הקדמה
החפץ ספרים
זה אחד הדברים המופלאים ביותר שאני מכיר; לצפות בנתיבו של ספר אמיתי: הוא עוקב ועוקב אחריך, ודוחק אותך לפינה ומכריח אותך לקרוא בו
כריסטופר מורלי, מתוך "חנות הספרים הרדופה"
ימים ספורים לאחר שרכשנו את ביתנו בגליל, טיילנו, מרגלית ואני, בשכונת נוף כנרת שבצפת, ובירכנו את עצמנו על מזלנו הטוב. היינו חדורי התפעלות מהיופי. הכנרת דרשה כושר תיאור שלא היה לנו, והאוויר הצח דרש כושר נשימה שאין לי. אפילו כלבתנו נראתה כאילו אינה מסוגלת להכיל את השִמחה. לו היה לי זנב משלי, הייתי ודאי מצטרף לאושר הנעתו במעגלי גיל.
כיוון שאינני רגיל לחוש ולהביע שביעות רצון לאורך זמן, מיד חיפשתי משהו להתלונן עליו באמצעות קוצר רוחי ותכונותי החטטניות. טרוניה קלה ליוותה את פנייתי אל אוזנה הקשבת של מרגלית. "במקום כזה, בבית נעים כמו זה שעשינו לנו, זה יכול היה להיות תענוג גדול לשבת ולכתוב." מרגלית התעלמה מהצער שהתגנב לקולי וענתה לי קצרות: "אז שב וכתוב!" כהרגלי, הסברתי לה את מה שהיא יודעת: שאינני סופר ואין עלילות מתרוצצות במוחי; גם לא משורר אני ואין בראשי בתי שיר שמצפים להיגאל. מצד שני, אני איש של מילים ושל הומור ושל ניתוח, ואני אוהב לנסח את עמדותי בכתב. "עוד לא הבנתי מה הבעיה," היתממה רעייתי, כאילו צריך שתהיה בעיה כדי להתלונן. אמרתי לה שלעניות דעתי כבר הגבתי וכתבתי על כל הנושאים המרכזיים והחשובים בחיי. כתבתי על הפולניוּת בכלל ועל האמא הפולנייה בפרט, וכתבתי ספר הדרכה ואהבה לפריז, וכתבתי ספר אוטוביוגרפי על האמנות שלי, וכתבתי ספר מכתבים לידיד צרפתי על הישראליוּת שלי. ומה נותר לי? מרגלית הירהרה בדבר ולא מצאה תשובה מיידית.
כמנהגנו מדי יום כמעט, עברנו לדבר ולספר על הספרים שקראנו באותו הזמן. תוך כדי שיחה אמרה לפתע מרגלית: "אתה קורא כל כך הרבה, ולפעמים גם כותב ביקורות על ספרים לעיתון. למה שלא תכתוב יומן קריאה? סיפרת לי הבוקר עד כמה אתה מתענג על כל שורה בספר 'האחים קרמאזוב', על רוחב היריעה ועל כושר הבעירה ועל להט האהבה ועל עוצמת הוויכוח והאמונה ועל הטווח הלשוני והתרבותי שבתרגומה המופלא של נילי מירסקי... מדוע לא תפתח את כתיבת היומן ברשמי הקריאה של הרומן המופתי הזה?" הרעיון הישן, הלא מקורי והטוב שהעלתה מרגלית אילץ אותי לשוב למצב החדש והזר לי של שביעות רצון. באופן ברור ומיידי ידעתי שמאותו רגע והלאה יש לי עיסוק חדש — כתיבת יומן קריאה. הקשבתי לדבריה על "האחים קרמאזוב", אך במקביל התחלתי לנסח לעצמי את חוקי כתיבת היומן ואפיוניו.
ראשית כול, החלטתי שאני יוצא לדרך מנקודת הזמן שבה עלה הרעיון, בלי לקחת שום אחריות על ארסנל הספרים שיש לי ועל מה שקראתי בעבר, ובוודאי בלי שאנסה לבחור ולדרג את הטובים והחשובים מבין הספרים שקראתי. רק במקרים יוצאי דופן ומנומקים אשוב אל הספרייה שלי, אך בדרך כלל היומן יתנהל באופן כרונולוגי, בצמוד למסלול המקרים וההיתקלויות. הוא יהיה יומן של הווה מתמשך.
במקביל ל"האחים קרמאזוב" קראתי באותו הזמן כמה ספרים שעניינם ורקעם ראשית היישוב היהודי בארץ ישראל. חשבתי שראוי לי להתרגל למקומי החדש מול הרי הגולן, עם הכנרת מדרום והחרמון מצפון, באמצעות קריאת טקסטים שאמנם אינם מפנתיאון הספרות המקומית, אך הם כאלה שיצקו בטון על יסודותיו. כמאמין גדול בערכה וחשיבותה של גירסא דינקותא, אני יודע שאני לא באמת גדלתי על הרומנים הרוסיים הגדולים, אפילו לא על שלום עליכם או על עגנון. אני באתי מהקיבוץ, מ"הוא הלך בשדות". עם כל הגיחוך שבדבר, אני בא אפילו מלהקת הנח"ל, מ"חבורה שכזאת". חומרי הילדות שלי לקוחים רובם ככולם מהפרובינציה ומהציונות הנגרסת. אין ברירה אלא לדבוק במשפט הלא נשחק של שאול טשרניחובסקי: "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". אין למשפט המדויק הזה תחליף קליט. לכן ראיתי את עצמי מחויב לצאת לדרך מהשביל שליד הבית, תוך השתדלות להיתקל במעוררי מחשבה מוזמנים ומזדמנים. משם כבר תוביל הדרך לטווחים רחוקים וזרים יותר.
להבדיל מכתיבה ספרותית, זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבת יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך. הנה נורית זרחי בספרה "בצל גבירתנו" מתארת את בית ילדותי במהימנות מצמררת:
רמצו בה עדיין גחלי המהפכה, הרומנטיקה שבערה בנפש הרוסית הגדולה; סוג של תשוקה לעומקים שאפשר למצוא כמותם רק במחיצת אלה ששמעו את האופרה מן הרדיו של השכנים באין ידם משגת לרכוש משלהם; אלה שחזו בארצות רחוקות בספרי רומנים בלבד; אלה שבוער בנפשם ארמון רוח הניצב על עמודי הבורות־למחצה, תשוקה בלבד מעניקה להם צבע שלא מן העולם הזה.
זרחי מצליחה לתאר לא רק את חסרונותיה ועליבותה של הפרובינציה, אלא גם את יתרונותיה, את קסמה ואת השטחים הבתוליים והצחיחים שעומדים לרשותה.
אנחנו, היודעים את שפת הצודקים, את חיי הצודקים, מה לנו ולשפה הזרה הזאת, לארמונות מקבת והמלט? טו בי אור נוט טו בי, שאלה בוגדת וגם נואלת. ההיות הוא העשייה.
כולי מזדהה עם המשפט העברי המופלא והמקומם הזה: "ההיות הוא העשייה".
את מסע הקריאה הבלתי נגמר הזה התחלתי אפוא בהלוויה שנערכה בראש פינה ובדיבור על הפאתוס הציוני וכוחו שהיה נכון לזמנו. משם ניסיתי לעלות מדרגה ולהתיידד, ולו זמנית וחלקית, עם הקלישאות שבונות את חומותינו. צריך להכיר בעובדה שככל שנושא הוא חשוב, גדול ומרגש יותר, כך הוא מפיק מאיתנו תגובות דומות יותר, משוכפלות וקלישאיות. הקלישאה איננה אלא ביטוי למצב שבו המילים נעתקות מפינו, ומכיוון שאנו מוצאים צורך והכרח כואב או משמח לומר משהו, הרי אנחנו אומרים את המילים שכבר נאמרו. מצד אחד, אנו נמצאים במצב של דקלום היפנוטי, ומצד אחר אנחנו מגלים קשר עמוק, לא ביקורתי אלא המשכי ובלתי ניתן להתרה עם קודמינו בעבר הרחוק והקרוב. רק בזקנתנו אנו מסוגלים להיות נדיבים לעצמנו ולקבל את הדקלום העברי, כלומר את התורשה ואת הקשר הגנטי שלא אנחנו בנינו ולא עלינו להרוס.
וצריך לסמוך על המזל, כי מי שיסמוך על המזל אף פעם לא יתאכזב מהתוצאה. הנה, תוך כדי כתיבת שורות אלה, צץ מול עיני הקטע הבא מתוך הקובץ "לקנות את לנין וסיפורים אחרים" של מירוסלב פנקוב, בתרגומה של סמדר מילוא. הוא איננו מכאן, אך יש בו אדפטציה מובנית:
המחשבה שאני אולי מקנא באורח החיים של סבי לא נתנה לי מנוח. בלילה, כשחיבקתי את הכר, ניסיתי לצייר לי אותו בן גילי. זכרתי במעורפל את תמונת דיוקנו שעמדה על שולחן הלילה של סבתא — פנים נאות, עיניים בוערות באידיאלים קומוניסטיים, שפתיים מעוגלות בחיוך, חרמש שנכון לקצור יבולים מהפכניים, חד די הצורך לשנות את העולם. ומה, לעומת זה, אפשר לומר על העיניים והשפתיים שלי?
כנראה הקושי שלי להיות שבע רצון מהשינוי שבנינו לנו, תרם אף הוא לצורך שלי לדווח ולנתח ולספר על ספרים. ייתכן שזהו ניסיון להעביר את הביקורתיות לתחום הכתיבה וההגות, ולאפשר לנופי הגליל למתן ולהחריש את חוסר השקט.
הרי כל אחד מכיר את המצב שבו נוסעים לאיזו מדינה רחוקה והימים שמבלים שם ארוכים ומסקרנים. ההנאות מורכבות מעשרות פרטים גדולים וזעירים, חשובים ושטותיים. והנה, כבר בטיסה חזרה הביתה, מתחילה להתבצע פעולת צמצום ואיחוד פרטים. תמונת הזמן שחלף מתכווצת ומיטשטשת, ואל הנפש מתגנבת תחושת ה"בשביל מה היה צריך את כל זה אם הזיכרונות כה מתכווצים?" או־אז מפציעה בקרבנו אהבה גדולה לשגרת חיינו ואכזבה רבה מסיפורי מסע והתנסויות. אלא שלאחר זמן מה מתגלה שמה שנראה כפעולת מחיקה אינטנסיבית לא היה אלא ארגון מחדש של הארכיון. והמידע — יותר משהוא מתכווץ, מתיישן, מתמיין ומתחסן מפני הקפריזה — שב אלינו בדרכים נפתלות ובזמנים לא צפויים. הוא מגיח כאובד ששרד ומשכיח חלק מהאכזבה. הוא מאפשר לנו לרצות לשוב ולתכנן את המסע הבא. גם כתיבת היומן הזה היא מסע שבסיום ודאי יתכווץ באופן מפחיד.
כשאני חושב על נסיעות ועל ימים שתחילה מתרחבים ואחר כך נעלמים או מתכווצים, אני חושב על אורח חיי שלי בשנתיים האחרונות ועל חיים לסירוגין בין שני בתים: בגליל וברמת גן. אני חושב על ההשפעה שיש לחלוקת הזמן הקצובה הזאת לאריזות ולפרידות ולנסיעות ולהתארגנויות. כל שבוע, לעתים כל שבועיים, מתרחשת פרידה מבית אחד, ובאותו היום מתרחשת פגישה מחודשת עם הבית האחר. במו ידינו יצרנו לעצמנו תרגילי נטישה ופגישה לאנשים מזדקנים. מרגלית אומרת שנעשינו חרגולים. שאנחנו קופצים בין שני חלקים מרוחקים של בית אחד.
וכך, על רקע של הרגשה הדומה לנפלאה ושל שלווה גדולה שמבקשת בגליל לשרות עלי, אני מרגיש בכאב גם את ייסורי השִכחה, את כאבי ההתכווצויות, את צער בריחת הרצף ואת קשיי הזיכרון. אני מרגיש שנטיותי הגדולות לסיכומים כמו גם לבירורים ולהצהרות, התגברו עוד יותר, ולראיה — אינני חדל מלהגדיר את אורח חיי ומלדווח עליו לעצמי ולאחרים. אני מרגיש שגם נטיותי הטבעיות להקצנה ולדרמטיזציה קיבלו חיזוק, ואני רואה גם הרים וגם צל הרים. אני מוצא שגם השעבוד שלי למילים הואץ עוד יותר, וכמעט כל מילה יכולה בכל רגע לתפוס את משמעותה הטוטאלית והמוקצנת ביותר. הכול נעשה "מאוד"; מי שהולך בעצם נעלם, ומי ששותק בעצם מאס וקץ בך, ומי שנח איבד את כושרו, ומי שעייף חולה. כשהבית נוסע ממקום למקום הכול נעשה "מאוד": אני רעב מאוד וצמא מאוד ועייף מאוד, אבל גם קולט מאוד ומתחדש מאוד וככל הנראה המרתף שלי נחרד מכמויות הזבל שאני מוריד אליו. הנה, דברים דומים ותקוות שווא מקבילות (מנוסחים טוב יותר, ללא ספק) אני מוצא ב"אובלומוב" של איבן גונצ'רוב, בתרגומה של דינה מרקון.
במה, אם כן, יכלו להרהר ומה היה עשוי להסעיר את רוחם, איזה ידע היו צריכים לבקש, אילו מטרות היה עליהם לרדוף?
דבר אינו נחוץ: החיים, כנהר רוגע, זרמו על פניהם. להם לא נותר אלא לשבת על גדת הנהר הזה ולצפות בתופעות שאין מהן מנוס, והן באו והתייצבו, לא קרוּאות, לפני כל אחד מהם לפי התור.
"והן באו והתייצבו [...] לפי התור." כבר שנים אני מתעקש לכתוב את רשימותי ומאמרי מספרים המצויים על שולחני, כלומר רק מספרים שאני קורא באותה עת. על השאלה אם ייתכן שערמת ספרים מקרית לכאורה תתאים לכל נושא, אני עונה כמו שדכן מנוסה: ההתאמה תגיע עם הזמן ובעקבות מלאכת פענוח ומאמץ מחשבתי לקרב רחוקים ולפעמים גם להרחיק קרובים. יש בפעולת השימוש בספרים נתונים מראש דמיון לניחוש בקלפים: המנחש כופה את בשורותיו בהתאם למספרם המוגבל ולצורתם הנתונה של הקלפים שבחפיסתו.
ודווקא המנחשים בקלפים או בספרים אסור להם שיאמינו ביד המקרה. הם חייבים למצוא סדר בכול. לכן, כפי שכבר ציינתי, רק לעתים רחוקות לאורך הכתיבה בחרתי לשוב אל הספרייה שלי, מתוך שהזיכרון שלי מוליך אותי אליה. לא מתאימה לי ולא מפעילה אותי דרכם של הארכיונאי וההיסטוריון. אני מעדיף את ידו השרירותית של המקרה ואת החיבורים האנוסים שאי־אפשר למצוא בהם היררכיה או כרונולוגיה. רק אם אחד הספרים שאני קורא מזכיר בעוצמה סופר אחר, אני משנה מהרגלי, מוצא את האחרון ומצרפו לשולחן העבודה. שם הוא משבש — לפעמים הרבה, לפעמים מעט — את סדר ומשמעות חלוקת הקלפים.
כך נכתב הספר הזה. ברגע שאני נתקל בחומר מעניין ומעורר מחשבה, אני מסיר מעצמי חובות אחרים והולך עם המחשבות שמתעוררות. העיקר שתהיה המחשבה דינמית, בלתי תלויה, לא צפויה ונובעת מקודמתה. העיקר הוא לא לדעת אלא ללמוד.
והנה עוד דוגמה טובה שבזה הרגע התגלתה על שולחני, ושמחתי בה כבמציאת קרוב משפחה שלא הכרתי ושמאוד כדאי לי להכירו. היא לקוחה מתוך ספרו של אברי הרלינג, "סליחה איך מגיעים מכאן":
בכל אופן, כשאני מרגיש מבולבל, תועה, כמעט אבוד, מחפש נמל ובאין עוגן, עשיתי לי מנהג, לוקח ספר, כל ספר שיש לו נוכחות באותו רגע, מביט לתקרה או עוצם עיניים ופותח אותו במקום מקרי, מניח אצבע בנקודה עלומה על פני העמוד ואז קורא. מראה מקום למחשבות לעגון בו. זה יכול להיות "אנה קרנינה", יכול שיהיה התנ"ך, מילון אבן שושן, או כמו היום, ספר "66 משוררים — מבחר חמישים שנות שירה עברית חדשה".
אם כך, ישאלו השואלים: הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? תשובתי להם: רק אם לא נועדו יש לי תפקיד — לצרפם יחדיו. וכך גם נבנו פרקי הספר: ראשית היו הספרים, קריאתם וסימונם, ואחר כך רשימות עליהם, ואחר כך צירופם יחדיו, ולפתע הם הולידו ראשי פרקים וכותרות ביניים — מעין חוטים מקשרים. במידה רבה, זה ספר על איך לחיות דרך הספרים.
סופרים וכותבים רבים מדברים על הספרים ועל מקומם וחשיבותם בחייהם. אחד מהטובים והמדייקים שבהם הוא יוסף ברודסקי. המסה "איך קוראים ספר" היתה הרצאת הפתיחה שנשא המשורר ביריד הספרים הבינלאומי הראשון בטורינו, איטליה, בשנת 1988. אביא כאן כמה ציטוטים מהמסה שהתפרסמה בגיליון כתב העת "הו!" מס' 9, בעריכת דורי מנור:
הספרים, בסיכומו של דבר, אכן סופיים פחות מאיתנו. אפילו הגרועים שבהם חיים אחרי מחבריהם — בעיקר משום שהם תופסים פחות מרחב מאלה ששירבטו אותם. לעתים הם עומדים על מדפים וצוברים אבק זמן רב אחרי שהמחבר עצמו הפך לתלולית אבק. אולם אפילו צורה כזו של עתיד עדיפה על פני זיכרונם הבלתי־אמין של קרובי משפחה או של חברים אחדים החיים אחריך, ולעתים תיאבון זה ממש לממד האחר־מותי הוא שמביא את עט הסופרים שלנו לידי תנועה. [...] מי שאמר שהעיסוק בפילוסופיה הוא אימון במוות, צדק מבחינות רבות, שכן איש לא נעשה צעיר יותר בכותבו ספרים. [...] הפרדוקס גלום בכך שבספרות, כבכל תחום כמעט, הטוב אינו קטגוריה אוטונומית: הוא מוגדר באמצעות נבדלותו מהגרוע. יתר על כן, כדי לכתוב ספר טוב, הסופר מוכרח לקרוא כמות עצומה של ספרות ירודה, אחרת לא יוכל לפתח את הקריטריונים הנחוצים. זהו טיעון ההגנה החזק ביותר של הספרות הקלוקלת בבוא יום הדין.
לאט־לאט פיתחו כתיבתי וחשיבתי דרישות משלהן הפורצות את ההגדרה "יומן קריאה". ניעור בי המורה שבי, לא הפדגוג שמלמד אחרים, אלא זה שמלמד את עצמו ורק משחרר את תוצאות לימודו למעוניינים בכך. ניעור בי אוהב השירה והרואה בה כלי מצפוני לשמירה על ניקיון הכתיבה לכל סוגיה. ניעור בי גם הצייר שמבקש להסביר כל דבר באמצעות הראייה. כך נעשה היומן לא רק יומן של קריאה אלא גם יומן של ראייה ושל התבוננות. נאספו בו לא רק דברים על ספרי פרוזה, שירה ועיון, אלא גם רשימות על אמנים פלסטים שביצירתם נתקלתי במהלך יותר משתי שנות כתיבת הספר.
וכך כותב, לשמחתי, ברודסקי בהמשך אותה מסה:
כעת, משנודע לכם הרקע לדברי, הרי הם לפניכם: כדי לפתח טעם טוב בספרות, יש לקרוא שירה. מי שסבור שאני מדבר מתוך גאוות יחידה, שאני מקדם את ענייני הגילדה הפרטית שלי, טועה טעות חמורה. שכן, בהיותה הצורה הנעלה ביותר של תקשורת אנושית, שירה אינה רק האופן המתומצת, הדחוס ביותר להעברת ניסיון אנושי; היא אף מציבה את הדרישות הגבוהות ביותר שבאפשר בעבור פעולה לשונית כלשהי — בייחוד על גבי נייר.
ככל שאנו מרבים בקריאת שירה, פוחתת סובלנותנו להכברת־מילים באשר היא, בשיח המדיני או הפילוסופי, בהיסטוריה, במדעי החברה או בספרות יפה. סגנון טוב בסיפורת לנצח יתקיים בחסותם של הדיוק, התאוצה והאינטנסיביות הלקונית של המבע השירי. [...] השירה משמשת כממשמעת הגדולה של הסיפורת.
עוד דיבור על שירה שאני מצרף להקדמה זו לקוח מספר שעוד אדבר בו: "קמפו סנטו — רשימות על מסעות ועל ספרים" מאת ו"ג זבאלד. ברשימה שבה זבאלד מדבר על המשורר ארנסט הרבק, נפרשת לפנינו תיאוריה על שירה בכמה משפטי יסוד:
שירה היא צורה מדוברת של עיצוב היסטוריה בהילוך איטי... שירה היא גם סלידה מהמציאות, הכבדה ממנה. שירה היא מסירת המרות לתלמיד. התלמיד לומד שירה וזוהי ההיסטוריה שבספר. שירה לומדים מחיות היער. הצבאים הם היסטוריונים מפורסמים.
בספר אחר, שגם בו אני דן, "קלאס" של חוליו קורטאסר, מצאתי דיונים מצוינים שנכתבו ברצינות פראית על האתיקה של הכתיבה. אני מצטט כאן קטע אחד בלבד מהדיונים הללו:
מדוע אני כותב את זה? אין לי רעיונות ברורים, ואפילו רעיונות אין לי. יש קרעים, דחפים, חסמים, והכול מחפש צורה, ואז נוסף לעניין הקצב ואני כותב בתוך הקצב הזה, כותב בגללו, מונע על ידיו ולא על ידי אותו דבר שמכנים בשם המחשבה ושעושה את הפרוזה, בין אם ספרותית ובין אם אחרת. ראשית יש מצב מבולבל, שיכול להגדיר את עצמו רק במילה; מהאפלולית הזאת אני יוצא, ואם מה שאני רוצה לומר (אם מה שרוצה להיאמר) הנו בעל עוצמה מספקת, מיד מתחיל איזה swing, איזו התנדנדות קצבית שמוציאה אותי אל פני השטח, מאירה את הכול, קושרת את החומר המבולבל הזה ואת מי שסובל ממנו לכדי מכלול שלישי ברור וכמו פטאלי; המשפט, הפִּסקה, העמוד, הפרק, הספר. ההתנדנדות הזאת, ה־swing הזה שבו החומר המבולבל מתחיל להתאפיין ולהיוודע לעצמו, הוא עבורי הוודאות היחידה לצורך בו, כי ברגע שהוא חדל אני מבין שאין לי עוד מה לומר.
הדברים הללו מזכירים לי שבאחד מטיולי בשכונת נוף כנרת כתבתי לעצמי פתק שהוא בעצם תמצית הפרולוג כולו:
אני קורא — אני רואה
אני רואה — אני מבין
אני מבין — אני מתקדם
אני מתקדם — אני לא מבין
אני לא מבין — אני לא רואה
אני מסלק את עצמי מדרכי וממשיך.
במהלך הקריאה, הכתיבה, הראייה והפרשנות, חשתי איך עולמי מתגמש ומשתנה ונפרץ ומתערער ובמעט גם נבנה. אולי הוא נעשה חסר גבולות אך מרובה תכונות. הרגשתי את המתח הבריא בין רצונה של המחשבה לנדוד לרצונם של הגוף והרגש למצוא בית להתכרבל ולהסתגר בו.
עיסוק בפרשנות למעשי אמנות יכול להיות נוסחה לחיים ארוכים. כל מה שאדם כמוני, למשל, צריך לבקש לעצמו זה זמן לתיקון. אם לדוגמה לימדתי שלושים ושש שנים, אני צריך לפחות כזמן הזה כדי להתחרט ולהתנצל ולהבהיר איפה טעיתי ואיפה הטעיתי. ממילא אחרי שאעשה זאת, אזדקק לזמן נוסף לשם התנצלויות חדשות. זה לא שהמורים והכותבים והמבקרים קובעים דווקא כללים שגויים, אלא שהשגיאות צודקות יותר והשיבושים פוריים יותר. למרבה הצער, הידיעה מסכמת ולא פותחת. מי שפועל על פי הכללים ממילא יודע לאן הוא הולך... כלומר, הוא כבר היה שם, וגם אנחנו.
אינני מוצא דרך מתאימה יותר לסיים את ההקדמה ל"בית בגליל — יומן קריאה וראייה" מאשר ציטוט מתוך הספר "מנדלי העברי". הסופר שלום יעקב אברמוביץ', המוכר לנו יותר בשם העט מנדלי מוכר ספרים, מסיים את סיפורו "בסתר רעם" כך:
ועתה הנני הולך מדי שנה בשנה וסובב בסחורתי זו את כל המקומות בתחום היהודים ותשובתי כסלונה, עיר מגורי היום, בה אשב כי איוויתיה.
דרך מפותלת משתרעת לפניכם ולפני. על מה אכתוב כאשר אחליט לסיים אותה? נראה... צריך לצאת שוב לטיול בשכונת נוף כנרת. אולי למרגלית יהיה רעיון חדש.
Mor –
בית בגליל
בית בגליל של יאיר גרבוז, גרבוזי כרגיל, נחמד אבל קצת חופר. מצד שני מתי יאיר גרבוז לא חופר… אז רק כרגיל