השליחות האחרונה

קרני שמש אחרונות מאירות את קירותיו של בניין בן שש קומות ברחוב הוֹרְמוּסְג'י 5 שבמומביי, הודו. זאת שעת בין ערביים ביום רביעי, כ"ח בחשוון תשס"ט, 26 בנובמבר 2008.

רובע קולאבה שבדרום־מזרח מומביי עדיין הומה בעוברים ושבים, נחיל צפוף של אנשים שמורכב ברובו ממקומיים עניים. זהו אזור פחות מוכר לתיירים — מלבד עליבות הודית הוא אינו מציע דבר — אך בשעה זו של בין השמשות, אפשר להבחין מדי פעם בעוברי אורח בעלי חזות זרה שנכנסים לסמטה צרה המובילה לבניין. שני חרדים מבוגרים, קבוצת תרמילאים ישראלים, איש עסקים, זוג תיירות זרות ששבו מטיול. כולם צועדים ליעד אחד: אל "בית חב"ד", כפי שמעיד השלט הכחול והצנוע שבכניסה לבניין. לתרמילאים ממתינה במקום ארוחת ערב בשרית בחינם, ולאחרים — מיטה נוחה ונעימה באחד מששת חדרי האירוח שבקומות העליונות. עבור כמה מהם, זאת לא הפעם הראשונה שבה הם שוהים אצל שני שליחי חב"ד, המנהלים את המקום מזה כחמש שנים — הרב גבריאל (גבי) והרבנית רבקה (רבקי) הולצברג.

בפי המקומיים, הבניין ידוע בשם "נָארימָן האוס", והוא מוקף בבניינים מוזנחים ונמוכי קומה, לא הרחק משיכוני המגורים החדשים "אפולו בָּנדַר", בצדו המזרחי של רובע קולאבה. שמו של הרובע מלמד על מוצא תושביו הראשונים, בני הקולי

("Kola-bhat" — "מקום מגורי הקולי" בשפת המהרטי המקומית), קבוצה אתנית אחת מיני רבות הפזורות ברחבי בירתה הכלכלית של הודו. אדם זר שיבקש להגיע ברגל לבניין, לא ימצא אותו בקלות. הסיבה לכך טמונה בצורתו המפותלת של רחוב הוֹרְמוּסְג'י, שעובר בלב שכונת עוני מזוהמת. תוואי הרחוב מחזק את הסברה שלא פועלים מקומיים סללו את הדרך, אלא רגליים זריזות שביקשו נתיב בריחה אל שפת הים. הרחוב מתחיל מאמצע השדרה ע"ש סאהיד בהגאט סינג, מקיף קומפלקס של רבי קומות, פונה צפונה, חותך מערבה, מתאחד באופן אקראי עם רחוב אחר, ולאחר כמה עשרות מטרים מתפתל ימינה ושמאלה, עד לסיומו בדרך חסומה לכלי רכב המובילה לאחד מעשרות מזחי העץ שלאורך חופי העיר.

כמה קילומטרים דרומית מה"נארימן האוס", במרחק קצר מרחובות העוני והזוהמה של קולאבה, נמצא פארו הגדול של הרובע — מצודת קולאבה. זהו מתחם רחב ממדים ובו ארמון מלוכה ומקדשים מדהימים ביופיים, שאותם בנה לפני שלוש מאות וחמישים שנה המהרג'ה שִיוואג'י, קיסר האימפריה המהרטית. המצודה מוגנת היטב מכל צדדיה: היא מוקפת בתעלות מים, ובין חומות המבצר מצויים גנים מוריקים, מזרקות ומבנים מרהיבים. מראהו של הארמון עומד בניגוד חריף לדלות ולעזובה של רוב רחובות מומביי, אך זהו ניגוד נפוץ בעיר הגדולה ביותר בהודו, שהיא סמל לפערים בלתי נתפסים הרווחים בתת־היבשת. במארג הסבוך והמבעבע של מומביי שזורים מקדשי פאר ושכונות פחונים, בתי מידות קולוניאליים ובקתות דלות, גורדי שחקים מודרניים ותעלות ביוב פתוחות, ריקשות מקרטעות, פרות משוטטות ומיליונים רבים של מוכי גורל.

כמה שעות לפני כן, בשעת צהריים מוקדמת, הרב גבריאל הולצברג עושה את דרכו לעבר בית חב"ד. הוא רוכב על אופנוע אנפילד ישן השייך לג'קסון, בנה של סנדרה סמואל, סוכנת הבית ההודית שלו ושל אשתו רבקי. זקנו מתבדר ברוח החמימה, וכיפתו מהודקת היטב לראשו. הרב גבריאל — גבי בפי כולם — סייע ברכישת האופנוע. הוא מאפשר להחנות אותו בחצר בית חב"ד, ובתמורה זוכה להשתמש בו בעת הצורך. כעת הוא רכון קדימה, מנסה לשמור על יציבות האופנוע, כשארגזים של עופות שנשחטו זה עתה בידיו — במשקל כולל של יותר מעשרים קילו — קשורים מאחוריו. זהו הסבב השביעי והאחרון ליום זה, מהמשחטה שבקולאבה מרקט לבית חב"ד. כחמש דקות אורכת נסיעה לכיוון אחד, ובהעדר משאית קירור צריך להעביר את העופות במהירות אל המטבח של הבית.

אלא שבשעה זו של היום הכביש סואן ורחובות הרובע דחוסים בכלי רכב שונים ומשונים: ריקשות, אופניים, אופנועים, מכוניות, אוטובוסים. כולם משתרכים לאיטם בצפירות קצובות, כשעשן חריף וצורב מוסיף לתחושת המחנק שבאוויר. במומביי לח, רטוב וחם כמעט בכל ימות השנה. נדמה שאין כל יד מכוונת במה שמתרחש ברחוב. המוני אדם, המוני כלי רכב, בעלי חיים, אינספור צלילים. ובכל זאת — בערבו של יום, איש־איש יגיע ליעדו.

גבי שומר על קור רוח ומתנהל במיומנות על האופנוע. מראהו החיצוני של האברך הממושקף מטעה. הוא אולי נראה צעיר ממניין עשרים ותשע שנותיו — עם פניו הנעימים וחתימת זקנו הבהיר — אבל כפות ידיו הבשרניות והאדמדמות מעידות יותר מכל כי אלה ידיים של איש מלאכה, לא רק תלמיד חכם. אלה כפות ידיים שיודעות לאחוז גם בסכין ובמקדחה. זרועותיו החסונות מוסתרות תחת שרוולים לבנים, וכתפיו רחבות. כבר חמש שנים שהוא נושא באחריות לתפקודו הרוחני והכלכלי של בית חב"ד המקומי, שאותו הקים יחד עם רעייתו רבקי.

חזיתות הבתים שלאורך הדרך מכוסות ערב־רב של שלטים, תריסים ועציצים. שלטי פח וניאון צבעוניים באנגלית ובהינדי, חנות מכולת, מספרה, פרלמנט שכונתי בבית קפה, מוסך, ומשני עברי הדרך — קומות על קומות של דירות מגורים, שמזגנים ישנים מקשטים את קירותיהן כמו שומות חלודות. כביסה צבעונית מתייבשת מעל הר אשפה. עציצים תלויים מעל מרזבים מטפטפים.

לאחר שהוא עושה את דרכו בין המכוניות, נכנס גבי אל רחוב הורמוסג'י, שהוא לא יותר מסמטה צרה. לאחר רגע הוא עומד עם האופנוע מול בניין שבחזיתו הצחורה נראות, זו מעל זו, חמש שורות מקבילות של מרפסות. צמחים ירוקים ומטפסים, שלא מכבר החלו להכות שורש ולהתפשט באדניות, מקשטים כל מרפסת לאורכה. הבניין הגבוה והמטופח וצבעו הבוהק בולטים על רקע העליבות שמסביב. מהעבר השני של הרחוב נמצא בית קפה. חזיתו צבועה בצבע תכלת זרחני, ובמרכזה שלט כחול כהה ועליו הסמל המוכר של חברת פפסי. בהמשך נמצאת הכניסה לקליניקה המאולתרת של הרופא המקומי, המעוטרת בפסלוני אלילים.

לאחר שתי צפירות, שניים מעובדי בית חב"ד, קיסארי וג'קי, מופיעים בפתח הבניין. הם מסייעים לגבי לפרוק את הארגזים האחרונים ונושאים אותם פנימה. גבי מוחה את הזיעה שעל מצחו ומנגב את משקפיו דקי המסגרת. אודם ניכר על לחייו הבהירות. היום מתנהל כסדרו, אך הוא עדיין לא נגמר. גבי צריך עוד להספיק לנסוע עם חלק מהעופות המוכשרים אל נמל התעופה, משם ישלח את המטען לבתי חב"ד שברחבי הודו. מהעופות שייוותרו תכין אשתו, הרבנית רבקי, את סעודת השבת הקרובה, שבה יצוין גם יום הולדתו השני של בנם מוישי. גבי עולה על האופנוע, מתניע אותו, ופונה בנסיעה איטית אל החצר האחורית של הבניין, שמוקפת בגדר בטון נמוכה.

בתוך המטבח נמצאות באותה השעה רבקי וסנדרה. קיסארי וג'קי מכניסים את הארגז האחרון של העופות אל חדר אחורי הסמוך למטבח. שלושה בורות לניקוז דם נקובים ברצפה, ובהמשך נמצאות ה"אמבטיות" — גיגיות נירוסטה רחבות שבהן יושרו העופות במים כמחצית השעה, ולאחר מכן שעה במלח כדי לנקז מהן לחלוטין את הדם, כנהוג בהלכה היהודית. לאחר שטיפה והכשרה יחולקו העופות: אלה שיישלחו לבתי חב"ד אחרים ואלה שישמשו לארוחות בבית. העופות שייוותרו, יישמרו בחדר הקירור שבירכתי המטבח, ליד המחסן שבחצר האחורית.

רבים מתושבי השכונה של בית חב"ד מומביי מכירים היטב את "רַבַּיי גבי" ואת רעייתו רבקי, גם אם מהות דתם של זוג השליחים היהודים אינה נהירה להם לחלוטין. למעשה, עבור רובם זהו מפגש ראשון עם יהודים, בני אותו עם קטן ומוזר שאינו נוצרי או מוסלמי, אך גם הוא מאמין באל אחד. האוכלוסייה המקומית היא חסרת השכלה, חיה בעוני מרוד ומתנהלת מזה מאות שנים על פי מסורת עתיקה של חלוקה מעמדית לקאסטות. למעשה, רובע קולאבה הוא רובע עוני מהסוג הגרוע ביותר. חיים שלמים, מילדות עד זִקנה, חולפים בבקתות עלובות ובפחונים צרים, בסמוך למסילות רכבת ולמזבלות המספקות מזון וחפצים בסיסיים להישרדות. העוני המרוד נשקף מרבבות כפות ידיים של ילדים שרצים אחרי זרים בעבור כמה רופיות, מעיניהן הכבויות של אמהות וילדות שיושבות בקרנות רחוב כשעוללים שדופים מייבבים בחיקן.

עבור גבי ורבקי — זהו עולמם בחמש השנים האחרונות. אל מומביי הגיעו בסוף שנת 2003, כשגבי היה בן עשרים וארבע ורבקי בת עשרים ושתיים. אחרי תקופת היקלטות לא קלה ונדודים בין דירות, מצאו השניים בית להם ולבנם הפעוט מוישי, שנולד זמן קצר לאחר המעבר אל הבניין בן שש הקומות. לאט־לאט ובעמל רב, הפכו את הבניין ליחידה כלכלית המבוססת על חדרי אירוח איכותיים ומטבח כשר שמכלכלים את פעילותו הרוחנית של בית חב"ד שבניהולם. הם צבעו בלבן את המעטפת ושיפצו את פנים הבניין ממסד עד טפחות.

ליונים שממלאות את שמי העיר ומשקיפות ממעל על האופנוע, על בית חב"ד, על רחוב הורמוסג'י, על רובע קולאבה, על מומביי כולה — זה ודאי יום ככל הימים. ככל שהן מגביהות עוף, המון האדם הופך לנחיל קטן שטובע בערפיח סמיך, עד שהוא נעלם במבוך הבניינים. לכמה רגעים אפשר אולי להבחין ב"נארימן האוס", הבולט בצבעו הלבן־אפרפר, בין בניינים בני שתיים ושלוש קומות. אך במהרה גם הוא נבלע בגוש הבטון. כשהערב מגיע, שמש אדומה־כתומה צובעת את שמי העיר, וקרניה מאירות את האוקיינוס, מנצנצות על גליו. נדמה שדבר לא יוכל לשבש את השקיעה המרהיבה הזאת. מלמעלה הכול נראה שלֵו ורגוע. שום דבר לא יוכל לקלקל את זה. שום דבר.