קר כקרח

רק עוד עשרים מטרים, עשרים מטרים קטנים עד שתגיע אל תיבת הדואר. זה היה קשה מכפי שציפתה. מגוחך, היא אומרת לעצמה, אין כזה דבר מטרים קטנים או מטרים גדולים. יש מטרים וזהו. מוזר שעל סף המוות, ובמעמדך המכובד, את ממשיכה לחשוב על שטויות חסרות טעם, במקום לנפק איזו שורה רבת־חשיבות שתיחקק בדברי ימי התבונה האנושית. משפט שיחזרו מפעם לפעם וידברו בו: "אתם יודעים מה היו מילותיה האחרונות של אליס גוטייה?"

אמנם לא עלה בדעתה משהו ראוי לומר, אבל היה לה מסר נחרץ שביקשה להעביר, מסר שייכתב בדברי ימי החרפה האנושית, שממדיה גדולים לאין שיעור מאלה של התבונה. היא הביטה במכתב שהחזיקה בידה הרועדת.

קדימה, שישה־עשר מטרים קטנים. מפתח הבניין שלה צפתה בה נוֹאֵמי, מוכנה לחוש לעזרתה עם המעידה הראשונה. נואמי עשתה כל שביכולתה למנוע בעד הפציינטית שלה לצאת לבד לרחוב, אבל נחישותה של של אליס גוטייה הכניעה אותה.

"כדי שתוכלי לקרוא את הכתובת מאחורי הגב שלי?"

נואמי נעלבה. זה לא היה הסגנון שלה.

"זה הסגנון של כולם, נואמי. אחד מהחברים שלי - נוכל זקן, דרך אגב - אמר לי תמיד: 'אם את רוצה לשמור משהו בסוד, תשמרי אותו בסוד'. שמרתי על הסוד הזה הרבה זמן, אבל הוא יכביד עליי בדרך לגן עדן. אם כי גם ככה גן עדן לא מובטח לי. פני לי דרך, נואמי, ותני לי ללכת."

תתקדמי לעזאזל, אליס, או שנואמי תרוץ אחרייך. היא נשענה על ההליכון וגררה את עצמה לאורך תשעה מטרים נוספים, שמונה לפחות. רק לעבור את בית המרקחת, ואז המכבסה, ואז הבנק, והיא תהיה שם, ליד תיבת הדואר הצהובה הקטנה. כשכבר החל להסתמן על פניה חיוך, לרגל הצלחתה הקרֵבה, התערפל מבטה והיא שמטה את אחיזתה וצנחה לרגליה של אישה לבושה אדום, שתפסה אותה בזרועותיה בעוד זעקה נמלטת מפיה. התיק שלה צנח גם הוא, ותוכנו התפזר על הרצפה. המכתב נשמט מידה.

הרוקחת חשה לעברה, שאלה ומיששה, בעת שהאישה באדום סידרה את החפצים שהתפזרו בתיק היד והניחה אותו לצידה. תפקידה הקצר הושלם, האמבולנס כבר היה בדרכו, לא היה לה עוד מה לעשות שם, היא הזדקפה והלכה משם. היא הייתה שמחה להיות עוד לעזר, להישאר עוד קצת זמן בזירת התאונה, לתת לפחות את שמה לפרמדיקים שירדו מרכבם, אבל לא, הרוקחת לקחה את העניינים לידיים, ביחד עם אישה מבוהלת שאמרה שהיא האחות שמטפלת בקשישה: היא צעקה, בכתה קצת, מדאם גוטייה סירבה בתוקף לתת לה ללוות אותה, היא גרה ממש קרוב, במספר 33א', היא לא התרשלה בכלל בתפקידה. העלו את האישה על אלונקה. זוזי ילדונת מכאן ואילך זה כבר לא עניינך.

דווקא כן, היא חשבה כשהמשיכה בדרכה, היא דווקא כן עשתה משהו. כשאחזה באישה בנפילתה היא מנעה מראשה להיחבט במדרכה. ייתכן שהצילה את חייה, מי יוכל לבוא ולטעון שלא כך היה?

הימים הראשונים של אפריל, מזג האוויר בפריז נעשה נעים יותר, אבל עוד הייתה צביטה של קור באוויר. צביטה באוויר. איפה היא צבטה, הצביטה הזאת? בלחיים של האוויר? מארי־פראנס קימטה את מצחה, נרגזת מהשאלות הקטנות האלה שהתרוצצו במוחה כמו יבחושים בטלים. ודווקא בשעה שהיא הצילה את חייה של אישה אחרת. או אולי בעור של האוויר? היא הידקה לגופה את המעיל האדום שלבשה ותחבה את ידיה לכיסים. מימין המפתחות, הארנק, אבל משמאל נייר מעובה שהיא לא זוכרת שהניחה שם. הכיס השמאלי היה שמור לכרטיס האוטובוס החודשי ולארבעים ושמונה סנטים בשביל הלחם. היא נעצרה לרגלי עץ כדי לחשוב. היא החזיקה בידה את מכתבה של האישה המסכנה שנפלה. תהפכי את המחשבה במוחך שבע פעמים בראש לפני שאת פועלת, היה משנן באוזניה אביה, שאגב בעצמו לא פעל מעולם. הוא לא הצליח להפוך את המחשבה במוחו שלו יותר מארבע פעמים, כנראה. כתב היד על המעטפה היה רועד כולו, ושם השולחת על גבה, אליס גוטייה, היה כתוב באותיות דפוס גדולות ביד לא בטוחה. זה אכן היה המכתב של האישה. היא החזירה הכול לתיק היד, ובחפזונה לאסוף ניירות, ארנק, תרופות וממחטות לפני שהרוח תעיף אותם, הכניסה לכיס את המכתב. המעטפה נפלה בצד השני, מול התיק, האישה כנראה החזיקה אותה ביד שמאל. זה מה שהיא יצאה לעשות לגמרי לבדה, חשבה מארי־פראנס: לשלוח מכתב.

להחזיר לה אותו? אבל לאן? לקחו אותה לחדר מיון במי יודע איזה בית חולים. להשאיר אותו בידי האחות, ב־33א'? זהירות, מארי־פראנס הקטנה שלי, זהירות. תהפכי את המחשבה שבע פעמים. אם גברת גוטייה הסתכנה והלכה לשלוח את המכתב לבדה, זה מפני שהיא רצתה שבשום אופן לא ייפול לידיו של מישהו אחר. תהפכי את המחשבה שבע פעמים, אבל לא עשר ולא עשרים, היה אביה מוסיף, אחרת המחשבה תישחק ולא יצא מזה כלום. יש אנשים שנשארו להסתובב ככה במעגלים, זה עצוב, תראי את הדוד שלך.

לא, לא לאחות. לא בלי סיבה יצאה מדאם גוטייה למסע בלעדיה. מארי־פראנס העיפה מבט סביבה וחיפשה תיבת דואר. שם, המלבן הצהוב הקטן, בצד השני של הכיכר. מארי־פראנס החליקה את המעטפה על רגלה. הייתה לה משימה, היא הצילה את האישה, והיא תציל את המכתב. הוא נועד להישלח, לא? אם כך היא לא תעשה כל רע, להפך.

היא שמטה את המעטפה לתוך החריץ שהיה כתוב עליו "פרוורים", לאחר שווידאה כמה פעמים שאכן מדובר במחוז מספר 78, איוולין. שבע פעמים, מארי־פראנס, לא עשרים, אחרת המכתב לא יצא לעולם. לאחר מכן העבירה את אצבעותיה לאורך מכסה התיבה כדי לוודא שהמכתב אכן צנח פנימה. זהו. איסוף אחרון בשעה 18:00, היום יום שישי, הנמען יקבל אותו ביום שני דבר ראשון בבוקר.

יום טוב ילדונת, יום טוב מאוד.