האיש שרצה לדעת הכל

 1

היא ראתה את האקדח בלילה ההוא כשעלתה לגג לשכנע את קובי שיבוא למיטה.

השעה היתה אחת אחרי חצות, והאקדח היה מונח על השולחן בחדרון השירות הקטן על הגג, אבל היא לא ייחסה לכך חשיבות כי היתה פגועה מדי ומותשת ומפני שפחדה מכל כך הרבה דברים אחרים. וחוץ מזה, האקדח לא היה סיבה לפַחֵד אלא להפך, מקור לתחושת ביטחון. ורק כמה ימים אחר כך היא נזכרה באותו לילה והבינה. הכול יכול היה לקרות אחרת אילו התבוננה בקובי יותר באותן שעות.

בבוקר, כשעוד היו במיטה, אי־אפשר היה לדעת שכך ייגמר יום הנישואים האחרון שלהם ביחד. דניאלה ונוי התעוררו לפניהם, פיזרו על רצפת חדר השינה אחד־עשר בלונים וקפצו על המיטה. כשהלכו להתלבש והם נשארו במיטה רק שניהם, היא התקרבה אליו ונגעה בו מאחור ולחשה באוזניו, "מזל טוב", והופתעה כשהרגישה שכתפיו וגבו נענים למגע ידיה. צווארו היה חם משינה ולחייו עדיין לא מגולחות. מבעד לחלון נשמעו גשמי הסערה הראשונים, והאורות בדירה דלקו כי השמים היו קודרים. ובמטבח חיכתה להם ארוחת בוקר חגיגית שהכינו הילדות: מיץ תפוזים שסחטו בעצמן וקרואסונים שקנו ערב קודם לכן במכולת וחיממו. מים אסור היה להן להרתיח לבד, ומלי הכינה קפה לשניהם.

היא ראתה שקובי מתוח ולא אמרה דבר על הריאיון בנוכחות הילדות כשישבו ליד השולחן. היא הציעה לגהץ לו את המכנסיים הכהים ואת החולצה הלבנה, וקובי אמר שיגהץ אותם בעצמו לפני שיצא. היא לא דיברה על זה יותר, גם לא כשהיו שוב לבדם בחדר השינה, כדי שהאכזבה לא תהיה גדולה מדי אם לא יקבל את העבודה, אבל כשנפרדו היא נישקה אותו על שפתיו ואפילו לחשה באוזניו, "בהצלחה היום."

היא הסיעה את דניאלה לגן ואת נוי לבית הספר, ועד אחת־עשרה היו לה פגישות.

לרובן הגיעו רק בעלים, אבל גם כשהנשים הגיעו הן כמעט לא הוציאו מילה, והיא השתדלה לפנות גם אליהן, כמו שניסתה תמיד. להסביר להן את ההבדלים בין סוגי המשכנתא ואפשרויות ההחזר השונות. אחד הגברים, שראשה של אשתו היה מכוסה בשביס, פניה שקטות ויפות, נעץ בה מבטים. פניו היו מזוקנות והז'קט שלא פשט הדיף ריח נפטלין ובד ישן רטוב. אשתו נידנדה את העגלה הכחולה קדימה ואחורה כדי שהתינוק לא יתעורר. כשהוא פרץ בבכי היא פתחה שני כפתורים בשמלה והיניקה אותו מול שניהם בלי להתבייש.

מכיוון שבין אחת־עשרה לשתים־עשרה לא נקבעו לה פגישות, היא ביקשה אישור ממנהל הסניף ויצאה לקנות לקובי מתנה, אף שהסכימו לא לקנות השנה דבר זה לזה. היא התלבטה אם ללכת ברגל לסוקולוב, אבל בגלל הסערה נסעה במכונית לקניון. הכבישים היו מוצפים ורמזורים לא עבדו. ואולי בגלל הגשם היא החליטה לקנות לו מטרייה במקום זאת שאיבד ולא שק אגרוף או חולצת כפתורים לראיונות. ב"זארה" המטריות היו יקרות מדי אבל בחנות "לגבר" בקומה השלישית היא ראתה מטרייה שחורה עם ידית אלגנטית מחומר דמוי עץ, והמוכרת הצעירה, שציפורניה היו ארוכות וצבועות בלק שחור מבריק, הסכימה להוריד לה במחיר.

האם הביטה במוכרת זמן רב מדי כשעטפה את המטרייה בנייר אריזה כסוף? היא היתה צעירה כל כך, אולי עדיין תלמידת תיכון. כשמלי נכנסה לחנות היא קראה ספר ואז הניחה אותו הפוך על הדלפק. שערה השחור היה קצר ושפתיה צבועות בשפתון סגול כהה ובאפה היה נזם, וכשהיא הבחינה שמלי מתבוננת בה היא שאלה אותה, "קרה משהו?" ומלי אמרה, "לא, סליחה. הורדת את המדבקה עם המחיר?"

הריאיון של קובי אמור היה להתחיל בשתיים, בדיוק כשהיא גמרה את הפגישה האחרונה, והיא ראתה אותו יושב מול המראיין, מנסה להסוות את התרגשותו. כמו תמיד, הוא בטח לא ידע מה לעשות בכפות ידיו. מתח אותן על ברכיו ואז הניח על השולחן, ליד קורות החיים, ואז שוב על ברכיו, כדי להסתיר תחת השולחן את תנועת האצבעות. היא לא טילפנה אליו לפני הריאיון וגם לא בדרכה לאסוף את הילדות הביתה.

המכונית שלו לא היתה במגרש החניה ולכן היא היתה בטוחה שהוא לא חזר, אבל במעלית שלקחה אותן לקומה השביעית היא כן הריחה את האפטרשייב שלו. והדלת לא היתה נעולה כפי שהיתה צריכה להיות.

כשנכנסה לחדר השינה היא שמעה את המים זורמים. הארי שכב על הרצפה בתוך שלולית שתן ולא הרים אליה את ראשו. ותיק היד שקובי לקח איתו לפגישות היה זרוק לידו.

זה לא היה סימן טוב.

השעה היתה שלוש, והיא היתה בטוחה שקובי לא יהיה בבית.

נוי הדליקה טלוויזיה בסלון ומלי הכינה להן צהריים. כשהפסטה התרככה, המים בחדר הרחצה עדיין זרמו. היא דפקה בדלת ושאלה את קובי אם הוא רוצה לאכול איתן, והוא ענה לה מהאמבטיה שלא. הן התחילו בלעדיו כי הילדות היו רעבות, ובזמן האוכל שמעו שקובי יצא מחדר הרחצה וסגר את דלת חדר השינה. דניאלה ונוי לא אמרו דבר, אבל מלי קמה ממקומה ונכנסה לחדר. "הכול בסדר?" היא שאלה והיתה בטוחה שהוא ער, אף על פי ששכב במיטה בעיניים עצומות.

היא הכירה את השינויים במצב רוחו, ומאז הבוקר התכוננה לכך שזה מה שיקרה גם היום, אפילו מבלי לתת על כך את הדעת. האם נשאל בריאיון למה החליף כל כך הרבה מקומות עבודה ובמקום לומר את האמת שוב התחמק? היא התחננה שיגלה שזה באשמתה וידעה שהוא לא עושה זאת.

קובי לא פתח את העיניים אף על פי שהיא עמדה שם במשך דקה או שתיים. מעל המיטה היתה תלויה אז התמונה הגדולה מההיריון השני שלה, עם דניאלה, כמו תזכורת מרה, או כמו אנדרטה לשניהם.

היא שאלה, "אתה בטוח שאתה לא רוצה לספר איך היה?"

אחר הצהריים הכו מטחים של ברד בחלונות, ואחריהם השתרר בדירה שקט.

מלי הכינה עם נוי שיעורי בית בחשבון בזמן שדניאלה ראתה טלוויזיה. וקובי יצא מחדר השינה בחמש עם התיק של שיעורי האגרוף, אמר שהוא נוסע לאימון במכונית שלה ושאל איפה המפתחות. והיא כן שאלה אותו מה קרה למכונית שלו ואם לא היה לו אימון אתמול אבל לא נענתה. גם כשהזכירה לו שהם יוצאים בערב קובי לא אמר מילה, וכששאלה, "בשביל מה התקלחת לפני אימון?" הביט בה כאילו אמרה דבר נורא.

היא היתה מתוחה במשך כל שעות אחר הצהריים והערב ובדקה לפחות פעמיים שנעלה אחריו את הדלת, והביטה החוצה מבעד לתריסים בסלון כדי לראות אם קובי חזר. כשהניחה את המטרייה העטופה על מיטתם, שתחכה לו שם, שוב ראתה את עצמה בתמונה הגדולה, ועדיין לא ידעה אם תספר לו על ההיריון הערב, כמו שתיכננה. היא היססה לפני שהסכימה להצטלם אז, אבל קובי הפציר בה ואמר שאם לא יצטלמו היא תתחרט כי זה אמור היה להיות ההיריון האחרון. ועם השנים היא למדה לא לשנוא את הצילום הענקי, בשחור־לבן, שהציג את גופה הכהה, הארוך, ואת הבטן התפוחה שקובי אהב ללטף, גם בפומבי, ושגם היא נגעה בה לפעמים בזמן ההיריון, כשהיתה לבדה. היא לא אהבה את הרעיון שאורחים יראו אותה כך, אולי התביישה בעיקר מאביה, אבל בעיני קובי דווקא זה מצא חן. בתמונה היא נראית מהצד, גופה מעט נוטה אליו, העומד מאחוריה, והבדלי הגובה ביניהם לא ניכרים. שניהם עירומים, וזרועותיו מסתירות ובו בזמן מגלות את שדיה. אחרי אילת היא רצתה להוריד את התמונה אבל קובי ביקש שישאירו אותה דווקא אז, והיו רגעים שבהם היא חשבה שצדק כי לפעמים הצילום החזיר לה את עצמה.

הגשם התחדש לקראת הערב, ובנקישתו בחלונות ועל הגג הגביר את חוסר המנוחה שלה, ורק הילדות היו שקטות, כאילו שמו לב שהיא זקוקה לעזרתן. רוב הזמן העסיקו את עצמן בסלון ובחדרים שלהן, בלי לקרוא לה. רק בשש וחצי דניאלה אמרה שהיא רעבה ונוי נזכרה שמלי הבטיחה לה שימדדו תחפושות לקראת פורים. היא הוציאה את ארגז התחפושות מהארון בחדר השינה, ונוי מדדה את שמלת הנסיכה שקנו לה לפני שנתיים אבל היא היתה קטנה. דניאלה סירבה למדוד אותה ואמרה שהשנה לא תתחפש. מלי התעקשה שתנסה אותה בכל זאת כי השמלה עלתה הון והיא קיוותה שתוכל לקנות השנה תחפושת אחת ולא שתיים, וכשהחזיקה אותה לפני גופה הקטנטן של דניאלה מול המראה, פגשה בה את עצמה והסיטה את עיניה מיד.

לא היתה סיבה שכל זה יחזור עכשיו מלבד, אולי, ההיריון והפחד ממצב הרוח של קובי.

אימוני האגרוף שלו נמשכו בין שעה לשעה וחצי, ולכן היא חשבה שהוא יגיע לארוחת הערב, ובשבע ורבע טילפנה אליו כדי שיקנה בדרך הביתה פיתות וביצים, אבל הטלפון היה כבוי. היא ניסתה אותו פעמים אחדות ובסוף הן אכלו בלעדיו והילדות שכבו לישון בשמונה וחצי. וכשהבת של השכנים עלתה לעשות להן בייביסיטינג מלי אמרה לה שוויתרו על היציאה כי עלה לה החום. היא טילפנה אליו שוב, והפעם המכשיר לא היה כבוי אבל קובי לא ענה. כשעלתה לגג כדי לראות אם אפשר לתלות כביסה, עמדו בשמים ענני גשם כבדים ורוחות טילטלו את דודי המים, והיא החליטה לא לתלות בינתיים ואז דיברה בטלפון עם גילה אחותה ועם אביבה, וכשנשאלה אם הם לא יוצאים לחגוג הסבירה שלא השיגו בייביסיטר לילדות.

וקובי חזר רק לקראת אחת־עשרה, מבלי שהסביר או התנצל.

ביום הנישואים העשירי שלהם, שנה לפני כן, הכול היה אחרת.

הם השאירו את הילדות עם ההורים שלה לראשונה מאז אילת, ונסעו לשני לילות בצימר ברמת הגולן. קובי התחיל לעבוד בחברה שאיבטחה אתרי בנייה בקו התפר, ומצב הרוח שלו היה מצוין. הם תיכננו לטייל, כמו שעשו לפני שהילדות נולדו, לבלות יום שלם בהליכה לאורך אחד הנחלים ויום נוסף בשמורת החולה, אבל מזג האוויר היה איום, והם כמעט לא יצאו מהצימר. ראו סרטים בדי־וי־די ושכבו בפעם הראשונה אחרי שבועות ארוכים. דיברו שעות מול האח. בערב יצאו למרפסת עטופים בשמיכות, וקובי דיבר בהתלהבות על נסיעה לחווה של אביו בקיץ ועל קניית דירה, כי שוב היו להם שתי משכורות. כשטילפנו לילדות לומר לילה טוב, היה נדמה לה שהם בדרך להיות שוב זוג נורמלי.

כל זה היה בחורף הקודם ומאז שוב השתנו החיים לרעה.

קובי התפטר בקיץ כי האחראי עליו בחברת האבטחה, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים, ירד לחייו. הוא היה בטוח שיצליח למצוא עבודה אחרת, אבל אחרי כמה שבועות של חיפושים היא הרגישה אותו שוקע, לא מדבר עם איש, מתחמק ממנה ומהילדות ומחבריו וממעֵט לצאת מהבית. הולך ומשתתק. הוא התחיל ללכת לאימוני האגרוף, פעמיים ולפעמים שלוש בשבוע, ושב חבול בפניו ועם שטפי דם בבטן וברגליים, ומיד נכנס להתקלח והולך לישון. גם סימן המצוקה שהכירה אצלו חזר והופיע: כשנדמה היה לו שאיש לא מבחין בו, מתח את צווארו לאחור ולקח שאיפות אוויר חזקות, כאילו הוא לא מצליח לנשום.

מלי חשבה שהוא ייכנס למיטה בלי לומר מילה גם כשחזר מהאימון באותו לילה — אבל הוא הפתיע אותה. הוא הדליק את הטלוויזיה והתיישב על הספה בסלון. היא אמרה לו, "היינו אמורים לצאת הערב, לא?" בטלוויזיה שודרה תוכנית ריאליטי מהסוג שקובי תיעב, אבל הוא התעקש שלא יכבו.

"קובי, אתה בסדר? אתה לא מדבר איתי מאז שחזרת מהריאיון."

הוא המשיך לבהות במסך אבל אמר לה, "מצטער, מלי. אני לא יכול לדבר עכשיו."

"אתה לא יכול לספר איך היה?"

הוא לא רצה. אמר רק, "לא תהיה עבודה", וכשהיא שאלה אותו, "איך אתה יודע? הם אמרו לך במקום?" הינהן. והיא אפילו לא ידעה איפה התקיים הריאיון ובאיזו חברה. לאחר הפיטורים הוא החליט לא להתראיין יותר למשרות אבטחה והיא תמכה בו, אבל בשבועות האחרונים הוא הפסיק לחפש בכלל ולכן היא שמחה כשסיפר שיש לו ריאיון ואפילו לא שאלה אותו היכן. ואולי היא באמת לא הביטה בו מספיק באותו לילה, כי אילו היתה מתבוננת היתה רואה בפניו לא רק את הייאוש.

הארי שכב לרגליו, מסריח משתן.

"לא רחצתי אותו כי פחדתי שהוא יתקרר על הגג," היא אמרה, וקובי המשיך לבהות במסך.

"מתי אתה לוקח אותו? אי־אפשר לתת לו להמשיך לסבול ככה."

"אולי מחר."

"הילדות לא יכולות לראות אותו. הן לא מתקרבות אליו. כאילו הוא מת."

האם היתה דרך אחרת להגיע אליו, שהיא לא מצאה? היא יכלה לספר לו על ההיריון כמו שתיכננה לעשות אבל לא רצתה לדבר על זה כך.

"דיברתי עם אביבה היום. היא אמרה שיכול להיות שלאחיה יהיה משהו בשבילך. אתה זוכר את עמי? הוא התחיל לייבא אופניים חשמליים."

קובי אמר, "אני לא מחפש יותר עבודה", והיא השתתקה.

מהדורות חדשות הלילה בטלוויזיה התחילו זמן לא רב אחר כך ואותן היא זכרה היטב.

בתים וכבישים הוצפו ברחבי הארץ, במיוחד בחיפה ובקריות, והיו גם הפסקות חשמל ושיטפונות. קובי קם מן הספה והתיישב על שרפרף העור הקרוב למסך, כאילו נוכחותה לידו הפריעה לו, וגם היא קמה והלכה, נעלבת. כשחזרה לסלון הוא צפה במהדורת חדשות אחרת, בערוץ הראשון. על מסך הטלוויזיה נראו שני אנשי צוות רפואי מגלגלים אלונקה ועליה גופה מכוסה סדין.

קובי שאף אוויר כאילו התקשה לנשום, כי לא הבחין שהתקרבה אליו מאחור. הגופה המכוסה בסדין הוכנסה לאמבולנס שלידו עמדו שני שוטרים עטופים במעילי גשם. למלי היה נדמה שהיא מזהה את האזור.

"זה היה כאן?" היא שאלה, וכשהוא לא ענה הוסיפה, "זה היה בחולון?" והוא אמר, "כן, בצד השני."

"ואמרו מי זה?"

הדיווח היה לקראת סופו, והיא לא הספיקה לקלוט אם הרוצח נתפס, אבל הבינה שתחת הסדין שכבה אישה. "אתה יכול לכבות את זה? זה מפחיד אותי ואני רוצה שנדבר," היא אמרה בשקט ונגעה בכתפו. היא לא ויתרה באותו לילה כי ברגעים כאלה אסור היה לה לוותר. היא חזרה מחדר השינה עם המטרייה העטופה בנייר האריזה הכסוף, ואמרה לו, "לא ראית מה קניתי?"

אבל המטרייה לא שימחה אותו. להפך. כשהוא הסיר את נייר האריזה הוא התבונן בה בחרדה, ורק ימים רבים לאחר מכן היא הבינה שהיתה לכך סיבה.

"במקום זאת שאיבדת. היא לא יקרה כמו שהיא נראית."

קובי הניח את המטרייה על הרצפה בלי להודות לה, ודווקא זה היה מה ששבר אותה. "אתה מתעקש שככה נחגוג יום נישואים?" היא שאלה, וכשהוא קם היא כמעט צעקה לעברו, "קובי, אתה שומע אותי בכלל? אתה שומע שאני מדברת אליך? זאת מלי מהכיתה. המלחמה התחילה", והוא הסתובב אליה ועיניו התלקחו ואז היא היתה צריכה להבין שמשהו קרה.

שניהם היו בני חמש־עשרה בערך. והשנה היתה 1991. חודש ינואר, יותר מעשר שנים לפני שהתחתנו.

זאת היתה השיחה הראשונה שלהם, או לפחות הראשונה שזכרו, ולפעמים, בעיקר כשרבו, היא היתה נעזרת בה כדי לחלץ את קובי משתיקתו. אביה העיר אותה בשתיים בלילה ואמר לה שבּוּש הפציץ את בגדד, והיא התלבשה במהירות וטילפנה אליו ואמרה, "קובי? בוקר טוב, זאת מלי מהכיתה. התחילה המלחמה", והוא ענה לה בקול מנומנם ובמבטא הזר שהיה לו אז, "באמצע השינה?"

בשנים האחרונות היא ניסתה לדמיין את עצמה ואותו בגיל הזה, ובלי להסתכל בתמונות ישנות לא הצליחה. קובי היה אז רזה יותר וגופו רך, כמו גוף של ילד. גבו וחזהו היו בהירים וחלקים, והיא יכלה ללטף אותם שעות. היא לא ידעה עליו כלום באותו לילה מלבד זה שהוא בא מעיר בשם פֶּרת בלי הוריו והתגורר בחולון עם קרובי משפחה של אמו. הוא היה שחקן כדורסל מצוין והיה פטור משיעורי אנגלית, כי דיבר הרבה יותר טוב מהמורָה ותיקן לה טעויות לצחוקם של התלמידים, עד שהיא ביקשה שלא יבוא יותר לשיעורים. היו שמועות שאמו התאבדה באוסטרליה, ואחר כך היא גילתה ששום דבר מזה לא היה נכון. רוב הבנים בשכבה חששו מהנער שהגיע מפרת עם מכנסי ג'ינס ונעלי נייק ועיניים כחולות שלאף אחד לא היו אז, ולכן המציאו עליו סיפורים. ביום הראשון, כשהוא הציג את עצמו בשיעור מחנכת, הוא אמר שעלה לארץ כדי להתנדב לסיירת מטכ"ל.

וההיכרות ביניהם היתה מקרית לגמרי. עניין של גורל או של מזל, בדיוק כמו כל מה שקרה אחר כך.

מלי לא חשבה שהוא יכול להתעניין בה, כי אף אחד אחר לא התעניין. גופה היה דק וארוך מדי, והיא לא התבלטה בלימודים וגם לא במסיבות. היא היתה אלופת בית הספר בריצות קצרות וארוכות, אבל זה לא היה דבר שמשך אליה את תשומת הלב של הבנים. אלא ששם המשפחה שלה היה בן־אשר, ובֶּנְגטסוֹן היה השם הבא אחריו בדף הקשר הכיתתי, ולכן היא היתה אמורה להתקשר אליו במקרה שתפרוץ מלחמה, ושלוש שעות אחרי שיחת הטלפון, בחמש וחצי בבוקר, באו היא ואביה לאסוף אותו לבית החולים וולפסון עם הטנדר סובארו הישן, והוא חיכה להם למטה, דיסקמן בידו ואוזניו מכוסות באוזניות כסופות. מלי התביישה במכונית, שהריפוד של מושביה הדיף ריח של צינורות ביוב, ואולי גם באביה, שלא ידע אנגלית ובכל זאת ניסה לדבר איתם בדרך. "מה תעשו שם?" אביה שאל, וכשהם הסבירו לו שיתיזו מים מצינורות עבים על נפגעי הטילים הכימיים שישגר סדאם חוסיין לכיוון גוש דן, הוא ביקש מקובי שישמור עליה.

זאת היתה פגישתם הראשונה, ומי יכול היה לשער אז ששנים לאחר מכן הם יעמדו זה ליד זה תחת חופה?

שבוע אחר כך קובי בא לביתם, והיא לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות ומבוכה. אביה איחר לשוב מבית הכנסת, וכשחיכו לו ניסתה גם אמהּ לדבר עם קובי באנגלית רצוצה. גילה נעדרה אז מארוחות שבת, וזאת היתה הקלה כי למלי לא היה ספק שאם הם ייפגשו קובי יתאהב באחותה התאומה, ששנה לפני כן עזבה את בית הספר וכבר הרוויחה כסף ממלצרות. אחר כך, כשהיו סוף־סוף לבדם בחדרה, נשמעה אזעקה והם נאלצו להסתגר עם כולם בחדר האטום, שהיה חדר השינה הקטן של הוריה, והיא התמלאה בושה כי התחתונים של אביה היו זרוקים על הרצפה.

גם הפעם הראשונה ששכבו היתה בערב שבת, כמה חודשים אחרי.

הוריה נסעו עם אחיה הקטן לקרובי משפחה בטבריה והיא הזמינה את קובי לישון, אף שאביה לא הרשה, כי היא כל כך רצתה שיעשו את זה ולא היה מקום אחר. גילה היתה בחדר השני ומלי לא הוציאה קול כי היא ידעה שאחותה התאומה ערה ומקשיבה מבעד לקיר, והיא אמנם חיכתה לה ליד הדלת כשמלי יצאה לשטוף את רגליה, עדיין המומה ממה שקרה.

היא המשיכה לחכות לקובי בחדר השינה, אבל הוא לא בא. ובכל זאת היא כן הצליחה לראות לרגע את הנער עם האוזניות שחיכה לה ולאביה ברחוב, בחשכה. ואולי לכן, באחת בלילה, היא עשתה ניסיון אחרון. היא עלתה לגג ומצאה אותו יושב על כיסא הפלסטיק הלבן, בקור, בחושך מוחלט, בלי תנועה. וזאת כן היתה הזדמנות לספר לו על ההיריון, אבל היא לא סיפרה. משהו כבוי ופראי במבטו וגם ישיבתו בחושך הפחידו אותה. היא ליטפה את ראשו ואחר כך את חזהו מבעד לסוודר הגולף שלבש. לחשה, "קובי, אל תשאיר אותי לבד. בבקשה." וגם נתנה לו את כל הסימנים שאם יבוא למיטה הם ישכבו. על צווארו היתה שריטה עמוקה, אבל הוא תמיד היה חוזר מאימוני האגרוף עם פציעות.

ואולי היא בכל זאת הרגישה במשהו?

כשעברה בחדרון השירות שעל הגג היא ראתה את האקדח וזכרה שלא היה שם אחר הצהריים. וכשניסתה להירדם והניחה את ידיה על בטנה הופיעו בתוכה לפתע פני הנערה שמכרה לה את המטרייה בקניון והתחלפו מיד בגופה המכוסה בסדין שראו בטלוויזיה, מגולגלת על אלונקה לתוך האמבולנס. היא פקחה את עיניה בבהלה. התמונה הבאה היתה זאת שניסתה כל כך לשכוח: היד הכבדה מתקרבת אליה מתוך החושך ומוחצת את גרונה.