הניח את הכיבוד על השולחן, מזג את הקפה לספלים, את המים לכוסות והשתחווה קלות. בדרך כלל מלצר מביא את הקפה שמזמין בעל חנות האריגים, ורק כאשר מגיע הרופא המפורסם, רופאם האישי של נכבדים מן הארץ ומחוץ לארץ, מטריח עצמו המסעדן ומביא את הקפה בעצמו ועוד מוסיף עוגות על חשבון הבית.

דוקטור עלי לגם לגימה קטנה מהקפה ונאנח. “ספינה שהייתה אמורה לפרוק סחורה בנמל שלנו, עזבה ושטה לאלכסנדריה,“ אמר. “בגלל השוניות, הספינות לא יכולות להתקרב לחוף.“ דוקטור עלי התכופף אל מול ידידו ולחש לו סוד. “אומר לך את דעתי,“ הנמיך את קולו. אברם החזיק בידית הספל והתבונן בבן שיחו. פניו הביעו הקשבה. איש לא היה משער כי באותו רגע נמל יפו לא מעניין אותו. כל זמן שנלחם בעזרא, היו מוחו וגופו מרוכזים במשימת הקרב עם גיסו. אחרי שהצליח להימלט למסעדה רפו שריריו, הוא נח והתאושש מן המאמץ ומחזה אימים מילא את ראשו. בדמיונו ראה לילה חשוך, ויקטוריה ויונה ישנים בשלווה במיטותיהם. המנעול בפתח הבית חורק ואברם יודע: עוד רגע גיסיו, אחיה של רבקה, יפרצו את הדלת. הוא מעפעף, בולע רוק ומעביר יד על לחיו, מבקש לסלק את הסיוט.

דוקטור עלי היטה את גופו מול אברם, ואברם כפף מעט את ראשו והישיר אליו עיניים מתעניינות. “הממשלה העות’מאנית אינה מעוניינת לפתח את הנמל ביפו, היא מפחדת.“ לחש הרופא בלהט. “פוחדת כי צבא בריטניה ייכנס דרך הים עם אוניות מלחמה ויכבוש את פלשתינה. מאז שנפתחה תעלת סואץ מדינות אירופה מתעניינות באזור שלנו. בישיבת מועצת העיר היום אמרתי שוב, הנמל שלנו אוצר טבע. אם נעקור את השוניות ונכשיר גישת אניות אל החוף, נקדם את עירנו אל המודרנה. ומה הם אומרים לי? יפו משגשגת, דוקטור עלי. עמי אירופה נלחמים זה בזה והעיר שלנו פורחת. וכן, רציתי לומר לך כי אנו מכינים תכנית להארת העיר בלילה בפנסי רחוב, ומשרד הבריאות ציווה על הקצבים לכסות את הבשר התלוי על האנקולים בבד לבן כדי למנוע מזבובים להיטפל אל הבשר. אתה מבין אברם, הם רומזים לי שלא אתערב בעניינים מדיניים. תפקידי להתעסק בענייני בריאות.“ הרופא הזדקף, התכבד בקפה, ולעס בהנאה בקלאווה מתוקה.

דוקטור בשאר עלי, בן למשפחה לבנונית, למד רפואה בגרמניה והתיישב ביפו כאידיאליסט נוצרי פרוטסטנטי. הוא האמין כי מתן השכלה להמון נבער, יחזק את האמונה בכנסייה הפרוטסטנטית, שהיא המתקדמת בין כל הדתות, והיא תשכנע את העמים לבנות עולם נאור. בעולם החדש יתקיים חזון ישעיהו הנביא לשלום עולמי. תמורת משכורת צנועה דוקטור עלי עובד בבית חולים ומטפל בכל נזקק, בלא הבדל בין עשיר לעני, ובלא הבדל בין מוסלמי, נוצרי או יהודי.

מלבד העבודה בבית חולים במשכורת שאינה ראויה בשום אופן לבעל מקצוע כמותו, דוקטור עלי תומך בבית הספר הפרוטסטנטי בעיר, ולרווחת בני ביתו הוא מקיים בשעות הצהריים המאוחרות פרקטיקה פרטית לאנשים חשובים ועשירים מפלשתינה ומארצות שכנות.

אברם תמיד מקשיב לדברי הרופא בעניין. ראשית מפני שהוא מטבעו צמא דעת, ושנית משום שהדברים שהוא לומד מידידו המלומד, מאפשרים לו בעת הצורך להפגין ידע בין רעיו בבית הכנסת. הרופא מסביר לו סוגיות ברפואה, מספר לו על טכנולוגיות חדשות שממציאים באירופה, על תרבויות שבטים באפריקה, התנהגויות בעלי חיים ושמות כוכבים. אברם מאזין ובולע כל מילה. יש לו תפיסה מהירה וזיכרון מצוין. דוקטור עלי אוהב להרצות וללמד, ואברם אוהב להקשיב וללמוד. בין הרופא לבעל החנות ישנה התאמה כמעט מושלמת, ורק בעניין אחד התלמיד אינו מסכים עם רבו. הרופא מתלונן בפני איש סודו על סדרי שלטון ועל התקדמות אִטית מדי של העיר לקראת קדמה טכנולוגית אירופאית, ואברם לעומתו מצביע על שיפור, ומשבח את יחסו הסובלני של הסולטן עבדול חמיד השני לבני כל הדתות. סוחר האריגים לעולם לא יאמר מלה רעה על השלטון. אפילו לא בחדרי חדרים ואפילו לא בסודי סודות. הוא זקוק לאנשים חורצי דין אלה להסדרת תשלום מיסים ולפתיחת עסק.

הפעם הרופא מעלה טענות קשות נגד אוזלת ידה של הממשלה בפיתוח הנמל ואברם שותק. כרגע, צרותיה של יפו לא מעניינות אותו, ולמעשה הוא כמעט אינו שומע מה בן שיחו מדבר. גיסו האלים לא מש מנגד עיניו. הוא יחזור. ולא לבד. הוא ישוב יחד עם אחד מאחיו, וייתכן שעם שניים. כשעזב היה אחיה הצעיר של רבקה ילד, עכשיו הוא גדול. שלושת האחים דומים זה לזה, כמו נוצקו שלושתם באותה תבנית. גם רבקה דומה להם, בהבדל אחד, היא נולדה אישה.

אברם נאנח. הרופא התבונן בו בריכוז, אחז במפרק ידו, האזין לדופק, הניח את היד בעדינות על ברך הפציינט, הפשיל עפעף עין תחתון, התבונן ואמר: “אתה בריא אברם. כנראה התעייפת מן המאמץ והלחץ במאבק עם השודד. לעתים הגוף מגיב על אירוע קשה אחרי שהאירוע הסתיים. מוטב שתסגור היום את החנות מוקדם ותלך לנוח. אני אביא אותך במרכבה שלי לתחנת הדיליז’נסים. מן התחנה קח דיליז’נס וסע הביתה.“

הרופא, למרות עגלגלותו, התרומם מהכיסא בקלילות, לבש בזריזות את המעיל שהניח על חבילת אריג מגולגל, ואברם אמר: “תראה את התיירים האלה שיוצאים מן המלון, גבוהים ודקים כמו ענפים שחותכים את הרוח ולא נשברים.“ דוקטור עלי החטיף מבט אל התיירים וצחק. זוג התיירים התקדם לעבר החנות, והאישה הגבוהה והבהירה פתחה את הדלת. “איזה מזג אוויר“ אמרה באנגלית ותיקנה את תסרוקתה בידיה. אברם קם לקראת הקונים, שילב את כפות ידיו מאחורי גבו, קד קידה קלה וחייך. דרך קבלת הפנים של הסוחר ללקוחותיו הפכה במשך השנים לפעולה מובנית. קימה, שילוב אצבעות מאחורי הגב, חיוך קל וקידה קלה. “בבקשה, שבי“ אמר לה באנגלית. מאז שפתח חנות ביפו למד שפות שונות. בכל שפה יש לו אוצר מלים מוגבל, מלים מקצועיות, מתאימות לצרכיו של סוחר אריגים. בזריזות אסף את שברי הכיסא והניחם בפינה. הוא רצה להסביר כי הכיסא נשבר, אבל לשונו חסרה את המונח נשבר. “הכיסא,“ התנצל והצביע על הכיסא המרוסק שהניח בפינת החדר.

“אני מבינה,“ אמרה הגברת האנגלייה ושלחה אל בעלה מבט רב משמעות.

“ברוכים הבאים אלינו ליפו, אורחים מכובדים,“ קיבל דוקטור עלי את התיירים וקם ולחץ את ידם.

“בבקשה,“ אמר אברם ובפניו הבעת ריכוז אכפתית. הכול יודעים שזוהי הבעה של סוחר המעוניין למכור ואף-על-פי-כן היא משחדת את הקונים בנועם הליכותיה ומגבירה את המכירות. האישה הייתה מעוניינת בבד דמשקאי למפה. בעל החנות הוציא בד משובח, מעוטר בפסי אורך ארוגים בצבעי כחול וזהב. האישה מיששה את הבד, שיבחה את מראהו וביקשה לראות בד נוסף, ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

בינתיים עמדו התייר ודוקטור עלי זה מול זה ושוחחו. דוקטור עלי שאל איפה הם גרים באנגליה. הוא ביקר באנגליה לא פעם, בעיקר בלונדון, בהשתלמות מקצועית. האיש התעניין היכן דוקטור עלי למד, אם הוא ותיק ביפו, וכך עמדו והתוודעו זה לזה, ועד שבחרה התיירת בד שתתפור ממנו מפת שולחן לחדר האורחים, ידע דוקטור בשאר עלי כי ג’ון ומרי פרוטסטנטים, והזמין אותם לכנסייה הפרוטסטנטית ביפו לתפילת יום ראשון ולתה של מנחה בביתו בעג’אמי.

ג’ון הוציא מכיס חזייתו שעון זהב ואמר “בסך הכל ארבע וכבר מחשיך.“

“ימים כמו אלה נדירים ביפו,“ דיווח הרופא, כמו הוא חייב להתנצל בשם עירו על קבלת הפנים הכעסנית שהכין המקום לתייריו. “ידענו שאנו באים לארץ ברוכת שמש. ברחנו מהערפל בלונדון ונפלנו על מזג אוויר כזה.“ צחקה מרי וחשפה שורת שיניים תותבות וישרות. גם בפיו של ג’ון נגלתה שורת שיניים תותבות וישרות. מזג האוויר הפרוע לא הצחיק את דוקטור עלי אבל הוא צחק עם אורחיו בלבביות.

הקור גבר ורגליו של אברם הפכו לגושי קרח. הוא לקח את פעמון הענבל, לבש את מעילו, יצא החוצה וצלצל. כבר ממרום תצפיתם ידעו התיירים כי כך מזמן אליו סוחר הבדים את נער המסעדה. אברם חזר ולא הסיר את מעילו. הוא רצה להיפטר מהאורחים הלא קרואים וללכת הביתה. “את רוצה את הבד?“ שאל את האישה. בקולו לא נשמע שידול או חנופה. האישה שאלה למחיר ובעל החנות נקב במחירו.

“אני מצטערת, יותר מדי יקר“ אמרה האישה הבהירה והגבוהה ותחבה את ידיה לכיסיו של מעיל צמר גמלים בהיר. היא הפנתה אליו את הגב ופסעה כמתכוונת לצאת מהחנות. על יד הדלת נעצרה.

“נכון, בד מדמשק יקר,“ אישר הסוחר ביובש, “אבל טוב.“

“בוא נלך, ג’ון, כבר מאוחר, האדונים בוודאי ממהרים הביתה,“ אמרה האישה.

“תודה,“ חייך אברם חיוך מקצועי והחל לגלגל את יריעות הבד על גליליהן. האישה התבלבלה. החבר בקהילה שלה אמר שהסוחרים בפלשתינה מתמקחים על המחיר. הם נעלבים אם קונה לא עומד איתם על המקח, והסוחר הזה כלל לא מתכוון להתמקח. רוצה תקנה, לא רוצה לא תקנה.

בדרך כלל מתמקח אברם אברמוב עם קונים ובעיקר עם תיירים, אבל היום לא אכפת לו שהגברת האנגלייה תצא בידיים ריקות. אין לו חשק ולא סבלנות להתווכח איתה. מדוע השניים האלה לא הולכים? למה הם עומדים בחנות שלו כאילו שתלו אותם ברצפה? האיש מדבר עם דוקטור עלי אנגלית. אין לו מושג על מה הם משוחחים, ולא מעניין אותו. הוא רק רוצה שילכו. דוקטור עלי הבטיח כי ייקח אותו במרכבתו לתחנת הדיליז’נסים.

“את לא רוצה לקנות את הבד הדמשקאי?“ שאל האיש את אשתו.

“יקר,“ השיבה האישה.

“איך שאת רוצה,“ משך האיש בכתפיו. נער המסעדה פתח את הדלת ואברם הציץ החוצה. “הרוח פחות חזקה,“ אמר לרופא. נער המסעדה עמס על טס נחושת את הספלים הריקים מהם שתו האורח והמארח. בעל החנות דיבר בערבית תוך התעלמות גמורה מהתיירים. דוקטור עלי התפלא על חוסר הנימוס של חברו. כנראה בגלל השודד הוא קצר רוח היום. “הרוח שככה מעט,“ אמר באנגלית, “כפי שאני מכיר את מזג האוויר שלנו, תוכלו מחר לנסוע לירושלים.“

האישה חזרה והתייצבה מול שולחנו של אברם. “בעלי אומר שכדאי לקנות את הבד למרות מחירו הגבוה,“ הודיעה. אברם לא הבין כל מה שדיברה, אבל הבין את העיקר, היא רוצה לקנות בד.

“איזה מהם רוצה הגברת?“ שאל בנימוס קר.

“ג’ון, מה אתה מציע, איזה בד ניקח?“ אברם נשם נשימה עמוקה. הוא חשש שיצטרך לפרוש שוב את מבחר הצבעים והדוגמאות שישנם ברשותו. למזלו, לג’ון לא היה אכפת, וכדי לצאת ידי חובה אמר “זה הלבן עם הפסים הכחולים-זהובים שראית בהתחלה.“ האישה שילמה עבור הבד, הביטה בו בהנאה והייתה מרוצה. קנייה משתלמת לבד יפהפה ומיוחד. היא לא ידעה כי הסוחר הוזיל מראש את מחירו משום שאין לו סבלנות להתמקח. האורחים הלכו לדרכם והרופא אמר לידידו, “אנשים נחמדים. אנו זקוקים לתיירים כמותם.“

“נחמדים מאוד.“ הנהן אברם.

דוקטור בשאר עלי פוקד את חנותו אחת לחודש, בשעת צהריים, ומתיישב לשיחת רעים. אברם תמיד שמח לקראתו. בשעות הצהריים מועטים הקונים. אם מגיע לקוח בשעת צהריים, הוא פקיד גבוה אצל המושל ומגיע בכרכרה, ואברם, משום כבודו של האיש, מזמינו להצטרף אליהם לשתות תה מתוק או קפה חריף. ולא רק משום כבודו של האיש אברם נוהג בו כבוד. פקידי הממשל לוקחים שוחד מנתיניהם, ואברם נזקק לשירותיהם. הוא מאמין כי יחסים חמים עם פקיד מוזילים את דמי הכופר. אם אינו צריך פקיד מסוים עכשיו, קרוב לוודאי שיצטרך לו בעתיד. עסקיו משגשגים וכבר הרהר ברכישת חנות נוספת ויצטרך רישיון לפתיחת עסק.

“אני עייף,“ אמר אברם לדוקטור עלי.

“עבר עליך יום קשה,“ השתתף הרופא בצערו. “תגיע הביתה, תאכל מרק או תשתה חלב חם עם מעט דבש ותנוח. מחר בבוקר תרגיש טוב. אני אדבר עם מפקד המשטרה. חייבים לשמור על רחוב בוסטרוס מפני שודדים.“