הדיירים של מונבלום

 1

נורמן, עקוד כעת בחוט הטלפון המפותל, נפל קורבן לנטייתו להשתטוּת, אך מכיוון שעוגן כך סוף-סוף למקומו, השתתק. קול אחיו, שהזכיר לו ללא צורך מי הוא, היה תקליט שנוגן במהירות שגויה. זה היה יכול להיות באותה מידה קול שמופק מסרט הקלטה פרימיטיבי, כזה שנחשב חידוש גדול בכרטיסי ברכה או בצעצועים זולים של ילדים ומשמיע חיקוי חיוור של דיבור אנושי כשמעבירים ציפורן על הבליטות שלו. זה לא היה רושם משולל יסוד; אפילו בנוכחותו של ארווין הרגיש נורמן שאחיו הוא משהו שמתנגן וחוזר שוב ושוב. הוא היה רחוק מתחומי חוסר הפשר האימתני של הקול הזה במשך כמה שנים, אבל עכשיו שחזר, הוא נאלץ להודות שבאופן פאתטי למדי הוא מוצא בדרישות של ארווין איזו נחמה מעוותת.

"אנחנו לא ראנאנה ראנאנה, נורמן. אתה לא יכול כל הזמן ראנאנה ראנאנה. אתה צריך לראנאנה ראנאנה ראנאנה וגם ראנאנה. אחריות ראנאנה ראנאנה. אני כל הזמן ראנאנה ראנאנה. ראנאנה ראנאנה ראנאנה..."

החוט ריתק אותו אל הטלפון וממנו אל הכיסא המסתובב וממנו אל הרצפה העקומה, חיבר אותו אל ארוניות המסמכים החבוטות ואל שולחן הכתיבה שציפוי הפורניר שלו התקלף ממנו כמו עור מת. היה אבק וריח של חתולים בין שיניו.

"אני ראנאנה ראנאנה ראנאנה כל הראנאנה ראנאנה. ראנאנה ראנאנה ראנאנה! ראנאנה ראנאנה ראנאנה..."

נורמן הסתכן והניח את הטלפון על כתפו; הוא יבין מתי תורו לדבר לפי הטון החנוק. הוא ישב שם, קצת חולם בהקיץ וקצת שום דבר והביט במה שהיה אפשר לראות. אור השמש נאלץ להתעקם כדי להגיע למטה. הוא הוקרן מהמדרכה למעלה ונראה כמעט כמו אור מלאכותי. הגופים חסרי הראשים של האנשים נראו כמו מצעד בלהות, ורק הילדים היו שלמים. הוא אמנם היה חסר מעש באותו רגע, ובכל זאת נדרש ממנו מאמץ מסוים כדי להימנע מפיזור נפש מוחלט. הוא היה חדר מראות; בתוכו היה החלום שלו סדרה אינסופית של השתקפויות, וכל מה שהוא ידע לבטח היה שהחלום קיים, ולפיכך - שהוא עצמו קיים.

"ראנאנה?"

הוא נדרך.

"נורמן, אתה מקשיב?"

"כמובן," הוא אמר בלי להיבהל. הוא ידע שהתשובות שלו אינן תלויות במה שאמר אחיו עד כה.

"העניין הוא, ארווין, שלמרות כל זה... ברחוב שלוש-עשרה," הוא אמר ושמע את קוצר הנשימה החריף של אחיו, "הגג מטפטף נורא, אפילו החולדות בורחות מהבניין. והשירותים בקומה השנייה והשלישית - הם סתומים לגמרי וכל הבית מסריח. זה באמת מקרה חירום, זה ברור. והמעקה של המדרגות בין הקומה הראשונה והשנייה כבר קרס לגמרי עכשיו. התנור של ההסקה עדיין לא תוקן ואנחנו כבר באוקטובר. קארלוף הזקן מהקומה הראשונה משאיר אוכל בחוץ וכל המקום מלא ג'וקים. דל ריו מאיים לקרוא למחלקת התברואה. אה, ועכשיו אין בכלל אורות בחדר המדרגות - המנורה האחרונה הלכה. חוץ מזה יש חור ברצפת חדר המדרגות בקומה השלישית, חמישה-עשר סנטימטר רוחב. אין לי מושג איך זה קרה, אבל זה שם. אה, כן, וכמה ילדים שברו זגוגית בדלת הכניסה." הוא עצר רק כדי לנשום אבל ארווין ניצל את ההזדמנות וקטע אותו.

"שברו חלון!" הדהדה התוּפּית העדינה באפרכסת. "נורמן, אתה צריך להיות עירני יותר!"

"עירני," נורמן חזר אחריו, מחייך בחוסר אונים בכוך שלו.

"כן, עירני. אני תלוי בך, שתטפל בכל הפרטים האלה. אלוהים יודע שאני בעצמי לא יכול להתעסק בכל השטויות האלה. אתה בסך הכל אמור לנהל את ארבעת הבתים האלה, לגבות את השכירות, לטפל בכמה פרטים מנהלתיים. אני עסוק בעניינים הרבה יותר מסובכים - ברור שאני לא יכול לפנות מהזמן שאני מקדיש לנושאים הרבה יותר חשובים כדי לדאוג לתיקנים ולאסלות, נכון, נורם?" הוא היה כל כך הגיוני שנורמן כמעט התפתה לנשק את הפומית.

"ברור שלא, ארווין."

"ואני לא אומר שהמצאתי בשבילך את התפקיד, אבל ברור שלא היה שום טעם מבחינתי להמשיך להחזיק את הבניינים האלה אם לא היית שם כדי לטפל בהם. אני מדבר בהיגיון עכשיו, נכון, נורמי?"

"אבל מי אמר..."

"זה לא מוגזם מצידי לצפות ממך לשחרר אותי מהדברים הקטנים האלה, נכון?"

"לא, ארווין." הוא חזר על זה שוב בשתיקה, מגזים בתנועת השפתיים.

"אני מטפל בעסקאות בסדר גודל של שש ספרות. אני לוקח את העבודה איתי הביתה. העבודה שלי אף פעם לא נגמרת. הלחץ שיש עלי הוא ראנאנה."

נורמן חייך לנוכח החזרה להטפה.

"איך לעזאזל נתת לחלונות להישבר, נורמן?"

"נתתי?"

"זה ממש מרגיז אותי."

"תסביר לי למה דווקא החלון הקפיץ אותך? אמרתי לך שכל הבניין..."

"יש דברים שאין מה לעשות לגביהם. יד אלוהים כמו שאומרים."

"אז למה החלונות לא?"

"נורמן, אין לי זמן עכשיו להתפלפל. פשוט תטפל בכל העניינים הקטנוניים האלה בלי לצלצל אלי. אין לך שום יכולת לקחת יוזמה?"

"יוזמה אני יכול אולי לארגן איכשהו, אבל ארווין, בשביל הגג, המעקה, הביוב, החשמל, בשביל כל הדברים האלה אני צריך כסף."

"אתה יודע שיש לך יד חופשית לרשום צ'קים על חשבון החברה. אני נותן לך חופש פעולה מוחלט בעניין הזה. אין צורך לצלצל אלי בכל פעם שאתה רוצה לקנות נורה."

"זה בלתי אפשרי בעליל, ארווין. החשבון ריק, גמור, מחוסל. למעשה הוא במינוס - אני חייב שני דולר קנס על משיכת יתר."

"אוי, נורמן!"

"אני יודע, אני בזבזן מטורף, אני מוציא הכל על בלונדיניות ומרוצי סוסים."

"אני לא אומר את זה. אבל אתה באמת מנהל עלוב."

"ואני חייב כסף לגיילורד."

"גיילורד הוא שווארצער חדל אישים. הוא לא שווה כלום."

"זה לא קשור. בארבעים דולר לשבוע אתה לא יכול להשיג איש מקצוע שיטפל לך בארבעה בניינים."

"אתה מבין שהזמן שלי שווה ארבעים דולר לשעה? רק השיחה הזאת בטח כבר עלתה משהו כמו שלושים וחמישה דולר."

נורמן המתין כמה רגעים מתוך כבוד. ואז המשיך בקול עדין. "ברחוב שבעים המעלית לא עברה את הבדיקה והמים בכל הברזים במטבחים יוצאים חלודים. בשדרה השנייה החיווט גרוע כל כך שהמפקח לא הסכים לקחת שוחד, הוא אמר שהגבול מבחינתו הוא רצח."

"מספיק עם זה, נורמן."

"ברחוב מוט עומד לקרות אסון. הקיר ליד האסלה התנפח כל כך - הוא הולך לקרוס על בּאסֶלֶצ'י המסכן. חוץ מזה תקופת החסד של הביטוח נגמרת בסוף השבוע..."

"לעזאזל, נורמן!"

"וחוץ מזה יש גם כמה מכשירים ברחוב שבעים. אצל ג'קובי - לא, זה היה אצל האוזר - אני חושב... בכל אופן, יש שם כיריים שלא עובדות, ואחד..."

"פשוט תסתום! אני אכניס חמש מאות דולר לחשבון מחר בבוקר ואחרי זה אני לא רוצה לשמוע ממך עוד הרבה-הרבה זמן!"

קול הנקישה הזעיר שבקע מהאפרכסת היה רחוק מלבטא את הכוח שארווין ודאי הפעיל כשהטיח את השפופרת על כנה. בנורמן אחזה איזו תחושת אצילות כשהוא הניח את השפופרת שלו ברכות עילאית בעריסתה. ואז הוא היה מוכרח לחייך חלושות אל אור השמש המאובק, אור מיד שנייה, ואל הגסויות שנכתבו בגיר ובשגיאות כתיב על קירות הבאֵר שמשרדו שכן בה.

"חמש מאות דולר," הוא אמר בנימה של אדם שמהדהד את תחזיותיו המרות של רופאו. "חמש מ-אות דולר." ובכל זאת, זו היתה רק תלונה קטנה; הוא לא נטה לרחמים עצמיים אבל הרשה לעצמו לחוש איזו אהדה מבודחת למצבו. הוא פרש את כף ידו כאילו כדי לבדוק אם יורד גשם. הוא משך בכתפיו. לבסוף שלף עט אחד מכמה עטים כדוריים שהיו לו בכיס חולצתו והחל לנסות לערוך לפי סדר עדיפות את העניינים שהיה עליו לטפל בהם. עשרה דברים התחרו על המקום הראשון, והוא העריך את העלויות המשוערות.

כמה אנשים שמו על עצמם ראשים והציצו אליו מהמדרכה למעלה. הימצאותו מאחורי זכוכית משכה את מבטם, אבל אולי יותר מזה משכו אותם האותיות השחורות שעל החלון, אותיות שהיכו באוזן העין במלנכוליה רכה ובהישנות הצלילים.

א' מונבלום סוכנות נדל"ן

נורמן מונבלום - סוכן

ממקומו מעבר לזגוגית נדמו לנורמן האותיות כאותיות האלפבית הרוסי, והוא אף הבחין ששם המשפחה היה כמעט סימטרי, ראשיתו וסופו מקיפים את האותיות שבאמצעו כמו שני תומכי ספרים על מדף. אבל באותו רגע לא היה לו חשק להגג. הוא ניסה לחלק מספר ענקי במספר זעיר, ואגלי זיעה צצו על פניו הקטנים, החיוורים כפני מהמר, בעלי לחיים וסנטר תכלכלים ועיני אישה הרה גדולות. המאמץ היה מכאיב והוא נשך את שפתיו הדקות, שפתי ילד. פתאום התבהר לו הדימוי המובן מאליו והוא הניח את העט וצחק צחוק אומלל. "כמו פיל שמנסה לעשות אהבה עם עכבר," הוא אמר בקול. ההומור שלו גרם לו לעצום את עיניו, כמו מול נתז של נוזל חומצי.

אור השמש המדולל הטיל את אותיות החלון בצל ארוך על רצפה ושולחן ואדם. O אחת צרבה את עצמה על פרצופו המסונוור. לא היו זוועות בחייו - רק התפשטות איטית של רגישות. אבל הוא חזה שבאחד הימים הקרובים יגיע אל סף הכאב. זה היה כמו פחד מוות; רוב הזמן היה ביכולתו להתעלם ממנו, אף שהיה שם תמיד, בלתי מפויס, נכון לגעת בו בקצה כפתו ברגעי תסכול, להחריד אותו בארבע לפנות בוקר, כששלפוחית השתן שלו מעירה אותו משנתו. הכפה נסוגה אחרי נגיעה קלה בלבד, והותירה בו רעש בלתי מזוהה, כרוני, שהוא לא חשב עליו; הוא היה כאדם שחי לצד מפל מים גועש ועם הזמן שאגתו נהיית לו כדממה.

הוא חשב פתאום שאולי ימצא פתרונות אם ישנה את הקצב. הוא פקח את עיניו בהחלטיות. "אני אשיג את עצמי, אתחיל עם השכירות עוד הלילה. כן, דמי השכירות," הוא אמר. הוא נעמד מלוא קומתו, מטר שישים ושמונה, וכעת סימנה ה-O מטרה על חזהו.

עיניו זחלו על המשרד הקטן; כמו תמיד הוא התאכזב מעט מההכרה שבתחום עיסוקו אין ציוד של ממש מלבד פנקס הקבלות והעטים הכדוריים. ובכל זאת בהבעתו העצובה לא היה שמץ מרירות. הוא היה סטודנט עד שנתו השלושים ושתיים, בעיקר משום שגם הוא וגם אחיו לא הצליחו לדמיין אותו עושה שום דבר אחר. אבל לפני שנה סגר את ספר הפוֹדיאטריה בפסקנות שקטה. זה היה תחום הלימוד האחרון שלו, אחרי חשבונאות, אמנות, ספרות, רפואת שיניים ורבנות. התברר לו שיהיו כישרונותיו אשר יהיו, הוא לעולם לא יקנה לעצמו מיומנות מיוחדת. ארווין לקח את חלקו בירושת הסב במזומן, ואילו נורמן לקח את חלקו כסדרה רצופה של סמסטרים, ארבע-עשרה שנים אורכה. עכשיו הוא עבד אצל אחיו במשכורת קטנה. אבל לתחושתו הצדק נעשה, ובמידה של אופטימיות הוא לא היה משוכנע שהשימוש שעשה הוא בכספו לא ישתלם לו יום אחד בדרך עלומה כלשהי. הוא עבד קשה מדי, ואף סייע בכמה עבודות כפיים לאיש התחזוקה הנודד, גיילורד מאי, ובכל זאת הוא הרגיש שנחוץ עוד הרבה יותר מזה כדי לחסל אותו.

הוא התהלך ללא מטרה בכיוון ארונית המסמכים וכתב באצבעו על שכבת האבק שהצטברה עליה, "אסטולט". משהושלמה כתיבתה, שיוותה המילה האבירית מראה מוזר לתצוגה המשרדית המרופטת; ערימות החשבונות והקבלות, ששופדו או נכלאו בכמה קופסאות של "דואר נכנס", נהיו סמלים מסתוריים. הוא חייך, כיווץ את עפעפיו השחרחרים והרים את אוזניו ארוכות התנוכים (הוא יכול להזיז אותן רצונית). הקירות היו צבועים בוורוד-בשׂר ועשויים מפח רקוע, כמו קופסת עוגיות. הלינוליאום נשחק לצבע שיער מלוכלך והוטלא פה ושם במלבנים עקומים נגד פלישתם של עכברים.

הוא בילה דקה בנגיעה בכמה דברים שנחו על שולחנו. ואז חבש את כובעו, מגבעת פֵדוֹרָה בצבע אפור-פנינה בעלת כיפה ותיתורה אדירות ממדים, שהוא נראה בה כמו ילד המחקה גנגסטר. הוא לבש את מקטורן החליפה שלו (שהיה גם הוא גדול מדי לגופו הדק והצנום) ותחב את פנקס הקבלות אל כיס החזה.

בחוץ, בחריפותו של האוויר המשומש, הוא נאנח בתשישות מבשרת רע. הוא נעל את הדלת, עלה במדרגות וצעד לעבר הרכבת התחתית שתיקח אותו לצפון-מערב העיר. הוא הלך בצעד קל ובפניו לא ניכרה שום מודעות לאלפי האנשים שסביבו, מפני שהוא נע בתוך קליפת ביצה שרק אורות עדינים וצלילים עמומים חדרו בעדה.