אומנות השמחה הפנימית

פרק א' ״העד הצופה״ ותפקידו בריפוי הסבל הרגשי "חשיבה נכונה" לאחר עיבוד רגשי נכון היא חלק עיקרי במטרתו של ספר זה.

הדרך לעשות זאת היא על ידי עיסוק בנושאים יום־יומיים כמו אגו במערכות יחסים, איך ניתן לשלוט במחשבות שלנו ועוד. יחד ננסה ליצור סדר בעולם המחשבות והרעיונות שלנו שיאפשר לנו לבנות השקפת עולם שאותה נפנים ושאיתה נרפא את נפשנו דרך מודעות עצמית.

בפרק זה נעסוק בסבל הנפשי וננסה להבין מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות איתו.

לבני האדם יש תכונה מוזרה. פעמים רבות בשיחות ביניהם הם יוצרים תחרות על המקום הראשון והמכובד של "מי סובל יותר". התחרויות מתקיימות מאז ומעולם בשיחות סלון, בבתי קפה או בחדרי חדרים של רבים וטובים כמותנו. לא מדובר רק על סבל פיזי. התחרות היא על הסבל הכללי ומתייחסת לצער הנורא כלפי מה שעוללו לנו החיים, עד כמה נגרם לנו עוול, עד כמה נעלבנו, נפגענו, נגזלנו...

ומהו פרס הניצחון? מה אמור להרגיש המנצח?

בדרך כלל הוא מתענג על תחושת חשיבות עצמית מתקתקה, הוא מצפה להכתרתו כגיבור אך בו בזמן גם לחמלה, לרחמים והשתתפות בצער משלו. יש לו מעתה מקום של כבוד בפנתיאון הקורבנות הכללי, ועל שאר יצורי האנוש סביבו להלך בשקט מופתי ולסגוד לכס שזכה בו.

נראה כאילו נקרית בדרכנו הזדמנות משונה לניצחון וחשיבות, כי אם באוסקר לא זכינו, או שאין בשורות בפינו לספר על מזלנו או על הצלחתנו, לפחות תשכון לה תהילת הניצחון בתחרות הכללית של הסובלים.

הדיאלוג נשמע בערך כך:

"את שומעת... אל תשאלי מה קרה לי....", בטרם מסיימת האחת לספר את סיפורה הדרמטי, מתפרצת האחרת ומשיבה לה: "זה כלום! את יודעת מה קרה לי פעם כש...? וזה היה ממש נורא...".

מוכר לכם?

מיותר לציין שכולנו או רובנו לוקים במובן מסוים בהדגשת החוסר והסבל שאנחנו חווים בחיינו או בהדגשת הסבל שלנו. יש בינינו שהתרגלו לכבוש אותו בתוכם ולמעט בהחצנתו כלפי הציבור, אך בדרך כלל כשאנחנו שואלים אדם לשלומו, והוא משיב חלילה באמירה יוצאת דופן של: "מצוין" או "נפלא", אנחנו זוקפים גבה ותוהים איך הוא מעז לחרוג מכללי המשחק ולזייף שביעות רצון בצורה זולה ולא אמינה שכזו, הלא כן?

אין ספק שהחיים מכילים בתוכם מציאות טובה וטובה פחות, אך משום מה יש בנו משיכה בלתי מוסברת להציף את החוסר והסבל שאנחנו חווים הרבה יותר מאשר את השפע והשמחה הקיימים בחיינו. נשאלת השאלה — ל מ ה?

מה הטעם שאנחנו מוצאים בלהדגיש בפני עצמנו את הסבל הנורא שבו אנו מצויים?

התשובה היא שאנחנו כועסים או מתוסכלים.

רוב ימינו אנחנו מתווכחים עם המציאות בה אנחנו חיים. אוקיינוס הרצונות האין־סופיים שאיתו נולדנו מביא עמו טרוניה, זעם וכאב. בתוך תוכנו אנו מסרבים להכיר באי־היכולת של החיים להעניק לנו את מלוא משאלותינו.

בראש ובראשונה, אנחנו מאמינים בכל מאודנו ש"לא מגיע לנו כך לסבול". לא זו בלבד, אנחנו מאמינים ש"מגיע לנו ליהנות", וברובד אחר גם נושאים בתודעתנו את ההבטחות שהבטיחו לנו מאז הילדות ש"נחיה באושר ועושר".

אנחנו מאמינים שאנחנו אנשים טובים ומיטיבים, ובאמת לא מבינים למה החיים הרעו לנו. באמתחתנו נמצאות ההצדקות וההוכחות לסבל המקומם הנגרם לנו בחיינו וכך בתוכנו וגם בשיח שלנו אנחנו מקנחים באנחות כאב ומועקה.

כולנו יודעים שהסבל הפיזי הוא מנת חלקנו בעולם הזה, אך לא פחות ממנו מלווה אותנו הסבל הנפשי. פעמים רבות אנו יודעים להגדיר אותו ואת מקורותיו, אך לעיתים אפילו אנחנו לא יודעים ממה אנחנו סובלים בדיוק. בימים רבים בחיינו אנו מתהלכים עם רגשות קשים ובלתי מובנים או פתורים.

איך בכלל נגדיר סבל רגשי? מה נכלול תחת הגדרה זו?

נסכים שישנה קשת נרחבת של רגשות שאת כולם נוכל להכניס תחת הכותרת של "סבל נפשי", בין הבולטים שבהם:

צער, זעם, עצבות, כעס, פחד, חרדה, מועקה, עלבון, תסכול, געגוע, קנאה, תחושת נחיתות... וכדומה.

בשנים האחרונות, ביקשתי ממשתתפי הסדנאות שאותן הנחיתי לתאר סוגים שונים של סבל הלקוחים מחיי היום יום שלהם.

בקלות רבה ניגשו כולם למלאכה, כמו קיבלו רשות ואור ירוק לתאר את מר הגורל של האנושות הסובלת.

הינה כמה מהתוצרים הרווחים שתיארו:

אין כסף, פיטורים, אהבה נכזבת, עלבונות משפחתיים, קנאה, אי־קידום, אין זוגיות, קושי ללדת, כישלונות מקצועיים, דחייה, פרדות, חרדות ודאגות, דחייה חברתית, דיכאון... וכולי.

רשמנו את סוגי הסבל שנמנו על גבי לוח גדול כשהם מחולקים לשני טורים ומעליהם שתי כותרות מרכזיות שנרשמו לבסוף:

מה החיים לקחו/גזלו מאיתנו.

מה הם הדברים שהחיים לא נתנו לנו.

שקט מביך השתרר תמיד כשהתבוננו המשתתפים בהגדרות הכל כך פשוטות וסתמיות של הכותרות: מה לא נתנו לנו, ומה לקחו מאיתנו.

התשקיף הניבט אלינו מבעד להגדרות האלה מרמז על העיסוק המביך והבלתי פוסק שלנו בעצמנו ובטוב שאנחנו מבקשים לעצמנו.

כיצד ניתן לטפל בסבל רגשי?

אנחנו סובלים. אך כפי שציינו בתחילה, הסבל מקבל משנה תוקף על ידי כך שאנחנו מספרים לעצמנו על אודותיו. אנו מכריזים ומנמקים, מתחפרים ובועטים בביצה טובענית בניסיונות להיחלץ ממנו, ובו זמנית עיקשים להכריז על קיומו תוך איסוף הוכחות לקיומו ותרעומת כלפי המציאות והעולם שבעטיים הוא נגרם.

מאחר שכבני אדם אנחנו מונעים דווקא לעונג, הרי שהסבל הנפשי שלנו הוליד כמובן את החיפוש למצוא לו מזור.

בודהא, שהחל את מסעו כנסיך, ביקש למצוא את המרפא לסבל האנושי, ומתוך מסעו הרוחני נולדה הדרך הבודהיסטית להקל על סבל האדם. חלפו עידן ועידנים מאז עד שלבסוף התגבשה הפסיכולוגיה המערבית.

נוכל לומר שמדע נפש האדם, הפסיכולוגיה, הוא אותו עולם מושגי המנסה לתת שם ומילים לנפתולי הנפש ומצוקותיה, אותו תחום שממנו נולדה הפסיכותרפיה, משמע ריפוי מצוקות הנפש בעזרת טיפול נפשי.

איך ניתן לטפל ב"נפש" שהיא מושג מופשט ובלתי ניתן למדידה מדעית?

הרעיון המרכזי שנולד לפני מאה ועשרים שנה בערך הוא, שבעזרת מילים הנפש ניתנת לריפוי.

פסיכותרפיה היא אפוא שם כולל למגוון שיטות לריפוי הנפש בעזרתן של מילים דרך דיאלוג עם מטפל, לעיתים גם כזו המשלבת את החלק הגופני.

הרעיון שאפשר לטפל במצוקות רגשיות על ידי עיבודן המילולי הלך והתפתח, והוליד שיטות טיפול מגוונות. כמובן, כל שיטה מבוססת על ידע תיאורטי שנצבר עם הזמן על אודות היווצרותן של מצוקות רגשיות וכן סביב הדרך לרפאן.

חשוב לציין שפסיכותרפיה כוללת בתוכה גם שיטות התנהגותיות, קוגניטיביות, שילוב אומנויות ולעיתים גם שילוב אלמנטים גופניים.

אך איך ייתכן שהמילים מרפאות?

מיהו אותו "אני" שבתוכנו המסוגל דרך מילים נכונות להביא עצמו לידי ריפוי?

ואיך בדיוק מתרחש תהליך הריפוי?

נתחיל בהנחת היסוד הראשונה במסענו:

רק האדם יודע להתבונן על עצמו ולדבר אל עצמו!

ננסה תרגיל פשוט: תחשבו לרגע על כך שאתם נושמים.

שחררו כל מחשבה אחרת, והתרכזו בנשימות שלכם.

מרב הסיכויים שלרגע תרגישו מועקה וקושי מסוים בנשימה, אחר־כך תחזרו לנשום כרגיל, ומן הסתם תתהו למה.

ברור לנו ללא ספק שיש פעולות רבות שאנחנו לא חושבים עליהן, שכן אחרת היינו מאבדים את היכולת לבצע אותן. לחשוב על כך שאנחנו הולכים היה מן הסתם גורם לנו להיכשל בהליכה, לחשוב על כך שאנחנו מדברים היה עוצר את שטף הדיבור, וכדומה.

היכולת לדבר על עצמנו ולחשוב על עצמנו מיוחדת לנו, ושונה מיכולתן של בעלי החיים.

העז למשל, בוודאי לא אומרת לחברותיה: "ראו נא כמה יפה ירדתי מן ההר, אינכן חושבות כך?"

או: "היה לי ממש קשה להתרכז בהליכה כי הייתי מרוכזת בבני הגדי שהלך לאיבוד".

אנחנו "יודעים" שלא. באופן אינטואיטיבי אנחנו מבינים שהחיות המפותחות יכולות לחשוב עד רמה מסוימת ובוודאי להרגיש, אך כנראה אינן מסוגלות לדבר אל עצמן תוך התבוננות פנימית.

שוב, רק האדם יודע להתבונן על עצמו.

מעתה נכנה יכולת מופלאה זו להתבונן על עצמנו ולדבר אל עצמנו בשם:

"העד הצופה".

כשאנחנו צופים בעצמנו ומבקשים לשפר את ההתנהגויות שלנו נסכים שזו ברכה, אולם כשאנחנו חושבים בלי הפסקה על אודות מה חושבים עלינו, בנקל נסכים שזו קללה, סוג מחשבה שלא מיטיב איתנו אלא מעיק עלינו במידה בלתי נסבלת.

מאחר שקיבלנו כבני האדם את מתנת ההתבוננות העצמית, נראה שעלינו להפיק ממנה את התועלת הראויה ולשלוט בה במידת הצורך.

נדגיש שוב שרק אנחנו כבני אדם ניחנו באותו "עד צופה" המאפשר לנו להשקיף על עצמנו.

ואלמלא יכולנו להשקיף על עצמנו — לא היינו יכולים לעבור תהליכים של "מודעות", שהרי המודעות כפי שאנחנו מתכוונים אליה היא היכולת שלנו להתבונן אל תוכנו, על התופעות ההתנהגותיות שלנו או אפילו על רגשותינו ומקורותיהם הכמוסים והבלתי גלויים.

האם מודעות עצמית היא המפתח לשינוי רגשי?

האם הצפייה שלנו בעצמנו היא הדרך לשינוי רגשי? לגבור על סבל רגשי?

בעולם הפיזיקה ידוע כיום שכשאנו צופים בתופעה התוצאה של התופעה משתנה מעצם הצפייה בה.

אם נתרגם הנחה זו לעולם הנפש, אולי זו הדרך שבה מרפאת הצפייה שלנו על עולמנו הפנימי את נפשנו:

"העד הצופה" הוא זה שלמעשה מאפשר לנו להתבונן בתופעות של עצמנו. כלומר רגשותינו, מחשבותינו והתנהגויותינו. עצם הצפייה שלנו בעצמנו למעשה מתחילה את תהליכי השינוי והריפוי הנפשי.

איך מתרחש התהליך?

בו ברגע שאנחנו מתחילים להתבונן בהתנהגות כלשהי, אנחנו כמו מוציאים התנהגות זו מהמצב האוטומטי שפעלנו בו והופכים להיות משחקנים לצופים בשחקן שבתוכנו. מעתה יש כמו "קול" בתוכנו המספר לנו שברגע זה אנחנו פועלים ומתנהגים כך וכך.

איך מביא ה"עד הצופה" לשינוי רגשי?

הינה דוגמה:

רננה מגיעה לטיפול כשקולה רועד מבכי. בת 32, עורכת דין במקצועה, חיה בתל־אביב. היא כל כך כמהה להינשא, ובכל פעם שהיא בקשר עם גבר מגיע שלב שבו היא מפתחת תיעוב ושנאה בלתי מוסברים ומסיימת את מערכת היחסים. רננה מרגישה שהיא נמצאת במבוי סתום. פעם אחר פעם קורה אותו תרחיש עם בני זוגה בלי שהיא מבינה עד הסוף למה זה קורה לה. רננה מגיעה מוצפת ומיואשת.

העבודה עם רננה תשמש כדוגמה כדי להסביר איך אפשרי ריפוי נפשי בעזרתן של מילים, כשהמילים משמשות כ"עד הצופה", הכלי שדרכו אנחנו מנסחים את מחשבותינו ומכוונים את אופן הצפייה שלנו בעצמנו.

בראש ובראשונה אנחנו אמורים להתבונן על רגשותינו והתנהגויותינו.

יחד עם רננה היה עלינו לנווט את הצפייה העצמית שלה, לדייק ולהבחין בתבנית הרגשית ההתנהגותית המניעה אותה.

מהי בעצם תבנית רגשית?

מדובר במרכיב באישיותנו החוזר על עצמו פעם אחר פעם במצבים שונים בלי שבהכרח נהיה ערים לכך. למשל, תבנית יכולה להתגלות כהתנגדות וזעם שאדם מרגיש כלפי דמויות סמכותיות בחייו או שנרגיש צורך לאכול ולזלול בכל פעם שנחוש בדידות.

התבניות הופכות במרבית המקרים להיות לא מודעות או לא מטופלות. תבניות רגשיות מביאות אותנו לרגשות אוטומטיים והתנהגויות החוזרות על עצמן על פי חוקיות מסוימת. מצבים מסוימים יהיו אלה המעוררים את התבנית לתחייה.

בשיחות עם רננה, בשלב הראשון, היה עלינו לזהות את התבנית שהכתיבה את רגשותיה ושהביאה לכך שהיא תפתח רגשות דחייה ותיעוב קשים כלפי גברים.

בתהליך של התבוננות מודעת זיהינו איך בכל פעם שהיא נפגשת עם גבר, מגיע השלב שבו רננה מתחילה לדמיין איך אהוב ליבה עומד לגזול ממנה את כספה או שהיא מדמיינת איך אהובה ייתקף בקרוב בהתקפי ציניות וצורך להשפיל אותה, היא מתחילה לזהות סימנים מדאיגים המורים על אובדן סבלנותו אליה וכדומה.

התחושות האלה גורמות לרננה להחליט החלטה נחושה להיפרד מהאהוב התורן לפני שיממש את הפוטנציאל המכוער הטמון בו. פעם אחר פעם זה קורה לה, והיא לא יכולה לשלוט ברגשותיה. בסופו של דבר, היא מייצרת בתוכה רגשות שליליים וקשים כלפיו כך שלקשר עצמו לא נותר שביב של תקווה להמשך.

התגלית קשה לה, התבנית מבהילה אותה, אך עתה ישנה רננה המתבוננת ברננה, בודקת ועוקבת אחר החוקיות הרגשית/התנהגותית החוזרת על עצמה פעם אחר פעם בקשרים רומנטיים.

אנחנו בשלות לשלב השני.

כעת מתחיל החיפוש אחר הסיבה, המקור הרגשי שיצר את התופעה שזיהינו. חיפשנו להבין למה נוצרה התופעה ששיתקה את קשרי האהבה של רננה.

מה גורם לה בעצם לדמיין את דמיונות האימה לגבי איך אהוב ליבה יעליב אותה, ישפיל אותה ויפגע בה עד כדי כך שלא תוכל לשאת אותו יותר?

אנחנו תרות אחר הפרשנות, לב ליבו של הריפוי הנפשי.

למה?

ההנחה הטיפולית גורסת שפרשנות, כלומר הבנת המקור והגורם לתבנית הבעייתית, מאפשרת תהליך של פרשנות חדשה שבו אפשר להתחיל להתייחס אחרת כלפי אותה מציאות.

איך?

האופן שבו אנו מפרשים את המציאות הוא זה שיכתיב איך נרגיש כלפיה.

מאחר שפרשנות עמוקה ובלתי מודעת יצרה אצל רננה את מכלול רגשותיה הקשים כלפי גברים, התחלנו לתור ולחפש את המקור והסיבה לתבנית המייסרת והמחבלת בקשרי הזוגיות שלה.

וזו הפרשנות שהגענו אליה:

הסיבה לכך שהיא רואה בגברים שהיא יוצאת איתם אויבים היא, שבילדותה ובמשך שנים רבות אחיה הגדול והמוצלח יחד עם אביה נהגו לגמד ולהשפיל אותה, להתלוצץ על חשבונה, לזלזל וללגלג על תכונותיה. כמו כן, חברו יחד פעמים רבות להעלים לה חפצים שאהבה, כביכול בהלצה. במשך שנים חוותה רננה השפלה והקטנה בלתי פוסקות, ולימים נצרבה בתודעתה התת הכרתית ה"ידיעה" שגברים אינם יכולים להיטיב עימה. נהפוך הוא, עליה להתגונן בפניהם שכן הם פוטנציאל מזיק שאין לה היכולת לעמוד מולו ונגדו.

נציין רק שאימהּ נפטרה בילדותה המוקדמת, וכך היו אביה ואחיה לדמויות המשמעותיות בחייה.

חוויה רגשית החוזרת על עצמה במשך שנים נצרבת בתודעה שלנו כחותם בשעווה רכה. ברבות השנים השעווה מתקררת והחותם נטבע עמוק ברבדים הלא מודעים שלנו, מתקיים באופן קבוע וממתין לאירועים ולאנשים הנכונים כדי שישוחזר שוב ושוב ויבוא לידי ביטוי פעם אחר פעם. אנחנו נדחפים להרגיש ולהתנהג באופנים קבועים וכמו מתוכנתים מראש בלי שנבין למה.

במקרה של רננה, היא שחזרה פעם אחר פעם כלפי גברים את אותה התבנית שחוותה במשך שנים מול אחיה ואביה בלי שהייתה ערה או מודעת כלל שזהו המקור המכתיב את רגשותיה ואת התנהלותה.

הפרשנות נחווית כגילוי. רננה, כמו כולנו, חשה הקלה ואפילו התרוממות רוח מסוימת כשהבינה את המקור לרגשותיה והתנהגויותיה. אלא שזה היה רק הפתיח לעבודה המאומצת שנדרשה ממנה ומאיתנו בהמשך.

הריפוי הנפשי העמוק איננו אלא עיבוד בלתי פוסק ומתמשך שאנחנו עושים בעודנו מפנימים פרשנות חדשה למציאות במקום הפרשנות הקלוקלת שנשאנו בתוכנו במשך שנים ארוכות.

במקרה של רננה, היא הייתה צריכה ללמוד לחוש בוגרת כלפי גברים, עוצמתית, כשאף אחד מהם לא נחווה בעיניה כאביה או כאחיה.

זו הייתה המשימה הגדולה שעמדה בפנינו.

רננה המשיכה להיפגש עם גברים.

פעם אחר פעם היה עליה לחוש ו"לזכור" מחדש שאין היא ילדה יותר, שהיא אדם בוגר עם כוחות והבחנה, שאין איש שיתעלל בה בעודה חסרת אונים כיוון שהכוח והבגרות בידיה.

נשמע קל?

כלל וכלל לא. תהליך העיבוד מסובך ודורש "אזכורים פנימיים" בלתי פוסקים. התודעה הבוגרת של רננה, האישה, צריכה הייתה לגבור על תודעת הילדה שהשתלטה עליה חדשות לבקרים כשנפגשה עם גברים.

מאותה עת כשהמשיכה רננה להתראות עם בני זוג פוטנציאליים, היא יכולה הייתה להרגיש לפעמים איך משהו משתנה בתוכה בחוויה מולם ואיך היא עוברת שינויים מתמידים.

היא החלה להרגיש את העוצמות הפנימיות שלה מולם, פיתחה קורטוב של ציניות ושל הומור כשתיארה לי לעיתים את ניסיונותיהם להראות את יתרונם עליה, ולמדה להגיב אליהם בספונטניות בוגרת.

אט-אט תחושות הפחד שלה להיות מושפלת או חסרת אונים למולם הלכו ודעכו מעצמן.

לא רק זאת אלא שהיא למדה לראות ולהבחין גם בחולשותיהם של הגברים שעימם נפגשה והמקומות הפגיעים שלהם עצמם, מה שלא יכלה לחוש או לעשות כשחוותה למולם את עצמה כילדה מול דמויות בוגרות שהזכירו את משפחתה. לאחר תהליך לא קצר החלה רננה ליהנות ממפגשיה עם הגברים בלי שאלה יטילו עליה אימה בעצם קיומם. לבסוף גם פגשה את בחיר ליבה ובשעה טובה הם נישאו.

לא תמיד הסוף הוא נפלא ומתקתק כל כך, כמובן, אך המקרה של רננה מסביר בקלות את כוחה של המודעות לרפא את הנפש.

שוב נדגיש:

כבני אדם קיבלנו מתנה, זוהי התודעה שבאפשרותנו לעבוד איתה ולתרגם אותה למילים.

"העד הצופה" בתוכנו משתמש במילים לתרגם לתודעה פרשנות חדשה על אודות מצבנו כשהדיבור הפנימי הוא הכלי המתווך לריפוי.

כאמור, פרשנות חדשה לעצמנו על אודות רגשותינו, התנהגויותינו או המציאות שלנו, היא הכלי המרכזי לחולל שינוי רגשי.

עלינו למצוא ולזקק בתוכנו את הפרשנות הלא נכונה שלנו למציאות, זו שהכתיבה ויצרה רגשות והתנהלות רוויית סבל, ואז לייצר פרשנות חדשה לחלוטין כלפי אותה מציאות ובכך לשנות כליל את היחס הרגשי-התנהגותי שלנו מולה.

כשאנחנו מדברים על מודעות עצמית, רצוי שנרחיב את המושג ונבין שאין הכוונה רק לצפייה בהתנהגויות שלנו, אלא גם ברגשותינו, במקורותיהם וביכולת שלנו להטמיע פרשנויות חדשות ולתרגל אותן כדי להרגיש אחרת ולהתנהג אחרת.

רננה בדוגמה שלנו התחייבה בפני עצמה לעבור את המסע המודע אל נפשה ולתרגל התייחסות חדשה לחלוטין כלפי גברים, מה שהביא בסופו של דבר ליכולתה להתמיד בקשר זוגי ולהינשא.

* * * מה קורה כאשר הסבל הוא לא תוצר פנימי של המודעות שלנו, אלא נובע ממאורעות בחיינו?

מה קורה כאשר אנחנו בהחלט לוקחים אחריות ועוברים מסע פנימי אל תוך תודעתנו, אולם החיים כשלעצמם אינם מקלים עלינו? האם בכך מסתיימים ימי הייסורים הנפשיים שלנו בחיינו?

תארו לכם מצב אפשרי ושכיח בהחלט שבו רננה למדה להתבונן בעצמה ובגברים ממקום אחר לחלוטין והפכה להיות בשלה ומוכנה לקבל את הגבר הנכון בחייה, אף שזה לא מגיע!

מאחר שגם לחיים/לגורל יש לומר את שלהם, נדמיין מצב שבו למרות כל ההתגייסות לעבודה עצמית נכונה ומאמצים כבירים לנסות ולהכיר מישהו, עדיין לא מגיע הגבר הנכון לחייה של רננה.

בנקל ניתן לדמיין אותה עצובה, מתוסכלת, אולי מקוננת על מר גורלה וייתכן שאפילו כועסת על כך שהמזל לא מסביר לה פנים.

מה במצב כזה יכול פסיכולוג או מטפל נפש אחר לומר לה על אודות החיים ועל חוסר המזל הפוקד אותה להרגשתה?

איך בכלל אפשר לנחם את מי שאין לו את מה שהוא כה רוצה בו?

בנוסף לאפשרויות העבודה הפנימית סביב תבניות שאותן אנחנו נושאים מאז ומתמיד, ישנה קשת רחבה של נושאי חיים המסבים לנו סבל רב מנשוא פשוט משום שקשה לנו להשלים עם מציאות חיצונית כלשהי.

אנחנו סובלים משום שהחיים לא נענים לכל רצונותינו וגם מכאיבים לנו בכך שגוזלים מאיתנו דברים יקרים.

וזו לא הסיבה היחידה.

בנוסף לחיים עצמם אנחנו היוצרים היחידים של מחשבותינו וגישתנו כלפי המציאות.

כיצורים עם פוטנציאל מודעות רחב ועמוק אנחנו לא באמת לוקחים אחריות מספקת על האופן שבו אנחנו מאמללים את עצמנו במחשבותינו על אודות עצמנו ועל העולם שסביבנו.

האם אנחנו באמת אמיצים דיינו לחפש את הרצון הפנימי העמוק שלנו ולהקשיב לו?

האם אנחנו נותנים את הדעת לכך שאנחנו חולפים על פני חיינו ביעף בלי שאנחנו נותנים להווה שלנו את תשומת הלב הראויה?

האם אנחנו ערים לכך שאנחנו עסוקים במחשבותינו הרבה יותר בעברנו ובעתידנו מאשר ברגעי ההווה?

רבות משעות חיינו מוקדשות להשוואה עם אחרים, לקנאה, לכעסים או אפילו ליוהרה המאמללים אותנו ימים ולילות. מחשבות נקם, היצמדות לתחושות העוול הנגרם לנו או אי־היכולת למחול מביאים את נפשנו לייסורים גדולים ובלתי פתורים.

לא פחות מאלה גם הוויכוח המר שלנו עם מה שהחיים יכולים להציע לנו מביא אותנו לצער רב מנשוא, ואי־הבהירות של משמעות החיים מביאה אותנו לחיפוש עקר אחר האושר בעולם החומר והעונג.

נראה לי שרובנו נסכים על כך שבדרך כלל אנחנו לא באמת מאושרים מאוד ונוטים לחפש את התחושה הנכספת לא במקומות הנכונים.

האם אלה יש ריפוי?

האם אפשר לבנות השקפת עולם שתקל על מצוקות הנפש שלנו?

לטעמי מוטלת עלינו האחריות לא רק לריפוי סבלנו הרגשי, אלא גם לבחינה מדוקדקת ואפילו ריפוי או פיתוח השקפת העולם שלנו.

מהי למעשה השקפת עולם?

ניתן אולי לומר שזו הפילוסופיה המנחה את חיינו, האופן שבו אנחנו מתבוננים על עצמנו כבני אדם ועל משמעות קיומנו ומשמעות התפקידים שנועדו לנו בחיינו.

פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית המערבית, היה סבור שאין מקום לפסיכואנליזה לעסוק בסוגיות של השקפת עולם. אולם מאז ועד היום נראה שהפילוסופיה, ההתייחסות שלנו אל החיים, תופסת יותר ויותר מקום בשיטות טיפול פסיכותרפיות.

לצורך העניין אשתמש במושג מהתורה הבודהיסטית, שבהתווייתה את הדרך להארה ולשחרור מהסבל מציינת את ה"חשיבה הנכונה" כחלק בלתי נפרד מהדרך להארה ולאושר רוחני, משמע התבוננות נכונה על החיים ועל עצמנו ועל תפקידנו ביקום שבו הכול חולף.

* * * לסיכום הדברים נחזור ונדגיש כי "חשיבה נכונה" לאחר עיבוד רגשי נכון היא המטרה העיקרית של ספר זה.

בעוד שהפסיכותרפיה לגווניה מחפשת את הדרך להקטין את סבלו של האדם, הדפים האלה נכתבו מתוך אמונה שמסע החיפוש המלא של תודעת האדם יעדו לרפא את סבלו הנפשי דרך עבודה עם רגשותיו וגם לחפש אחר האושר במובן הלא חומרי של המילה.

לטעמי, תפקידנו בעולם הוא לא רק לשאוף לעונג או להימנע מסבל, אלא גם לפתח תודעה גבוהה יותר שמטרתה להיטיב עם עצמנו ולא פחות מכך, להיטיב עם העולם סביבנו.

"העד הצופה" שלנו מבקש מאיתנו לא רק להפחית את הסבל הרגשי, אלא אף להתבונן אל תוך עצמנו ולשאוף להיות בני אדם מפותחים יותר ואולי טובים יותר.

הנחת היסוד של הכתובים היא שאנחנו מורכבים לא רק מגוף ואישיות, אלא גם מחלק עליון יותר, שלצורך העניין נקרא לו "נשמה", שאיכותו גבוהה בהרבה מהאישיות המרכיבה אותנו. למה נקרא איכות גבוהה?

לעומת הכעס, העלבון, האכזבה, הקנאה המצויים באישיותנו, ישנן איכויות שכולנו נסכים שהן שייכות לחלק שנשאף ו"גבוה" יותר, כמו: חמלה, נתינה, יצירה או אהבה.

הנשמה היא החלק הרוחני ה"עליון" שבתוכנו המדבר איתנו ומבקש לאורך חיינו להתחבר אליו, כי שם טמונה מהותנו האמיתית.

אותה נשמה מדברת אלינו באמצעות ה"עד הצופה" ומבקשת מאיתנו, כחלק מהמסע לחיפוש האושר, לא רק להבין את מקורם של רגשותינו, אלא גם להתפתח להיות בני אדם רחומים יותר, נותנים יותר, חומלים יותר ואוהבים יותר.

אותו חלק "עליון" בתוכנו "יודע" שהאושר שאנחנו מחפשים תלוי במידה לא מבוטלת ביכולת שלנו להיות מחוברים לא רק לרגשותינו הארציים האנוכיים, אלא גם לתודעה הגבוהה יותר הטמונה בנו.

אם כך, להתחלת המסע נזכיר כי ניחנו ב"עד צופה" המאפשר לנו לדבר אל עצמנו ולהבין את נפשנו. המסע השלם של המודעות דרך מילים כולל בתוכו בחלקו הראשון את היכולת לרפא את עצמנו דרך עבודה עם רגשותינו. ובחלקו השני, את החיפוש אחר האושר דרך השקפת עולם הלוקחת בחשבון את החלק הרוחני העליון איתו נולדנו.

בהתאם לכך, בכל נושא שנדון בו בפרקים הבאים נשלב במסענו שני חלקים:

עבודה רגשית דרך פרשנות ועיבודה ועבודת הפנמה של השקפת עולם הקשורה לאותו נושא בחיינו. "העד הצופה" יהיה לעזרנו.