בחדר זר

מסע ראשון המעריץ

כך זה קורה. הוא יוצא אחר הצהריים במסלול שהראו לו ועד מהרה העיירה הקטנה נותרת מאחוריו. בתוך כשעה הוא מוקף בגבעות נמוכות מכוסות עצי זית וסלעים אפורים, שנשקף מהן מישור היורד בהדרגה לים. הוא מאושר מאוד, כפי שהוא עשוי להיות כשהוא מטייל וכשהוא לבדו.

הדרך עולה ויורדת ויש רגעים שהוא רואה בהם למרחקים ורגעים אחרים שהוא לא רואה בהם דבר. הוא מחפש כל הזמן אנשים אחרים, אבל נראה שהנוף האינסופי נטוש לחלוטין. הסימנים היחידים לנוכחות אנושית הם פה ושם בית מזדמן, זעיר ורחוק, ועצם קיומה של הדרך.

ואז, בשלב מסוים, כשהוא מגיע לראש גבעה, הוא מבחין בדמות אחרת במרחק. הדמות יכולה להיות גבר או אישה, היא יכולה להיות בכל גיל שהוא, היא יכולה ללכת בכל כיוון, לעברו או הלאה ממנו. הוא צופה בה עד שהדרך שוקעת ויוצאת מטווח ראייתו, וכשהוא מגיע לקצה השיפוע הבא הדמות ברורה יותר ומתקרבת לעברו. עכשיו הם צופים זה בזה, ומעמידים פנים שאינם עושים זאת.

כשהמרחק ביניהם נסגר הם עוצרים. הדמות היא גבר בערך בגילו, לבוש כולו שחורים. חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים שחורות. אפילו תרמיל הגב שלו שחור. מה לובש הגבר הראשון אני לא יודע, שכחתי.

הם מהנהנים לשלום, הם מחייכים.

מאין באת.

מִיקֶנה. הוא מצביע לאחור מעבר לכתפו. ואתה.

הגבר בשחור מצביע גם הוא, בצורה לא מחייבת, אל המרחק שמאחוריו. ולאן אתה הולך. יש לו מבטא שהגבר הראשון לא מזהה, אולי סקנדינבי, או גרמני.

לחורבות.

חשבתי שהחורבות בכיוון ההוא.

כן. לא החורבות האלה, את אלה כבר ראיתי.

יש חורבות אחרות.

כן.

באיזה מרחק.

עשרה קילומטרים, אני חושב. זה מה שאמרו לי.

הוא מהנהן. הוא ניחן במין יופי קודר, שערו המשיי הארוך נופל על כתפיו. הוא מחייך, אף על פי שאין כל סיבה לחייך. ומאין אתה.

דרום אפריקה. ואתה.

אני מגרמניה. איפה אתה מתארח במיקנה.

באכסניית נוער.

יש הרבה אנשים.

אני היחיד. אתה מתכנן להישאר.

הוא מנענע בראשו, ותלתליו הארוכים מתרוממים ומרחפים. אני נוסע הערב ברכבת. לאתונה.

הם מנהלים את השיחה ברשמיות מוזרה, משני עברי הדרך, ולמרות זאת יש משהו באופן שבו הם פונים זה אל זה, לא אינטימיות ממש, אבל משהו מוכר. כאילו כבר נפגשו באיזה מקום, לפני הרבה זמן. אבל הם לא נפגשו.

תיהנה מהחורבות, מחייך הגרמני. הדרום־אפריקאי אומר שייהנה. אחר כך הם נפרדים שוב בהנהון ומתרחקים לאיטם על הדרך הלבנה הצרה, מדי פעם מביטים אחורה, עד שהם שוב שתי נקודות זעירות ונפרדות, עולות ויורדות עם התנועה הגלית של הקרקע.

הוא מגיע לחורבות באמצע אחר הצהריים. עכשיו אני אפילו לא זוכר אילו חורבות אלה, שרידים של איזה מבנה גדול אבל עלוּם, היתה גדר שהיה צריך לטפס עליה, היה חשש מפני כלבים אבל שום כלב לא הופיע, הוא מועד בין סלעים ועמודים ומדפי סלע, הוא מנסה לדמיין איך היה פעם אבל ההיסטוריה מחוסנת מפני הדמיון. הוא יושב על קצה רצפת אבן מוגבהת ובוהה מבלי לראות בגבעות שסביבו ועכשיו הוא חושב על דברים שקרו בעבר. במבט בו ממרחק הזמן, אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח בַּמקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו.

כשהוא שב ומתעשת, השמש כבר עומדת לשקוע, צללי ההרים נמתחים על פני המישור. הוא חוזר לאיטו ברגל בקרירות הכחולה. הכוכבים נזרעים בערוגות זוהרות בשמים, האדמה ענקית ועתיקה ושחורה. עד שהוא מגיע לקצה הכפר הקטן ועולה ברחוב הראשי הנטוש כבר חלפה מזמן שעת ארוחת הערב, החנויות והמסעדות מוגפות ונעולות, כל החלונות חשוכים, הוא עובר דרך דלת הכניסה הפתוחה של האכסניה, במעלה המדרגות, במעברים, על פני חדרים מלאים בשורות־שורות של מיטות קומתיים ריקות, כולם חשוכים וקרים, איש לא מבקר בעונה הזאת של השנה, עד לחדר האחרון והגבוה ביותר, בלב עליית הגג, קובייה לבנה מקובעת בשטח מישורי. עכשיו הוא עייף מאוד, ורעב, ורוצה לישון.

אבל בתוך החדר מחכה הגרמני. הוא יושב על אחת המיטות, ידיו בין ברכיו, מחייך.

שלום.

הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מה אתה עושה פה.

פיספסתי את הרכבת הערב. יש רכבת אחרת בבוקר. החלטתי לחכות עד הבוקר. ביקשתי ממנו להכניס אותי לחדר שלך.

אני רואה.

מפריע לך.

אני רק מופתע, לא ציפיתי, לא, לא מפריע לי.

לא מפריע לו, אבל הוא חסר שקט. הוא יודע שהגבר השני לא דחה את נסיעתו בגלל הרכבת אלא בגללו, בגלל השיחה שניהלו בדרך.

הוא יושב על מיטתו. הם שוב מחייכים זה אל זה.

כמה זמן תישאר פה.

גם אני נוסע בבוקר.

אתה נוסע לאתונה.

לא. לכיוון השני. לספרטה.

אז כבר ראית את מיקנה.

הייתי פה יומיים.

אה.

עכשיו משתררת שתיקה ואיש מהם לא זע.

אולי אשאר עוד יום. אני לא ממהר לשום מקום. אני אוהב את המקום הזה.

הגרמני מהרהר. חשבתי שאולי גם אני אשאר. לא ראיתי את מיקנה.

כדאי לך לראות אותה.

אז אתה נשאר.

כן.

כן. אז גם אני נשאר. עוד יום אחד.

זה נשמע כאילו הסכימו למשהו מעבר לסידור המעשי הזה, אבל לא ברור בדיוק לְמה. השעה מאוחרת וקר, והחדר הקטן חשוף ומכוער באור הפלורסצנט. כעבור זמן קצר נכנס הדרום־אפריקאי לשק השינה שלו. הוא ביישן ובניגוד למנהגו הוא לא מתפשט הערב. הוא חולץ את נעליו ומסיר את שעונו ואת שני צמידי הנחושת שלו ונכנס לשק ושוכב על גבו. הוא רואה את פסי המתכת של המיטה שמעליו ותמונות אקראיות מהיום החולף חוזרות אליו, החורבות, הדרך, קווי המתאר המסוקסים של עצי הזית.

גם הגרמני מתכונן לשינה. הוא פורש את שק השינה שלו על המיטה שהוא יושב עליה. מובן ששק השינה שלו שחור. הוא פורם את שרוכי נעליו וחולץ אותן, מניח אותן זו לצד זו על הרצפה. אולי גם הוא מתפשט בדרך כלל, אבל לא הערב, אי־אפשר לדעת מה הוא עושה בדרך כלל. הוא לא עונד שעון. הוא הולך לדלת בגרביו השחורים ומכבה את האור, חוזר חרש למיטתו ונכנס לשק השינה. עוברים רגעים אחדים עד שהוא מוצא מנוחה.

הדרום־אפריקאי אומר משהו.

אני לא שומע אותך.

איך קוראים לך.

ריינר. ולך.

אני דיימון.

דיימון. לילה טוב.

לילה טוב, ריינר.

לילה טוב.

כשהוא מתעורר למחרת המיטה האחרת ריקה ורחש של מים עולה מהמקלחת הסמוכה. הוא קם ויוצא החוצה, לגג. האוויר קפוא ובהיר וצלול. הוא הולך לקצה ויושב על המעקה, מתחתיו כל גגות העיירה, הרחוב הראשי המשתרע ממערב למזרח, דמויות הסוסים הזעירות בשדה. הוא רחוק מאוד מהבית.

ריינר יוצא לגג, מנגב את שערו הארוך במגבת. הוא לובש את אותם המכנסיים השחורים מאתמול, אבל בלי חולצה, גופו חוּם ומוצק, פרופורציונלי להפליא. הוא יודע שהוא יפהפה ומשום־מה זה מכער אותו. הוא עומד בשמש, מתנגב, ואז חוצה גם הוא את הגג ובא לשבת על המעקה. המגבת תלויה סביב צווארו, יש לו עור־ברווז בגלל הקור, אגלי מים נוצצים כמתכת בשיער הגס שעל חזהו.

מה אתה רוצה לעשות היום.

מה עם החורבות האלה.

הם הולכים לחורבות. הוא כבר ראה אותן, היה שם כמה שעות אתמול, אבל עכשיו הוא מסתכל על הקירות העבים ועל היסודות ועל הביצורים ועל הקברים הגבוהים מבעד לעיניו של ריינר, שעובר ממישור למישור בהבעה בלתי משתנה ובקצב קבוע, גופו הארוך זקוף להפליא. הוא יושב על סלע ומחכה וריינר בא ומשתופף לידו. ספר לי על המקום הזה, הוא אומר.

אני לא מתמצא כל כך בעובדות, אני מתעניין בעיקר במיתולוגיה.

אז ספר לי עליה.

הוא מספר מה שהוא זוכר, איך חיכתה האישה הבודדה שבעלה ישוב מהמלחמה הארוכה בטרויה, ומתוך היגון על בתה שנרצחה הבשילה הנקמה, יגון הוא חומר הבעירה המושלם לנקמה, לֶקח שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב, ואיך צירפה את זעמה לזעמו של אהובהּ, שֶיְגונות משלו מניעים את נקמתו, עד היום שבו חוזר אגמֶמנון ומביא עמו את פילגשו השבויה, הנביאה, החוזָה את העתיד אך לא יכולה לעשות דבר כדי למונעו. הוא פוסע על האריגים עזי הצבע שאשתו פרשה לרגליו, מאחוריו משתרכות עשר שנות מצור, בעקבותיו קסנדרה, שניהם נשחטים בפנים. הוא נקטל באמבט, מִסיבה כלשהי זאת התמונה החרותה בזיכרון, מוחשית ומלאת חיוּת, הגרזנים פוגעים בגבר הענק, דם קולח, גופו העירום קורס לתוך מים אדומים כשָני, למה תמיד קל כל כך לדמיין אלימות אבל העדינות נותרת נעולה בתוך מילים ומחוץ להישג ידי. כבר בסוף הסיפור הזה מחזור נוסף של יגון, ונקמה הוא בלתי נמנע, כלומר הסיפור הבא חייב להתחיל. וזה נכון, שואל ריינר. למה אתה מתכוון. אני מתכוון אם זה קרה. לא, לא, זה המיתוס, אבל מיתוס מבוסס תמיד על כמה עובדות. ומה העובדות פה. אני לא יודע, המקום הזה קיים, במשך הרבה זמן אנשים חשבו שהוא לא קיים, זאת עובדה שאפשר להתחיל בה. אני לא מתעניין במיוחד במיתוסים, אומר ריינר, בוא נטפס לשָם.

הוא מתכוון להר שמאחורי החורבות.

לשָם.

כן.

למה.

ככה, הוא אומר. הוא שוב מחייך, ברק מוזר בעיניו, מין אתגר שהסירוב לו ייחשב לכישלון.

הם מתחילים לטפס. במדרון התחתון יש שדה חרוש שהם עוקפים בזהירות, ואז ההר מתרומם בתלילות, הם מפלסים דרך בין השיחים ומחלצים את עצמם מבין הענפים. ככל שהם מעפילים גבוה יותר כך הסלעים מגובבים ומסוכנים יותר. אחרי כשעה הם מגיעים לכתף הר שהפסגה הגבוהה מתנשאת מעליה, אבל הוא לא רוצה להמשיך. כאן, הוא אומר. כאן, אומר ריינר, מסתכל למעלה, הספיק לך. כן. עובר רגע לפני שהתשובה מגיעה, טוב, וכשהם מתיישבים על סלע עולה על פני הגרמני הבעה עוקצנית מוזרה.

עכשיו החורבות הרחק מתחתיהם וביניהן נראים שניים־שלושה אנשים זעירים כצעצועים. השמש כבר במרכז השמים ולמרות עונת השנה חם היום. ריינר פושט את חולצתו וחושף שוב את הבטן השטוחה ואת נתיב אבק השרפה של השיער הכהה המוביל מטה־מטה. מה אתה עושה ביוון, הוא אומר.

אני. סתם מטייל. סתם מסתכל.

על מה אתה מסתכל.

אני לא יודע.

כמה זמן אתה מטייל.

כמה חודשים.

איפה היית.

התחלתי באנגליה. צרפת, איטליה, יוון, טורקיה, עכשיו חזרתי ליוון. אני לא יודע לאן אסע מכאן.

משתררת שתיקה והגרמני בוחן אותו והוא מסיט את מבטו למטה אל העמק, לעבר המישור וההרים הכחולים הרחוקים, מאחורי השאלות האלה יש שאלה שהוא לא רוצה לענות עליה.

ואתה.

באתי הנה כדי לחשוב.

לחשוב.

כן, יש לי בעיה בבית. רציתי לבוא ולטייל כמה שבועות ולחשוב.

ריינר אומר את זה ואז עוצם את עיניו. גם הוא לא מוכן לדבר, אבל אצלו השתיקה היא עוצמה. לא כמו אצלי, לא כמו אצלי. גם אני פושט את חולצתי, כדי ליהנות מהשמש החמה. אחר כך, הוא לא יודע למה, הוא לא מפסיק, הוא חולץ את נעליו ופושט את גרביו, את מכנסיו, הוא בתחתוניו על הסלע, האוויר כבר לא חם. שניהם מבינים שבמובן מסוים הוא מציע את עצמו, רזה וחיוור ואכיל על הסלע האפור. גם הוא עוצם את עיניו.

כשהוא שב ופוקח אותן ריינר עסוק בלבישת חולצתו. הבעתו לא השתנתה, הוא לא מסגיר דבר. כבר זמן לאכול צהריים, הוא אומר, אני רוצה לרדת.

הזיכרון הבא שצץ הוא משעת ערב, ובאופן כלשהו הוא הופכי לזיכרון מאותו בוקר, הוא יושב שוב על המעקה והאור האחרון נמוג בשמים, ריינר שוב במקלחת, רעש המים נישא. אחר כך נפסק. כעבור זמן קצר הוא יוצא, שוב בלי חולצה, המגבת סביב צווארו, ובא לשבת לצדו על הקיר הנמוך. זמן־מה שוררת שתיקה ואז ריינר אומר חרש, כאילו בתשובה לשאלה שזה עתה נשאל, שבא לכאן כדי לחשוב על אישה.

השמש כבר נעלמה, הכוכבים הראשונים מתחילים להופיע.

אישה.

כן. יש אישה אחת בברלין. היא רוצה להתחתן איתי. אני לא רוצה להתחתן, אבל היא תיפרד ממני אם לא אתחתן איתה.

זאת הבעיה שלך.

כן.

והחלטת.

עוד לא. אבל אני לא חושב שאתחתן.

העיירה בנויה על מדרון שממשיך להשתפל בעדינות קילומטר או שניים ואז משתטח למישור שמשתרע עד לים. היכן שהמישור מתחיל עוברת מסילת הברזל שהביאה אותו הנה ושתסיע אותו מחר, ועליה עוברת ברגע זה רכבת במרחק, קרונותיה מוארים מבפנים בזוהַר צהוב. הוא מתבונן ברכבת החולפת. גם אני פה כדי לחשוב על מישהו, הוא אומר. אבל אני לא מנסה להחליט, רק לשכוח.

זה מה שחשבתי.

זאת לא אישה.

ריינר מחווה בידו באוויר, כאילו זורק משהו. גבר או אישה, הוא אומר, זה לא משנה לי.

נראה שיש לזה משמעות מסוימת, אבל ייתכן שהמשמעות אחרת. בהמשך אותו ערב בחדר הקטן, כשהם מתכוננים לישון, הוא מתפשט עד לתחתוניו, כפי שעשה קודם על הסלע, ואז מתכרבל במהירות בשק השינה שלו. קר מאוד הלילה. ריינר מאריך בהכנותיו, מקפל את חולצתו ואת גרביו ומכניס אותם לתרמילו. אחר כך הוא פושט את מכנסיו. הוא עושה את זה במידה מסוימת של טקסיות, עומד במרכז החדר, מקפל את המכנסיים. בתחתוניו, שאינם שחורים, הוא ניגש למיטה השנייה, זאת שאני שוכב בה, ויושב על הקצה. אתה רוצה ביס, הוא אומר, מושיט תפוח, מצאתי אותו בתיק שלי. הם מעבירים אותו ביניהם, נוגסים ולועסים בחגיגיות, זה ששוכב נשען על מרפקו, האחר יושב בברכיים מורמות, נדרשת רק תנועה זעירה של אחד מהם, הושטת יד או הרמת קצהו של שק השינה, רוצה להיכנס, אבל איש מהם לא עושה את הצעד, אחד פוחד מדי והאחר גאה מדי, ואז התפוח נגמר, הרגע חולף, ריינר קם, משפשף את כתפיו, קר פה, הוא חוזר למיטתו.

האור עדיין דולק. אחרי רגע הוא קם לכבותו. אחר כך הוא חוצה את החדר החשוך למיטה השנייה ויושב לצד ריינר. אין לו תפוח להציע ושניהם מחכים בדממה, נושמים, למחווה שאיש מהם לא יעשה, ואז הוא קם וחוזר למיטתו. הוא מגלה שהוא רועד.

בבוקר הם שוב רשמיים וקורקטיים. הם אורזים את תרמיליהם. אתה רוצה את הכתובת שלי, אומר ריינר, אולי תגיע יום אחד לגרמניה. הוא כותב אותה בעצמו בפנקס הקטן, האותיות הצרות רשומות במדויק, ואז שואל, אני יכול לקבל את הכתובת שלך. אין לי כתובת, אין לי בית, אבל אתן לך שם של ידידה, את זה הוא כותב לגבר השני, ואז החילופים מסתיימים. הם הולכים יחד לאורך הרחוב הראשי ויוצאים מהעיירה, יורדים במדרון הארוך לתחנת הרכבת. הרכבות שלהם יוצאות בהפרש של כמה דקות, בכיוונים שונים. תחנת הרכבת היא חדר יחיד ורציף בטון בקצה מישור ירוק ואינסופי, הם הנוסעים היחידים שממתינים, פקיד אחד באשנב מלוכלך מוכר להם כרטיסים ואז יוצא בעצמו, כשהרכבת הראשונה מגיעה, לשרוק במשרוקית. הדרום־אפריקאי עולה וניגש לחלון. שלום, הוא אומר, אני שמח שפגשתי אותך.

גם אני.

שמע.

כן.

למה אתה תמיד לובש שחור.

הגרמני מחייך. כי אני אוהב את זה, הוא אומר.

הרכבת מתחילה לזוז.

נתראה שוב, אומר ריינר ומרים יד, ואז נעלם לאיטו במרחק, והנוף המוצק הופך לנוזל עם הגשם הניתך.

הוא נוסע לספרטה, הוא נוסע לפּילוֹס. כמה ימים לאחר שהוא עוזב את מיקנה הוא עובר בכיכר עירונית ורואה תמונות של פצצות ושרֵפות בטלוויזיה בבית קפה. הוא מתקרב. מה זה, הוא שואל כמה מהאנשים שיושבים וצופים. אחד מהם, שיודע אנגלית, אומר לו שזאת מלחמה במפרץ. כולם חיכו וחיכו לה, עכשיו זה קורה, זה קורה בשני מקומות, במקום אחר על כדור הארץ ובאותו זמן במַקלט הטלוויזיה.

הוא צופה, אבל מה שהוא רואה לא מציאותי בעיניו. נסיעות רבות מדי ומעבר ממקום למקום הוציאו אותו מהכול, כך שההיסטוריה מתרחשת במקום אחר, היא לא קשורה אליו. הוא רק עובר פה. אולי בבית קל יותר לחוש אימה. גם גאולה וגם מכאוב, הוא לא נושא בעול המוסר המופשט, אבל היעדרו מיוצג מבחינתו ברצף של חדרים מזוהמים וחדגוניים שהוא ישן בהם, לילה אחר לילה, תמיד מתחלפים אבל איכשהו זהו תמיד אותו חדר.

האמת היא שהוא לא טַיָיל מלידה, זהו מצב שנכפה עליו מתוקף הנסיבות. רוב זמנו בדרכים עובר עליו בחרדה גדולה, שבגללה הכול מוגבר ומלא חיים. החיים הופכים לשורת פרטים קטנים ומאיימים, הוא לא חש כל קשר לדברים סביבו, הוא כל הזמן פוחד למות. כתוצאה מכך הוא כמעט אינו מאושר בַּמקום שהוא נמצא בו, משהו בתוכו כבר מתקדם למקום הבא, ועם זאת הוא גם לא הולך לעבר משהו, אלא תמיד הלאה, הלאה. זהו פגם באופיו שעם המסע הפך למצב נתון.

עשרים שנה קודם לכן, מִסיבות שונות, קרה משהו דומה לסבו. מרבית חייו הארוכים היה נטוע במקומו ולא פעיל, וכשמתה אשתו משהו בלב הזקן נשבר ללא תקנה והוא יצא לדרך. הוא נסע ברחבי העולם, למקומות הרחוקים והבלתי סבירים ביותר, מוּנע לא בכוח הפּליאה או הסקרנות אלא בכוח היגון. גלויות ומכתבים עם בולים וסימנים מוזרים הגיעו לתיבת הדואר בבית. לפעמים היה מתקשר וקולו בוקע, כך נשמע, מקרקעית הים, צרוד מהכמיהה לחזור. אבל הוא לא חזר. רק כעבור זמן רב, כשהיה זקן מאוד ותשוש, חזר סוף־סוף לתמיד, וחי את שנותיו האחרונות בדירה בגינה מאחורי הבית. הוא שוטט בין ערוגות הפרחים, לבוש בפיג'מה באמצע היום, שערו פרוע ומלוכלך. כעת כבר החל מוחו להסתייד. הוא לא הצליח לזכור איפה היה. כל התמונות והרשמים והמדינות והיבשות שביקר בהן נמחקו. מה שאינך זוכר לא קרה מעולם. למיטב ידיעתו, מעולם לא נסע לשום מקום שמעבר לקצה המדשאה. רוב חייו היה רגזן ורשע, וכעת היה בעיקר נוח, אך עדיין מסוגל לזעם לא הגיוני. על מה אתה מדבר, צרח עלי פעם, אף פעם לא הייתי בפֶּרוּ, אני לא יודע עליה שום דבר, אל תבלבל לי את המוח על פרו.

הוא עוזב את יוון כעבור שבועיים. הוא נע ממקום למקום במשך שנה וחצי ואז חוזר לדרום אפריקה. איש לא יודע שהגיע. הוא נוסע משדה התעופה באוטובוס, התרמיל על ברכיו, מסתכל מבעד לחלונות הכהים על העיר שחזר לגור בה, ואין שום דרך לומר מה הוא מרגיש.

הכול השתנה בהיעדרו. ממשלת הלבנים הוכנעה, השלטון נלקח ממנה ושינה את צורתו. אבל דומה שבאורח החיים לא חל שינוי של ממש. הוא יוצא בתחנה ועומד באמצע המון האנשים הנעים ומנסה לחשוב, עכשיו אני בבית, חזרתי הביתה. אבל הוא מרגיש שהוא רק עובר אורח.

הוא תופס מונית לבית של ידידה, שהתחתנה בזמן שנעדר. היא שמֵחה לראותו, אבל כבר בחיבוקה הראשון הוא מרגיש עד כמה הוא זר. מבחינתה, ומבחינתו. הוא עוד לא היה בבית הזה והוא משוטט בו, מביט ברהיטים ובחפצי הנוי ובציורים שנראים לו כבדים בצורה בלתי נסבלת. אחר כך הוא יוצא לגינה ועומד בשמש.

ידידתו יוצאת החוצה לחפש אותו. הנה אתה, היא אומרת, איזה צירוף מקרים שהגעת היום, זה חיכה לך הבוקר בדואר. היא מוסרת לו מכתב שבאותה מידה היה יכול ליפול מהשמים. מכתב מריינר.

הם מתחילים להתכתב. פעם בשבועיים או שלושה נשלחים המכתבים הלוך ושוב. הגרמני יבש ועובדתי, הוא מדבר על אירועים בחייו מבחוץ. הוא חזר לברלין. הוא לא התחתן. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה, אבל שינה את דעתו ונשר. אחר כך נסע לקנדה, משם מגיעים עכשיו מכתביו, הוא באיזו תוכנית ייעור, נוטע עצים.

הוא מנסה לדמיין אותו, את האיש הקודר בשחור עם השיער הארוך המשיי, שותל שתילים באדמה ומהדק את העפר. הוא לא זוכר אותו היטב, לא את מראהו, מה שנשאר הוא הרגש שריינר עורר בו, תחושה של אי־שקט והתרגשות. אבל הוא לא יעז לבטא את זה, הוא חש אצל הגבר האחר הסתייגות מדיבור גלוי לב על רגשות, במובן מסוים זהו ביטוי לחולשה. אבל גלוי ככל שיהיה לגבי העובדות, פרטים רבים עדיין חסרים מהדיווח של ריינר על עצמו, עם מי הוא גר בברלין, מי משלם על נסיעותיו לכל מקום, מה הביאו לקנדה לנטוע עצים. גם כשהשאלות מוצגות לו באופן ישיר, ריינר מצליח איכשהו לא לענות.

אשר לו, הוא מעולם לא נצר את רגשותיו, למעשה הוא מביע אותם בחופשיות רבה מדי, לפחות במכתבים. מפני שמילים לא קשורות לעולם. לכן קל לכתוב לריינר עד כמה קשה לחזור. הוא לא מצליח להשתקע בשום מקום. הוא מתארח זמן־מה אצל ידידתו ובעלה, אבל הוא מפריע, מטריח, הוא יודע שהוא צריך לעזוב. הוא שוכר חדר בבית עם סטודנט, אבל הוא אומלל שם, הבית מלוכלך ומלא פרעושים, הוא לא משתלב, אחרי חודש או חודשיים הוא שוב עובר. הוא משגיח על בתים של אנשים שנסעו, הוא ישן בחדרים השמורים לאורחים. אחר כך הוא עובר לדירה ששייכת למישהי שהיתה בעלת הבית שלו, שגרה בשלושת החדרים הסמוכים ומתחתיו. אבל זאת טעות. בעלת הבית נכנסת לדירתו בכל שעה שהיא, הפודל הנַבחן שלה בעקבותיה, היא עוברת תקופה קשה, היא צריכה לדבר, הוא מנסה להקשיב אבל הוא מלא באומללות משלו. הוא רוצה להיות לבד אבל היא לא עוזבת אותו במנוחה, הכלב מפיץ שיער והיסטריה על כל הרצפה. בשלב מסוים הוא כותב לריינר, הלוואי שיכולת לבוא הנה ולקחת אותי לטיול ארוך באיזה מקום. מגיע מכתב תשובה, תודה על ההזמנה. אהיה שם בדצמבר.

אל תפגוש אותי בשדה התעופה, אומר לו ריינר, אני אמצא אותך, אין שום צורך. אבל הוא מצלצל לחברת התעופה לברר את מספר הטיסה, הוא שואל מכונית מחברים ומגיע לאולם הנחיתות שעה לפני הזמן. הוא חש תערובת של ציפייה וחרדה. עברו שנתיים מאז התראו, הוא לא יודע מה יהיה.

כשריינר יוצא מהשער הוא לא מצפה לאיש ולכן לא מסתכל סביבו. אני עומד במרחק מה וצופה בו. הופעתו לא השתנתה. השיער החום המבריק נופל על כתפיו, הוא לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, על גבו אותו תרמיל שחור. בפנים חמורות סבר הוא ניגש מיד לשורת כיסאות פלסטיק לסדר מחדש את תרמילו.

אני מביט בו דקה או שתיים ואז ניגש ועומד לצדו, מנסה להיראות נינוח.

שלום.

ריינר מרים את מבטו. הפנים הקודרות מתבהרות לרגע, ואז שוב נאטמות. למה אתה כאן. אמרתי שאתה לא צריך.

אני יודע. אבל רציתי לבוא.

טוב.

שלום.

הם לא בטוחים איך לקבל זה את פני זה. הוא פורש את זרועותיו והגבר האחר מקבל את החיבוק. אבל לא לגמרי.

אתה לא סומך עלי שאמצא את הדרך.

רק רציתי לקבל את פניך, זה הכול. אפשר לעזור לך עם הדברים.

יש לי רק תיק אחד. אני מעדיף לסחוב אותו בעצמי.

הוא מסיע את ריינר לדירתו. כשהם עולים במדרגות, בעלת הבית, שיחסיו עמה הצטננו בינתיים, מציצה דרך דלתה הפתוחה למחצה. דירתו כמעט ריקה, חפציו המעטים ארוזים בקרטונים, הוא עוזב את הדירה בסוף החודש. הם יוצאים לשבת על המרפסת, מסתכלים למטה על העצים הירוקים, רובע קֵייפּ פְלַאטס משתרע הרחק עד ההרים. כעת לראשונה הוא משתתק.

נו, אומר ריינר.

כן.

אני כאן.

זה מוזר.

הם מביטים זה בזה, שניהם מחייכים. עד עכשיו הרעיון שריינר יבוא היה לא ממשי, הוא לא באמת האמין שזה יקרה, אבל עכשיו שניהם שוב באותו המקום. הם יושבים על המרפסת, מדברים. בהתחלה הם לחוצים ונבוכים, המילים לא יוצאות בקלות וכשהן יוצאות הן טעונות במתח. אבל לא חולפת שעה קלה והשיחה מתחילה לזרום, הם נרגעים קצת, לרווחתם הם מגלים שהם מסתדרים היטב, שהם חולקים סוג מסוים של חוש הומור שקשור לניכור מִדבָרים. זה עוזר להם לשוב ולחבב זה את זה, גם אם לעת עתה החיבה לא עומדת על בסיס מוצק אלא על תחושה מעורפלת של קִרבה. זה כמעט מספיק.

בדירתו יש רק מיטה אחת, שעליהם לחלוק. אבל באותו הלילה, כשמגיע זמן השינה, ריינר אומר שהוא לא צריך מזרן.

למה אתה מתכוון.

הוא מסתכל על ריינר שיוצא למרפסת ומתחיל לפרוק את תרמילו. אנשים צריכים יותר מדי דברים, הוא מסביר. הוא מוציא שק שינה ומזרן דק. אנשים רוצים שיהיה להם נוח. זה לא נחוץ. הוא מגולל את המזרן על המרפסת ופורש עליו את שק השינה שלו. זה כל מה שנחוץ. אני מעדיף את זה. הוא חולץ את נעליו ונכנס לשק השינה ורוכס אותו. הוא שוכב שם, מביט בחברו מבעד לחושך. אי־אפשר לראות שום הבעה על פניו. מושלם, הוא אומר.

עכשיו, כשריינר פה, הוא מוריד את האטלס ושניהם מעיינים בו בלהיטות. הם מחפשים מדינה שופעת שטחים פתוחים, עם מעט ערים. בזמן שדיברו על הטיול הסכימו על התנאים האידיאליים בשבילם. איש מהם לא מחפש הרבה אנשים או דרכים עמוסות או אזורים בנויים. אז אולי בּוֹטסואנה. אולי נַמיבּיה. אולי זימבבואה.

ומה זה כאן.

לֶסוֹטוֹ.

מה אתה יודע על המקום הזה.

הוא לא יודע הרבה, הוא מעולם לא היה שם, גם איש מחבריו לא היה שם. הוא יודע שהיא הררית וענייה מאוד ומוקפת כולה בדרום אפריקה, אבל מלבד זה המדינה הזאת היא חידה בעיניו. שניהם יושבים ומביטים בה.

אולי כדאי שניסע לשם.

אולי.

אולי אלה לא המילים שבהן הם בוחרים להשתמש, אבל ההחלטה קלילה ופזיזה, רגע אחד הם לא יודעים לאן הם נוסעים, ורגע אחרי הם כבר בדרכם ללסוטו.

למחרת הם הולכים למשרד ממשלתי בעיר ומקבלים מפה שכל הכבישים והיישובים והגבהים מסומנים בה בבירור. בעיני זאת מפה אידיאלית, אבל ריינר בוחן אותה בפקפוק.

מה הבעיה.

אתה לא חושב שכדאי לחפש מפות גדולות יותר. מפורטות יותר. ארבע או חמש מפות לכל המדינה.

אבל בשביל מה.

ככה נוכל לתכנן כל חלק של הטיול.

אבל אפשר לתכנן עם המפה הזאת.

אבל לא מספיק.

הם מביטים זה בזה, זאת הפעם הראשונה שהם לא מתואמים. אבל האיש מאחורי הדלפק אומר שממילא אין לו מפות יותר מפורטות, זה כל מה שהוא יכול להציע. זה בסדר, אני אומר, ניקח אותה. אבל בהמשך היום ריינר אומר, אנחנו חייבים לחפש כשנגיע ללסוטו.

לחפש מה.

מפות יותר מפורטות.

הניגודים האלה מבלבלים, הנה גבר שחושב שאין צורך במיטה אבל לא מסתפק במפה טובה בהחלט. למחרת הולך לו ריינר לספרייה המקומית לקרוא על לסוטו. זאת הקלה, לפחות נדע משהו על המקום שאנחנו נוסעים אליו, אבל כשהוא חוזר מתברר שבכלל לא בירר על ההיסטוריה של המדינה. במקום זה הוא חקר את האקלים, את פני הקרקע ואת הטופוגרפיה, כל דבר שמקוּדד במִספרים.

המִספרים נוסכים בריינר מין ביטחון. כשמוצע לו קפה בערב הוא אומר לא, כבר שתיתי היום שתי כוסות קפה, אני לא שותה יותר משתי כוסות בכל שתים־עשרה שעות. כשהם מטיילים למקום כלשהו הוא רוצה לדעת מה המרחק בקילומטרים. אם הוא לא יודע, או אם הוא לא יודע בדיוק, ריינר נראה נרגז.

כך שאפילו בימים הראשונים המעטים אני שם לב לכמה הבדלים ביניהם. אבל אין זמן לדאוג לכך. נותרו עוד שבועיים לפני שיֵצאו לדרך ויש לו הרבה דברים לעשות, הוא צריך להסדיר את חשבונותיו ולמצוא מחסן לכל חפציו. הוא מוטרד ולחוץ ובמצב זה היה מעדיף להיות לבד. אבל זה כמעט לא קורה. גם כשהוא יוצא מדירתו לסידורים הרגילים ביותר ריינר תמיד איתו. הוא סחוט מהנוכחות המתמדת, כמו איזה מלאך שומר אפל, אירוני ומהורהר, פניו כמעט קצרות רוח. ונראה שריינר עצמו מתעצבן מכל המטלות והחובות האלה, מחויבויות היומיום אינן לכבודו.

למה אתה חייב לעשות את כל הדברים הטיפשיים האלה.

אני חייב. צריך לעשות אותם.

למה, אומר ריינר בחיוך זחוח.

זאת חידה מי מטפל בכל המחויבויות השגרתיות של ריינר בבית. כשהוא חושב על זה, הוא לא יודע דבר על ריינר, אבל אם הוא שואל הוא לא ממש מקבל תשובה. הוא מגלה שהוריו דתיים מאוד, אבל מעבר לכך אין לו מושג על משפחתו או מאיזה רקע בא. אף כי הוא מתעניין באמת, הוא חש שהצד השני מסתייג מאוד ממתן תשובות.

פעם אחת הוא שואל את ריינר, מאיפה יש לך כסף.

מה זאת אומרת מאיפה.

איך אתה מרוויח אותו. מאיפה הוא מגיע.

הכסף מגיע. אל תדאג.

אבל צריך לעבוד בשביל כסף.

שילמו לי בקנדה. על נטיעת עצים.

ולפני זה.

אני פילוסוף, אומר ריינר, והשיחה נעצרת שם, הרעיון משתיק אותו, פילוסוף, מה זה אומר. האם פילוסופים פטורים מעבודה, מי מפרנס אותם, מה הם עושים בדיוק. הוא מניח שלפילוסופים אין זמן למטלות השגורות של העולם, ואולי זאת הסיבה שריינר מתעצבן מכל ההתרוצצויות שלו.

מה היית מעדיף לעשות.

ללכת ברגל.

אנחנו הולכים.

לא מספיק. אנחנו צריכים להתאמן לקראת הטיול הזה. אנחנו צריכים להיכנס לשגרה, אני רואה שאתה לא בכושר.

פעם אחת ריינר מכריח את שניהם לצאת לטיול ארוך. אנחנו צריכים אתגר, הוא אומר. כדי להתכונן. הם נוסעים באוטובוס לקְלוּפנֶק, הם הולכים לאורך מסלול צינור המים, חולפים על פני קאמפּס בֵּיי וכמעט מגיעים עד לַאנדוּדְנוֹ, הנוף שם מזכיר מאוד את יוון בסלעיו האפורים ובים הטורקיז, העבר מהדהד מבעד לזמן במעגלים קונצנטריים, הם מטפסים על פסגת ההר ויורדים בצד השני בקוֹנסטָנשָה נֶק ומשם הולכים דרך היער כל הדרך בחזרה לרוֹנדבּוֹש, שש או שבע שעות חלפו להן, כפות רגליהם מתכסות שלפוחיות, הם סחרחרים מרעב. אני מרגיש חלש, הוא אומר, אני חייב לאכול. גם אני מרגיש חלש, אומר ריינר, זאת תחושה מעניינת, אני לא רוצה לאכול.