הקדושים 3: טייסון

פרק 1 כעבור שלוש עשרה שנה טייסון

"בוא נבהיר משהו, חתיכת פרחח. אתה סוחר בסמים ברחובות שלי. לא מזיז לי למה אתה עושה את זה, העניין הוא שזה מה שקורה. אני מבקש ממך עוד פעם אחת לומר לי ממי אתה קונה את החרא הזה."

פניי במרחק של פחות משני סנטימטרים מהבן־זונה המטופח והעלוב הזה והוא אפילו לא מתכווץ. אשמח להטיח את ראשו בקיר הבטון ולהכניס לו אגרוף בפה, לבעוט לו בתחת עד שיזדקק לטיפול רפואי כדי לתפור את השפתיים לפניו. בן־זונה שחצן. אני שונא אנשים עלובים שחושבים שהם יכולים לכופף את החוקים לטובתם ואז להפר אותם ולהמשיך להסתובב ברחובות כאילו החיים חייבים להם משהו כשהחיים לא חייבים לאף אחד כלום. את מה שהחיים נותנים יש להרוויח, והשמוק הזה עומד לשלם עד סוף ימיו מאחורי סורג ובריח.

חזרתי הביתה אחרי הפוגה נדרשת בת שבועיים מהחיים הדפוקים שלי. במשך השבועיים האחרונים חיפשתי מכאן ועד אמצע שום מקום באיידהו את הזבל המסומם שמכר קוקאין לסטודנטית בת שמונה עשרה לפני כמה חודשים. מה שזה לא יהיה שהוא הכניס לחומר וגרם לבחורה המסוממת להיכנס להיי כזה שהיא כמעט חשבה שהיא יכולה לעוף. תארו לעצמכם. פאק!

תודה לאל שכמה מחבריה מצאו אותה לפני שהחליטה לנסות את כישורי התעופה שלה בגשר במהלך שלא רק היה הורג אותה אלא גם מעיף את איבריה לכל עבר. בלגן שלם היה נוצר בכביש המהיר. כנראה היא הייתה הורגת או פוצעת עוד כמה אנשים תוך כדי המעשה והפרחח תאב הבצע היה יכול לשבת עם חיוך על הפנים. טוב, אין לו מושג מה עומד ליפול עליו, לליצן הלבוש בחולצת פולו כחולה ויוקרתית עם צווארון מורם. אני מניח שיש לו גם נעליים תואמות. אני מהמר, מביט ומגלה שצדקתי. לעזאזל. הוא לא ישרוד שעה לפני שמישהו יכסח לו את הצורה.

"אני לא אומר לך מילה, חתיכת חזיר. אני רוצה עורך דין."

ממש לא. הוא לא החליט הרגע לקחת לעצמו עורך דין. זה לא עובד ככה. לא היום ולא עם טיפוסים כמוהו.

"אין בעיה. תתקשר אליו. רק תתפלל, כמו זונה שהסיוט הכי גרוע שלה מזיין לה את הפרצוף, שהוא יגיע לפני שנגמור איתך כי לפי מה שאני מבין..." אני מניח את ידיי על ידיות הכיסא שעליו הוא יושב ומרכין את ראשי כדי ללחוש ליד אוזנו, "יש לי פחות מחמש דקות עד שסוכן אף־בי־איי ייכנס לפה, ואז אתה תדע בדיוק לאן פניך מועדות כי הוא יצלה אותך על הגריל. כולם רוצים חתיכה ממך."

כן, הוא מתחיל לרעוד.

"אתה מאיים עליי, שוטר?" הוא מגחך, אבל אני רואה שהגרוגרת שלו מתחילה לבלוט וקולו מתחיל לרעוד. תוך זמן קצר הוא ייכנע, יישבר ויחתום על הווידוי שלו. אף עורך דין במדינה לא ישחרר אותו בערבות. לא עם כל הקוקאין, הקראק והממריצים שנתפסו עליו.

"אני לא צריך לאיים, בחור. לא כשההבטחות שלי תמיד מתקיימות כאן," אני רושף ותופס בידו. אני מכופף את הזרת שלו עד שהיא מתעקמת, מתפצחת ומשמיעה קול מבחיל. וואו, זה בטח כאב.

"חתיכת בן־זונה דפוק! ייקחו לך את התג על דבר כזה," הוא צורח וקולו נשמע כאילו עדיין לא הגיע לגיל ההתבגרות. שיט, אין לו אפילו את הביצים כדי ליילל ככה. הצווחה עדיין מהדהדת מהקירות. פחדן.

"נכון מאוד. כדאי שתחמם את מיתרי הקול כי עוד מעט מישהו יגרום לך לצרוח כמו חתולה. איפה היינו?" אני אוחז במפרק ידו ומעקם אותו לאחור. אני מניח את כף רגלי על רגלו ודורך. אני מותח את הגבולות. באמת לא מזיז לי. "אני יכול להמשיך ככה כל היום, אתה יודע? לשבור אצבעות ובהונות. תגיד לי משהו, ריצ'י ריץ', הכניסו לך פעם אגרוף בגרוגרת? יש לך מושג כמה זה כואב?"

אני מושך לאחור את זרועי תוך כדי שאני צוחק בעודו מנסה לשחרר את ידיו כדי לכסות בהן את צווארו. כמה חבל עבורו שידיו אזוקות למסעדי הכיסא.

"אתה מפר את הזכויות שלי," הוא מתיז.

"איבדת את הזכויות כשהתחלת למכור סמים, חתיכת מושתן. עכשיו נחזור לשאלה שלי. אתה יודע כמה זה כואב?"

"לך תזדיין."

"אוותר. כוסיות כמוך הן לא הסגנון שלי. אספר לך כמה זה כואב. זה יכול לפרק לך את קנה הנשימה. לא תצליח לנשום וזה לא הקטע הכי גרוע."

אני מתכווץ כשאני נזכר איך הכו אותי במהלך תרגיל בבית הספר לשוטרים. הכאב הגופני הכי גרוע שהרגשתי בחיי. לא הצלחתי לנשום או לראות במשך חמש דקות. באמת חשבתי שאני עומד למות.

"הכאב בגרון יהיה נורא ואיום, גבר. תלוי בפגיעה, כמובן, אבל היא יכולה לרסק לך את קנה הנשימה. הדם בעורקים יהפוך לנוזל אדום וחם ויזרום ישר לביצים. תרגיש כאב צורב ומענה כמו גיהינום ואז הבטן שלך תעלה באש. לא תוכל לבלוע או לנשום ולא תצליח להוציא את הביצים או את הגרוגרת מהגרון. במילים אחרות, כאבי תופת."

"אני אמשיך מכאן, קורלי."

הסוכן דיטריך מהאף־בי־איי נכנס לחדר וטורק את הדלת מאחוריו. הגיע הזמן שהוא יצטרף. הוא יכול לקבל את הבן־זונה המוצץ הזה בשמחה.

"הרגע ניצלת, בחור. או שגזרו עליך דין מוות. הוא גרוע ממני פי עשרה."

אני לא מוריד את המבט מהילד בן העשרים ומשהו. חייו ייגמרו עוד לפני שיספיק להרטיב את הזין. חבל שהוא תקוע איתי כהקדמה ושדיטריך יסיים איתו. הוא לא יראה כוס עוד הרבה זמן. פרחח דפוק.

"תעיף את החרא הזה מהעיניים שלי," אני אומר ומסתובב בלי להוסיף מילה. אני טורק את הדלת מאחוריי. אני לא במצב רוח להתעסק עם מטומטמים היום. חתיכת חרא אנוכי.

אני מתקדם במסדרון ופונה כדי להשעין את גבי על הקיר ולהיתמך בו. אין לי מושג כמה עוד אצליח להעמיד פנים שלא מזיז לי כשלמען האמת, זה מחסל אותי. כאילו מישהו הוציא את קרביי ושיתק את כל מה שמעורר אצלי את רגש האכפתיות. ייסורים נוראים. אני לא מצליח להיאחז בכלום. אני מרגיש מרוקן. יבש עד העצם. אם לא אתעשת, אחד הדברים היחידים שעוד אכפת לי מהם ייעלם. העבודה שלי.

עזבתי לפני כמה חודשים וניסיתי לסדר את הראש. למצוא קצת שלווה שתאפשר לי להשלים עם הבור שנפער בחזי ועכשיו נרקב. והנה אני, עומד עם הידיים בצדדים ועם הדופק בגרון וחי חיים חסרי משמעות, חיים בלעדיה ובלי שום שלווה באופק.

היא אמורה הייתה להיות חלק מהחיים שלי. הזמן שלנו יחד מבזיק לנגד עיניי ומעלה זיכרונות מושלמים. יפהפיים. משפחה. במקום זאת, כל המצב דפוק כי בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שאראה אותה שוב ואחטט בפצעים ישנים שנקברו מזמן. אחד מהם הוא הסיבה הלא צפויה לכך שעזבה אותי. "לעזאזל, אני צריך להוציא את עצמי מכאן," אני אומר לעצמי. אני יוצא משליטה. גרוע מהמצב שהייתי בו קודם.

כשעזבתי, התפללתי שלא תהיה שם כשאחזור. שהמילים שאמרתי לה, שאני לא רוצה שום קשר איתה, יחלחלו לתוך ראשה והיא תתרצה ותיעלם שוב. לא התמזל מזלי. היא עדיין כאן ועדיין משחקת לי בראש, בלב ובכל דבר אחר. אני לא מסוגל להיפטר ממנה וחוזר לתקופה בחיי שאסור לי לשוב אליה. אני נאחז בקושי בטיפת השפיות האחרונה שעוד נותרה לי.

לעזאזל, לא רציתי בכלל לחזור. האמת היא שהייתי חייב לחזור, ולא משנה שזה חיסל לי את הנשמה. הזמן חמק מבין אצבעותיי ולפני שהבנתי מה קורה, חזרתי כדי להיות נוכח בחתונתם של רידיק וקורה. הייתי חייב להיות שם בשבילו ובשביל האישה שחשב שמתה, ואז גילה שהיא בחיים. רידיק היה שם בשבילי יותר פעמים משאפשר לספור. במשך הרבה מאוד לילות של שכרות, כשהייתי במרחק של פסע מלעשות משהו מטופש, האיש הזה הציל לי את התחת, ולכן, למרות שנמנעתי מהשתתפות בכל חתונה באשר היא מאז ביטול החתונה שלי, חזרתי לכבוד החתונה שלו, ולמען קורה ואית'ן.

כשעמדנו וצפינו ברון מלווה את קורה במורד המעבר לעבר החופה, נדרשה לי פחות מדקה כדי להרגיש בנוכחותה. נשאתי את עיניי ולין הייתה שם, עומדת על המרפסת שלה ומאזינה להם מחליפים נדירים תוך כדי שהיא נועצת את עיניה בי. נדרשו ממני כל הכוחות שבעולם כדי לא לגרור את התחת שלי לעברה, לחצות את הרחבה החולית ולהכניס בה היגיון. לעקור לה את הלב כמו שעשתה לי. לחנוק אותה עד שתתחנן שאפסיק. הייתי צריך לעשות את זה אז, וכדאי שאעשה את זה עכשיו. רק שלמרות שאני שונא להודות בזה, אסור לי לעשות לה את מה שעשתה לי, בייחוד כשעמוק בליבי אני יודע למה היא עזבה.

זו חלק מהסיבה לכך שהראש שלי דפוק. עכשיו ג'וד וויויאן מאורסים. הם חיים באושר עם תיאו, הבחור שג'וד אימץ, ועם הכלבים הפסיכיים שלהם.

אני לא כועס על החברים הכי טובים שלי מפני שהם מאושרים בזמן שאני שוקע ברחמים עצמיים. מגיע להם אושר. האמת היא שאני כועס כי היא עדיין כאן. היא הייתה אמורה להיות האושר שלי. היא בכל מקום שבו אני לא רוצה או צריך שהיא תהיה ונשגב מבינתי למה, לעזאזל, לין צ'פמן חזרה כדי להעיר את הזיכרונות שאני לא רוצה לזכור.

עברו כל־כך הרבה שנים ואני עדיין לא מצליח להוציא אותה מהראש, מהמחשבות או מהלב. ניסיתי. אלוהים יודע כמה ניסיתי לשחרר את האישה הזאת מהחיים שלי ולהעמיד פנים שהיא בכלל לא הייתה קיימת, ומשום מה אני לא מצליח. אם פסיכולוג היה מנתח את הדרכים שבהן אני מנסה לשכוח אותה, אני בטוח שהייתי נכלא לכל החיים באיזה בית כלא על אי נטוש ששמור למטורפים או שהוא היה אומר לי שחיסולים, זיונים ואלכוהול רק מובילים לעוד הרס עצמי. אולי אני צריך לקבוע איתה פגישה. הרי היא פסיכולוגית. פאקינג לא משנה. הפצצה שבתוכי מופעלת יותר מדי זמן מכדי שאצליח לנטרל אותה עכשיו. מה שמצחיק הוא שנדרשו לה שנים כדי להתפוצץ ועכשיו אין לי מושג איך להדביק את השברים.

"טייסון, מה נסגר, אחי?" ג'וד אוחז בכתפיי לפני שאני צונח על הרצפה.

"אני לא מסוגל יותר," אני מתנשם ומיישיר אליו מבט לכמה שניות עד שמבטו המודאג מכביד עליי מדי. פאק, אני רוצה לספר לו מה קורה. זה מהסיפורים האלה שאין לך מושג מאיפה להתחיל לספר אותו כי אתה לא ממש מבין אותו עד הסוף בעצמך. אני שומר אותו בבטן כבר שנים, מאז חזרנו מהמדבר שבו שירתנו את ארצנו. אלוהים, הזיכרונות מציפים אותי כמו צונאמי. אני טובע, משווע לאוויר.

"משהו אומר לי שאתה לא מדבר על כמה אתה מצטיין בהכאת חשודים, אחי," הוא מסגיר כמה היטב הוא מכיר אותי.

"החרא הזה היה קל. הכנתי אותו כמו שצריך לקראת האף־בי־איי. הוא ידבר."

כבר עברתי את המסלול הזה עם ג'וד, לא פחות פעמים מכפי שעברתי אותו עם רידיק. הם רוצים שאסביר להם למה האישה שחשבתי שאחיה איתה עד יומי האחרון זלזלה בי כל־כך. אין להם מושג שהסיבה שבגללה נטשה אותי דפקה אותי בראש עד כדי כך שאני לא מצליח לחשוב בהיגיון. טוב, אולי יש להם מושג. הם נתנו לי את הזמן ואת המרחב שלהם הייתי זקוק. שום כמות של זמן או של מרחב תוכל לתקן את זה. הדרך היחידה היא לדבר איתה ואני לא חושב שאוכל לעשות את זה בלי שארצה להרוג מישהו. בעיקר את ההורים האפסים שלה.

במשך שנים חשדתי שזה אולי מפני שאבא שלה שנא אותי עד מוות. הוא אף פעם לא חשב שאני טוב מספיק עבור הילדה הקטנה והיקרה שלו. קצת אירוני בהתחשב בעובדה שהוא לא שם עליה בכלל.

הייתי הילד העני שאימא שלו מתה בגיל חמש והשאירה מאחוריה בעל שבור לב שנעשה אלכוהוליסט ואז התחיל להיות אלים כלפי בנו. הוא הרביץ לי עד היום שבו האלכוהול הכריע אותו, גמר לו את הכבד והרג אותו. אני מקווה שהוא נרקב בגיהינום.

בני זונות. אבא שלה ואבא שלי.

ואז הראש שלי נדפק שוב. חשבתי שאין מצב בעולם שהיא תאפשר לו להשפיע עליה ככה. היא שנאה אותו ואת כל מה שייצג. היא שנאה את הבגידות, את השקרים ואת הרמאות. לין רצתה לברוח ממנו ומאורח החיים שניהל, מהזיוף שמאחורי העושר כי לכסף לא הייתה שום משמעות בעיניה. היא הוכיחה זאת עשרת מונים כשהתאהבה בי.

ואז הגיע השלב שבו חשבתי שזה בטח בגלל גבר אחר. אבל מיהרתי לזרוק את הרעיון הזה לפח עם ליבי המדמם. היא לא הייתה טיפוס בוגדני. היא לא יכולה הייתה להיות, אחרי שליבה נשבר בכל פעם שחשבה על האופן שבו אימה נהגה להעלים עין מהבגידות של אבא שלה.

אימא שלה היא כלבה קרת לב. אני לא מהטיפוסים הבוגדים, החרא הזה לא מתאים לאופי שלי בכלל, אבל לאישה הזאת הגיע כל מה שקרה לה.

בכל התקופה שבה לחמתי לצד האחים שלי, שאלתי את עצמי מה עשיתי שגרם לאישה היחידה שאי פעם אהבתי לחסל את הסיכוי היחיד שלי למצוא שלווה. בקושי דיברתי על זה עם אנשים. השאלות עלו בחלומות, בסיוטים ובכל קליע שיריתי בגולגולת אויב. שנאתי אותה וגם אהבתי אותה. אני עדיין אוהב. זו הבעיה הכי גדולה שדופקת לי את הראש. זה כאילו אני לוחץ על ההדק והכדור נשאר תקוע בגולגולת שלי ומשאיר אותי חי למרות שאני רק רוצה למות.

"לך הביתה. אני אחפה עליך," אומר ג'וד ומעיר אותי מזיכרונותיי שוברי הלב.

"תודה. אתקשר אליך אחר כך."

אני הודף את עצמי מהקיר והולך לאט, מהסס אם לספר לו עוד, ואז אני נושף בכוח, פותח את הדלת הצדדית ופוסע אל האופנוע בלי לספר לו את האמת, בלי להרגיע את הדאגה שלו כלפיי. "יום אחד אספר לך, אחי," אני לוחש, חובש את הקסדה, רוכס את המעיל ויוצא לכביש הפתוח, נוסע לדירה שלי.

עשר דקות מאוחר יותר, אני נכנס הביתה. הבדידות הולמת בי כשאני מביט בקירות הלבנים והחשופים, בהיעדר הריהוט ובטלוויזיה שתופסת את מחציתו של אחד הקירות. אני מתעב את המקום הזה. שקט, מאופק ואין בו תחושה של בית. בעיקר מאז שהיא לא איתי.

"לעזאזל!" אני שואג ומשליך את הקסדה על ספת העור המרופטת. אני ניגש למטבח, מוציא בקבוק ויסקי מהארון, לוקח סיגר ופותח את דלת ההזזה שמובילה למרפסת. "למה היא עושה לי את זה?" אני שותה כמה לגימות, מניח את הבקבוק על השולחן ומדליק את הסיגר. העשן הכחול־אפור מתחיל להסתנן אל אוויר דמדומי הערב.

אני רואה רק אותה. היא התפתחה מנערה לאישה, לאלילה – בעלת שיער חום סמיך מובהר בפסים בלונדיניים שגולש על כתפיה, שפתיים רכות ומלאות שתמיד הטריפו אותי ולשון חדה. זרועותיה ורגליה חטובות. היא מהממת. היא מושא חלומותיי או החורבן שמקרב אותי עוד צעד אל השאול.

כל קימור בגופה מעורר התאווה הוא עולם ומלואו. צורת עיניה הירוקות והמהפנטות מופיעה בראשי בבירור. מראה חזה השופע העולה והיורד עדיין פועם בעורקיי ואני שונא את עצמי על כך שאני נותן לה להתמקם שם, לתפוס חלל שלא שייך לה יותר. אתה בטוח לגבי זה? כן, לגמרי.

כשראיתי אותה לראשונה על החוף לפני חודשים רבים, חשבתי שיצאתי מדעתי. חזרתי בזמן אל הבחור שהייתי פעם, הבחור שבור הלב שאיבד את אימו, את אביו ואז את האישה היחידה שאי פעם הכניס לחייו. גבר שבור עד היסוד. חציו אדם, חציו זר גמור. כבר אין לי מושג מי הוא טייסון קורלי.

וזו הסיבה לכך שהדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות לי באותו היום זה לראות אותה פוסעת פסיעות קטנות ומהוססות לעברי על רגלי האלילה שלה. דמיינתי אותה צועדת לעברי בשמלת הכלה שלה וכשהמציאות הכתה בי והיא נעמדה מולי בשמלת סטרפלס קצרה ולבנה ובפניה מבט תמים כמו שביום שבו נפגשנו, יצאתי מכליי. סם נוירוטי הציף את עורקיי. הלקח הקשה שלימדה אותי הלם באוזניי וכל השערות שעל עורפי סמרו.

התנפלתי עליה לפני שהספיקה לדבר. צרחתי מעל שאגת הים. גרוני צרב ולראשונה בחיי, הצטערתי שזה לא היה אחד הסיוטים שלי. כי זה לא היה סיוט. לין צ'פמן באמת עמדה מולי בעיניים מצועפות ובדמעות שזלגו על פניה העדינות. רציתי לנשק אותה, לפצוע את שפתיה ואז לבכות.

"מה, לעזאזל, את עושה כאן?" שאלתי והצבעתי לעבר פניה.

"באתי לכאן בגללך. אתה צריך לתת לי להסביר," היא התחננה. נרתעתי לאחור בחדות. מה, לעזאזל, התרחש כאן?

"אני צריך לתת לך להסביר? שלא תדאיגי את עצמך לגבי הצרכים שלי. עכשיו, עופי מהחוף הזה ועופי ממני. חוץ מזה, הסבר היה אמור להגיע ביום למחרת או לאחר חודש. פאק, לכל המאוחר אחרי שנה – לא אחרי יותר מעשור. אני לא רוצה הסבר כי אני יודע את האמת. אני יודע אותה כבר שנים, לין."

פניה החווירו ועטו את צבע שמלתה. דמעותיה התייבשו מייד ופיה נפער. היא הייתה יפהפייה והייתי צריך שתיעלם.

"איך אתה יודע?" שאלה. הבלבול נטף ממנה והתמזג עם הגלים. יכולתי להקניט אותה ולהתגרות בה, לגרום לה לשאול, אבל לא עשיתי את זה. הייתי בהלם לראות אותה במקום שאהבתי יותר מכול – חוף הים. ושם היא הייתה, חולקת איתי את האוויר, גורמת לי לשאוף את ריחה, מחריבה את המקום היחיד שבו מצאתי נחמה ואפשרתי למחשבות להימלט ממני. זו הייתה הפעם היחידה שבה לא רציתי לעמוד במקום שבו עמדתי, רק הבטתי במים וחשבתי איך נתתי לה להרוס לי את החיים. היא עמדה קרוב מדי. ריחה אפף אותי. רציתי לגעת בה, לחנוק אותה ולרגע גם לזיין ולטעום אותה. אז המציאות נחתה עליי והזעם השתלט.

"איך אני יודע? בואי נגיד שלמדתי חתיכת שיעור בחיים כשגיליתי שלארוסתי לא היה את האומץ לעמוד מולי ביום החתונה שלנו ולומר לי בפנים שהיא לא אוהבת אותי מספיק כדי להפוך לאשתי. האישה שאהבתי לא סמכה על האהבה שלנו מספיק כדי להאמין שגבר ואישה שאוהבים זה את זה נאבקים במשברי החיים. תקראי לזה איך שאת רוצה, לין. לא אכפת לי."

לא יכולתי לסבול לעמוד שם יותר. ההסבר שלה בנוגע לסיבה שבגללה נחתה פתאום בחצר האחורית של החבר שלי לא הייתה חשובה. קראתי לכלבים, פניתי לעזוב ומילותיה האחרונות לימדו אותי שהחיים הכינו עבורי עוד קיר לבנים להתנגש בו ולהישבר לחתיכות.

"הייתי מוכרחה לעשות את זה. הגיע לך יותר," היא לחשה.

"הגיע לי לשמוע את האמת. הגיע לי אותך. אז לכי תזדייני, את וכל מי שהסתיר את זה ממני. לא אהבת אותי מספיק כדי לתת לי להיות זה שיעזור לך."

"אהבתי אותך מספיק כדי לשחרר אותך. אני עדיין אוהבת אותך."