הצאר החדש
סטיבן לי מאיירס
₪ 59.00
תקציר
חיוניות הבנת שאיפותיו ומעמדו של ולדימיר פוטין לא הייתה עמוקה ומכרעת יותר מאשר בימינו. ולדימיר פוטין, נשיאה של רוסיה המתחדשת, הנהיג רפורמות רבות בארצו והעלה את קרנה בעמים. בני ארצו, שמאז נפילתה של ברית המועצות התנסו בדמוקרטיה שמשמעה עוני, פשע וחולשה מדינית, זכו בהנהגתו להרחיב ציפיות ותקוות בעולם של רווחה. עם זאת, המנהיג הרפורמטור הוא אביו ומייסדו של משטר סמכותני וחסר עכבות המשתיק את כל אויביו ומתנגדיו מבית ובגבולותיה של רוסיה הגדולה. ולדימיר פוטין, פוסק סטיבן לי מאיירס בביוגרפיה המרתקת שלו, הוא הצאר החדש של רוסיה בת ימינו. פוטין, המבקש להחזיר לרוסיה את מעמדה האימפריאלי, אינו מהסס לשלוח את ידיו גם לאזורים שמחוץ לארצו – לאוקריאנה, לקרים, ולאחרונה גם למזרח התיכון. קרבתו של הצאר החדש אלינו ומעורבותו בסוריה מלמדות עד כמה הוא מעורב גם
בהכרעות מדיניות החוץ של ישראל.
סטיבן לי מאיירס, אשר היה שנים רבות ראש המשרד במוסקווה של ניו יורק טיימס, מגולל את סיפורו של פוטין מילדותו הענייה בלנינגרד, שירותו בשירות החשאי הסובייטי ועלייתו למעמד של פוסק-על כול-יכול, צאר וקיסר. הספר הוא הישג נדיר של מחקר מעמיק ופרשנות פורצת גבולות. כל קורא, מזכיר לנו סטיבן לי מאיירס, המבקש להבין את עולמנו, חייב לחדור לנבכי חייו ופועלו
ספרי עיון
מספר עמודים: 564
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: עם עובד
ספרי עיון
מספר עמודים: 564
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: עם עובד
פרק ראשון
ולדימיר ספירידונוביץ׳ פוטין זינק קדימה בשדה הקרב המצולק סמוך לנהר נייבה, כחמישים קילומטרים מלנינגרד. הפקודות שניתנו לו גבלו בהתאבדות. הוא הצטווה לסייר בעמדות הגרמנים, ובמידת האפשר לתפוס “לשון״, חייל לחקור בעגת החיילים. זה היה ב־17 בנובמבר 1941.2 קור עז שרר, וצבא ברית המועצות המושפל נאבק נואשות למנוע את חיסולו הסופי בידי גרמניה הנאצית. שבוע קודם לכן חצו הטנקים האחרונים של מאגר המילואים בעיר את הנייבה, ומפקדיו של פוטין הצטוו עתה לפרוץ את העמדות המוחזקות בידי הגרמנים, שארבעים וחמישה אלף חיילי רגלים גרמנים הגנו עליהן.3 לא הייתה ברירה אלא לציית. בחברת חייל נוסף הוא התקדם לשוחה בקו המחפורות של האויב המפולח בתעלות ובמכתשי פגזים ומוכתם בדם. לפתע התרומם חייל גרמני והפתיע את שלושתם. הגרמני הגיב ראשון. הוא שלף את נצרת הרימון שבידו והשליך אותו. הרימון נפל סמוך לפוטין, הרג את חברו והחדיר רסיסים לרגליו. החייל הגרמני הניח שפוטין נהרג גם הוא ונמלט. “החיים הם עניין פשוט מאוד״, יאמר האדם שגולל את הסיפור כעבור עשרים שנים בנימה של פטליזם.4
פוטין בן השלושים שכב פצוע בראש גשר בגדה המזרחית של הנייבה. מפקדי הצבא האדום הזרימו כוחות אל מעבר לנהר בתקווה להסיר את הכיתור של לנינגרד שהחל חודשיים קודם לכן, כאשר הגרמנים כבשו את שליסלבורג, מבצר עתיק בשפך הנייבה, אך המאמץ כשל. הגרמנים הטילו מצור שעתיד להימשך שמונה מאות שבעים ושניים ימים ולהמית מיליון אזרחים בהפצצות, בהרעבה ובמחלות. “הפיהרר החליט למחוק את העיר סנקט פטרבורג מעל פני האדמה״, נאמר בצו גרמני סודי מ־29 בספטמבר. כניעה לא תתקבל. הפצצות מן האוויר וארטילריה יהיו כלי ההרס של העיר, והרעב ישלים את המלאכה שכן “הזנת האוכלוסייה אינה יכולה להיות ולא תהיה מענייננו״.5 מעולם לא ידעה עיר מודרנית מצור שכזה. “האם זה מסכם את מניין האבידות שלכם?״ כתב סטלין הזועם במברק למגיני העיר למחרת תחילת המצור. “אולי כבר החלטתם לוותר על לנינגרד?״ המברק נשא את חתימותיהם של כל המנהיגים הסובייטים, ובהם וְיאצֶ׳סלב מולוטוב, שחתם ב־1939 על הסכם אי־ההתקפה הנודע לשמצה עם מקבילו הנאצי יואכים פון ריבנטרופ; ועתה ההסכם הופר.6 זה כמובן לא היה סוף מניין האבידות. נפילת שליסלבורג התרחשה בד בבד עם הפצצות האוויר הנוראות על לנינגרד עצמה, ובהן פצצה שהציתה את מחסן המזון הראשי של העיר. כוחות הסובייטים שהגנו על העיר התאפיינו בחוסר סדר מוחלט, כמוהם ככל הצבא האדום. מבצע ברברוסה, פלישת גרמניה לברית המועצות, החל ב־22 ביוני 1941. הכוחות מחצו את קווי ההגנה של הסובייטים בחזית שאורכה כאלף וחמש מאות קילומטרים מן הים הבלטי לים השחור. אפילו למוסקווה נשקפה סכנת נפילה.
סטלין לא שקל ולו לרגע לסגת מלנינגרד, והוא שיגר את מפקד הפיקוד העליון גאורגי ז׳וּקוֹב לבצר את קווי ההגנה של העיר, ואכן, זה השלים את המלאכה באכזריות מרובה. בליל 19 בספטמבר יצאה לדרכה, בפקודתו של ז׳וקוב, המתקפה הראשונה כשש מאות מטרים מן הנייבה לפרוץ את המצור, אך היא נבלמה בכוח האש העדיף של הגרמנים. באוקטובר הם ניסו שוב והטילו למערכה את הדיוויזיה השמונים ושש, שהיו בה יחידתו של פוטין וגדוד הקלעים השלוש מאות ושלושים. ראש הגשר שהכוחות האלה הצליחו להקים על הגדה המזרחית של הנייבה נודע בממדיו הזעירים בכינוי “נייבסקי פְּיָאטָצ׳וֹק״ על שם מטבע חמש הקופייקות. בנקודה הרחבה ביותר של שדה הקרב היו רוחבו כקילומטר וחצי ועומקו כשמונה מאות מטרים. לחיילים שגורלם נגזר להילחם במקום הזה הוא היה מלכודת מוות אכזרית וחסרת היגיון. פוטין היה פועל חסר השכלה, אחד מארבעת בניו של ספירידון פוטין, שלפני המהפכה עבד כשף במלון אסטוריה היוקרתי הנודע. אף שנמנה ספירידון עם תומכי הבולשביקים, הוא נמלט מהבירה האימפריאלית בימי הרעב ומלחמת האזרחים לאחר מהפכת אוקטובר 1917. הוא התיישב בכפר אבותיו פּוֹמינוֹבוֹ שבאזור הגבעות ממערב למוסקווה, ולאחר מכן עבר לעיר עצמה, ששם בישל למען אלמנתו של ולדימיר לנין נדייז׳דה קְרוּפְּסְקָאיָה בדאצ׳ה הסובייטית הרשמית שלה במחוז גורקי הסמוך למוסקווה.7 לאחר מותה ב־1939 עבד באתר הנופש של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בעיר. נאמר עליו שפעם בישל למען גריגורי רספוטין באסטוריה וגם למען סטלין, כשביקר אצל אלמנתו של לנין, וכך החל מסורת משפחתית של שירות האליטה הפוליטית. הקִרבה לשלטון לא הגנה על בניו מאימת הנאצים; האומה כולה נלחמה את מלחמת הקיום שלה. בעת פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 כבר היה ולדימיר פוטין משוחרר מהצבא. בשנות השלושים הוא שירת כמלח בצוללות, ואחר כך השתקע בכפר פֶּטְרוֹדְבוֹרְייץ, לא הרחק מלנינגרד, במקום שפיוטר הגדול הקים את הארמון שלו במפרץ פינלנד. בימי התוהו ובוהו שלאחר הפלישה הוא מיהר להתנדב להגן על האומה, לצד אזרחים רבים, ותחילה הוצב ביחידה מיוחדת של הקומיסריאט העממי לענייני פנים, הוא הנקוו״ד, המשטרה החשאית המאיימת, שלימים תיקרא קג״ב. יחידתו המיוחדת של פוטין עסקה בהרס מבנים מטעם סוכנות הביון. הנקוו״ד הקים 2,222 יחידות שכאלה מאחורי קווי האויב כדי להטריד את הנאצים ולפגוע בהתקדמותם המהירה.8 אחת ממשימותיו הראשונות של פוטין במלחמה הייתה אסון. הוא ועשרים ושבעה לוחמים פרטיזנים הוצנחו מעבר לקו ההתקדמות של הגרמנים לכיוון לנינגרד, סמוך לעיירה קינגיסֶפּ. זה היה סמוך לגבול אסטוניה, שברית המועצות כבשה שנה קודם לכן עם לטבייה וליטא כחלק מההסכם הנודע לשמצה שנחתם עם היטלר ערב המלחמה. על פי המסופר לימים, יחידתו של פוטין הצליחה לפוצץ מאגר נשק אחד, אך עד מהרה אזלו מלאי המזון והתחמושת שלהם. אסטונים מקומיים סיפקו להם מזון, אך הסגירו אותם לידי הגרמנים, שרבים מתושבי המדינות הבלטיות קיבלו אותם, למצער בתחילה, כמשחררים מעול הכיבוש הסובייטי. כוחות גרמניה סגרו על היחידה הרוסית וירו לעברם כאשר אלה נסו אל הקווים הסובייטיים. פוטין נפרד מקבוצות הבורחים מפני הגרמנים וכלביהם והסתתר תוך שהוא משקיע את עצמו במי הביצה שבה מצא מקלט. הוא נשם בעזרת קנה סוף עד שקבוצת המחפשים הגרמנים עזבה את המקום.9 כיצד מצא את דרכו בחזרה - זו עלילה שערפל ההיסטוריה מסתיר מאיתנו, אך רק הוא ושלושה מחיילי היחידה שרדו את המשימה. לאחר שהצליח להימלט, נחקר בידי הנקוו״ד, אך הוא הצליח לחלץ את עצמו מחשד עריקה או מורך לב ועד מהרה נשלח שוב אל החזית.10 ייתכן שרק אומץ הלב הוא שהניע את פוטין, ואולי היה זה הפחד. פקודה מאתיים ושבעים של סטלין, שפורסמה ב־16 באוגוסט, איימה על כל חייל שיערוק מן הצבא בהוצאה להורג ובמאסר משפחתו.
בלנינגרד עצמה הידרדרו התנאים במהירות למרות מאמצי השלטונות לקיים ולו מראית עין של חיי שִגרה. בתי הספר נפתחו כתמיד ב־1 בספטמבר, אך כעבור שלושה ימים נחתו פגזים גרמניים בלב העיר.11 עם השלמת הכיתור והמצור, במתקפה לא פוסקת מעל, הגבירו השלטונות את הקיצוב במזון. המכסות הופחתו בהדרגה וגרמו ייאוש, מצוקה ולבסוף גם מוות. כשוולדימיר פוטין לחם מחוץ לעיר, נלכדו אשתו מרייה ובנם הפעוט בעיר. ולדימיר ומרייה, שניהם ילידי 1911, היו ילדי המאה העשרים הסוערת של רוסיה, בתווך שבין מלחמת העולם הראשונה, למהפכה הבולשביקית ולמלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה. הם נפגשו בפּוֹמינוֹבוֹ, שאליה עקר אביו לאחר המהפכה, ונישאו בני שבע עשרה ב־1928. מייד לאחר החתונה חזרו ללנינגרד וב־1932 השתקעו בפטרודבורייץ עם קרובי משפחתה של מרייה. לאחר גיוסו של פוטין לצי נולד להם בן - אולג שמו - שנפטר בילדותו. שנה לפני תחילת המלחמה נולד להם בן שני - ויקטור.
מרייה וויקטור כמעט נלכדו באזור הכיבוש הנאצי. תחילה היא סירבה לעזוב את פטרודבורייץ, אך כאשר הגרמנים סגרו עליהם, הכריח אותה אחיה איוון שֵלוֹמוֹב להתפנות. הוא שירת כסרן במטה הצי הבלטי, ולפיכך היה בעל סמכות צבאית ונהנה מן הפריבילגיות שעדיין נותרו בעיר הנצורה.12 סרן שלומוב פינה אותם “תחת אש והפצצות״ והושיב אותם בעיר שגורלה בסכנה.13 עם בוא החורף היו התנאים קשים מנשוא. הקור באותה שנה היה אכזר ועז מן הרגיל. מרייה וויקטור עברו לאחד מעשרות המקלטים, שהשלטונות העמידו לרשות הפליטים שזרמו אל העיר מהפרוורים הכבושים. אחיה סייע לה בקצבת המזון שלו, אך מצב בריאותה הידרדר. יום אחד - לא ידוע מתי בדיוק - איבדה את הכרתה ברחוב, ואחד העוברים ושבים הניח אותה לצד ערימת גופות קפואות שנערמו בעיר לאיסוף. כמו בעלה בחזית, גם היא נחשבה מתה. אך בדרך כלשהי עוררו גניחותיה תשומת לב, והיא התגלתה בחדר המתים שאורגן מתחת לכיפת השמיים.14
שרידותו של ולדימיר מצטיירת גם היא כסיפור לא אפשרי. הוא שכב פצוע סמוך לנייבה שעות אחדות עד שהתגלה בידי כוחות סובייטיים. הם הובילו אותו למטה הגדוד על שפת הנהר. הוא היה מת, אחד משלוש מאות אלף החיילים שקיפחו את חייהם בפְּיָאטָצ׳וֹק, אלמלא גילה אותו שכן ותיק על גבי אלונקה בבית החולים הפרימיטיבי שהוקם בשדה. הוא נשא אותו על כתפיו, חצה את הנהר הקפוא ואשפז אותו בבית חולים במקום.
כפי שיתברר, פציעתו של פוטין הצילה כמעט בוודאות את חייו. היחידה שלו, יחידת הרובאים מספר 330, לחמה בראש הגשר כל אותו החורף של 1942-1941. הקרב בממדיו ובשפיכות הדמים שבו בישר את המצור הנורא שיוטל על סטלינגרד כעבור שנה. “מטחנת בשר״ מפלצתית, כך הוא כונה.15 הכוחות עמדו בהרעשות לא פוסקות של גרמניה. גדת הנהר המיוערת הייתה לשטח שרוף, חסר חיים, שדבר לא יצמח בו עוד שנים רבות. מגויסים חדשים חצו את הנייבה במקום ההרוגים והפצועים בקצב מבהיל של מאות ביום, עד אביב 1942. אז קרס ראש הגשר, וב־27 באפריל שבו הגרמנים וכבשו את המקום. גדוד הרובאים מספר 330 הושמד כולו, לבד מרב־סרן מסגל הפיקוד אלכסנדר סוקולוב, שהצליח לשחות למקום מבטחים למרות פציעתו הקשה.16 זה היה אחד הקרבות העקובים מדם בכל המלחמה, ולסגל הפיקוד הסובייטי זה היה משגה נורא שגבה את חייהם של אלפי חיילים ואולי אף האריך את המצור במקום לקצרו.17
חודשיים שהה פוטין בבית החולים הצבאי, מחלים בעיר שהלכה ומתה סביבו. כשנקטע הכביש האחרון אל מחוץ לעיר, נותרו בה שלושה מיליון חיילים ואזרחים נצורים בלא מוצא. מרייה סירבה להתפנות כשהדבר עדיין היה אפשרי, ובתום מאמצים מרובים איתרה את בעלה בבית החולים. שלא לפי הנהלים, הוא חלק את מנות המזון שלו עימה והסתיר מזון מעיני האחיות, עד שהבחין בכך אחד הרופאים ואסר לזמן־מה על ביקוריה היומיים של מרייה.18 כוח העמידה של העיר התפוגג, והרס, רעב ואף גרוע מכך שלטו ברחובותיה. שירותים חיוניים, כמו אספקת מזון, הידרדרו. גופות נערמו ברחובות העיר, ואיש לא בא לאוספן. בינואר ובפברואר 1942 מתו יותר ממאה אלף בני אדם בחודש.19 הקשר היחיד לאזור הלא כבוש היה “נתיב החיים״ המאולתר, מערכת שבילים במימיו הקפואים של אגם לָדוֹגָה. הם העניקו לעיר מרווח צר של הצלה, והמצור נמשך עד ינואר 1943, שאז פרץ הצבא הסובייטי את המצור ממזרח. נדרשה עוד שנה עד אשר שוחררה העיר לחלוטין מהלפיתה הנאצית והחל המסע האכזרי הלא פוסק של הסובייטים לברלין.
ולדימיר ומרייה שרדו בדרך לא דרך, אף שפציעתו הותירה אותו צולע בייסורים עד סוף ימיו. באפריל 1942 הוא שוחרר מבית החולים ונשלח לעבוד בבית חרושת לנשק ותחמושת שייצר פגזים ומוקשים נגד טנקים.20 בנם ויקטור לא שרד. הוא מת מדיפטריה ביוני 1942 ונקבר בקבר המונים בבית הקברות פִּיסְקַרְיוֹבְסְקוֹיֶה עם ארבע מאות ושבעים אלף חיילים ואזרחים. ולדימיר ומרייה לא ידעו את מקום קבורתו המדויק, וככל הנראה, אף לא התאמצו יתר על המידה לאתרו. הם לא ידברו על כך במפורש לעולם.21 המחיר האישי של המלחמה היה קשה מנשוא. אימהּ של מרייה יליזבטה שֵלוֹמוֹבָה נהרגה בחזית במערב במוסקווה באוקטובר 1941, אף שמעולם לא הוברר אם פגז סובייטי או גרמני הרג אותה. איוון, אחיה של מרייה, שרד, אך אח אחר - פיוטר - הועמד לדין בבית משפט צבאי בחזית בימים הראשונים למלחמה באשמת הפרת פקודה כלשהי, וגורלו לא נודע מעולם. איש לא הזכיר עוד את שמו. שניים מאחיו של ולדימיר נהרגו אף הם: מיכאיל ביולי 1942 בנסיבות לוּטוֹת בערפל ואלכסיי בחזית ווֹרוֹנֵז׳ בפברואר 1943.22
אלה היו הסיפורים של המלחמה הפטריוטית הגדולה - מעשי גבורה וסבל - שבנם השלישי של ולדימיר ומרייה יספוג בילדותו ואשר עתידים להותיר בו רושם בל יימחה כל חייו. “קטעי סיפור, קטעי משפטים״ של שיחות סביב שולחן המטבח בדירה המשותפת הצפופה בלנינגרד, שמרביתה נותרה בהריסותיה, אלה יצרו את הנרטיב של המשפחה, שעוצב בידי הזמן והזיכרון המתעמעם, שלעיתים היה רחוק מן האמת הצרופה ולעיתים היה מקוטע ולא שלם. הפוטינים היו אנשים פשוטים, והדעת נותנת שלא ידעו על הצדדים האפלים יותר של המלחמה: הטיהורים הפרנואידיים של סטלין בימי הטרור הגדול שקיצץ בשורות הצבא בימים שקדמו למלחמה; החבירה לתוכניותיו של היטלר לכבוש את אירופה; חלוקתה מחדש של פולין ב־1939; הסיפוח הכוחני של המדינות הבלטיות; ההגנה הכאוטית על גבולות המדינה עם תחילת הפלישה הנאצית; רשלנותם וטיפשותם של השלטונות שתרמו להרעבתה של לנינגרד; זוועות הנקמה של כוחות הסובייטים במצעדם לברלין; אפילו אז, לאחר מותו של סטלין ב־1953, עדיין היה מסוכן לדבר סרה במדינה בקול רם. הניצחון - וחלקו הקטן של פוטין בו - היה מקור לא נדלה לגאווה. וכי יכול להיות אחרת? איש לא חשב על השגיאות שנעשו, יאמר לימים הילד. רק הניצחון עמד לנגד עיניהם.
הבן השלישי - ולדימיר ולדימירוביץ׳ פוטין23 - נולד ב־7 באוקטובר 1952 בעיר שעדיין נשאה את צלקות המצור, סבלה ממחסור והייתה אכולת פחד. המגלומניה של סטלין, גם בשעת הניצחון, החמירה והייתה לפרנויה נקמנית. בשלהי שנות הארבעים הושת על האליטה העירונית והצבאית של העיר טרור מקיף שנודע בשם “פרשת לנינגרד״. עשרות עובדי מפלגה וקרובי משפחותיהם נעצרו, הושלכו לכלא, הוגלו או הוצאו להורג.24 אזרחים נאמנים למדינה נצרו את פיהם מחשש שמא יואשמו במעורבות בפשעים. עם הקהל הגדול הזה נמנו גם צאצאיו של מי שבעבר נחשב למהימן עד שהפקידו בידיו את מלאכת הבישול לסטלין. מעטים האנשים שדרכם הצטלבה בדרכו של סטלין, ולו לזמן־מה, ו״יצאו מן העסק בלא פגע״, ייזכר לימים ולדימיר ולדימירוביץ׳ פוטין, “אך סבא שלי היה אחד מהם״,25 אולם הוא לא הִרבּה לדבר על כך. “סבא שלי לא דיבר על העבר שלו. גם הוריי לא דיברו על העבר שלהם. אנשים לא עשו זאת באותם ימים״. אביו של ולדימיר היה שתקן וקפדן והטיל אימה אפילו על מכריו הקרובים.26 חוויותיו במלחמה - הצליעה שנותרה עימו כל חייו והחמירה בימים של קור - עשו רושם כבד ועמוק על בנו. לאחר המלחמה המשיך ולדימיר האב לעבוד במפעל יֵגוֹרוֹב שבמוסקובסקי פרוספקט, שייצר קרונות נוסעים למסילות הברזל ולרכבות התחתיות במדינה. כחבר המפלגה הקומוניסטית היה נציג המפלגה במפעל, אפרטצ׳יק של צווארון כחול, שהבטיח את הנאמנות הקשוחה והמשמעת למפלגה, ומעל לכול - את ההתנהגות הזהירה.
המשרה זיכתה אותו בחדר אחד, כשבעה עשר מטרים רבועים שטחו, בדירה משותפת מוזנחת בקומה החמישית של בית שבעבר היה בית דירות אלגנטי בסמטת בַּסְקוֹב שתים עשרה, לא הרחק מן השדרה המרכזית של לנינגרד נייבסקי פרוספקט ותעלת גְרִיבּוֹיֵדוֹב. משפחת פוטין נכנסה לדירה ב־1944, ולאחר המלחמה היה עליה לחלוק את שטחה עם שתי משפחות. הם עתידים להתגורר במקום הזה יותר מעשרים שנה. בדירה לא היו מים חמים זורמים ולא מקלחת. פרוזדור אטום נטול חלונות שימש מטבח ובו כירת גז יחידה מול כיור. בית השימוש היה בתא שהוצמד לגרם המדרגות. הדירה הוסקה בתנור עצים.
כמו בעלה, הייתה השכלתה של מרייה מוגבלת מאוד. ולדימיר נולד עשרה ימים לפני יום הולדתה הארבעים ואחד. לאחר סבל ואובדן רבים כל כך היא טיפלה בבנה כאילו היה נס שקרה לה.27 היא שלחה את ידה בעבודות כפיים רבות, ניקתה בתים, שטפה שפופרות ניסוי במעבדות, חילקה לחם - משרות שהותירו לה זמן לטפל בבנה. בחדר אחר התגורר זוג מבוגר, ובחדר שלישי - משפחה יהודית שומרת מצוות, ולה בת בוגרת - חוה. הילד ולדימיר, הילד היחיד בדירה המשותפת, זכר היטב את זוג המבוגרים. הוא הִרבּה לבלות איתם יותר מאשר עם הוריו. הם היו לו תחליפי סבא וסבתא, והוא כינה אותה בּאבָּה אניה. כמו אימו, גם אניה הייתה דתייה אדוקה. הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שדוכאה בידי המשטר הסובייטי, הורשתה לפעול בגלוי בימי המלחמה, לסייע בגיוס האומה, אך שוב תדוכא בחומרה רבה לכשיידום קול התותחים. כפי שיספר ולדימיר לימים, כשמלאו לו שבעה שבועות, לקחו אותו אניה ומרייה מרחק שלושה רחובות בקור המקפיא לכנסיית הטרנספיגורציה, בניין צהוב נֵאו־קלאסי, כמו רבות מהכנסיות ברחבי המדינה, שהוקם במאה השמונה עשרה. שם הן טבלו אותו בחשאי.28
לא ברור אם מרייה שמרה בסוד את הטבילה מחשש מבעלה הקפדן או מחמת האיסור הרשמי. אך לימים יאמר בנה שהעניין לא נשמר בסוד כפי שציפתה. בברית המועצות היו מעט סודות. מדי פעם בפעם לקחה את בנה לתפילה, אך בדירה נטולת הפרטיות נמנעה מלהציב איקונות או חפצי קודש אחרים.29 היא אף לא שוחחה איתו על אמונתה, ועל אחת כמה וכמה לא ירדה לעומקם של דברים. רק כעבור ארבעים שנה נתנה לו מרייה את הצלב ששימש בטקס הטבילה וביקשה ממנו לקַדש אותו בכנסיית הקבר הקדוש בירושלים בביקורו הראשון בישראל. אך האמונה ריחפה ברקע חייו של הילד לצד דבקותו החילונית של אביו בקומוניזם. הוא לא גילה העדפה לזה או לזה, אם כי מכריו טענו לאחר שנים שיחסיו עם שכניו היהודים נטעו בו סובלנות מיוחדת לזולת ודחייה מהאנטישמיות שדבקה בתרבות הרוסית זה דורות.30
הבניין בסמטת בסקוב היה כל עולמו של ולדימיר פוטין הנער. אתרי הציון המוזהבים של רוסיה הצארית - בניין ההרמיטז׳, האדמירליות והקתדרלה על שם פיוטר ופאבל היו סמוך לו, אך בעיניו היו מונומנטים מרוחקים במרחבי העיר. הוא היה נצר לפרולטריון הרוסי, ולא של האינטליגנצייה הסובייטית או האליטה הפוליטית; רק לימים, בסיוע תובנות שירכוש לאורך הדרך, יהיה ער למגבלות ילדותו. חדר המדרגות לקומה החמישית היה מנוקב בקליעים, מצחין ואפלולי; הוא היה ספוג ריח זיעה וכרוב מבושל. עכברושים שרצו בבניין, והוא וחבריו רדפו אחריהם במקלות בידיהם. זה היה מעין משחק - עד ליום שבו סגר על עכברוש בקצה הפרוזדור וחסם את דרך המילוט שלו. “לפתע הוא הסתובב לאחור והסתער עליי״, סיפר, “הייתי מופתע ומבוהל״.31
הוא היה נער צנום וקטן קומה. אחד מזיכרונותיו המוקדמים מיציאה אל מחוץ לחומות הסגורות של ילדותו היה מאחד במאי 1959 או 1960. הוא פחד עד אימה מההמולה בפינת רחוב מאיאקוֹבסקאיָה. שנים אחדות לאחר מכן נסעו הוא וחבריו ברכבת לאזור לא ידוע בעיר בחיפוש הרפתקאות. זה היה יום קר מאוד, ולא היה להם דבר לאכול. הם הבעירו מדורה להתחמם בעזרתה, אך חזרו הביתה מובסים, ופוטין האב העניש את הבן בצליפות חגורה.
בית הדירות הקיף חצר פנימית, שחברה לחצר הפנימית של בניין סמוך ויצרה מרחב מוזנח, נטול צמחייה, כקרקעיתו של בור אוורור גדול. החצר משכה אליה שיכורים ובריונים שהעבירו את ימיהם ואת לילותיהם בשתייה ובעישון. על פי עדותו ועדויות חבריו, בחצר, ולאחר מכן בבית הספר, עיצבו אותו החיים כבריון קשוח, איש מדון הממהר להתגונן מפני כל עלבון או איום, אך על פי מידות גופו סביר יותר להניח שהוא היה קורבן להתעללויות לרוב. הוריו השגיחו עליו בשבע עיניים, וכשהיה צעיר לא התירו לו לעזוב את החדר בלא רשות. הוא גדל בסביבה מגוננת מאוד, אך נטולת גילויי אהבה, מחובק בידי הורים ששרדו בדרך נס ויעשו הכול כדי להבטיח שגם בנם ישרוד. “לא היו נישוקים״, זכרה ורה גוּרביץ׳, מורה בבית הספר שהתקרבה למשפחה. “בבית לא היו כל גילויי אהבה של זוג יונים״.32
* * *ב־1 בספטמבר 1960 החל ולדימיר ללמוד בבית הספר מספר 193 שנמצא מרחק הליכה קצרה מביתו. הוא היה כבן שמונה. מרייה לא שלחה אותו לגן הילדים, אולי מחמת זהירות מופלגת. הוא חסר את כישורי ההסתגלות החברתית שהיה עשוי לפתח אילו גדל בחברת ילדים. ביום הראשון בא לבית הספר בלא הפרח הנהוג למורה, אלא עם צמח בעציץ.33 בבית הספר הוא היה תלמיד אדיש, עקשן ואימפולסיבי, ואולי אף מפונק מעט. ורה גורביץ׳ כינתה אותו “המסתובב״ משום שנהג להסתובב בכיתה במעגלים. הוא היה גורם מפריע בכיתה ומחוצה לה34 והעדיף להתרועע בחברתם של ילדים שהיא תיארה כבעלי השפעה שלילית, ובהם שני אחים בוגרים, האחים קוֹבְשוֹב. פעם נתפס בבית הספר כשסכין בתיקו, ופעם אף הואשם בעבריינות בידי ועד המפלגה של השכונה שאף איים לשלוח אותו לבית יתומים.35 בשל התנהגותו לא צורף לשורות הפיונירים, ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית, שהחברות בו הייתה בבחינת טקס מעבר; בכיתה ג הוא היה היחיד מבין ארבעים וחמישה התלמידים בכיתתו שלא הצטרף לארגון. אביו, פעיל המפלגה, יכול היה רק להצטער על הכישלון הצורב הזה, שוולדימיר תיאר לימים כמרד באביו ובשיטה השלטת. “הייתי חוליגן, לא פיוניר״, אמר.36 ורה גורביץ׳ פגשה אותו בכיתה ד והתלוננה באוזני אביו שהילד נבון, אך לא מסודר וחסר עניין.
“הוא אינו ממצה את מלוא יכולתו״, אמרה לוולדימיר האב בדירה בסמטת בסקוב, שאותה תיארה כמקום נורא, “קר, פשוט נורא״.
“מה אני יכול לעשות?״ שאל ולדימיר ספירידונוביץ׳. “להרוג אותו או מה?״37
אך מרייה וולדימיר הבטיחו לגורביץ׳ להשתלט על בנם. האב לחץ עליו להתאמן באגרוף, אך הנער הכחוש נטש עד מהרה את השיעורים וטען שאפו נשבר מחבטה. במקום אִגרוּף החל להתאמן באמנויות לחימה, ככל הנראה, שלא כרצון הוריו, והתאמן בתרגילי סַמְבּוֹ, שיטת לחימה סובייטית ששילבה ג׳ודו והיאבקות והתאימה יותר לממדי גופו הקטנים ול״טבעו התוקפני״.38 אחד ממאמניו היה לבעל השפעה מכרעת בחייו. אנטולי רכלין עבד במועדון “טְרוּד״ (עבודה), לא הרחק מסמטת בסקוב, ופוטין, עתה בכיתה ה, הצטרף לחוג. רכלין היה חייב להבטיח להוריו שהוא “לא מלמד את הילדים שום דבר רע״.39 המשמעת והקשיחות של תרגילי הסמבו, ולימים הג׳ודו, עוררו את סקרנותו של הילד יותר מכל דבר אחר. אמנויות הלחימה שינו את חייו והעניקו לו אמצעים לבטא את עצמו כנגד הילדים הגדולים והקשוחים יותר. “זה היה מכשיר יעיל מאין כמוהו לבטא את עצמי בחבורה״, יאמר לימים.40 החוג גם פתח לפניו מעגלים חדשים של חברים, ובייחוד שני אחים - ארקדי ובוריס רוֹטנברג - שיעמדו לצידו כל חייו. אמנויות הלחימה העניקו לו תורה מוצקה שלא מצא כמותה בדת או בפוליטיקה. הן היו יותר מספורט, כך האמין. הן היו פילוסופיה. “הספורט הוא שעקר אותי מהרחובות״, אמר, “למען האמת, חצר הבית לא הייתה סביבה טובה לילד״.41
ייתכן שתיאורי התמורה שחלה בו מוגזמים. הצהרותיו על חיים באווירה של ג׳ונגל נשמעים כדברי רהב. ייתכן שזוהמת החצר ומצבם הירוד של הדיירים הטרידו אותו בעבר, אך גם נטעו בו רתיעה משתייה ומעישון, מעצלות ומאי־סדר. ועם זאת, משעה שהוצתה בו התשוקה לאמנויות הלחימה, הוא הפגין נחישות רבה להצליח בהן. “טרוּד״ דרש מהמבקשים להצטרף ציונים טובים בבית הספר, והוא השקיע מאמץ רב יותר בלימודים. אכן, לקראת סוף כיתה ו חל שיפור בציונים שלו. ורה גורביץ׳ ובני כיתתו גמרו אומר לצרפו לפיונירים ופנו לנציג בית הספר לנהוג בו לפנים משורת הדין ולהתעלם מחטאי העבר שלו. טקס החניכה שלו נערך באוּלְיאנוֹבְקָה, כפר שנודע בעבר בשם סַבְּלִינוֹ, ובו התגוררה אחותו של לנין.42 בתוך שבועות הוא היה למנהיג סניף בית הספר שלו בארגון - מעמד המנהיגות הראשון בחייו. בכיתה ח כבר נבחר לעמוד בשורה הראשונה של המועמדים להצטרף לקומסומול, ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית. זה היה קרש קפיצה הכרחי למה שיגלה עד מהרה כי הוא תכלית חייו.
ב־1965 נערכו החגיגות לציון עשרים שנה לניצחון על הנאצים בגל חדש של נוסטלגייה ואירועים רשמיים. אחד הסיפורים הפופולריים ביותר בעשור הזה היה סיפור הריגול “המגן והחרב״. הוא פורסם תחילה בהמשכים בביטאון איגוד הסופרים זְנאמיָה (הדגל). המחבר ודים קוֹזֶ׳בְנִיקוֹב שירת ככתב צבאי של העיתון פרבדה, וחוויותיו שיוו לסיפור נופך ריאליסטי, אף שהוא לא זז כמלוא הנימה מהנרטיב של התעמולה הסובייטית (בתוקף היותו יושב ראש אגודת הסופרים היה קוז׳בניקוב מעורב בהחרמתו של תיאור ריאליסטי הרבה יותר של המלחמה, ספרו של וסילי גרוסמן חיים וגורל). גיבור הספר רב־סרן אלכסנדר בֵּלוֹב היה סוכן חשאי סובייטי שהתחזה לגרמני בגרמניה הנאצית ערב פרוץ המלחמה הפטריוטית הגדולה. בשמו הבדוי יוהן וייס עלה בשורות הפיקוד של האַבְּוֶר, ארגון המודיעין הצבאי של הנאצים, ולאחר מכן בשורות האס־אס. וייס היה אמיץ בשדה הקרב, סטואי שאינו נכנע ואינו נשבר אפילו בשעת עינויים. הוא סלד מהנאצים, שכלפי חוץ שירת אותם, מדמותו של הנאצי שנדרש לעטות, אך נאלץ לעמוד בניסיון כדי לחבל במאמץ המלחמה הגרמני. “הוא מעולם לא הניח שהפרק הקשה והמייסר ביותר במשימה שנטל על עצמו יהיה הקרע המכאיב במצפונו״, כתב קוז׳בניקוב. “כדי להצליח הוא אף נמשך תחילה למשחק של התעטפות בעורו של אדם אחר ואימוץ דעותיו ושמח מאוד כאשר התחפושת הזאת הלמה את ציפיותיהם של אחרים מאישיותו הבדויה״.43
הסיפור היה רחוק מלהיות יצירה של טולסטוי. לבן עשרה רגיש ונוח להתרשם הוא היה הרבה יותר מזה. שנה לאחר צאתו לאור עובד הספר לסרט שאורכו יותר מחמש שעות, ושמו של קוז׳בניקוב צוין כתסריטאי. זה היה הסרט הפופולרי ביותר בברית המועצות בשנת 1968, מחווה בשחור־לבן לשירות החשאי - לגוף שאז כבר נקרא קג״ב. ולדימיר פוטין בן השש עשרה הוקסם. הוא וחבריו צפו בסרט שוב ושוב. כעבור יותר מארבעים שנה הוא עדיין יזכור את המילים הסנטימנטליות של שיר הנושא: “היכן מתחילה אדמת המולדת? בלב ליבה של רוסיה, על שירת ציפוריה ועצי הלִבנה״.44 ולדימיר שכח בו במקום את חלומות הילדות שלו להיות מלח, כמו אביו, או אולי טייס. הוא יהיה מרגל. בעיני רוחו ראה את דמותו של רב־סרן בלוב משולבת בזו של יוהן וייס: יפה תואר, בנוי כהלכה, בעל יכולת לשנות בכוחות עצמו בלבד את מהלך ההיסטוריה. “מה שהדהים אותי יותר מכול היה כיצד מאמציו של אדם אחד מסוגלים להשיג מה שאין ביכולתו של צבא שלם לעשות״, נאמר כעבור שנים רבות באותה הערכה רומנטית שהייתה לו בנעוריו. “מרגל אחד יכול להכריע גורל של אלפים״.45
באותם ימים הוא ידע מעט מאוד על הקג״ב ועל דרך עבודתו. אביו של אחד מבני כיתתו שירת במודיעין, אך פרש זה כבר מהעבודה. הפקת הסרט והפצתו נעשו תוך כדי מאמצי המודרניזציה של הקג״ב בהנהגת מנהלו החדש יורי אַנדרוֹפּוֹב, שמונה לתפקיד ב־1967. אנדרופוב התכוון לשנות את תדמית הסוכנות ולהציג אותה לא ככוח של משטרה חשאית מאיימת, אלא כמגן העליון של ברית המועצות הגדולה. למצער, במקרה של ולדימיר התעמולה השיגה את מטרתה; ייתכן שהספורט הרחיק אותו מהרחובות, אך הסרט הוא שנתן לו השראה בבחירת הקריירה. למחרת הצפייה בפרק הראשון בסדרה אמר לבן כיתתו שהוא יהיה מרגל.46 מייד אחר כך, לדבריו, עשה מעשה נועז ונאיבי: הוא הלך בלא הזמנה למטה הקג״ב בליטֶייני פרוספקט, סמוך למקום מגוריו, והתנדב לשירות.
מטה הקג״ב בלנינגרד נודע בשם “הבית הגדול״ לא רק בשל מידותיו. נפוצה בדיחה מרה על עוצמתו של הבניין, שגרסאותיה רבות ומשקפות את העיר: מהקתדרלה על שם יצחק הקדוש אתה יכול לראות את כל לנינגרד. מן הבית הגדול אתה יכול להשקיף על כל הדרך לאיי סוֹלוֹבייצקי - הארכיפלג בים הלבן, מרחק מאות קילומטרים צפונה משם, ששם הוקם אב־הטיפוס של מחנות הגולאג הנודעים לשמצה. ולדימיר נאלץ לנסות שלוש פעמים עד שמצא את הכניסה הנכונה לבית הגדול ואת הקצין שיקבל את פניו. הקצין נהג בנער באדיבות, אך אמר שהקג״ב אינו מקבל מתנדבים. הארגון מחפש את המועמדים הראויים שכבר משרתים בצבא או לומדים באוניברסיטה. ולדימיר לא הרפה. הוא ביקש לדעת איזה תחום לימוד ישרת טוב יותר את הרצון הנחוש שלו. הקצין, שככל הנראה ביקש להיפטר מהנער, אמר לו שמוטב לו ללמוד משפטים, ובכך הסתיים העניין. הוא ילך לאוניברסיטה וילמד משפטים, שלא כרצון הוריו, שסברו שציוניו ומזגו מתאימים יותר לבית ספר טכני, כמו האקדמיה לתעופה אזרחית, שגם הוא רצה מאוד להתקבל אליה בתחילה. אך ולדימיר היה לפעמים אימפולסיבי וחסר גמישות. הוריו ומאמניו הופתעו מהכיוון החדש שהוא נצמד אליו, שכן הוא לא סיפר להם על ביקורו בבית הגדול ועל המניע האמיתי לרצונו ללמוד משפטים. מאמן אחד ב״טרוּד״ גער בו כששמע על בחירתו ופסק שבסופו של דבר הוא יהיה תובע או קצין משטרה. ולדימיר הזועם השיב לו, “לא אהיה שוטר!״47
החלטתו להצטרף לקג״ב התקבלה בעיצומה של התסיסה הבין־לאומית של שנת 1968. ימים אחדים לפני שהחל בלימודיו בבית הספר התיכון בלנינגרד פלשו כוחות ברית המועצות לצ׳כוסלובקיה לדכא את הרפורמות של האביב של פראג. דומה שוולדימיר לא נרעש לשמע הידיעות על שבירת המחאה לא מבית ולא מחוץ. כמו רבים הוא קיים יחסי אהבה עם התרבות האסורה של המערב והאזין לשירי הביטלס בתקליטים שהועברו בין החברים כסחורה מוברחת. “המוזיקה הייתה משב רוח רענן״, יספר לימים. “כמו חלון הנפתח אל העולם שמחוצה לנו״.48 ולדימיר ניגן זמן־מה באקורדיון ולאחר מכן בגיטרה שקיבל מאביו. הוא למד את שיריהם של ולדימיר ויסוצקי ומשוררי עם אחרים של התקופה. אף ששנות השישים המאוחרות בברית המועצות תוארו כעידן של דיכוי ולאחר מכן של קיפאון, שנות הנעורים שלו היו נטולות דאגות וחופשיות יותר משל דור הוריו. בני משפחת פוטין לא נמנו עם האליטה המטופחת, אך תנאי המגורים השתפרו לאחר המלחמה, וגם חיי המשפחה היו נוחים יותר. למרייה ולוולדימיר היה אפילו מכשיר טלפון גדול ושחור בדירה, מצרך נדיר באותם ימים, והוא עמד גם לרשות ולדימיר וחבריו.49 אז כבר הצליחו הוריו לרכוש דאצ׳ה של שלושה חדרים בטוֹסְנוֹ, כפר קטן סמוך ללנינגרד, ושם הוא בילה חלק גדול משנות נעוריו, הרחק מן הסביבה המחניקה של הדירה המשותפת. על הקיר, מעל לשולחן, נתלה דיוקן מודפס של אישיות שחברו ויקטור בּוֹריסֶנקוֹ לא הכיר. לשאלתו הוא השיב כי זה יאן קַרְלוֹביץ׳ בֶּרְזִין, מייסד המודיעין הצבאי של הבולשביקים. הוא נאסר בימי הטרור הגדול של 1937 והוצא להורג כעבור שנה, אך לאחר מותו טוהר שמו.50
ולדימיר למד בבית הספר התיכון מספר 281, בית ספר ייחודי שהתמחה בהוראת מדעים והכשיר את תלמידיו ללימודים באוניברסיטה. הוא לא היה תלמיד מקובל יתר על המידה, אלא היה מחוספס, מקובע ביחס לספורט ושקדן בעל משמעת צבאית.51 לימודי מדעים היו עשויים להבטיח לו מקום באוניברסיטה טכנית יוקרתית, אך הוא התמקד במדעי הרוח, בספרות ובהיסטוריה. הוא אף הוסיף ללמוד גרמנית, שכבר החל ללמוד בכיתה ד בעידודה של ורה גורביץ׳. עתה הייתה המורה שלו מינה יוּדיטְסְקאיָה, שתתאר אותו כנער כחוש ורציני. תהיה לה השפעה עמוקה עליו, והוא יזכור אותה ברגש סנטימנטלי עמוק עוד עשרות שנים.52 בית הספר מספר 281 השלים, בגבולות מסוימים, עם פתיחות אינטלקטואלית ודיון חופשי. אחד המורים האהודים - מיכאיל דֵמֶנְקוֹב - חילק לתלמידיו יצירות סָמיזְדאט, ספרות אסורה שהופצה בעותקים מודפסים במכונת כתיבה. המורה להיסטוריה - תמרה סְטֶלְמָחוֹבָה - דנה בשאלה אם ניקיטה חרושצ׳וב קיים את הבטחתו לכונן חברה קומוניסטית אמיתית בתוך עשרים שנה.53
אף שהצטרף לקומסומול ב־1967, הוא מיעט להשתתף בפעולותיו, ייחד את שעותיו לספורט וללימודים וויתר על שאר עיסוקים אהובים על בני גילו. ורה בְּרִילוֹבָה, הצעירה ממנו בשנתיים, זוכרת אותו רכון על שולחנו בחדר המגורים של הדירה המשותפת ליד הספה והשידה. היא פגשה אותו בדאצ׳ה בטוסנו ב־1969 ונכבשה. היא נזכרת בנשיקה חטופה במשחק “אמת או חובה״ - “לפתע הוצפתי חום״, אך עד מהרה התחוור לה שיש לו זמן מועט בלבד לנערות, דבר שגם מורתו הבחינה בו.54 חיזור הנעורים שלהם הסתיים יום אחד, כשהיא הפריעה ללימודיו בדירה ושאלה אם הוא זוכר עניין זה או אחר. בטרם הספיקה להשלים את המשפט, הוא קטע אותה: “אני זוכר רק דברים שאני צריך לזכור״.55 בריאיון כעבור שנים רבות היא זכרה את “ידיו הקטנות והחזקות״ ונשמעה עגומה לזכר הנזיפה ההיא.
השקדנות השתלמה. בשנת הלימודים השנייה בבית הספר התיכון - במסלול הלימודים הסובייטי היו עשר שנות לימוד - הוא קיבל ציונים טובים אך לא מרשימים. הוא הצטיין בלימודי היסטוריה וגרמנית ופחות מכך במתמטיקה ובמדעים. בשנת לימודיו האחרונה הוא ייחד פחות זמן ללימודים הסדירים והקדיש את מרב זמנו להכנה לבחינות הכניסה לאוניברסיטה של לנינגרד היוקרתית והנכספת ביותר בכל ברית המועצות. ורה גורביץ׳ פקפקה אם שאיפתו תעלה בידו, ומעולם לא גילתה את המניע האמיתי שלו. “אפתור את הבעיה הזאת בעצמי״, אמר לה.56 הסיכוי להתקבל לאוניברסיטת לנינגרד היה נמוך, רק אחד מארבעים פונים התקבל - נפוצו שמועות שהוא התקבל בזכות שורשיו במעמד הפועלים או אף, בסבירות קטנה יותר, בשל מגע ידו השקטה של הקג״ב שהנחה את הקריירה שלו בגניבה ובלא ידיעתו.57 כך או כך, הישגיו בבחינות הקבלה היו טובים דיים להבטיח לו מקום בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה בסתיו של שנת 1970, בדיוק כפי שהציע לו קצין הקג״ב שנתיים קודם לכן.
כסטודנט הוא הוסיף ללמוד בשקידה וייחד שעות רבות לתחרויות ג׳ודו. הוא נמנע משתייה ומעישון כדי לשמור על הכושר. הוא דחה הצעה להצטרף לנבחרת הג׳ודו של האוניברסיטה ושמר אמונים למאמניו ב״טרוּד״. ב־1973 קיבל תואר מאסטר והתמודד באליפויות של ערים ומחוזות אחדים. באותם ימים עדיין התגורר בדירה המשותפת, אך הִרבּה לסייר ברחבי ברית המועצות. הוא השתתף בתחרויות ג׳ודו במקומות מרוחקים, כמו מולדובה, בילה קיץ אחד בכריתת עצים בקוֹמי שבצפון ושבועיים במחנה בנייה של סטודנטים באבחזיה, שהייתה באותם ימים בתחום הרפובליקה הסובייטית של גאורגייה. השכר שקיבל, שמונה מאות רובל, היה שקול לכשש מאות דולר, ובעזרתו רכש מעיל שאותו ילבש בחמש עשרה השנים הבאות. את השאר הוציא באתר הנופש גאגְרָה בחוף המיוער והיפה של הים השחור.58 הוא וחבריו הצליחו להתגנב למעבורת שהפליגה לאודסה עם מעט מאוד כסף וקופסאות של בשר משומר. שני לילות ישן בסירת הצלה והתקנא בנוסעים בעלי תאים, אך הוקסם מהשמיים שמעליו. “נדמה שהכוכבים פשוט תלויים מעל״, נזכר. “אולי ימאים מורגלים במראה שכזה, אך לי זה היה גילוי נפלא״.59
ב־1972 רכשה אימו כרטיס הגרלה שמחירו שלושים קופייקות וזכתה במכונית. היא יכלה למכור את המכונית בשלושת אלפים וחמש מאות רובל, אך פינקה את בנה ונתנה לו אותה. זו הייתה מכונית קטנה דמוית קופסה מדגם זַפּוֹרוֹזֵ׳טְס, אך רק בוגרים מעטים - שלא לדבר על סטודנטים - החזיקו במכוניות בברית המועצות בשנות השבעים. לוולדימיר זה היה סמל מעמד ותחום עיסוק חדש. הוא נהג לכל מקום, לתחרויות, ואף הסיע חברים למקום חפצם, רק בשביל ההנאה שבנהיגה. והוא היה נהג פרוע וחסר אחריות. פעם התנגש בהולך רגל שירד לכביש, אך טען שהנפגע רצה להתאבד. על פי דיווחים אחדים, הוא רדף אחרי הפצוע שניסה להימלט מן המקום, אך ולדימיר הכחיש זאת נמרצות: “אני לא חיה״, התעקש.60
ארבע שנים בילה באוניברסיטה, ולבסוף ניגש אליו אדם מסתורי, אשר, כך התברר לו לימים, שירת בקג״ב במחלקה המופקדת על האוניברסיטאות. עד אז כמעט ויתר על שאיפות הנעורים שלו. קיץ אחד עבד כמתמחה במחלקה הפלילית של הסניף המקומי של משרד התחבורה, השתתף בחקירת נפילת מטוס ודומה שהתכוון לעבוד בפרקליטות במחוז שלו, כפי שניבא מדריך הג׳ודו שלו. משפטים קסמו לוולדימיר, כפי שקסמו לו אמנויות הלחימה. הם כפו חוקים וסדר, שהוא כיבד יותר מכל אידאולוגיה. הוא טען כי בימי לימודיו באוניברסיטה לא עבד בשירות הקג״ב ואף לא שמע עליו, אף כי שיתוף פעולה עם הארגונים החשאיים היה נוהג מקובל מאוד בקרב הסטודנטים. לדבריו, הוא הופתע מאוד ב־1974, בשנה הרביעית ללימודיו, כאשר החלו מהלכי הגיוס שלו למשרה שבעבר הוא חשק בה. האיש שפנה אליו לא הציג את עצמו. “אני צריך לדבר איתך על המשך הקריירה שלך״, אמר לו בשיחת טלפון וסירב למסור פרטים נוספים. אך ולדימיר חש את משמעות הפנייה וניאות לפגוש את האיש מאוחר יותר במבואת הפקולטה באוניברסיטה. הוא הגיע למקום במועד והמתין עשרים דקות כעוס, שמא מדובר במתיחה. לבסוף הופיע האיש חסר נשימה והתנצל, מעשה שעשה רושם עז על הצעיר.61
בדיקת הרקע שנערכה לוולדימיר הייתה יסודית ועמוקה. השלב האחרון היה ריאיון עם אביו, ובינואר 1975 ביקר אצל ולדימיר ספירידונוביץ׳ קצין בגיל העמידה - דמיטרי גַּנצֵרוֹב שמו. פוטין האב לא היה גבה קומה, סיפר גנצרוב. הוא היה איש פשוט, הגון, עובד קשה וגאה מאוד בבנו הלומד באוניברסיטה, ועתה נשקלת מועמדותו לשירותים החשאיים. הוא הבין את גודל האחריות והקושי הכרוכים בתפקידים המיועדים לבנו. לאחר מכן דיבר בכובד ראש וכמעט בתחינה עם האורח. “וולודיה הוא הכול בשבילנו״, אמר בהקטנת חיבה לשם בנו. “כל התקוות שלנו קשורות בו. אחרי הכול, אתה יודע, מתו לנו שני בנים. לאחר המלחמה החלטנו שיהיה לנו בן. עכשיו אנחנו חיים רק את החיים של וולודיה. את חיינו שלנו כבר חיינו״.62
וולודיה שלו היה בוודאי מודע למעשי הקג״ב, אך לא הוטרד יתר על המידה מההיסטוריה של הארגון, מחלקו בדיכוי מי שכונו אויבי המשטר מבית ומחוצה לו. היפוכו של דבר, הוא סבר שחובתו של כל אזרח סובייטי ראוי לשתף פעולה עם הקג״ב לא למען כסף, אלא למען ביטחון המדינה. “שיתוף הפעולה של האזרחים מן השורה הוא מכשיר חשוב לשימור הפעילות החיונית של המדינה״, אמר.63 הוא הבין כי ייתכן שהיו גילויים של חריגות, אך פולחן האישיות שהתחולל סביב סטלין פסק מייד לאחר שהוא עצמו נולד, וקורבנות הטרור שוחררו בהדרגה מן הגולאגים. כך או כך, הוא לא ייחד מחשבה מרובה לעניין זה. ככל שהדברים נגעו לו, פשעי העבר, רצח והרס של מיליונים הם היסטוריה עתיקה. הוא לא היה יוצא דופן בתפיסה זו.
בעיני רוסים רבים, אפילו מי שסבלו בימי השלטון הרודני שלו, נותר סטלין אבי האומה הנערץ, אשר הנהיג את עמו לניצחון על הנאצים. הסטיות האפלות של שלטונו הושתקו מחמת הפחד, ההשלמה ואולי רגש האשם, והותירו מורשת שנויה במחלוקת שעתידה לשלוט בחברה הסובייטית עוד עשרות שנים. וכפי שיאמר לימים, הוא עצמו היה “תוצר מוצלח להפליא של החינוך הפטריוטי של האדם הסובייטי״.64
2. מועד הפציעה של ולדימיר ספירידונוביץ׳ פוטין ופרטי היחידה שלו דוּוחו בידי סוכנות המידע הרוסית הרשמית כאשר פוטין ביקר בשדה הקרב ב־2004. שמה של הסוכנות שונה לספוטניק ב־2014. ראו: http://sputniknews.com/onlinenews/20040127/39906137.html.
3. Michael Jones, Leningrad: State of Siege (New York: Basic Books, 2008), p. 139.
4. Gevorkyan, Nataliya, Natalya Timakova, and Andrei Kolesnikov, First Person: An Astonishingly Frank Self-Portrait by Russia’s President Vladimir Putin (New York: PublicAffairs, 2000), p. 7. פוטין זוכר ש״הבחורים שלנו״ החזיקו בראש הגשר לכל אורך המלחמה, אך זו אינה אמת.
5. עדות במשפטי נירנברג, http://avalon.law.yale.edu/imt/02-22-46.asp. Anna Reid, Leningrad: The Epic Siege of World War II, 1941-1944 (New York: Walker, 2011); היא מצטטת גם את הפקודה, עמ׳ 135. נוסף על תיאורי המצור בתוך: ריד וג׳ונס, ראו: גם Harrison E. Salisbury, The 900 Days: The Siege of Leningrad (New York: Harper & Row, 1969); Alexander Werth, Russia at War, 1941-1945 (New York: E. P. Dutton, 1964), part 3.
6. Reid, p. 114.
7. Gevorkyan et al., p. 3.
8. Christopher Andrew and Vasili Mitrokhin, The Sword and the Shield: The Mitrokhin Archive and the Secret History of the KGB (New York: Basic Books, 1999), p. 99.
9. Gevorkyan et al., p. 6.
10. Oleg M. Blotsky, Vladmir Putin: Istoriya Zhizni [Vladmir Putin: A Life Story] (Moscow: Mezhdunarodniye Otnosheniya, 2004), p. 83.
11. Werth, p. 308.
12. Max Hastings, Inferno: The World at War, 1939-1945 (New York: Alfred A. Knopf, 2011), p. 169. הסטינגס מציין כי המיוחסים “חמקו מעיקר הסבל״.
13. Gevorkyan et al., p. 5. התרגום לאנגלית נוקב בטעות בשמו של אחיה של מרייה כפטר, בעוד שלמעשה פוטין לא ציין את שמו של אחיו. הסרן היה איוון איוונוביץ׳ שלומוב. למרייה היה אח, פיוטר, שנהרג בחזית בימים הראשונים של המלחמה.
14. Gevorkyan et al., p. 6. פוטין עצמו חזר על הסיפור הזה פעמים רבות, אך שינה את הפרטים, והיום אי אפשר לוודא אותם. ב־2012 הוא סיפר להילרי רודהם קלינטון, שאביו מצא את מרייה בערימת גוויות וזיהה אותה על פי נעליה. הוא דרש לקבל את גופתה וגילה שהיא הייתה עדיין בחיים. קלינטון מספרת את האנקדוטה הזאת בספרה Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2014), p. 243.
15. Gevorkyan et al., pp. 8-9.
16. Jones, p. 249; Werth, p. 309; Nezivisimoye Voyennoye Oboz-reniye [Independent Military Review], 14.3.2003.
17. Jones, p. 141
18. Gevorkyan et al., pp. 8-9
19. ספרה של Reid, Leningrad, מציע תיאור קורע לב של המצור, כמו גם Hastings’s Inferno, pp. 164-171. ראו: גם Salisbury ו־Jones.
20. Nikolai Zenkovich, Putinskaya Entsiklopediya (Moscow: Olma-Press, 2006), p. 363.
21. ב־2012 מצאה קבוצה בסנקט פטרבורג תיעוד מותו וקבורתו של אחיו בבית הקברות, שלדברי פוטין הוא לא ידע עליו עד אז. אך הוא מציין זאת בתוך: Gevorkyan et al., First Person; and New York Times, 28.1.2012.
22. שמות דודיו של פוטין שנהרגו במלחמה מצויים ברשימת קורבנות המלחמה המצויה ברשת: www.obd-memorial.ru. Richard Sakwa, in Putin: Russia’s Choice (London: Routledge, 2004) מתאר את האבדות במשפחת אימו של פוטין.
23. הרוסים משתמשים בשם הפרטי של האב לשם האמצעי: ולדימיר ספירידונוביץ׳ הוא בנו של ספירידון; ולדימיר ולדימירוביץ׳ הוא בנו של ולדימיר, וכו׳. הפנייה בשם הפרטי ובשם האמצעי היא אות לכבוד ולגינונים רשמיים.
24. Reid, p. 402
25. Gevorkyan et al., p. 3
26. Ibid., p. 17
27. במשך שנים רווחה שמועה, שפוטין נולד למעשה לאישה אחרת, ונמסר לאימוץ לקרובים רחוקים, ולדימיר ומרייה פוטין. השמועה צצה מחדש שוב ב־2008, כאשר אישה בגאורגייה טענה שהיא אימו, אך לא הופיעה כל ראייה שתחזק את הדברים.
28. פוטין נהג לספר את הסיפור הזה בכמה הזדמנויות, עם פרטים שונים. הוא כמובן לא זכר זאת בעצמו, ולפיכך הסתמך על סיפור ששמע מפי אימו. הוא סיפר את הגרסה הזאת לעיתונאים מחוץ לקתדרלה בחג המולד 2000. ראו: http://www.youtube.com/watch?feature-player_detailpage&v-u3d_yxJhmjk.
29. Sakwa, p. 3
30. Gevorkyan et al., p. 11. על פי זיכרונותיו של פוטין על השכן, הוא לא התרשם ככל הנראה מדתו, וזכר אותו “מהמהם״ בעברית. “פעם לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מה הוא שר. הוא הסביר לי על התלמוד, ואני איבדתי עניין בו במקום״.
31. Ibid., p. 10
32. Ibid., p. 18
33. Ibid., p. 16
34. Ibid., p. 11
35. ויקטור בוריסנקו מצוטט בתוך: Moskovsky Komsomolets, 1.8.2003; וכן Allen C. Lynch, Vladimir Putin and Russian Statecraft (Washington, DC: Potomac Books, 2011), p. 14.
36. Gevorkyan et al., p. 18
37. Ibid., p. 18
38. Ibid., p. 19
39. Moskovsky Komsomolets, 1.8.2003
40. ריאיון מ־2012 לסרט תעודה גרמני, I, Putin, שהוקרן ב־NTV לקראת השבעתו של פוטין לכהונה שלישית, ב־7.5.2012.
41. Moskovsky Komsomolets, 1.8.2003
42. Vera Gurevich, Bspominaniya o Budushchem Prezidente [Recollections of the Future President] (Moscow: Mezhdunarodniye Otnosheniya, 2001), p 31
43. Vadim Kozhevnikov, Shield and Sword (London: MacGibbon & Kee, 1970)
44. Kommersant, 25.7.2010
45. Gevorkyan et al., p. 22
46. Chris Hutchins, Alexander Korobko, Putin (Leicester, UK: Matador, 2012), p. 26
47. Gevorkyan et al., p. 23
48. Gevorkyan et al., p. 23
49. Moskovsky Komsomolets, 1.8.2003
50. Blotsky, Vladimir Putin: Istoriya Zhizni, p. 180
51. Gevorkyan et al., p. 21
52. Komsomolskaya Pravda, 4.10.2007. בריאיון חושפת מינה יודיצקאיה שפוטין העניק לה דירה במהלך ביקור רשמי לישראל, לשם היא היגרה זמן קצר לאחר שהוא סיים את לימודיו בבית הספר. ראו: www.kp.ru/daily/23979.3/74288.
53. New York Times, 20.2.2000
54. Gevorkyan et al., p. 22. בריאיון סיפרה ורה גורביץ׳: “וולודיה לא גילה עניין רב בבחורות, אך הן בהחלט גילו עניין בו״.
55. http://english.pravda.ru/society/stories/04-03-2006/76878-putin-0/. ראו גם: http://english.pravda.ru/society/stories/04-03-2006/76878-putin-0/
56. Gevorkyan et al., p. 22
57. Lynch, p. 23; Masha Gessen, The Man Without a Face: The Unlikely Rise of Vladimir Putin (New York: Riverhead Books, 2012), p. 55
58. פוטין סיפר את סיפור המעיל והנסיעה לגאגרי בריאיון עם עיתונאים באבחזיה, ב־12.8.2009. הריאיון קיים, כמו כל דבריו הפומביים, בתוך: www.kremlin.ru או בתוך: en.kremlin.ru. לבד ממקרים שבהם מצוין אחרת, כל דבריו הרשמיים של פוטין אפשר למצוא בחיפוש באתרים הללו, על פי התאריך או הנושא, ברוסית ובאנגלית. יש להוסיף מילת אזהרה: הגרסאות באנגלית של מקצת הנאומים והדברים קוצצו או נערכו, בייחוד בדברים מעוררים מחלוקת.
59. Gevorkyan et al., p. 32
60. Ibid., p. 36
61. Ibid., p. 41
62. Blotsky, Vladimir Putin: Istoriya Zhizni, p. 266
63. Gevorkyan et al., p. 40
64. Ibid., p. 42
קוראים כותבים
There are no reviews yet.