anashim_kamonu-7
ב
1.
יום אחרי המעבר חזרה לעבודתה בהנהלת "מזון דיל". את דרור השאירה, מוקף בביצורי ארגזים ושאריות של בעלי מקצוע, מביט בה בטינה.
אבל לא היתה לה בררה. כלומר, היתה לה בררה: היא היתה יכולה להישאר בבית, לפרוק את הארגזים איתו ביחד. אם היה לה שכל, אולי זה מה שהיא היתה צריכה לעשות: לפקח עליו בימים האלה, הראשונים, שהכול מוכרע בהם; ימים גמישים, בלי צורה, אסור להשאיר בהם אדם לבדו, כי לבד נופל הפור בצד הלא נכון. בטח אצל דרור, שמלכתחילה היה חשדן כלפי כל הרעיון. היא היתה צריכה להישאר שם, לקחת אותו יד ביד למכולת, להביט איתו דרך החלון; להסביר לו מה הוא רואה, אפילו שהיא בעצמה לא יודעת.
אבל לא היה לה חשק. התחשק לה להתעצל והיא הרגישה שגם מגיע לה, בתום קיץ של שיפוץ ושל אריזות ושל ילדים בחופשה. אז היא סמכה על עצמה והיא סמכה על דרור, שיהיה בסדר, אולי כפי שסומכים על בני אדם שיאהבו בסוף תינוק. גם היא ודרור לא יכולים להתחרט: הם קנו את הבית. הם קנו בית בשכונה שלוש־חמש. או כמו שדרור אמר לה אמש, בגל של מצב רוח טוב: בפאקינג שכונה שלוש־חמש. את קולטת?
2.
בבית הספר ובגן היה בסדר, אותו הדבר, דרור כבר כתב לה בוואטסאפ וממילא לא היתה מודאגת: הם החליטו להשאיר את חמוטל באותו בית ספר ואת חנה באותו הגן. מיכל ממיכל וחורחה, הזוג שחנך אותם אל תוך השכונה הזאת, אמרה לה שהיא עושה טעות; שהילדות בחיים לא יתערו אם הן ימשיכו לנסוע יום־יום עשרים דקות בכל כיוון, חצי שעה עם הפקקים וכל זה, ושאם הילדות לא יתערו גם הם לא יתערו. חורחה שאל מה זה יתערו, מיכל אמרה לו משהו בספרדית.
חוץ מזה שהבית ספר פה עבר מהפך מטורף, יש מנהלת חדשה, צעירה, שמרימה את העירייה על הרגליים ומגייסת תקציבים שבצפון תל אביב אין, זה כבר לא מה שהיה פעם, עם הפינת אונס וכל זה, לא יודעת מה שמעת. ואסנת שאלה, פינת אונס? ומיכל אמרה, את מבינה שאם יש בבית ספר פינה שקוראים לה פינת אונס, לא באמת אונסים שם, כן? אף אחד לא הולך לפינת אונס בשביל לאנוס, ואסנת שאלה, אז למה קוראים לזה פינת אונס? ומיכל אמרה, כבר לא קוראים לזה פינת אונס אני אומרת לך ואני בספק אם קראו לזה ככה אי־פעם, זה סתם שטויות ושמועות שאנשים מספרים כדי להצדיק לעצמם למה לא לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר עירוני, ממלכתי, ליד הבית, ובמקום זה לשלם הון תועפות על כל מיני שטויות אנתרופוסופיות או אני לא יודעת מה בשלושת אלפים חמש מאות שקל לחודש, שחלילה לא ילמדו בטעות עם ילדים שההורים שלהם לא משכילים כמוהם או לא מרוויחים כמוהם או לא באותו צבע עור. שלא יידבקו בטעות, את מבינה? שלא תשלח לבית ספר ילד יוקרתי בבוקר ויחזור לך בצהריים ילד אנאלפבית.
בפינת החדר הימהם לברדור, שמיכל הזהירה אותה לא ללטף. הוא נשמה ענקית, ריככה מיד, אולי בתגובה לאסנת שנרתעה, הטון של מיכל היה תקיף, פשוט נורא קשה לו עם זרים, וזרים — עכשיו צחקה קצת, גיחכה — זה כל מי שהוא לא אנחנו.
הכלב ישן על שטיח יפה, יפהפה, למען האמת, אף שהיה מלא בשערות ובריר. אבל הכול בבית הזה היה יפה, לעומק ולאופק, ככל שעיניה של אסנת הצליחו לבלוע, כאילו אין להם מה להסתיר, לאנשים האלה. אפילו הצעצועים והבלגן המסוים שהילדים כפו על הבית לא פגעו בו, להפך; אסנת דמיינה אותם משתוללים בסלון הזה עם הילדים, רוקדים איתם, בטח, יורדים לשטיח בלי להתעצל. ככה נראית כנראה אהבה של הורים שיש להם סבלנות. סבלנות וטעם טוב, שני דברים שלה אין.
אבל אסנת לא קינאה בכלל, הפעם לא: האנשים האלה מוכרחים להיות יוצאים מן הכלל, כי בגללם הם עוברים לשכונה הזאת; הם הראָיה שלהם, שמצאו בגינה ואספו בזהירות אל תוך ניילון, ואותה הם מציגים, זאת בפני זה וזה בפני זאת, וגם בפני ההורים שלהם, והחברים, יותר ויותר זוגות צעירים עם ילדים עוברים לאזור הזה, וזה רק ילך ויתגבר, זה ברור, אין אופציה אחרת, עם המחירים המטורפים בכל מקום, בעוד עשר שנים השכונה הזאת זה נווה צדק. חמש־עשרה גג. זה הרי רבע שעה מרוטשילד. עשרים דקות.
מכירים את תיאטרון "סיכה"? וחלק היו מכירים אבל הרוב לא, זה תיאטרון נורא קטן, נורא איכותי, הם מעלים בעיקר במוזיאון, לא לא, רק לילדים, בלי מוזיקה בכלל, בלי כל הטררם, הצגות עדינות־עדינות, "אנקור"? היה על זה ב"הארץ"? לא משנה, הם זכו בהמון פרסים. אז הזוג שהקים את התיאטרון הזה גר שם. עם הילדים שלהם. ולפעמים היתה מוסיפה, זוג הכי כמונו, אף שזה לא נכון במיוחד: ההצגה היחידה שחמוטל היתה מוכנה ללכת אליה היתה הפסטיגל, ולאסנת לא היה כוח להתווכח, אז שתלך לפסטיגל, אפשר לחשוב.
היא אמרה, ומה, כאילו, אין סיכוי שהעירייה תקים כאן עוד בית ספר? הרי יותר ויותר... היא היססה ולבסוף המשיכה, משפחות ממרכז העיר ומהצפון יבואו לכאן, הם יצטרכו למצוא פתרון, ומיכל אמרה, יש פתרון, יש בית ספר ממלכתי מטר מהבית, תכניסי לשם אַת אֶת הילדים שלך וכל המשפחות מהמרכז ומהצפון יכניסו, בבקשה, יהיה לך אחלה בית ספר. או שאת רוצה בית ספר נפרד לְמה, לילדים לא של עובדים זרים? לילדים עם כסף? ואסנת אמרה, איזה כסף, מה כסף, למי יש כסף. למי שבא לפה אין כסף. ומיכל אמרה, הכול יחסי. ואסנת ידעה שהיא צודקת, ושהיא בכל זאת לא תכניס לשם את הבנות שלה.
היא כן העבירה את חמוטל להתעמלות אמנותית פה, במתנ"ס, ליד הבית החדש. זה כן. בחוג הקודם המדריכה העירה לחמוטל על המשקל — את צריכה להוריד פחמימות, היא אמרה לה, ככה, לילדה בת אחת־עשרה, כאילו לא חלפו על העולם הזה שלושים השנים האחרונות. אסנת מיהרה לדבר עם המדריכה. את לא יכולה להגיד לילדה דבר כזה, ויוליה אמרה, למה לא? ואסנת אמרה, כי ככה, כי זה נורא פוגע, כי זה נורא רגיש, היא גם ככה נורא מודעת לגוף שלה, ויוליה אמרה, אז מה, עדיף לחכות שהיא תהיה בת חמש־עשרה ותשקול עוד שלושים קילו? ואסנת היתה מזועזעת אבל גם מוקסמת, זה היה כמו לצפות במופרע של הכיתה אומר את כל מה שאסור לומר ואסור גם לחשוב, והיא אמרה, אני רוצה שהיא תמשיך להתעמל, לא שהיא תפסיק כי מעירים לה, ויוליה אמרה, גם אני רוצה שהיא תמשיך, בגלל זה אני רוצה שהיא תעשה דיאטה, בשביל שהיא תוכל להמשיך לעשות את התרגילים וגם שיהיו לי מדים בשבילה, אני לא יכולה לתת לה של הגדולות כי היא לא גבוהה מספיק, ואסנת הביטה באישה הזאת, שהיתה קצת יותר צעירה ממנה ואולי היו לה ילדים משלה, וחשבה, אם הילדים של יוליה היו שמנים, היא היתה יודעת מה לעשות.
אסנת רצתה שחמוטל תעזוב כבר את החוג הזה שנדבק אליה בכיתה ב', דווקא הוא מכל החוגים, או דווקא היא מכל הילדות. אבל חמוטל לא רצתה לעזוב, היא אהבה את זה, ואסנת לא ידעה אם היא אוהבת את זה אף שמעירים לה, פשוט מדלגת מעל זה, לא מתייחסת, כמו שילדה מיוחדת אמורה לעשות, או שהיא שואבת כל מילה פנימה, מדשנת בהן את המחשבות.
היא ניסתה לדבר איתה על זה, להגיד לה שאנשים באים בכל מיני צורות, אבל דווקא ברגעים האלה היתה חמוטל משילה מעליה את הילדה שהיתה רוב הזמן, הודפת מעליה את אמהּ ברצינות שהבהילה את אסנת, בקוצר רוח, כאומרת, אני כבר בת אחת־עשרה, אני יודעת טוב מאוד שאנשים לא באים בכל מיני צורות, בדיוק כמו שאני יודעת שאין פֵיות.
בסתר לבה קיוותה אסנת שבשכונה החדשה החוג יהיה פחות טוב, פחות מושקע, חמוטל גם לא תכיר בו אף אחת ופשוט תרצה לעזוב. על כל פנים חרדה מפני המפגש הראשון. היא ביקשה שדרור יעדכן אותה בוואטסאפ, אפילו תוך כדי השיעור ואם לא אז אחרי, אבל הוא לא עידכן.
3.
כשפנתה לרחוב ראתה את דרור ואת הבנות עומדים על הכביש, מחוץ לבית. היא התקרבה עם האוטו, נצמדה אל המדרכה האפורה. עכשיו ראתה שדרור מדבר עם מישהו. הכול נראה לה לא טבעי, אפילו המשפחה שלה: כמו משפחה מפוסטר, מינוס האמא. שוב התחרטה על שהשאירה אותו היום לבד בבית. היא לא סמכה עליו ולא סמכה על השכונה הזאת.
היא יצאה מהאוטו, חיבקה קצת את הבנות שלא הגיבו, חמוטל שיחקה בטלפון וחנה בטאבלט. דרור הפנה אליה חצי ראש, רק לוודא שהיא שם. פה היא יכולה לחנות? שאל, אסנת עוד לא הבינה באיזה טון, והגבר אמר, היא יכולה לחנות איפה שמתחשק לה, רק לא בחניה שלי.
עכשיו זיהתה אותו: זה היה השכן מהבית שצמוד אליהם, ישראל ונציה, הם צחקו על זה שיש לו שם של ליין טיסות מוזלות. הוא היה בן שישים בערך, אולי חמישים ומשהו, רזה ונמוך. כששיפצו, ביקשו להיכנס לחצר שלו, האינסטלטור ביקש, הוא רצה להבין לאן מתחברים הצינורות. הם הציגו את עצמם בחביבות, אנחנו קנינו פה את הבית, אנחנו משפצים עכשיו כמו שבטח שמת לב, מקווים שזה לא עושה לך יותר מדי רעש, אם יש איזה בעיה תגיד לנו, שופכים עליו מילים מיותרות. אבל ישראל לא התלהב, לא מהשכנים החדשים ולא מזה שהם עוברים לשם בקיץ. הוא עמד בדלת ולא הזמין אותם פנימה. הוא שאל, אתם קניתם את הבית מקבליס? ודרור אמר כן, כן, בהתלהבות, כאילו מצאו תחביב משותף, וישראל שאל, אבל למה הוא צריך להיכנס לחצר?
דרור אמר, הוא רוצה להבין לאן מתחברים הצינורות, וישראל אמר, מה זה להבין לאן מתחברים הצינורות, הם מתחברים לביוב, בשביל מה הוא צריך להיכנס לי לבית, ודרור אמר, לא לבית, רק ליד הגדר, בחצר, קרוב לצד שלנו, הוא פשוט לא יכול להגיע מאצלנו. ישראל שתק רגע ואז אמר, אז שיבוא, אני כל הזמן בבית.
הם חזרו לדירה ברוזנבוים. דרור לא אמר כלום אבל היא ידעה מה הוא חושב: זה לא מקום לעבור לגור בו. הוא צדק והיא טעתה. ברחובות השכנים פותחים את הדלת, הם מכניסים את האינסטלטור אם צריך והם שמחים כשאנשים כמותם עוברים לגור שם. ברחובות החינוך מצוין, זה מטר מאחותה ומההורים שלו. והיה להם כסף לזה, כלומר, לא היה להם לזה בדיוק כפי שאין להם לזה, בכל מקרה הם צריכים לקחת משכנתה. אבל אם הם היו עוברים לרחובות, ההורים שלו היו מתאמצים יותר, נותנים יותר.
היא אמרה, בסדר, מה אנחנו מצפים? מבחינתו, אנחנו הצפונבונים המלוקקים שמשתלטים לו על השכונה, ודרור אמר, אין בעיה, השאלה היא אם אנחנו רוצים לעבור לגור במקום שבו אנחנו הצפונבונים המלוקקים שמשתלטים על השכונה, אם מתחשק לנו לגור במקום שבו כולם שונאים אותנו, ואסנת אמרה, אף אחד לא שונא אותנו, הוא לא מכיר אותנו בכלל. אבל אתה מצפה שהוא יהיה מאושר שעברנו לגור לידו, אני מכירה אותך, שעברנו לגור בשכונה, כי אנחנו כאלה אנשים מקסימים, ותרבותיים, ואנחנו מעלים את ערך הנדל"ן כי תכף כולם יעברו לפה, ודרור אמר, אני לא מצפה לשום דבר כזה, אני מצפה רק שיהיה לנו בית נורמלי ושלחנה ולחמוטל תהיה ילדות נחמדה, זה הכול.
כשהגיעו למחרת עם האינסטלטור ישראל לא היה בבית. דרור אמר, אולי הוא פשוט לא פותח, ואסנת אמרה, הגזמת. רק כעבור עשרה ימים הצליחו להיכנס אליו לחצר. זה עלה להם שמונה מאות שקל פלוס מע"מ על שתי הגעות מיותרות של האינסטלטור, אבל אסנת השביעה את דרור לא להגיד שום דבר, פעם אחת הוא לא התלונן על השיפוץ, ישראל, לא פצה פה, הוא לא חייב לנו כלום, זה השכן שלנו לכל החיים עכשיו, אנחנו מתחילים את היחסים איתו ברגל ימין.
עכשיו עמד ישראל ליד האוטו של אבא שלה, זה שלקחו ממנו לכמה ימים בשביל כל הסידורים של המעבר וחנה בצמוד למדרכה האפורה. תחשוב מה זה, אמרה לדרור כשהתלבטו, ושוב ושוב גם אחר כך, כאילו לא נגמרה ההתלבטות מעולם, חזקה אפילו מהטאבו, חניה חופשי כל הזמן, קילומטרים על גבי קילומטרים של אפור.
דרור אמר, אבל זאת לא החניה שלך, זאת החניה של כולם, וישראל הסב את פניו והטה אוזן כמי שאינו מאמין למשמעה, ואמר, זאת — ואז גידר באצבעו, באוויר, את חתיכת הכביש שהאופל אסטרה חנתה בה — החניה שלי, אני שלושים שנה חונה כאן, אז תיקח את האוטו שלך ותחנה במקום אחר, ואסנת נגעה בזרועו של דרור ואמרה, או־קיי, אנחנו פשוט לא ידענו, אנחנו עברנו אתמול, וישראל שוב לא התרשם, אסנת תהתה פתאום אם זאת לא היא שמתקוממת נוכח האדישות, נוכח הסירוב הזה להתפעל, ודרור אמר, סליחה, יש פה מדרכה אפורה, מחווה בידו אל מרחבי האפור שכיתרו את החמישה, בלתי חנויים, תמהים למשמע הוויכוח, זאת חניה ציבורית לכל תושבי הרחוב, זה החוק, אין פה חניות אישיות סתם כי מישהו רגיל לחנות כאן, גם אני הייתי שמח אם החתיכת אפור מול השער שלי היתה פנויה כל הזמן, מה לעשות שהיא לא, אז אני חונה חצי מטר משם.
ישראל אמר, תחנה כאן, אני אחסום אותך, ופנה לביתו, ודרור צעק אחריו, אני אקרא למשטרה שיגררו אותך, מה זה תחסום אותי, וישראל סובב את ראשו אליהם לרגע קצר, ואז נכנס לתוך הבית.
איילת –
אנשים כמונו
הספר מספר אודות משפחה מהמעמד הבינוני העוברת לבית בדרום תל אביב.
הורים צפונבונים עם 2 בנות.
הספר כתוב בשפה קולחת וקריאה מאד. הוא מאד עכשיוי.
בני זוג שקשה לחוש בחיבור בינהם.
מאד לא אהבתי את הסוף לא ברור,
מה שעוד הפריע לי, אלו שיחות באנגלית בין בני הזוג (כדי שהילדות לא יבינו), שנכתבו בפונט עברי. זה נורא!
גדעון –
אנשים כמונו נעה ידלין
לאחרונה קיבלנו כמתנה אוסף של ספרים, כולם ספרים “מדוברים” ובינהם גם אנשים כמונו של נעה ידלין. שמעתי עליו, רשמתי לעצמי לקרוא אותו בהקדם, אבל תמיד היה משהו לפניו.
גדעון –
אנשים כמונו נעה ידלין
(המשך) אבל אני שמח שניגשתי לקרוא אותו. הכתיבה מצויינת, רשמתי לעצמי די הרבה משפטים שהדגימו עד כמה הסופרת מחוננת, כמה דקה תפיסתה, כמה הגיבורים שלה מצליחים להעביר את תחושת ההלם התרבותי מול אוכלוסיה בלתי מוכרת. מזמן לא חשתי הזדהות כזו עם דמויות ספרותיות, אולי בגלל הקרבה שלהם למציאות שלי. ספר שאולי ירגיז כמה אנשים אבל יקסום לאחרים
יעל (בעלים מאומתים) –
אנשים כמונו
ספר חד שבוחן את הג’נטריפיקציה בדרום תל אביב, לצד שאלות על בית, שאלות על גבריות ומוסר. ידלין קורעת את המעמד הבורגני ומפצחת ניואנסים דקים בהתנהגות האנשים.מעורר מחשבה וקולח
yaelhar –
אנשים כמונו
10 חודשים בחייהם של זוג ישראלים, הורים לשתי בנות, מרקע בורגני ו”מקובל”, שהחליטו לעבור לגור בשכונת מצוקה בה מחירי הנדל”ן זולים, כדי שבעוד חמש/עשר/חמש-עשרה שנים יוכלו לומר “לא נולדנו עשירים אבל עשינו החלטות נבונות והיום אנחנו קוצרים את הפירות”. כמו ישראלים רבים, מה שהכי חשוב בעולם הוא מה חושבים עלינו. האם אנו מתאימים למשבצת הנכונה? האם אנחנו חיים חיים טובים, או שעוקפים אותנו?
הוא עייף אותי, הספר. כתוב סביר, מבהיר את כוונותיו. אבל העולם הזה שידלין מוליכה בו את דמויותיה – עולם חורש-רע, עם כוונות נסתרות, כשאין אדם בעולם איתו אפשר לדבר בכנות, כשסיסמאות מתייפייפות הן ברירת המחדל של התקשורת של הדמויות, זה ממש מתיש. אולי יש ישראלים שזו נקודת המוצא שלהם. אבל למה מגיע להם שיכתבו עליהם ספר?
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=116850