ילדות של נסיכה

סיפור שלגיה – "תפוחים אדומים, תפוחים טעימים"

התחפשה המלכה לאישה ענייה, מילאה את הסל תפוחים מורעלים והלכה ליער, לבית הגמדים. "תפוחים אדומים, תפוחים טעימים, מי רוצה לאכול תפוחים?" פתחה שלגיה את החלון ושמחה (שלא לומר סמכה. ד.ב.) למראה האישה. לקחה תפוח, נגסה – ומייד נפלה ומתה.

 

כמצוין במבוא, סיפור שלגיה הוא סיפורן של בנות המורעלות על ידי אִמהותיהן, ושל ילדים המורעלים על ידי הוריהם. ניתן להשליכו על סיפורה של האישה שאִמה הטיחה בה את האמירה הארסית, שאין לה זכות להתלונן כיוון שהייתה לה "ילדות של נסיכה". היא אכן הייתה נסיכה של ממש, בת למופת כמו שלגיה, צייתנית ומרַצה, מוצלחת ומלאת חיים, לכאורה רצויה אבל במציאות ילדה דחויה. בת לאֵם מתעתעת, מעמידה פנים כדוגמת המלכה המתחפשת לזקנה חביבה. כלומר בת לאֵם מרעילה.

זה הסיפור של אִמה, שאכן כאותה מלכה, אף היא הייתה נרקיסיסטית, מנוכרת רגשית, "חורגת" – אֵם שעוד מילדות דחתה את בִתה מעליה פעם אחר פעם. אולם שלגיה אינו רק סיפור על האֵם המלכה. זהו גם סיפורו של האב שעסוק בענייניו ומאפשר לאֵם להרעיל את בתם. לשיטתי, סיפור שלגיה הוא ללא ספק סיפורן של משפחות מנוכרות רגשית. בקרב רבות מהמשפחות המרעילות ניתן למצוא הורה מרעיל דומיננטי, כדוגמת האֵם המלכה, והורה מחריש, שותף סוד לדבר עבֵרה, מנוכר בדרך אחרת, בהתעלמות, כדוגמת האב המלך.

כדי להבין את המשמעות של סיפור שלגיה בהקשר של יחסים מרעילים במשפחה, חזרתי לתרגום המלא והמדויק של סיפורי האחים גרים, של שמעון לוי בספרו האחים גרים – מעשיות. השוויתי אותו לתרגומים מעובדים ומקוצרים לילדים, באופן בו הם מסופרים ועוברים מדור לדור, כדוגמת הספרים עולם האגדות: אגדות האחים גרים (2003). לצורך הדיון אשווה בין התרגומים ואבחר בקטעים מהם. בכל התרגומים שבדקתי מופיע המוטיב המרכזי והמשמעותי ביותר לענייננו – סיפור האֵם הנרקיסיסטית, אשר מרחיקה את בתה מעליה מבלי לתת לה הסבר שאותו תוכל להבין, ובה בעת אינה מרפה ואינה מאפשרת לבת להתרחק ממנה. כאשר הבת מנסה ליצור לעצמה חיים חדשים, האֵם אינה מוותרת ויוצאת למסע הרעלה רצוף תעתועים, ממש כפי שיש הורים שאינם מרפים ואינם מניחים לילדיהם גם כשאלה כבר בוגרים.

בהקשר זה חשוב לציין את סיפורי האחים גרים, שנאספו על ידם לקובץ לפני כ־200 שנה. יש לדעת כי האחים גרים לא חיברו אותם. זוּ אסופת סיפורים שרווחה בקרב עמי אירופה, ובתור שכאלה הם מייצגים מאפיינים המשותפים לכלל בני האדם ומהווים את מה שקרל יונג כינה בשם "ארכיטיפים", כלומר אבטיפוסים אוניברסליים, שמופיעים בכל התרבויות והמיתולוגיות באשר הן.

בהמשך אתייחס לסיפור כאל ביטוי של תהליכים התפתחותיים פנימיים העוברים על בני המשפחה – האֵם המרעילה, האב הפסיבי והבת, שלבסוף מצליחה להשתחרר מההרעלה, לאחר שהיא מקיאה את התפוח המורעל מתוכה ופותחת בדרך עצמאית משלה.

 

בארץ רחוקה שמעבר להרים גרו מלך ומלכה, והיו מאושרים. רק דבר אחד העציב את לבם, שלא היה להם ילד קטן... 'בת לוּ הייתה לי,' התפללה המלכה, ששיער שחור לה כליל, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם, והייתי המאושרת ביותר בעולם.

ואכן, הרתה המלכה ובת נולדה לה ששערה שחור כליל, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם. המלך והמלכה אהבו את בתם וקראו לה שלגיה, ולא היה קץ לאושרם.

אך המלכה חלתה לפתע ומתה והמלך העצוב נשא לו אישה צעירה, אישה יפיפייה.

 

בתרגום המלא של האחים גרים תיאור המעשה מפורט יותר:

 

פעם אחת באמצע החורף, כשפתיתי השלג נשרו כנוצות מן השמים, ישבה המלכה ליד חלון שמסגרת עץ הָבנֶה שחור לו, ותפרה. ובתפרה כך ובהביטה בשלג, נדקרה אצבעה במחט ושלוש טיפות של דם נפלו לשלג. ומאחר שהדם נראה יפה כל כך בשלג הלבן חשבה: הלוואי שהיה לי תינוק לבן כשלג, אדום כדם ושחור כמו העץ שבמסגרת. זמן מה לאחר מכן נולדה לה בת שהייתה לבנה כשלג, אדומה כדם ושערותיה שחורות כעץ הָבנה ולכן קראו לה שלגיה. ברגע שנולדה הילדה, מתה המלכה. אחרי שנה לקח לו המלך רעיה אחרת. הייתה זו אישה יפה אבל גאה ושחצנית שלא יכלה לסבול שמישהי תעלה עליה ביופיה.

 

את סיפור שלגיה ניתן לראות כביטוי לתהליך העובר על זוגות רבים עם הפיכתם להורים, ובעיקר נשים רבות, לכשהן עצמן הופכות לאִמהות. המלך והמלכה כל כך השתוקקו לבת, אבל ציפייתם הייתה אשלייתית, כפי שלעִתים קרובות אכן קורה במציאות. המלכה נדקרה "ושלוש טיפות של דם נפלו לשלג". היופי והמושלמוּת כרוכים בקרבן שלא נלקח בחשבון בשלב הבעת המשאלות. למרות שכבר בשלב הפנטזיה הייתה עדות לקרבן שיידרש ממנה, טיפות הדם, עשתה המלכה את הטעות שעושים זוגות רבים טרם הפיכתם להורים. המשאלה לילד טרם היוולדו הייתה בבחינת אידיאליזציה המשלימה את התמונה המשפחתית היפה והמושלמת. "יופי של מלכה – יופי של משפחה". הורים אלה נוטים להאדיר את התמונה המושלמת, תוך התעלמות מהמחיר, מהקרבן, מהדם שיטפטף. יתרה מכך, בדומה לגישתה של המלכה, הנטייה היא להפוך את הקרבן ואת הדם שיישפך, לאלמנט "רומנטי" שישלים את אידיאל היופי ולא להכנה לקראת הקשיים הצפויים בעתיד. נטייה זו מונחת בבסיס המוּעדוּת למפח הנפש הקשה של הורים רבים, אשר נדרשים להתייצב מול הקשיים הכרוכים בגידול ילדים במציאות ולא בפנטזיה.

בחיים הקרבן אינו יפה כמו באגדות, והדם אינו מטפורה לשפתיים אדומות אלא למאמץ ולהשקעה אינסופיים הכרוכים בגידול ילדים "בדם לבנו". לאחר שרצונם של המלך והמלכה מתמלא, שלגיה נולדת והם הופכים להורים ועוברים שינוי (טרנספורמציה).

התנפצות הפנטזיה ההורית־משפחתית של אותם זוגות צעירים, אשר אינם מוכנים נפשית ורגשית להורות, היא, כך מסתבר, תופעה נפוצה למדי. מקובל אמנם לראות אֵם חורגת כמי שאינה האֵם הביולוגית, אבל בהקשר להבנת מושג ההרעלה ההורית, אם חורגת היא זו שעברה מטמורפוזה זו של שינוי היחס, מתוך קונפליקט רגשי כלפי הילד וכלפי עצמה כהורה. זוהי גם אחת הסיבות העיקריות המונחות בבסיס תופעת הדיכאון לאחר לידה, שמתבטאת במעשייה כמחלת האֵם. פנטזיית האִמהות המושלמת מתרסקת לא אחת עם המעבר החריף לשגרת הטיפול היומיומי בתינוק תובעני, הכרוך בעייפות ובקשיים פיזיים ורגשיים שמאפיינים את התקופה הראשונה של חיי תינוק. פנטזיית האִמהות המושלמת קורסת גם מפאת הצורך להתמודד עם התפנית החדה מעיסוק נרקיסיסטי של האֵם בעצמה ובצרכיה, לדרישה האינסופית להתייחס לקיומה ולצרכיה של מישהי אחרת, הבת.

קשיים אלה אינם העילה היחידה למשבר. בנוסח המקורי של המעשייה מצוין במפורש המקור לקושי של המלכה להיות אֵם. הרצון בילד התברר בדיעבד כמשאלה ליצירת תמונה מושלמת של עצמה, בבחינת "תינוק לפי הזמנה". במציאות משהו מת בה מול יופייה של אחרת, בתה. היא "מתה" מול הצורך להתמודד עם הקונפליקט הלא צפוי שמתעורר בין הרצון במשפחה מושלמת, המשאלה לבת מושלמת, לבין הקנאה בה והתחרות עִמה. אצל אִמהות נרקיסיסטיות ואגוצנטריות, גם התחרות על תשומת לבו של האב מהווה לא אחת עילה לשבר ולהופעת ניצני עוינות וניכור רגשי כלפי זו ש"גזלה" ממנה את מקומה, עד כדי "מות האֵם המלכה", כלומר מות הפנטזיה של אִמהות מושלמת. מות האִמהות.

תהיה הילדה יפה ומושלמת ככל שתהיה, כמו שלגיה, אשר "שערה שחור כליל, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם", לידתה מחוללת שינוי בלתי צפוי בהתנהגות הוריה. יתר על כן, לעתים נוצר המשבר דווקא משום שהילדה מוצלחת והופכת מוקד לתשומת הלב.

"האֵם הטובה" מתה ואת הילדה מתחילה לגדל "האֵם הרעה". ה"חורגת".

פגשתי אֵם צעירה שהייתה נעלבת כאשר התפעלו מהתינוק שלה ולא "טרחו", כדבריה, להחמיא לה. היא שבה וחזרה על תלונותה "ומה אתי? אני כבר לא קיימת? אני מרגישה שאני מיותרת...". כשהסבתי את תשומת לבה לצורך שלה שיתייחסו אליה ולא אל בנה, אישרה זאת וחיזקה את תלונתה בנימת התרסה "לא ייתכן שמעכשיו רק הוא קיים ויותר אני לא מעניינת אף אחד". מבחינה פסיכולוגית הביטוי "אֵם חורגת" מייצג אֵם מנוכרת, אגוצנטרית, אישה שעסוקה בעצמה ומתקשה להפנות משאבים רגשיים לטיפול בילדיה, בעוד שהאב "העצוב", בלשון המעשייה, או העייף מתלונותיה של אשתו ומתובענותה של הבת התינוקת, חוזר לעיסוקיו. האב חדל להיות דמות משמעותית בסיפור, כלומר בחיי המשפחה, עד כדי כך שבנוסח המקורי של האחים גרים הוא אינו מוזכר יותר, והבת נאלצת להתמודד בכוחות עצמה מול יחסה הקשה של האֵם כלפיה.

כאמור, מעשיית שלגיה היא סיפורן של משפחות רבות, מנוכרות רגשית, בהן הורה דומיננטי, לרוב האֵם, מפתח יחס מרעיל כלפי מי מהילדים, בעוד ההורה השני, לרוב האב, טרוד בדאגות פרנסה ונעדר שעות וימים ארוכים מהבית. נוכחותו הנפקדת של ההורה הפסיבי מאפשרת להורה הדומיננטי להרעיל את ילדיו באין מפריע. חשוב לציין שיש כמובן מקרים בהם הדינמיקה הפוכה – האב מתאכזר לילדיו ולאשתו ורודה בהם, בעוד האישה כנועה, פסיבית, "נחבאת אל הכלים" ואינה מגינה על ילדיה מפניו. בסיפור שלגיה האב־המלך חוזר לעיסוקיו, או בלשון הגרסה המעובדת "נוסע למסעותיו". הוא אינו מבחין במתרחש בביתו ואינו מתערב בגידול בתו ובהתנהגותה של אשתו כלפיה. ובעוד הילדה "גדלה ויפתה" ממשיכה האֵם הנרקיסיסטית לעסוק בעצמה ושואלת כהרגלה:

 

מראה מראה שעל הקיר,

מי הכי יפה בכל העיר?

ענתה המראה בשפה רפה:

פנייך יפים ויפה שערך,

אבל שלגיה יפה ממך.

נבהלה המלכה וקינאה נורא.

 

ובמקור:

 

ראי ראי שבפינה,

מי היפה בכל המדינה?

ענה:

גברת מלכה, את יפה מכל הנתינים

אך שלגיה יפה ממך אלפי מונים.

נבהלה המלכה, הצהיבה והוריקה מקנאה. כל כך שנאה את הילדה שכשהביטה בה מאותה שעה ואילך, התהפך לבה בקרבה. הקנאה והרהב צמחו בה כמין עשבים שוטים שגבהו והלכו, עד שלא ידעה מנוח יומם ולילה.

 

האֵם, שרואה רק את עצמה ואת צרכיה, מדברת אל עצמה בכך שהיא מדברת עם דמותה הנשקפת אליה במראה. בשונה מהנוסח המעובד, המדבר על מונולוג של המלכה עם עצמה, מול "העיר", שהוא מושג כללי, במקור יש ביטוי להקצנה והחמרה בתפישת המלכה את עצמה ואת בתה. היא, השלטת בנתינים, מרגישה מורמת מעם ובטוחה במעמדה הבלעדי. מולם היא נערצת. אולם ערעורה מתרחש בבית, מול שלגיה שאף היא הייתה אמורה להיות בשליטתה. "מתחת לאפה", מבלי שתבחין בכך, גדלה שלגיה ופורחת. בעוד שבדמיונה אמורה הייתה פריחת הבת לתגמל את הנרקיסיסטיות שלה, האֵם, מול שאר העולם, הופכת את המציאות לשבר כאשר מתחוור לה, שהבת אינה יכולה להיות שלוחה שלה אלא מתקיימת כסובייקט בפני עצמו. לפנינו תיאור של אישיות נרקיסיסטית שחשה מאוימת והופכת למאיימת ומסוכנת. במצב זה, הרבה יותר מכפי שנהוג להודות, מתקיים קונפליקט שלא תמיד הוא מודע, ביחסה של האֵם אל הבת. העיסוק של האֵם ביופי של עצמה "הורג אותה", כפי שכבר צוין, והופך אותה לאֵם חורגת. כפי שהאם טעתה בהניחה שהדם מבטא את יפי השפתיים ולא צפתה שהדם משמעו גם קרבן או מחיר, היא אף לא הכינה עצמה לכך, שבת מושלמת תהווה מבחינתה איום על נשיותה ועל יופייה הבלעדי שלה עצמה.

כך אפוא קורה שהבת המושלמת, המשלימה את התמונה המשפחתית, מהווה בחוויה הפנימית של האֵם איום הכולא אותה בתחושה של מצוקה קיומית אמִתית. את מקום היופי והטוהר של השלג והדם מחליפים צבעי הקנאה והרהב במלוא עָצמת כיעורם. כאן טמון מקור התעתוע והכפילות הקשה כל כך לפיצוח. עבור הורים מרעילים מהווה ילד "מושלם" מקור גאווה כלפי חוץ, והוא נדרש לשתף פעולה עם חזות המשפחה המושלמת, בעוד שהוא נחווה כמושא לקנאה וכאיום רגשי ולעִתים אף קיומי בחוויה הסובייקטיבית של ההורים, ובעיקר בזו של האֵם.

כדי להרחיק מעליה את הצורך להתמודד עם הרגשות הקשים שמעוררת נוכחות הבת באֵם, היא מרחיקה מעליה את בתה. זאת מפני שהבת היא בבחינת מראה המשקפת למלכה את פגמיה שלה עצמה כאֵם ולפיכך אינה יכולה לשאת את יפי הבת. יופי זה מייצג את התפתחותה הנשית הייחודית של הבת, הנפרדת ממנה, מאִמה. הוא גם ממחיש עד כמה האֵם "חורגת" ממשאלת האִמהות הראשונית, הבסיסית, לילדה מושלמת. לכן היא מגייסת לעזרתה את הצייד.

"קראה (המלכה) לצייד, ציוותה עליו לקחת את שלגיה ליער ולהשאיר אותה שם ל־ב־ד־ה".

במעשה זה באה לידי ביטוי הכפילות המטעה והמתעתעת באופן נוסף. האֵם ממשיכה להתנהל בביתה כאילו לא קרה דבר ומפקידה את מעשה הגירוש בידי אחר, הצייד. היא מרחיקה את הבת מהבית ומהמשפחה, מבלי להסביר מהי סיבת הגירוש ומבלי לקחת אחריות על המעשה. "הוצא את הילדה אל היער. איני רוצה לראות אותה עוד לפני עיניי. הרוג אותה...".

שלגיה שמוצאת עצמה דחויה ומנודה, אינה מבינה במה חטאה, ומה היה פשעה. חוסר הבנה זה של ילדים שהוריהם מרעילים אותם, מוביל אותם להתייסרות תמידית. הפרדוקס המצוי בבסיס ההרעלה הוא בכך, שככל שהבת תהיה טובה יותר, או בלשון המעשייה "יותר יפה ומוצלחת", למלכה האֵם יהיה קשה עוד יותר לשאת את נוכחותה וקיומה, עד כדי כך שהעוינות המרעילה הופכת קטלנית.

הצייד, בשונה מהאב המנוכר באופן פסיבי שנעדר מהבית ומחיי המשפחה, מנסה לסייע לשלגיה בהתמודדות מול אִמה המלכה. מבחינה פסיכולוגית הצייד מייצג פן גברי, נבון, מפוכח ומעשי. הצייד הוא בבחינת "השכל הישר", "המבוגר האחראי" הדרוש באופן נואש לילדים מורעלים רבים. הוא מציע לשלגיה להתרחק מהאֵם המרעילה ולא לשוב לארמון. ביטוי לגישה מפוכחת ומציאותית זאת ניתן למצוא לא אחת אצל ילדים מורעלים שבגרו והגיעו לידי הכרה שאין עם מי לדבר. בהקשר זה חשוב להבחין בין ניתוק הקשר עם ההורה המרעיל, שמותיר את הילד המורעל פגוע ומעורער נפשית, לבין התרחקות פיזית ורגשית מאותו הורה. הצייד מציע לשלגיה להעז "להיכנס ליער", כלומר לקרוא את המציאות המרעילה במשפחה, להכיר בצורך לצלוח את סבך החיים העצמאיים, על כל הסכנות הטמונות בהם, בנפרד מההורים, ולצאת לדרך החדשה. "צייד פנימי" כזה, שמכוון את שלגיה במסעה לעֲבי היער, דרוש מאוד לילד המורעל, כדי שבבגרותו יוכל לצאת מבית הוריו ולהיפרד מהם, בדרך שתאפשר לו לכונן לעצמו חיים חדשים. שלגיה מתרחקת ומצליחה לכונן לעצמה חיים חדשים עם הגמדים ביער. אלא שהמלכה, בדומה לאִמהות מרעילות רבות, אינה מרפה. מדי בוקר היא ממשיכה להסתכל במראה ולראות בה את עצמה בלבד:

 

מראה מראה שעל הקיר,

מי היפה בכל העיר?

והמראה ענתה:

יפֶה שֹערך ויפים גם הפנים,

אבל יפה ממך שלגיה

בבית הגמדים.

 

המשכו של הסיפור בנוסח המקורי של האחים גרים מתאר את התעצמות תהליך התרעלה שעוברת האֵם המלכה, שבו פעם אחר פעם היא מנסה לפגוע בבִתה אולם ללא הצלחה. עם הזמן מה שהחל כקונפליקט מחמיר ומתעצם. עוינות האֵם כלפי בתה הופכת לאובססיה. אין היא מסתפקת עוד בהיותה "היפה מכל הנתינים" כמאמר המראה, מאחר שבהמשך המראה מציינת ש"שלגיה, מעבר להרים אצל הגמדים, יפה ממך אלפי מונים". חזות המלכה היפה והנערצת על ידי סביבתה אינה מצליחה למתן את התערערותה הנפשית. היא מתחפשת לזקנה או רוכלת, לא רק כדי שהבת לא תזהה את כוונותיה המרושעות, אלא גם כדי שאחרים לא יזהו אותה ויבחינו בכיעורה וברשעותה. אחת כוונתה להוליך שולל את בתה באותו תעתוע האופייני כל כך להורים מרעילים, עליו ארחיב בהמשך.

האֵם מתחילה תהליך מתמשך של ניסיונות להיפטר מבתה (ובכפל המשמעות בעברית – לגרום למותה). בניסיון הראשון מנסה האֵם המחופשת לזקנה חביבה למכור לה שרוך נאה לכאורה לקישוט. "שלגיה לא חשדה בכלום, נעמדה לפניה והניחה לה לקשור אותה בשרוך החדש. אבל הזקנה הידקה את השרוך מהר כל כך וחזק כל כך עד שנשימתה של שלגיה נעתקה והיא נפלה כמו מתה. 'עכשיו היית היפה ביותר' אמרה ומיהרה החוצה". בניסיון השני התחפשה האֵם לזקנה אחרת ופעם נוספת השתמשה בנשק "הבל החן ושקר היופי", בהציעה למכירה מסרק מורעל. כאן הבטיחה לשלגיה לסרק אותה "כמו שצריך" כדי לייפותה. "המסרק מצא חן מאוד בעיני הילדה עד שהניחה לעצמה להתפתות ופתחה את הדלת. שלגיה המסכנה לא חשבה על כל רע ונתנה לזקנה לעשות כרצונה. אולם אך בקושי הספיקה לתחוב את המסרק לשערה וכבר פעל הרעל שבו והנערה נפלה בלי הכרה. 'כלילת יופי שכמותך', אמרה האישה המרושעת, 'עכשיו את מחוסלת' והסתלקה".

 

המלכה, כאִמהות מרעילות רבות, מבטיחה לשלגיה שתהפוך אותה ל"כלילת יופי" אך פעם אחר פעם מסכנת את חייה. המאמצים שמשקיעה האֵם כדי להרעיל את הבת מתמקדים באותו מוטיב שקרי, מתעתע ומקולל של "שקר היופי", אשר הכשיל אותה כאֵם מלכתחילה. ואילו הבת, שהפנימה את הצורך להתרחק מהוריה ולכונן לעצמה חיים חדשים, מוצאת עצמה רדופה שוב ושוב על ידי האֵם המרעילה עד שזו מצליחה לבסוף להמיתה.

 

התחפשה (המלכה) לאישה ענייה, מילאה את הסל תפוחים מורעלים והלכה ליער, לבית הגמדים. 'תפוחים אדומים, תפוחים טעימים, מי רוצה לאכול תפוחים?'

פתחה שלגיה את החלון ושמחה למראה האישה. לקחה תפוח, נגסה – ומיד נפלה ומתה...

הימים עברו. המלכה בארמונה הייתה מאושרת והגמדים ביער היו עצובים.