הכתובת על מצחי

אני עוצמת את עיני ומדמה את נגיעת ידה המרגיעה של אמי על מצחי מרחיקה את משקעי חלומות הבלהה של הילדוּת. אצבעותיה נעות על מצחי בתנועות שיוצרות אותיות ומילות תפילה שאני לא מבינה ושמעולם לא רציתי להבין, ובתוך כך לוחש פיה דברים כליווי כמעט אילם. עתה, כשאני מתעוררת מהסיוט שהיה לשגרה — שטופת זיעה, מתנשמת בכבדות ומשלימה עם נדודי השינה שיבואו אחר כך — אני זוכרת את נגיעתה המרגיעה ומעריכה אותה בעוצמה שמעולם לא הרגשתי כשהיא היתה בחיים.

אני מטלטלת את ראשי כדי לגרש את הגעגוע. העולם השתנה סביבנו, ובגלל כל מה שקרה אני יודעת שהגיעה שעתי לספק נחמה ולא לקבל אותה — לא שכבר הוכחתי את יכולתי לעמוד במשימה הזאת. אני גוררת את עצמי מהמיטה ועושה את הטיול הלילי השקט במסדרון. אני נעצרת ליד דלת החדר שהיה של אחותי בילדותה. בִּתה, סאקינה, ישנה — גבשושית קטנה עולה ויורדת קלות עם כל נשימה סדירה, מכורבלת בפינת מיטתה הישָנה של אָמינה, ונראית נינוחה עם הלילה ודממתו באופן שאני לא הייתי זה זמן רב מאוד.

כל לילה פוקד אותי אותו סיוט.

אני מחפשת בין המון אדם במרחב אינסופי של דשא ירוק, מפלסת את דרכי בין מלצרים בעניבת פרפר ובתלבושת לבנה הנושאים מגשים עמוסים לעייפה של עוגיות, כריכים ותה. יש שם שולחנות מכוסים במפות פשתן לבנות, כיסאות שעליהם יושבים דודים ודודות. מעבר לגן יש סוכת אירוח מעוטרת בשוליה בעץ טיק ובה כיסאות עם גב קלוע, המקום שבו מתכנסות רוחות הרפאים החיוורות, הלבנות, של קצינים בריטים ונשותיהם, מייסדי המקום הזה, ששמותיהם עדיין חרותים על שלטים בכניסה הקדמית, מתוועדות כדי לצחוק למחוות הגוף המגוחכות של הילידים, ובתוך כך מסובבות את כוסות הג'ין והסקוץ' שבידיהן ונוקשות בהן.

החיפוש שלי דחוף. כל רגע שחולף משמעו אובדן. ומוות. אני יודעת שאני חולמת. אבל הידיעה אינה מקלה את תחושת הדחיפות. אם אמצא את אָמינה בזמן, הכול יבוא על מקומו בשלום. כשאני מתקרבת לקצה ההמון, אני רואה את מה שלא ראיתי קודם לכן — שהאינסופיות היא רק אשליה. חומות גבוהות מקיפות את המדשאה. ממקום שמעבר להן אני שומעת קול שאגה שמבליע את קולות נקישת הכוסות, קולות הצחוק והדיבורים של האנשים שמסביבי. מעל החומות שכאילו מתכווצות ומתנמכות כך שמה שנמצא בחוץ מתחיל להיראות, אני רואה המון אנשים זועמים, ענני אבק ושיירים שמרחפים מעל עיר חורבות. במרחק אני רואה שתי תימורות עשן עולות מתוך התוהו ובוהו.

אני מפנה את ראשי מהמראה המפחיד ורואה אותה. היא עומדת לבדה, בקצה ההמון. שביל נפתח לפני. אני רצה. לפני שאני מספיקה לתפוס אותה, מסיחים את דעתי קולות שנשמעים מאחורי וקוראים בשמי. אני נעצרת ומסתובבת לראות מי הם. יש שם זקנה שמאיצה בי למהר. זקנה אחרת, סבתי, שנדה בראשה בעצב. זקן לבוש כגַנדי, חבוט וחבול, מושך את כתפיו לאחור וצועק דבר־מה שאינני יכולה לשמוע, ובתוך כך מרים את אגרופו במחאה. יש שם אישה לבנה אחרת, שונה מנשות הקצינים ההן שבאוהל האירוח, רוקדת לבדה לנעימה שאינני שומעת, זרועותיה חובקות בן זוג דמיוני. כולן דמויות מוכרות מסיפורים שאני מכירה, סיפורים שחייתי את חיי דרכם.

אני מפנה את גבי אל כולן, כי אמינה עדיין שם, לבדה, בקצה ההמון. היא לבושה באדום, הצבע שהיא לבשה בחתונתה, וראשה עטוי בדוּפָּאטָה הארוכה של תלבושתה. אני מתחילה לרוץ כשאני רואה אותה, צועקת אזהרה שהיא אינה שומעת. מאי־שם מאחורי נורית ירייה. אמינה נופלת ארצה, ואודם דמה משחיר את האדום של בגדיה. אני צועקת, אך איני משמיעה קול.

יש מישהו לידי. ילדה. היא היתה איתי כל הזמן, רצה בתוך ההמון, ניסתה להציל את אמהּ. אני הופכת את פני להסתכל בה ורואה את זרועותיה מושטות. אני מושיטה את זרועותי אל זרועותיה, ונוכחת לדעת שאני אוחזת בדבר־מה בידי. גם היא רואה את זה ומתכווצת. אני משפילה את מבטי ומבינה למה. טעיתי. הירייה לא באה מאחורי. היא באה מהאקדח שבידי.

אין כאן שום סודות — אני יודעת בדיוק מה פירוש החלום. מה שאינני יודעת הוא מה עלי לעשות. אני ניגשת למיטה כדי להביט בסאקינה לרגע. פניה חבויות, מופנות הלאה ממני. זרועותיה חובקות בחוזקה בובה קטנה שהיתה פעם של אמינה. אני מחבקת את עצמי ומתפעלת מהקלות שבה היא הציבה את תביעתה: לחדר של אמינה, לצעצועים של אמינה. אני זוכרת מלחמות שנלחמתי עם אחותי בניסיון לעשות את אותו הדבר. מלחמות והתכתשויות, שתמיד הסתיימו בסיפור שאמנו סיפרה. אבל זה היה מזמן — בימים שהייתי צעירה דיי לרצות כל דבר שהיה לאמינה. בימים שבהם עדיין לא התחלתי לגלגל את עיני לשמע הסיפורים של אמי. כשאני פונה לצאת מהחדר, עיני נופלות על תיבת תכשיטים שעל השידה. וזיכרון המלחמות ההן צלול כל כך עד שאני מרגישה את ידה של אמינה מחבקת אותי, עכשיו, כשבתה ישנה בחדר שבו התחולל הקרב.

אחיזתה של אמינה בי היתה חזקה כל כך עד שנאלצתי להיאבק כדי לנתק יד לופתת אחת. אבל מיד לאחר שעשיתי זאת שלחתי את ידי למעלה כדי לתפוס חופן שיער ומשכתי בו בכל כוחי. היא צעקה, אך לא בקול רם וגבוה כמו היללות שפצחתי בהן כשאיבדתי את האחיזה בתיבת התכשיטים של אמינה, כשהיא תפסה אותי משחקת בה בחדרה. שערה היה עקב אכילס שלה, ארוך וחלק ונוח לתפיסה ולאחיזה. ואולי הוא היה מטרה גם בגלל הקנאה שהוא עורר בי. את השיער שלי סיפרה אמי בתספורת קצרה כמו של בן — כי היא טענה שאני יצור פראי שאילופו כרוך מבחינתה בטרחה רבה מדי.

"תעזבי, סאירה! אאוּץ'!" אמינה שוב ניסתה להשתלט על ידי הסוררת, אך לשווא. ומכל מקום, שתינו שמענו את רקיעות רגליה הזועמות של השופטת שלנו במסדרון, שבאה להפריד בין הניצות.

"בָּאס! בנות גַ'נְגלי — לא אסבול את ההתנהגות החייתית הזאת בביתי!" אמא הפרידה בינינו בכוח. "מה נכנס בך, אמינה? להתגושש כמו יצור חסר בושה?" אמא לא שאלה אותי את השאלה הזאת, כי היא כבר החליטה מזמן שזה מה שאני — בֵּשאראם, יצור חסר בושה מטבעו. בניגוד לאמינה, שאפשר לגעור בה כך, כי היא לא

כזאת.

"סאירה נכנסה לחדר שלי בלי רשות! היא לקחה את תיבת התכשיטים שלי..." אמינה הרימה את החפץ מהרצפה שעליה הוא נפל במהלך ההתגוששות.

"אני רק שיחקתי בזה!"

"יש לך תיבה כזאת משלך, סאירה."

"אבל... היא..."

"היא שברה אותה!"

"לא בכוונה!"

"היא שברה אותה, ועכשיו היא רוצה לשבור את שלי!"

"הבלרינה נפלה מהתיבה שלי," אמרתי בבכי. הבלרינה היתה חשובה. "אין כבר שום ריקוד בתיבה שלי."

"אוּף! ילדה גַ'נְגלי. תמיד שוברת דברים, מקפצת מפה לשם כמו קוף."

"רציתי שהיא תרקוד יותר מהר. לא התכוונתי לשבור אותה."

"זה נקרא להיות גַ'נְגלי. לעשות דברים בלי לחשוב, בלי להתכוון, לשבור דברים מתוך חוסר זהירות."

זה לא נראה לי הוגן. אם כי האמת היתה ששום דבר כמדומה לא החזיק אצלי מעמד כמו אצל אמינה. אבל זה לא היה הוגן שאמינה תצא פטורה מהחלק שלה בקטטה. "אמינה הרביצה לי. היא חטפה לי את התיבה מהיד והרביצה לי. ואחר כך היא דחפה אותי ותפסה אתי והכאיבה לי בידיים."

"אמינה!" ההלם שבקולה של אמי הספיק כדי שאמינה תשפיל את ראשה בכלימה. אמא הנהנה ודעתה נחה מהצגת החרטה של אמינה. חרטה אמיתית, לא מהסוג שאני הייתי שולפת מדי פעם. ואז נפנתה אמא שוב אלי. "ואת, סאירה, את לא משכת לה בשיער? ראיתי אותך כשנכנסתי לחדר, שתיכן התגוללתן על הרצפה, דחפתן והרבצתן. האם לא סיפרתי לכן מה קרה לבת הדוד שלי ליילה? כשהיא ואחיה התקוטטו, דחפו ומשכו זה את זה בגלל עיפרון? אחיה הוציא לה עין בעיפרון הארור ההוא. לא מפני שהוא התכוון לעשות זאת, סאירה. הוא תמיד היה ילד גַ'נְגלי. ליילה המסכנה!" אמרה אמא ונחרדה. "היא איבדה את העין. איש לא יתחתן איתה כשהיא תגדל. ואחיה יצטרך לדאוג לאחותו המסכנה הרווקה עד סוף חייה. אפילו עכשיו היא גרה אצלו, במקום שיהיו לה בעל ובית וילדים משלה. אתן רואות? אתן רואה מה קורה כשילדים נלחמים כמו חיות?"

אמינה שוב השפילה את ראשה בכלימה. אני הרגשתי את עיני שלי מתרחבות בהתפעמות מבעיתה. "אז... אז היא נשארה בלי עין, אמא? נהיה שם חור? היא היתה צריכה ללכת עם רטייה? כמו פיראט? ומה עם עין מזכוכית? למה לא שמו לה עין מזכוכית? לסמי דייוויס ג'וניור יש עין מזכוכית! וגם לקולומבו! אבא אמר לי. בגלל זה הם מסתכלים ככה..." העוויתי את פני ועצמתי עין אחת בניסיון להדגים לה. "זה לא כל כך נורא. את רואה? את רואה, אמא?"

אמי נדה בראשה בסלידה. היא הביטה באמינה שנדה בראשה אף היא. הן צחקו.

"יצור חסר בושה! מה אעשה בך? אין שום דבר שאת פוחדת ממנו?"

אני לא צחקתי איתן. לא אז.

עכשיו אני מחייכת כשאני מתיישבת על הרצפה מול המיטה שסאקינה ישֵׁנה בה, וזה החיוך האמיתי הראשון שאני מצליחה להעלות על פני זה שבועות, אם כי השרירים הנדרשים ליצירת ההבעה תורגלו היטב בניסיונות השווא המאומצים שעשיתי כדי להביע את העידוד שאני מציעה לה בשעות היום. עכשיו אני מבינה את הבדיחה. זו שהצחיקה את אמי ואחותי. אני מבינה שהחמצתי את העיקר, את מוסר ההשכל שבסיפור: מלחמה באח או באחות יכולה להוביל לפציעה חמורה, לרבות אובדן של איברי גוף חשובים, וגרוע מזה, אובדן הכְּשירות להינשא — שהיא הנושא הראשון במעלה בחשיבותו ברוב הסיפורים של אמא.

סאקינה נאנחת וממלמלת דבר־מה סתום. אני מחכה במשך רגעים אחדים שתשתרר דממה. אני קמה בזהירות מהרצפה ומוצאת שם את בגדיה הפזורים של סאקינה, שהיא העיפה לעברו האחר של החדר. אני מרימה אותם, מחזיקה את חולצת הטריקו, את המכנסיים הקצרים. כשאני הייתי בת תשע, מבוגרת בשלוש שנים מסאקינה עכשיו, כבר לא הרשו לי ללבוש מכנסיים קצרים.

בגיל תשע, לדעת אמא, שמלות וחצאיות ומכנסיים קצרים שמסתיימים מעל לברך כבר אינם בגדים הולמים לבנות — לא לבנות שלה, על כל פנים. יום לפני שמלאו לי תשע, כשעברה על ארון הבגדים והשידה שלי וערמה את זוגות המכנסיים הקצרים לערמה נפרדת שהיא הועידה לארגון הצדקה "רצון טוב", סיפרה לי אמא על חברת ילדוּת שלה שכמעט מתה מהכשת נחש בהודו. היא התרוצצה בפזיזות בגן בשמלה קצרה הרבה יותר מדי, כשלפתע הגיח נחש קוברה שנמלט מסַלו והכיש אותה בירך. לא הייתי אז צעירה מכדי לפקפק בהיגיון שבמוסר ההשכל ההוא: היזהרי מנחשים כשאת לבושה בצמצום. אני זוכרת ששאלתי את אמא מדוע בנים אינם כפופים לאותם כללים, ואם היא חושבת שהם מחוסנים מהכשות של נחשים או איכשהו מצודדים פחות בעיניהם של הנחשים.

אני מקפלת את בגדיה של סאקינה ומבחינה כמה הם קטנים במידתם. היא בת שש. צעירה מכדי לשאת בנטל של מה שהיא היתה עדה לו. אני יוצאת מהחדר שהוא עכשיו שלה בפסיעות חרישיות כפי שפסעתי כשנכנסתי. אני משוטטת בבית וחושבת על הודו — רחוקה כל כך מהפרוור בלוס אנג'לס שאמינה ואני גדלנו בו. אמא הודו, שבה אמא ואבא נולדו, היתה המקור למעשיות הבלתי סבירות של אמא. סיפורים שהסתיימו במפנה פתאומי בעל ממדים קארְמיים הרי גורל.

השקפת העולם של אמא היתה מנחמת ביותר — היא האמינה שדברים רעים קורים לאנשים רעים. או לפחות לאנשים לא־כל־כך־טובים שעשו בחירות גרועות. דבר זה הקנה לעולם מעין היגיון מוזמן, שבו הכללים מוגדרים בבירור וחובה ומחויבות יוצרות את התסריט. זה היה היגיון משכנע לגמרי בעיני אחותי.

ועם זאת, למן ההתחלה אני התנגדתי לו. אני התמקדתי במַשׁיקים — בפיראטים ובעיני זכוכית. הייתי עסוקה מדי ב"מה", ב"היכן", ב"מי" וב"למה" של העלילות, ונהגתי לקטוע לעתים קרובות את דבריה של אמא בשאלות ובהערות שתמיד עסקו במה שנראה לה כפרטים הלא־חשובים.

אבל הפרטים הם שנחשבו בעיני ביותר — הפרטיים השטניים ההם, שבגללם גלשו סיפוריה של אמא ויצאו מהתיבות שהיא בנתה בשבילם. עם סיום כיתה ח' ביקשתי רשות ללכת לנשף הסיום.

"שום ריקודים! אצלנו גברים ונשים לא רוקדים יחד, סאירה. זה דבר רע. זה מוליך לדברים רעים אחרים."

"אבל, אמא..."

"לא! שום אבל. אני יודעת מה יכול לקרות, תאמיני לי." אמא השתתקה — שתיקה ממושכת ומחושבת. "פעם הכרתי מישהו שאהב לרקוד ובייש את עצמו ואת משפחתו בגלל זה." אמא כיבדה את התבשיל שבסיר שעמד על הכיריים בבחישה אחרונה, חבטה בכף על שולי הסיר קודם שהנמיכה את האש, הניחה את המכסה, התיישבה אל שולחן המטבח ובתוך כך רמזה שאעשה כמוה. "זה היה סקנדל עצום! והכול קרה בגלל אהבתו של האיש ההוא לריקודים סלוניים."

"איך קראו לאיש הזה?"

"הוא... השם לא חשוב, סאירה. את מי זה מעניין איך קראו לו?" אמא השתתקה כדי להזעיף אלי את פניה לרגע. "את ממילא לא מכירה אותו." היא השתתקה שוב ועל פניה עדיין אותה הבעה זעופה. אחר כך היא המשיכה את הסיפור. "הוא היה אדם אמיד, ניהל את עסקי המסחר המשפחתי שלו בבומביי והיה מנהיג מכובד בקהילה. משפחתו עשתה דרך ארוכה מהתחלה צנועה, כשמותרות היו דבר שלא עלה על הדעת, ונדרשה זהירות רבה בניהול ההוצאות כדי לשמור על מראית עין של מכובדות שלצורך קיומה היתה חובה להחזיק לפחות משרֵת אחד בבית. וכל ההתקדמות הזאת נזקפה לזכותו. אם כי מי ששמע אותו מדבר לעולם לא היה מנחש. הוא היה האח הבכור במשפחה של ארבעה בנים, וכיוון שאביו מת צעיר, כשהוא היה בן שבע־עשרה בלבד, נפלה על כתפיו האחריות לאחיו הצעירים יותר. אף אחד מהם לא היה יכול להתלונן על העבודה שאחיהם עשה. כל מה שהיה שלו, כל מה שהוא השיג, היה גם שלהם."

"ממה מת אביו?"

"מסרטן הדם."

"סרטן הדם? מה זה?"

עוד הזדעפות. "לוקמיה, אנחנו קראנו לזה סרטן הדם. אבל זה לא נוגע בכלל לסיפור! באמת, סאירה, אני לא יכולה לספר לך שום דבר כשאת קוטעת כך את דברי כל הזמן."

"סליחה." אבל לא ממש התכוונתי לכך. הייתי פשוט סקרנית.

"כן. טוב. אז אף אחד מעולם לא נהנה ממוניטין כזה בקהילה. כולם הכירו אותו כג'נטלמן. והם צדקו. אדם מתחשב, נדיב ומכובד ממנו היה קשה למצוא בין אנשי העסקים המובילים בבומביי. כולם ידעו שהוא האיש שכדאי לפנות אליו בזמנים קשים, ורבים־רבים באו אליו כשמזלם בגד בהם. הוא מעולם לא אמר לא. הנזקק היה צריך רק לבקש. לעתים קרובות הוא אמר שזה סוד הצלחתו — אמונה איתנה שכל עושרו הוא רק אָמאנאט, פיקדון, שניתן לו ולמשפחתו בידי אללה, אך שייך בעצם לאחיו בני האדם. הוא טען שמחובתו לחלוק אותו עם אלה שאלוהים אוהב פחות.

"והוא עשה את זה?"

"עשה מה?"

"הוא חלק את כל עושרו?"

אמא עיקמה את חוטמה. "כן. חלק ממנו. הרבה." היא נשמעה מתגוננת.

"אבל הוא עדיין היה עשיר?"

"כן! כן! אמרתי לך. הוא היה אמיד מאוד. אבל הוא היה טוב לב למי שמזלו שפר עליו פחות. ונדיב. חולשתו היחידה היתה אהבתו לדברים שהגיעו מהמערב. אחרי העצמאות העסקים שלו פרחו. ומה שהוא לא הוציא על העניים, הוא הוציא על סחורות שאנשי המערב מהמעמד הגבוה כנראה מוקירים. הוא לבש חליפות ונעל נעליים איטלקיות הדורות וענד שעונים יקרים משווייץ. רק המשובח ביותר. הוא נהג במכונית אמריקאית גדולה עם סנפירים וזנבות.

"כשהוא ואשתו היפה רק נישאו, עוד לפני שהוא עשה הון, הוא לקח אותה לסלון יופי וביקש ממעצבת השיער לספר את שערה ולעצב אותו לפי האופנה האחרונה בשבועוני היופי האירופיים. גזזו את שערה הכהה והמשיי שהיה באורך מטר. היא בכתה ימים ארוכים ולא התנחמה במחמאות ובדברי העידוד שבעלה העתיר עליה, כשאמר שעכשיו לפחות היא נראית 'מודרנית' ו'מערבית'. הוא הכריח אותה ללבוש את הסארי שלה עם חולצות ללא שרוולים, מהסוג שהיה באופנה אצל אנשי תעשיית הקולנוע בבומביי. חמותה קפצה את שפתיה במורת רוח כשהיא ראתה אותה לראשונה באחת התלבושות האלה. וסבתו של בעלה אמרה, 'זרועותייך יישרפו בגיהינום מכאן ועד כאן.'" ידה של אמי עברה במהירות מהכתף עד למפרק ידה.

"היא סיפרה את זה לבעלה?"

"כן, בוודאי. כשאשתו סיפרה לו בדמעות מה אמרה סבתו, הוא השיב, 'בפעם הבאה אמרי לה שזרועותיה יישרפו מכאן ועד כאן.'" הפעם העבירה אמי את ידה מאמצע הזרוע ועד למפרק היד, החלק שבחולצה המסורתית של הסארי נשאר חשוף. "'אל תדאגי,' הוא אמר. 'זה הבדל של כמה סנטימטרים בלבד. זה לא יכאב לך יותר משזה יכאב לה.' הוא לקח אותה לכל המועדונים ומקומות הבילוי החדשים, וכולם ריחמו עליה והתפעלו כשראו באיזה אומץ היא נשאה את הסבל שגרמו לה גחמותיו של בעלה. הוא אפילו לקח אותה לנשפי ריקודים סלוניים, ושכר מורה שילמד אותה את הצעדים!

"המילה שאנחנו מתארים בה גברים כאלה היא שָאוּקין. הפירוש שלה הוא 'נלהב' — אדם כזה תמיד מגלה עניין נלהב באפשרות לנסות דברים חדשים, הוא מתלהב מצורות ומטעמים של דברים, מתלהב מהחיים בכלל." אמא נאנחה. היא קמה כדי למזוג ספל תה. "תמיד נפלא לפגוש מישהו שהוא שָאוּקין. ותמיד מוצאים אנשים שבמידה מסוימת הולכים בעקבותיהם. אנשים שהם שָאוּקין מביאים איתם מין אנרגיה כשהם נכנסים לחדר." עם ספל התה בידה הסתובבה אמא שוב אלי, חזרה לשולחן והביטה בי רגע קודם שהמשיכה לספר את הסיפור.

"אשתו של האיש הזה למדה מהר מאוד איך ללכת בעקבותיו בשקט. זה לא היה לה קל. היא היתה כלה צעירה, ילדה. המעבר מבית הוריה לבית בעלה היה אתגר בשבילה. אבל היא היתה בת מזל משתי סיבות. האחת היא שהיא קיבלה חינוך טוב שהקנה לה את היכולת להבין את ההבדל בציפיות ממנה עכשיו — קודם היא היתה הילדה הצעירה והמפונקת ביותר. כל בני הבית, הוריה, אחֶיה ואחותה — פינקו אותה והעריצו אותה. אבל עכשיו היא היתה כלה. והיא למדה לציית לא רק לבעלה, אלא גם לאמו ולסבתו. והן התלוננו כל הזמן ומתחו ביקורת. אבל היא הצליחה ללמוד גם את צעדי הריקוד הזה, לשמור על שלוותה ולהנהן בראשה בכבוד לפני הורי בעלה וסבתו. היא היתה בת מזל גם משום שבעלה היה באמת ג'נטלמן מקסים. הוא היה טוב אליה, סבלן ואוהב.

"בתקופת החלוקה, כשהודו חולקה למדינת הודו ולמדינת פקיסטן, החליטו הוריה, המשפחה שלה, לעזוב את בומביי ולעבור לפקיסטן, ושם הם השתקעו בקראצ'י כמו רבים רבים אחרים. אף שהיא היתה עצובה בגלל ההכרח להיפרד ממשפחתה, היא ידעה שמקומה עם בעלה, שביתה נמצא במקום שבו בעלה נמצא, שאושרה תלוי באושרו.

"היא בנתה את חייה סביבו. נולדו להם שלושה ילדים. לאחר שסבתו ואמו מתו, היא קיבלה סוף־סוף שליטה על משק ביתה. היא פיקחה על המשרתים — הם היו רבים עכשיו כשבעלה נהיה אדם עשיר — ודאגה לאחיו של בעלה ולנשותיהם, שאת חתונותיהם היא עזרה להסדיר. כולם עדיין גרו יחד, כמשפחה מאוחדת בבית גדול וחדש שהוא קנה. היא התגאתה בכך שהיא מחזיקה בית מסודר וממושמע. היא לא היתה חומרנית באופייה, אבל נהנתה מהצלחתו של בעלה, כי היא הסבה לו הנאה. היא היתה תמיד אישה אדוקה בדתה, אבל נעשתה אדוקה עוד יותר ככל שהשנים חלפו — הקדישה יותר ויותר זמן לשטיחון התפילה שלה, ומחשבותיה היו ממוקדות יותר ויותר באלוהים. בעלה היה מרוצה. הוא נהג לומר שאדיקותה של אשתו היא עוד סיבה לכך שאלוהים מחייך אליהם בחסד כזה."

"גם הוא היה דתי?"

"דתי? כן. הוא התפלל. הוא לא שתה. והוא השתדל תמיד לעשות את הדבר הנכון."

"חוץ מהריקודים?"

אמא נראתה כאילו שכחה את כוונת הסיפור. "מה? כן, בוודאי. חוץ מזה. איש טוב — בעל מרוצה. ועדיין טוב לב דיו כדי להביע לעתים קרובות בפני אנשים את הערכתו למאמצים ולמידות הטובות של אשתו, בזמן שילדיהם גדלו סביבם. ילדיו אהבו אותו מאוד, אחיו כיבדו אותו והקהילה הוקירה אותו. היה לו כל מה שאדם יכול לאחל לעצמו." אמא לגמה לגימה ארוכה מהתה קודם שאמרה, "גם אשתו היתה מאושרת. כל ילדיה היו מסודרים." אמא הסתכלה בי ומצחה התקמט. ואז התרפו פניה, והיא הניחה את הספל על התחתית והושיטה את ידה כדי לנגוע בלחיי באצבעותיה, תחבה תלתל משערי הקצר מאחורי אוזני ואמרה, "היא היתה מאושרת כמו שאני אהיה מאושרת כשאת ואמינה תגדלו ותינשאו." אמי נאנחה — קלות ובשביעות רצון — למחשבה, ולא דיברה במשך רגעים אחדים.

"כשבתם הבכורה, שנישאה והשתקעה בלונדון, היתה אמורה ללדת את נכדם הראשון, הם החליטו לחכות שם לבואו. הם שכרו שם דירה — ליד בִּתם — והתמקמו בה כדי לחכות מראש לבוא התינוק."

"למה הם לא שהו אצל בתם?"

"מה? כי דברים כאלה לא היו מקובלים. בתקופה ההיא זה לא נחשב ראוי. כשגבר שהה בבית של בתו, בבית של חתנו, זה נתפס כמו הסגת גבול."

"אפילו אם זה רק לביקור?"

"אפילו אם זה רק לביקור. וככה כל יום, בימים שקדמו לזמן הלידה של הנכד, הם הלכו יחד ברגל, אחרי ארוחת הבוקר, לדירה של בתם כדי לשתות איתה תה. ואחר כך הוא היה יוצא לטיול. בהייד פארק. שם התחיל הסקנדל. היכנשהו, איכשהו, הוא הכיר שם אישה — נערה בעצם. צעירה דיה להיות בתו. מי יודע איך זה קרה? איך הנערה האנגלייה פיתתה אותו? איך זה התחיל, כמה זמן זה נמשך? שבועות אחדים אחרי לידת נכדם בא האיש הביתה ואמר לאשתו שהוא מאוהב; שהוא עוזב אותה בשביל אישה אחרת שהוא הכיר בפארק. נערה הִיפִּית." אמא השתתקה אז. היא לגמה עוד כמה לגימות מהתה, מהירוֹת עכשיו לעומת הלגימות האטיות מלפני כן.

"ומה עשתה אשתו?"

"מה היא יכלה לעשות? שום דבר. היא לא יכלה לעשות שום דבר כדי לעצור בעדו. הוא עזב אותה. עזב את חייו בהודו. עזב את עסקיו, את קשריו החברתיים ועשה צחוק מעצמו מול הקהילה כולה. הוא השפיל את אשתו ובייש את ילדיו. הוא עזב את המשפחה שלו בלי לחשוב פעמיים."

אני זוכרת שהייתי המומה לנוכח המחשבה שגבר הודי — מוסלמי — מתנהג בצורה כזאת. "ומה קרה אחר כך?"

עיניה של אמא פגשו את עיני למשך רגע ארוך. אחר כך היא הסיטה את מבטה ואמרה, "הוא מת זמן לא רב אחר כך. לבדו, מנותק ממשפחתו."

לא היה לי מה לומר על כך. למשך זמן־מה. אחרי כן נזכרתי למה אמי התחילה בכלל לספר את הסיפור הזה. "אבל, אמא, מה שייך כל זה לנשף הסיום?"

אמא צקצקה בלשונה בחוסר סבלנות, "את לא מבינה, סאירה? ריקודים — זה מה שהביא על האיש הזה את מפלתו. הוא... הוא לא קיים את כללי התרבות והקהילה שלו. הוא אהב לרקוד בדרך מערבית. בתרבות שלנו גברים ונשים נוגעים זה בזה רק כשהם נשואים. ובחדרי חדרים. כשאדם שוכח את כללי התרבות שלו, הוא מאבד אותה. הוא שוכח מה ראוי ומה פסול. אדם כזה שוכח שאנחנו כאן לא רק כדי ליהנות באנוכיות. מה שאנחנו עושים משפיע על אנשים אחרים שאוהבים אותנו ודואגים לנו. לא ראוי להתעלם מאהבתם ומנאמנותם של אנשים אחרים, להיות אנוכיים במקום להתחשב במה שאנחנו חבים להם. לכולנו יש חובות ומחויבויות בחיים. והחובות האלה באים קודם, לפני התענוגות והגחמות האנוכיים שלנו."

חובות ומחויבויות. האם גלגלתי את עיני לשמע המסקנה הזאת? מן הסתם. ומן הסתם גם עיקמתי את האף, יצאתי מהמטבח ברקיעות רגליים והחמצתי פנים במשך שעות למחשבה שאיאלץ לוותר על נשף הסיום. לא העליתי על דעתי לרגע לפנות לאבי. משולש הנשים בדינמיקה של משפחתנו השאיר את אבי, במובן הגיאומטרי, במישור מרוחק, נקודה יחידה שאת היחס שלה אלינו לא ניתן לבטא במונחים מתמטיים מדויקים. אני מניחה שזה היה טבעי — הוא היה ממין זכר. אבל לא הרגשתי בנוח עם ההסבר הפשוט הזה של הרחקתו, ואיכשהו חשתי אשמה על שלא נולדתי בן.

הסברים פשוטים לדברים תמיד עוררו בי תחושת אי־נוחות. אני מניחה שמשום כך נהייתי עיתונאית. במשך שנים נסעתי בעולם, חשפתי פרטים שנעלמו מעיניהם של אחרים ובתוך כך התחמקתי מפרטי עברי שלי.

מהפרטים הללו אי־אפשר עכשיו להתחמק. ולמרות זאת אני משתדלת, מבקשת מפלט על הספה, שולחת את ידי אל השלָט. תמונות של מלחמה זורמות לחלל החדר. ג'יימס אֶרל ג'ונס מודיע ש"כאן הסי־אן־אן". ואני מגלה שאינני מוכנה להיות מרותקת לחדשות עשרים וארבע שעות ביממה, גם אם זה קולו של דארת ויידֶר. קול הסמכות. קולה של האימפריה. מספֵּר סיפורים בנויים היטב ומלוטשים עם מוסר השכל בנוי היטב ומלוטש. כמו הסיפורים של אמי. סיפורים שכל הפרטים המלוכלכים הורחקו מהם, כי הם לא משרתים את המטרה. בנסיבות אחרות הייתי נמצאת שם, בחצי האחר של העולם, עובדת קשה כדי לחשוף את הפרטים האלה, את התינוקות האלה שנהרגו מפצצות, את מסיבות החתונה האלה שהומטרו עליהן רסיסי פגזים, את החיילים המצולקים והפצועים האלה, שהרגו ונהרגו — את כל הנזק הנוסף שקולו של דארת ויידר פוטר כלא חשוב. פרטים. אני מכבה את הטלוויזיה.

אני תוהה איך כל זה קרה — איך קרה שאני שוב בבית הורי, לבדי, ובתה של אחותי ישנה ובהשגחתי. אני נושמת בדממה ובחשכת הלילה — וחושבת על הפרטים. איך להפריד אותם ולחלצם מתוך העבר שחשבתי שאני מבינה, ולתבוע אותם שוב בהווה שאני לא יכולה להבין.