בית הרעיות

עמנואל

הוריו, רפאל וסַלחָה בליליוס, היו יהודים ספרדים דוברי ערבית שהגיעו מבַּצְרה שבעיראק, ונמנו עם המשפחות הראשונות שהשתקעו בכלכותה.

יהודי עיראק היו אנשי עסקים מצליחים שסחרו בתכשיטים, תה, משי ויוטה, עד שיום אחד נאלצו לארוז את חפציהם ולעזוב את ארצם. הם ניסו את מזלם בערים מוסלמיות גדולות במזרח התיכון, אך בשום מקום לא קידמו את פניהם בברכה, והם נאלצו להמשיך דרומה. שליט גחמני הכריז שהם אינם רצויים (עסקיהם היו מוצלחים מדי, והוא ואחרים היו חייבים להם סכומי כסף מעיקים), ולמודי ניסיון מר הם ברחו באישון לילה, בטרם יישמעו עקבי העץ הנוּקשים וצלצול חרבות הסימיטָר המשספות. לקראת סוף המאה השמונה־עשרה הגיעו לבומביי, ובחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר פנו מזרחה, אל כלכותה – מובלעת ביצתית שהבריטים בנו בה את בירתם וניהלו ממנה את שלל ענייניהם בהודו. כמו אבותיהם בספרד ובוונציה, ואחר כך בערים חאלֶבּ ובצרה, הצטיינו היהודים במלאכת ההיטמעות גם בהודו.

בכלכותה, התמזגו בני משפחת בליליוס בהירי העור באווירה האירופית. הם אימצו לבוש אירופי ורשמו את בניהם לבתי ספר שעוצבו על פי מערכת החינוך הבריטית ונוהלו על ידי צוות מורים אנגלים שיובאו היישר מבריטניה. המורים הללו סבלו מהחום המעיק ומהפריחה המעקצצת שיצר מתחת לבגדי הכותנה הכבדים שלהם, ולא היססו להצליף בשוט כדי לחשל את בניהם של המתעשרים החדשים, לתועלתה של האימפריה.

בבית ספרו של עמנואל חושל אופיים של הנערים בזירת האגרוף ובמגרש הקריקט, אבל הוא התקשה להיטמע. הוא היה כבד גוף ומגושם, כדורי קריקט חמקו מבין אצבעותיו כמו מים מכברה, ובזירה לא היה מסוגל להתגונן מפני יריביו, שהיו קטנים וזריזים ממנו.

אם לא די בסבל שחווה בבית הספר, גם בארוחות הערב המשפחתיות התמקדו השיחות באהרון, אחיו הבכור המוצלח והנאה, שלכאורה לא טעה מעולם, ותמיד זכה במלוא תשומת הלב של אביהם. גם האֵם מיעטה לדבר עם בנה הצעיר: מעולם לא סלחה לו על כך שבלידתו כמעט קרע את גופה הזעיר לשניים. לכן, כשנשא אליה את עיני התינוק התכולות שלו, הסבה את מבטה, וכעבור זמן קצר גמלה אותו מן השד ומסרה אותו לידי איה – אומנת.

האומנת של עמנואל, איה גיטה, הייתה שפחה הינדואית בת ארבע־עשרה, שמשפחתה מכרה אותה לעבדות. הם היו צמד משונה למראה: נערה הודית שחומה ושחורת עין, בעלת אף זעיר ושפתיים דקות, ופעוט לבנבן ותכול עיניים שהיה עטוף בבד על גבה. אבל איה גיטה אהבה את הילד. היא השתדלה להיענות לכל גחמה שלו, ולאורך כל ילדותו סיפקה לו מאכלים נוטפי שמן, שאותם לעט כדי לפצות את עצמו על אדישותם המוחלטת של הוריו.

אלא שמכל התלאות שידע, התקרית שטבעה בו חותם עמוק במיוחד התרחשה כשהיה בן ארבע־עשרה וזומן אל משרדו של מנהל בית הספר. הכול התחיל כאשר חמשיר קלוקל עבר מתלמיד לתלמיד במהלך שיעור לטינית, ונחת בטעות גם על שולחנו של עמנואל.

היה היה נער שמנמן

שלאַיָה עשה בלגן.

לשם הרגעה

הזונה נענעה

את הקטנצ׳יק במה־שמו שלה!

כמו מקלות דינמיט נערמו השורות זו על זו, והעלבון שהוטח באיה האהובה שלו היה הניצוץ שהצית אותם.

עמנואל זינק ממקומו, דילג מעל שולחן סמוך, חצה שני מעברים והגיע אל כותבי החמשיר. הוא לפת את שני המשוררים – אחד בכל זרוע – והפיל אותם ארצה, ותוך כדי כך איבדו שני שולחנות את פינותיהם. תלמידים התפזרו בבהלה. המורה ללטינית, שמיהר להתערב, מעד ונפל, ואפו נשבר בקול גריסה מחליא.

בזמן שעמנואל הנחית את אגרופו על צווארו של אחד הנערים, ברח המשורר השני מהכיתה, רץ במסדרון וצרח, ״הצילו! הצילו!״

עמנואל לא רדף אחריו. הוא עמד במרכז שדה הקטל והביט סביבו: שולחנות נפלו, אפו של המורה זב דם, וחבריו לכיתה נקבצו בפחד, מבועתים מהזעם הפתאומי, שלא היה אופייני לו.

כעבור שעה, במשרדו של המנהל, קרא מר סטיוארט־פוקס לכינון הפסקת אש: ״אנא, מכובדיי – ואני משתמש במילה הזאת בכוונה – עלינו לשים לכך סוף!״ הוא התייחס לוויכוח הנוקב בין רפאל, אביו של עמנואל, ובין אביו של הנער שעמנואל חבט בצווארו.

חילופי הדברים בין שני האבות הזועמים לא עסקו במה שהתרחש בכיתה. תלמידים רבים היו עדים לתקרית, ולא הייתה מחלוקת בנוגע לעובדות. כמו כן לא הייתה מחלוקת בשאלה מי חרחר את הריב ומדוע. הדיון עסק אך ורק במציאת עונש הולם על התפרצותו של עמנואל, שמר סטיוארט־פוקס תיאר אותה במילים ״בלתי הולמת״. הבעיה החריפה בגלל היעדר שפה משותפת. רפאל בליליוס דיבר ערבית ומעט מאוד אנגלית, ואילו יריבו, פקיד בריטי שעבד בבית הממשל והנפיק שם רישיונות לסוחרים כמו מר בליליוס, דיבר רק אנגלית ולא הבין מילה בערבית. לפיכך נאלץ מר סטיוארט־פוקס לנופף במטפחתו הלבנה ביד אחת ולחבוט בכף ידו על השולחן בידו האחרת כשניסה להפסיק את הצעקות. ״תודה. ועכשיו, אם תואילו לחזור למקומותיכם. עמנואל הוא היחיד בחדר שדובר ערבית ואנגלית גם יחד. הוא יעזור.״

שני הנערים ישבו ליד הקיר. מפרקי אצבעותיו של עמנואל היו אדמדמים, וקורבנו התהדר בחבורה גדולה וארגמנית בימין צווארו. מצבו של המורה ללטינית היה חמור הרבה יותר. הוא שכב על הספה וניסה לפייס את חוטמו הנפוח והמודלק.

מר סטיוארט־פוקס אותת לעמנואל שיתקרב. ״תתרגם, בבקשה: לפנינו שתי אפשרויות. סילוק מבית הספר או שֵש הצלפות במקל.״

עמנואל היסס.

״קדימה, נערי,״ אמר מר סטיוארט־פוקס.

צלילים גרוניים התגלגלו מפי התלמיד.

רפאל הביט בבנו ואמר בערבית: ״האיש הזה חריאת. כל שבוע אני נותן לו חמישים רוּפּי, נוסף על שכר הלימוד, כדי לדאוג שתקבל ציונים טובים. ועכשיו הוא עושה לי דבר כזה?״

״מה הוא אומר?״ שאל מר סטיוארט־פוקס.

״הוא אומר שהוא שוקל את האפשרויות.״

״כבר מהתחלה הוא אמר חמישים רופי, אפילו לא פֵּאיסה אחת פחות. קיבלתי את ההצעה מייד. לחצנו ידיים. המנהל הקודם רצה מאה רופי!״

״תרגום?״ דרש מר סטיוארט־פוקס.

״אבי מבקש עוד קצת זמן.״

המנהל מתח את כתפיו לאחור והנהן.

״עמנואל, מה אני צריך לעשות? אם יגרשו אותך, זאת תהיה בושה גדולה בשבילך. ומצד שני, אני לא יכול לראות איך מכאיבים לך. תגיד לי מה אני צריך לעשות.״

עמנואל לא ענה.

״ובכן,״ שאל המנהל, ״מה הוא אומר? אינני יכול להמתין כל היום!״

עמנואל קטע אותו: ״אבי בוחר בהצלפה.״

רפאל לא נזקק לגרסה בערבית. הפקיד הבריטי כחכח בגרונו והסב את מבטו. המורה ללטינית התיישב, עדיין אוחז את אפו במטפחת המגואלת בדם. מר סטיוארט־פוקס אמר, ״אני מבין.״

שש ההצלפות בוצעו מייד. עמנואל התכופף, אחז בצידי שולחנו של המנהל וחשף את ישבנו. הוא עיווה את פניו עם כל הצלפה והביט ישר בעיני הנוכחים. אך בליבו אמר – זאת הפעם האחרונה שאהיה כלי משחק בידי אחרים.

הוא דחה את הדמעות לשעת לילה מאוחרת. איה גיטה מרחה משחה על החבורות שהתנפחו בעורו ואז חיבקה אותו, וכמו תמיד הוא מצא נחמה בנוכחותה – בִּתמימות ובלהיטות. אבל צריבת המקל לא הייתה קשה כמו הטינה שנטר לאביו, שהיסס ליטול החלטה אמיצה והרשה לזרים להשפיל את בנו.

ביום שסיים את לימודיו ניער עמנואל את חוצנו מבית הספר והשתדל להתרחק ממנו במהירות. הוא שמח שהתקופה הזו מאחוריו, ועכשיו רצה להשתחרר גם מלפיתת משפחתו. במשך עשר שנים ציית לרצון אביו והשלים עם המקום הנורא הזה, אבל עכשיו, כשהוא גבר בוגר, הגיע הזמן שיקבל את המגיע לו.

הוא פסע לעבר שכונת בּוֹ־בָּזאר, ואיה גיטה השתדלה להדביק את הקצב. היא מיהרה מאחורי אדונה ונופפה במניפה על גבו בניסיון עקר לצנן את רוחו. כבר הזדמן לה לראות אותו כך – עיניו הכחולות מכווצות, שפתיו מהודקות לקו דק וגופו הגדול רוטט מקוצר רוח.

כשהגיע אל הבניין של החברה המשפחתית, עלה בריצה במדרגות המובילות אל קומת המשרדים. כל הפקידים השתתקו כשבנו של האדון נכנס. הם פינו לו דרך והביטו בהשתאות בתהלוכה הקטנה שחלפה על פניהם: בחור לבן עור, גדול ומגושם, בחליפה אירופית, ומשרתת הינדואית בסארי, מנופפת במניפה. אחד מהם צחקק. עמנואל התעלם מהלעג. דברים חשובים מזה העסיקו אותו. בלי לנקוש, פתח את דלת המשרד של אביו ונכנס.

״אני רוצה את הירושה שלי,״ אמר. הוא זקר את סנטרו ודיבר בערבית, השפה ששימשה את רוב מעמד הסוחרים. הגבר המבוגר, שלבש גלבּייה וחבש טורבן, הרים את מבטו משולחן הכתיבה, הניח את העט מידו ואמר לפקיד הפארסי שלו, ״תסגור את דלת.״

מר ראסטוֹמְג׳י הנהן. פניו היו שחומות ועגלגלות, והוא לבש סֵדרֶה –מעין חולצה ארוכה מבד מוסלין שמשמשת את בני דת זרטוסטרא. בלי להניח את המסמכים מידו, ניגש אל הדלת וסגר אותה בפני איה גיטה, שנשארה עומדת מעבר לסף. היא כרכה את כפות ידיה סביב המניפה ונגעה בה במצחה, ואז מצאה לעצמה פינה נסתרת ונעלמה מן העין. הדלת נסגרה בנקישה חרישית. מר ראסטומג׳י שחרר את ידית הדלת, הידק את המסמכים אל חזהו ביד אחת, קיפל את ידו השנייה מאחורי גבו וחזר לעמוד ליד אדונו.

״נתת לאהרון את החלק שלו,״ אמר עמנואל. ״עכשיו אני רוצה את שלי.״

״ומה תעשה בזה?״ שאל אביו.

עמנואל לא הרחיק לחשוב עד כדי כך. אגלי זיעה נקבצו על מצחו, בדיוק כפי שקרה בכל פעם שנכנס לזירת האגרוף בבית הספר. רפאל אותת לפקיד שלו שיתקרב ולחש משהו באוזנו. מר ראסטומג׳י הרים גבה והנהן.

״לך עם ראסטומג׳י. הוא יראה לך את ספרי החשבונות. אחרי שתקרא הכול, תחזור אליי ותגיד לי מה מעניין אותך, ואז נראה.״

בספרים היו רשימות של תאריכים וסחורות, בציון משקלן ומחירי הקנייה והמכירה. הנתונים נפרשו לפניו כמו רומן רחב יריעה. אבל להבדיל מסיפורת, שמעולם לא שבתה את ליבו, עסקיו של אביו התמַצו בתיאורים עובדתיים, נטולי כל תסבוכת רגשית עכורה. להפתעתו, קרא את המידע בקלילות עצומה. זרמי גאות ושפל של ״הכנסות״ ו״הוצאות״, ״רווחים״ ו״הפסדים״, ״מיידי״ ו״דחוי״ שטפו על פני הדפים. בקלות הבחין בהם, כמו בדגים החושפים את סנפיריהם הכסופים מתחת לפני המים בעיקוליו של נהר ההוּגְלי. בבית הספר תיעב עמנואל את לימודי המתמטיקה, השתעמם כשהיה עליו לשנן תאריכים היסטוריים והתקשה להבין את ההיגיון בטיעונים פילוסופיים. פרטי הפרטים האלה היו בזבוז זמן בלתי נסבל מבחינתו, אבל עכשיו פיזזה נפשו בין המספרים. הוא חישב אחוזים וביצע חילוק ארוך, אחסן את התוצאות בנבכי מוחו ושלף אותן בקלילות, כמו ספר ממדף. שינויים שחלו בהופעתן ובהיעלמותן של סחורות והסיבות לתמורות האלה העסיקו את דמיונו. סקרנותו הייתה לוע ענקי, תָאֵב למידע. הוא שקע בתעלומותיהם של ספרי החשבונות עד כדי כך שלא הבחין בעששיות שהדליק מר ראסטומג׳י וגם לא שם לב כשהניח אותן על שולחנו. רפאל הלך הביתה בשש. זמן קצר לאחר מכן דעכה הפעילות במחסנים שבקומת הקרקע והצטמצמה לטריקת דלת או חבטה כבדה מדי פעם. בשעה אחת־עשרה בלילה נותרו במשרד רק אומנת מסורה, פקיד פארסי בגיל העמידה ובחור כבד גוף שמשתוקק למצוא את דרכו בעולם.

״אדוני רוצה צ׳אי?״ שאל מר ראסטומג׳י באנגלית. הוא אחז בידיו שני ספלים מהבילים, ובלי להמתין לתשובה הניח אחד מהם על השולחן מול האדון הצעיר. עמנואל הרים את מבטו ושפשף את עיניו. מר ראסטומג׳י לגם בזהירות מהתה.

״מה השעה?״ שאל עמנואל.

״קצת אחרי אחת בלילה, אדוני,״ אמר מר ראסטומג׳י והניד את ראשו אל השעון שעל הקיר.

״לא יכול להיות,״ אמר עמנואל והביט סביבו.

המשרד הגדול היה ריק. השולחנות רבצו כמו סירות קטנות וחרישיות שצפות על מים אפלים. דממה תפסה את מקומה של סופת הפעילות שראה כאן לפני שעות רבות. עמנואל לקח את הספל ולגם מהתה.

״מה אתה עושה כאן?״ שאל.

״אדוני, החובה שלי היא לנעול את המשרדים בסוף היום.״

״ואני הפרעתי לך לעשות זאת.״

״אין בעיה, אדוני,״ אמר מר ראסטומג׳י וטלטל את ראשו.

״אתה עובד כאן הרבה זמן?״

״כל החיים כמעט, אדוני. אבא שלך הוא אדם מצוין.״

עמנואל לא הסכים איתו, אבל שמר את דעתו לעצמו.

״מאיזו בחינה?״ שאל.

״סליחה?״ אמר מר ראסטומג׳י וכיווץ את עיניו למשמע קריאת התיגר.

״שב, בבקשה. תספר לי למה אתה מעריץ אותו.״

מר ראסטומג׳י המשיך לעמוד. עיניו התרוצצו מצד לצד, כמו חתול שנלכד. הוא כרך את אצבעותיו סביב ספל הצ׳אי והרהר.

״אדוני, העניין כזה: אני מבצרה – פארסי. גם הוא מבצרה, אבל יהודי. השליטים המוסלמים שם רצו שכולם יהיו מוסלמים. אנחנו לא הסכמנו. אז היינו חייבים לברוח. אבא שלי עבד כפקיד אצל אבא שלך. לא היינו עשירים כמו המשפחה שלך. כשהגיע הזמן לעזוב את בצרה, אבא שלי היה צריך להישאר עם אימא והאחים והאחיות שלי. אני בן בכור. אבא שלי הציע שאני אהיה פקיד של אבא שלך. כמו חבר טוב, אבא שלך לקח אותי לעבודה. יש לי מזל גדול, ולאבא שלך יש לב טוב.״

עמנואל הופתע לשמוע על אנושיותו של אביו.

״אדוני צריך עוד ספרי חשבונות?״

״לא,״ אמר עמנואל, ״אתה רשאי לקחת אותם.״

מר ראסטומג׳י הנהן. נראה שחש הקלה כשראה שיום העבודה שלו עומד להגיע אל סיומו סוף־סוף, וגם שמח שלא מנסים לחלץ ממנו מידע אישי נוסף. הוא הניח את ספל התה, ערם בזרועותיו את ספרי החשבונות, החזיר אותם למדפים, סגר את דלתות הארון ושלף מכיסו את צרור המפתחות כדי לנעול אותו.

״עוד משהו, אדוני?״

״כן,״ אמר עמנואל. ״תספר לי על האופיום.״

מר ראסטומג׳י עצר לרגע. ״אה,״ אמר ונעל את הארון. ״אבא של אדוני צדק. הוא אמר שאתה תרצה לדעת.״