מבצע שפיפון

המכתבים היו טמונים בארון. לא פעם חשב בן ציון שיכנס לחדר בחשאי, יוציא את הקופסא מהארון ויציץ במכתבים, אותם מכתבים אשר כתב הסב בהיותו בשבי הירדני, אך חזר בו מכך.

ככל שניסה בן ציון למשוך את סבא לספר לו מרצונו, הדבר לא צלח. כשהיה מנסה לשאול איזו שאלה על אותה תקופה היו עיניו מתנוצצות, אולם הוא עצמו היה דבק בשתיקתו.

יונים ריחפו מעל הכותל, בן ציון עמד אל מול האבנים, היונים השיקו כנפיים. הוא ניסה להצטנף תחתיהן... הן המשיכו להשיק כנפיים בהמיה. “בית... הן חפצות בבית. בן ציון התקרב אליהן ועמד מולן. לפתע זרמו המילים והפכו לתפילות ולאחריהן באו הדמעות.

הוא המשיך להביט באבנים שהיו מונחות זו על גב זו ונשקו זו את זו. “מה מסתירות הן“, שאל: “תפילות, הרבה תפילות, רחשי לב... ואף סיפורי חיים, הרבה סיפורי חיים“.

בבת אחת התעורר בו איזשהו דחף של סקרנות והוא פנה אל הרחוב המתחבר אל הכותל מהעבר השני. קשת גדולה חצצה את הרחבה והובילה אותו פנימה אל תוך הרחוב. ערבי עם כד נחושת, שהיה מונח לו על שכמו, עבר לידו. אותו ערבי עצר לרגע, מילא כוס שתיה מתוך כד בעל פיה ארוכה ומעוגלת והגיש לאחד העוברים ושבים. לכד היו מחוברים פעמונים ובהליכתו היו הפעמונים מצלצלים ומודיעים על בואו. הערבי שהיה לבוש בשרוואל תורקי בעל מכנסיים רחבים, היה נראה כמו שייך לעולם אחר... עולם שהיה ואיננו. “דומה כי ההיסטוריה נעצרה כאן.״

בן ציון המשיך ללכת ברחוב שהיה די צר לעומת הרחובות שהכיר עד כה.

מאחוריו צעדו שני ילדים יהודים שהיו נראים כמוהו. אותם ילדים המשיכו ללכת ברחוב בחופשיות שכזו והוא הלך אחריהם.

פתע נעלמו השניים מעיניו והוא נשאר לבדו בתוך כל ההמולה הזו.

“כאן הוא שער הכותנה ומכאן ישנה כניסה להר הבית“, שמע מדריך אחד מסביר לקבוצת מטיילים, “אהה...״ בלע בן ציון את רוקו כשאך בקושי מתגבר הוא על סקרנותו ומנסה לקלוט עוד כמה פרטים מהמקום השפוף ההוא שהיה כה צפוף בחנויות של ערבים.

הוא התבונן אל הרחוב ואכן ראה בקצהו שער וכמה עצים שצומחים שם.

“כאן?... כאן השער אל ‘הר בית ה׳“? שאל.

משהו לא הסתדר לו.

“אם זהו השער אל המקום הכי קדוש לנו, אז למה יש כאן כל כך הרבה ערבים“?

הוא נבהל וכשהוא סב על עקביו החליט לברוח כל עוד נפשו בו.

ככל שעבר הזמן הדחף להבין הלך והתעצם. השאלות: “למה ואיך? לא הרפו ממנו. השתוקק להפגש עם עומק הענין, עד שיום אחד זה קרה וסבא החל לספר את ספורו:

״היתה זו תקופה אחרת, תקופה בה מכוניות טרם נדחקו בפתאומיות שכזו...״

בבקר יום א׳ עגנה אוניה בנמל עכו. אל החוף ירד ר׳ אליעזר, יהודי צעיר, אחריו ירדה אישה צעירה ויפה ושמה רבקה סילא. בתלאותיהם עברו הם דרך אוסטריה כשהם נודדים עם כל חפציהם בעגלות, ילדיהם עמהם ואף אימם הזקנה שישבה בכרכרה. מאוסטריה המשיכו לתורכיה ומשם אל העיר צור שבלבנון, שם עלו לאוניה שעשתה דרכה לארץ ישראל.

לאחר סערה בה נטרפו כל חפציהם, ירדו אל החוף מוכים ושרוטים, כשרק כותנתם לעורם, השנה היתה שנת תקצ“ה. מעכו עלו הם לצפת. בבואם לצפת נפרד ר׳ אליעזר מאשתו רבקה סילא במטרה לחפש להם מקום מגורים בירושלים משאת נפשם. לאחר חיפושים כה וכה, הצליח ר׳ אליעזר ברגמן למצוא מקום בירושלים וחזר להעלות את אשתו וחמשת ילדיהם מצפת לירושלים.

כאן בירושלים לא ציפה להם איש. הישוב היהודי היה ספרדי ברובו, קשה היה לה לרבקה סילא להקלט בין הנשים הספרדיות, קשה היה לו לאליעזר להרוויח את לחמו ובכל זאת במכתביה להוריה אשר באשכנז לא סיפרה רבקה סילה מתלאותיה דבר ולא הוציאה את דיבת הארץ רעה.

כעבור עשרים שנה, התדפקו ר׳ אליעזר ועמיתו ר׳ משה זקס על דלתות עשירים באשכנז במטרה לאסוף כסף למען הישוב היהודי בירושלים, להקים ‘כולל׳ למען יוכלו אנשי ארץ הקודש יוצאי הולנד-דויטשלנד דאז, להגות בתורה ולגור כאן בירושלים הקדושה בהשקט ובבטחה, הלא הוא ‘כולל הו“ד׳. לארץ ישראל שבו השניים כשבידיהם צרורות מלאים בכסף אותם תרמו יהודי גרמניה העשירים.

“המ... ובכן, מה אתה אומר“? שאל ר׳ משה זקס את ר׳ אליעזר, “מה נעשה בכסף שהבאנו עימנו“?

“אני חושב שטוב נעשה אם בכסף שאספנו נבנה בתי מחסה לאותם יהודים החפצים לגור בירושלים עיר הקודש ולהגות בתורה“.

“מה אמרת“? התקרב ר׳ משה זקס אל חברו.

“אני מציע שנבנה בתי מחסה לאותם אנשים עם משפחותיהם, כך יוכלו הם לשבת ולעסוק בתורה ובסוף החודש נחלק להם סכום כסף אשר יספיק להם ולמחייתם“.

“חלוקה“? קימט ר׳ אליעזר את מצחו, “מי יהיה אחראי על ה׳חלוקה׳“?

“נמנה את אחד מן האנשים להיות אחראי על החלוקה“. “טוב“ התלהב ר׳ אליעזר מן הרעיון. “ידידי! מחר בבקר אקרא לעובדיה הבנאי, הן שטח יש לנו כבר מזמן, שם בעיר העליונה ואני ארוץ אל הפקיד התורקי ואשלשל לכיסו כמה שלמונים על מנת לקבל את הרשיון הנחוץ, הרי ידוע הוא שמי שבונה בלי רשיון מן הממשלה התורקית - אחת דתו להמית“! עייפים מן המסע המפרך, הלכו איש איש לביתו.

“בתי מחסה“... מלמל בן ציון, “המרפסת, חדרי הכתות, הילדים המקפצים במדרגות, כל אלו מוכרים הם לי מאז הייתי ילד קטן“. “כן“, המשיך הסב, “שם בפתח ישנו שער מאבן עליו חרוטה הכתובת ‘בתי מחסה לעניים׳. להלך חופשי בין הסמטאות, לתפוס איזו כנף יונה בשובבות ומיד לשחררה. הכל היה פה שונה... שונה מאד“, אמר סבא.

“היו אלה ימים אחרים“... הסב התבונן בנער, במבטים שכאלה שהיו מרחפים בעולמות השונים בין שם לכאן, הוא מצמץ בעיניו כביכול אינו מבין לאיזו תקופה הוא משתייך, האם לתקופה של ר׳ אליעזר ברגמן ואשתו רבקה סילא או לזו שבמלחמת הקוממיות? או לא זו ולא זו... אלא...

לתקופה הזו שלנו: בה ילדים ומבוגרים עולים ויורדים בחופשיות במדרגות אל הכותל המערבי שריד בית מקדשינו“.