התנגשות 3: התלקחות

עשרות זוגות עיניים בוהות בי בסקרנות ואני מתנדנדת על רגליי באי-נוחות. המקום הזה כל כך שונה ממה שדמיינתי. חשבתי שאראה כאן בריכת שחייה, מועדון, הצגות, משחקי חברה, אבל אין כלום. רק חבורה של זקנות וזקנים שיושבים בחדר האוכל, מביטים בי ומתלחשים.

"הוא מאחר," האישה הנרגנת שמולי מכריזה בעצבים. שיערה אסוף ברישול והבגדים שהיא לובשת דהויים ומרופטים. קשה להאמין שאישה כזו משמשת בתפקיד ניהולי של מוסד ציבורי. "אתקשר לקצין המבחן שלכם ואספר לו שהבחור החליט לא להגיע." היא שולפת מהכיס האחורי של מכנסיה מכשיר טלפון, ולפתע מבטה עובר אל המסדרון שמאחוריי. סומק מציף את לחייה. "הוא בכל זאת החליט להגיע..." היא ממלמלת, ואני מסובבת את ראשי.

החמימות שמתפשטת בלחיי מאשרת לי שגם אני מסמיקה.

הגוף הגבוה והאתלטי בחולצת הפולו הלבנה פוסע בביטחון לעברנו. ידו האחת טמונה בכיס מכנסיו והשנייה משחקת בצרור מפתחות. שיערו השחור פרוע והקצוות שלו מחומצנים. הוא מפהק בלי להסתיר את פיו, אבל אפילו הפעולה הגסה הזו לא פוגמת בשלמות של פניו. הוא קד בראשו לעבר שתי קשישות. הן פוערות את עיניהן בהתלהבות ואני כבר לא במרכז תשומת הלב של אף אחד מהנוכחים במקום.

"אני מצטער על האיחור." הוא מחייך אל המנהלת, והיא ממשיכה לבהות בו בלי לומר מילה. "אני מבין שאת השותפה שלי לפשע." הוא מסובב אליי את פלג גופו העליון ומושיט את ידו. "אני טומי." הוא קורץ לי, ואני מרימה את יד ימין ומייד מתחרטת ומרימה במקומה את יד שמאל. אני צועדת צעד אחד קדימה כדי להדביק את הפער בינינו. עקב הנעל שלי מתחכך ברווח הצר בין המרצפות, הקרסול שלי מתעקם ואני צונחת קדימה ומתרסקת על הרצפה.

שיט. זה לא באמת קרה לי עכשיו.

אני משפשפת את מצחי ומסתכלת על נעלי הספורט הלבנות של הבחור המרשים שחזה בהשפלה שלי. קולות צחוק נשמעים מכל עבר ואני מגלגלת את עיניי בייאוש ומרימה את ראשי. בהתחלה אני מצליחה רק לפלוט צחקוק עצבני, אך מהר מאוד הוא הופך לפרץ צחוק אמיתי.

העיניים השחורות המלוכסנות שלו לא נראות לי משועשעות, הן נראות משועממות. הוא רוכן קדימה, מושך אותי לעמידה ומפהק בקולניות. עכשיו, כשאני קרובה אליו, אני שמה לב שהעיניים שלו אדומות, מה שכנראה מעיד על חוסר שינה.

"טומי, אני שמחה שהחלטת להצטרף אלינו." המנהלת מתעלמת מהצחוק המוזר שלי ובוחנת אותו בגלוי. "קוראים לי אנה, והבחורה המגושמת הזאת היא סופיה. אתם עומדים לבלות כאן יחד את שלושת החודשים הבאים."

"אי-אפשר לקבל קיצור על התנהגות טובה?" טומי מרים גבה ומחייך אליה בפלרטטנות.

"לא." היא מצחקקת כמו נערה מתבגרת. "בעבודות שירות הכללים שונים. שניכם בחרתם להצטרף אלינו למשמרת הערב." היא מסתכלת בשעון שלה ונוקשת בעט על התיקייה שהיא מחזיקה. "חשוב שתגיעו לכאן בשעה שש בדיוק, ושלא תצאו לפני השעה תשע."

טומי מסתכל בשעון שלו, מעווה את פניו ומסובב את צרור המפתחות על אצבעו.

"אני מבינה שאתה הגעת אלינו לאחר שהורשעת בנהיגה במהירות מופרזת." היא מעיינת בתיקייה שלה והוא מושך בכתפיו. "סופיה, את הגעת אלינו לאחר שהורשעת בגניבה מחנויות." היא שולחת לעברי מבט מזועזע ואני מחווירה. "כאן אין לך מה לגנוב! אנחנו מוסד ציבורי דל אמצעים ואני מבקשת שתכבדי את הרכוש האישי שהדיירים מחזיקים."

ההתלחשויות שנשמעות מכיוון שולחנות האוכל הופכות לקריאות מחאה, ואני משפילה את עיניי ומהנהנת.

"הארנק שלי." טומי מכניס את כפות ידיו לכיסי מכנסיו הקדמיים, ואז לאחוריים. "הרמת לי את הארנק?"

קריאות המחאה הופכות לקריאות בהלה.

"אני... אני לא..."

"אה, נכון. נזכרתי שהשארתי אותו ברכב." הוא מגחך, ואני חושקת שיניים.

אנה מזיזה את ראשה מצד לצד באכזבה ומניפה כלפיי אצבע מאיימת. "ביקשתי מהדיירים לשים עלייך עין. כאן לא תוכלי לעשות את התעלולים שלך."

"אני לא מתכוונת לעשות כלום, גברתי." אני נאנחת.

"אני מבקשת שגם אתה תשים לב להתנהלות שלה," היא פונה אל טומי, והוא מחניק חיוך ומהנהן אליה בכובד ראש. "אתם יכולים להתחיל בהגשת ארוחת הערב לדיירים, ולאחר מכן אני מצפה שתמצאו את הדרך לשעשע אותם. יש בספרייה שלנו כמה משחקי קופסה שהם אוהבים לשחק."

"כן, גברתי." טומי מפנה את ראשו אל השולחנות. "אין דבר חשוב יותר מלכבד ולהוקיר את הסבים והסבתות שלנו. אני מבטיח לך שהם בידיים טובות."

"נהדר." היא מותחת את שפתיה לחיוך רחב. "זה בדיוק מה שציפיתי לשמוע. ועכשיו אני יכולה לפרוש לביתי כשאני רגועה." היא סוגרת את התיקייה ומחווה לעברו בראשה כדי שיצטרף אליה.

הוא מלווה אותה אל המסדרון, והיא מקרבת את שפתיה אל אוזנו ולוחשת לו בזמן שהיא מגניבה אליי מבטים חשדניים.

"את יכולה להיות רגועה." הוא טופח על כתפיה, והיא מניחה את כף ידה על ליבה כאסירת תודה ועוזבת.

"אז מה קורה, גנבת." הוא מתקרב אליי ומגחך.

"אני לא גנבת!" אני משחררת את זעקת התסכול שעצרתי בתוכי מהרגע שנכנסתי למקום הזה. "בסך הכול שכחתי לשלם."

"חבל שלא סיפרת את זה לשופט." הוא מעווה את פניו בצער מזויף. "אבל עכשיו, אם לא אכפת לך, אני אשב לי קצת על הכורסה הזאת." הוא מצביע על הכורסה שליד החלון. "ואת תתחילי להגיש לזקנים האלה את ארוחת הערב. לא הספקתי לעצום עין היום. אני קרוע מעייפות."

"אבל אנחנו אמורים לעשות את זה יחד."

"אעצום עיניים רק לחמש דקות." הוא משפשף את עיניו ומפהק. "אחר כך אחליף אותך. רק תשתדלי לא לגנוב שום דבר בזמן שאני ישן, הבטחתי למנהלת שאשמור עלייך." הוא לא ממתין לתגובה שלי וצועד אל הכורסה, ומפזר בדרך חיוכים אל הזקנות. הן מצחקקות בהנאה.

אני ממשיכה להביט בו בזמן שהוא מתיישב על הכורסה, משכיב לאחור את המשענת ועוצם את עיניו.

"גנבת, אנחנו רעבים," צועק קשיש מאחד השולחנות, וכולם סביבו פורצים בצחוק.

"אני לא גנבת..." אני ממלמלת לעצמי וניגשת אל המטבח. על הדלפק מונחים מגשים עמוסים בצלחות, ואני לוקחת בזהירות מגש אחד וחוזרת אל חדר האוכל. כמעט בלתי אפשרי לשאת אותו ביד שמאל בלבד, בעודי ממשיכה לאגרף את יד ימין ולהסתיר אותה.

תתרכזי! אני פוקדת על עצמי, וסופרת את הצעדים עד השולחן הראשון. הצלחות מקרקשות על המגש ואני מרגישה כיצד הגפיים שלי נלחמות בי ברעד התמידי שלהן. רק כשאני מניחה אותו, אני מצליחה לנשום.

אני חוזרת אל המטבח ואז שוב אל חדר האוכל, וממשיכה כך עד שכל המגשים נמצאים על השולחנות. הזקנים אוכלים ומפטפטים וטומי ממשיך לישון בנחת.

"גנבת, לא קיבלתי את הצלחת שלי," קשישה צועקת, ושוב כולם פורצים בצחוק.

"מצחיק. ממש מצחיק." אני משלבת את זרועותיי וצועדת ברוגז אל הכורסה.

"אל תעירי אותו," אחת הקשישות, שיושבת בשולחן הסמוך אליו, נוזפת בי. "מסכן, הוא בטח עובד כל כך קשה." הקשישה שיושבת לצידה בוחנת אותו בחיוך נוגה. "הוא מזכיר לי את בעלי הראשון. הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש, והוא היה ממש נמר במיטה."

החברות שלה צוחקות, ואני מנערת את ראשי בניסיון להדחיק את המראה שלה בסיטואציה מינית עם בעלה.

"נו, לכי תביאי לפלורה לאכול." קשישה אחרת מנופפת בידיה. "את מפריעה לנו לפנטז על הבחור הזה."

אני מגלגלת את עיניי וניגשת בחזרה למטבח. הפעם אני לא צריכה מגש, ואוחזת בקלות צלחת אחת. אני מפלסת את דרכי בין השולחנות, וכף רגלי נתקלת בתיק שמונח ליד אחד הכיסאות. הברכיים שלי מתנדנדות, הכתפיים נוטות קדימה ולפני שאני מספיקה למצמץ הצלחת מתרסקת על הרצפה ואני שוכבת מעליה.

קולות צחוק גבריים ונשיים נשמעים מכל עבר.

"אוף." אני מנערת מבגדיי את מחית תפוחי האדמה ואת שאריות הביצה המקושקשת, ומנסה לאסוף את הכול חזרה לצלחת. עיניי ננעצות בנעלי הספורט הלבנות, ואני מרימה את ראשי ומרגישה את הדגדוג בגרוני. הצחקוק העצבני שוב הופך לצחוק מתגלגל.

"את ממש מחבבת את הרצפה הזאת." טומי מהנהן לעצמו ומושך אותי לעמידה. הוא בוחן את התיק שהכשיל אותי ואז מחייך אל הזקנה שמקרבת אותו אליה. "גברתי, אני מציע שתבדקי שהגנבת לא לקחה שום דבר מהתיק שלך בזמן שהיא פלרטטה עם האוכל שלך."

קריאות בהלה וזעזוע נשמעות סביב, והזקנה מפשפשת בתיק שלה בתנועות עצבניות.

"נו, באמת!" הצחוק שלי גווע ואני חובטת בכתף שלו. הוא מגחך ועוקף אותי, ניגש בהליכתו השחצנית אל המטבח וחוזר משם ובידו צלחת חדשה. הוא נעצר מול פלורה, קד לעברה בראשו ומניח מפית על ברכיה.

הזקנות מוחאות כפיים בהתלהבות.

"את צריכה להתייחס אליהם בכבוד." הוא קורץ לי וחוזר אל הכורסה. "תעירי אותי כשתסיימי לפנות את הצלחות."

הוא עוצם את עיניו, והדבר האחרון שמתחשק לי לעשות הוא לצחוק. הטקטיקה העלובה שלו מעצבנת אותי, ואני מצליחה לדמיין כיצד אני סוגרת את כפות ידיי סביב צווארו וחונקת אותו.