משפחה – מפעל חיים

בדרך לאהבה שאינה תלויה בדבר הרב יהושע שפירא1 ראש ישיבת רמת גן

כשמסתכלים על המציאות כיום ניתן לראות בבירור קריסה מערכתית בכל נושא המשפחה. זה מתחיל באיחור גיל הנישואין, ממשיך במעמד המשפחה המתערער ובשיעור הגירושין ההולך ורב, וזה עוד מבלי לדבר על נשיאת הראש של הפוסט-מגדריות (שמתבטאת הן בטשטוש ובעירוב המתגבר בין גברים לנשים, והן בביטול המהותניות של גברים ונשים, מה שמייצר את הלהט"ביזם כדגל מרכזי של החברה ה"נאורה").

השאלה היא, לקראת מה אנחנו צועדים? מה צומח פה? איזה אור יבקע מבעד למחשכים?

כשמדברים על שאלות כאלו, חייבים לסייג את הדיון מראש. לעולם בראיית החיובי שבתוך השלילי יש סכנה עצומה שנגביר את השלילי. לכן, אי אפשר לענות לשאלות כאלו בלי תזכורת לעצמנו שאנחנו נמצאים בשדה מוקשים. כלומר, ראיית עומק הטוב מובילה אותנו לכיוון של התקדמות והתפתחות, אבל אם נעלה על מוקש בדרך, נשלם מחירים גבוהים ביותר. המוקש פה הוא, שכשאנחנו מסבירים את הדברים החיוביים שנמצאים במקומות השליליים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו גורמים הרבה יותר נזק מאשר תועלת, בכך שהשלילי ייראה באופן חיובי וממילא יתגבר.

כשאנחנו עוסקים בנקודות החיוביות שבשלילה, אין כוונתנו חלילה להגביר את השלילה, אדרבה, עלינו להגביר בקרבנו את שנאת הרע. כוונתנו היא אך ורק לפתוח את החשיבה כדי לראות את הכיוון שאליו צריך להגיע, ולהגיע אליו באופן החיובי והטוב, ולחסוך את הצורך בדקירות ובחורבן שמביאה עמה השלילה.

מבירא עמיקתא לאיגרא רמא

כשהרב קוק הגיע לארץ, הוא התחיל לפגוש סוג שונה לגמרי של תרבות ושיח ממה שפגש בליטא בעיירות שבהן כיהן כרב. הטיפוסים של בוני הארץ היו שונים באופן עמוק מהדמויות, גם של המשכילים שהיו בליטא. לאחר מספר חודשים של מפגש עם התרבות הארצישראלית החדשה, כתב הרב את "מאמר הדור", שהוא מאמר מכונן בתפיסתו ובתורתו, והרבה מאוד מהעושר הבלתי נתפס של הלימודים שלימד הרב אחר כך, נבע מהשורש שהתחיל לנבוט במאמר זה.

אני רוצה להתייחס למשפט אחד ב"מאמר הדור", ולקשר אותו לענייננו: "הדור שלנו אינו ראוי לשוב מיראה, אבל ראוי הוא מאוד לשוב מאהבה". [הוא מוסיף עוד חלק שלא ניגע בו, שיראת הרוממות מחוברת לאהבה, אך אנו נסתפק במתח שבין יראה לאהבה.]

אנו יכולים לזהות סיבה מאוד ברורה למהפך הזה, שבין תשובה (ועבודת ה' בכלל) מיראה, לבין זו שמאהבה. בתוך היראות יש מדרגות, הנמוכה בכולן היא יראת העונש. אבל יש נמוך גם מיראת העונש. כשאב אומר לבנו: "אם תעשה כך וכך, תקבל סטירת לחי" - יש פה איום, אבל עדיין לא היה ביצוע. לעומת זאת, אם הבן עושה את המעשה - לעתים האב מוחל או דוחה את מתן העונש, אבל אם הוא נותן כמה סטירות לחי מצלצלות, אנחנו נמצאים הרחק למטה מיראת העונש במערכת היחסים. כעת היא הרבה יותר מנוכרת ורחוקה.

אלפיים שנה היינו במקום נמוך יותר, ובאופן חריף, אף מיראת העונש. על בשרנו חווינו את העונש הגדול בהיסטוריה: עם נרדף, דמו נשפך כמים, הוא מגורש, מוכה וחבול, וכל תחנוניו - "אבא, תשיב אותנו הביתה" - טרם נענו. מובן שבהקשר ובאטמוספירה של ענישה כבדה כל כך, התפיסה של עבודת ה' נסובה כמעט כולה סביב יראת העונש. מכיוון שההנהגה האלוקית היתה של עונש, רבותינו הבינו שיראת העונש צריכה להיות הציר המרכזי של עבודת ה'.

לעומת זאת, כשה' השיב את הבנים האבודים הביתה, עברנו ממצב של יראה למצב של אהבה. יותר מכך - מצאנו בדברי רבותינו חלוקה בין אהבה שאינה תלויה בדבר לבין אהבה שתלויה בדבר,1 ופשוט שהקב"ה השיב אותנו הביתה באהבה שאינה תלויה בדבר, שהרי הוא לא השיב רק את הצדיקים והקדושים, אלא את רבבות עמו בית ישראל, וביניהם גם פורקי עול ופורשים מתורה ומצוות. נמצינו למדים שאנחנו נמצאים בדור של מהפך קיצוני, ממקום נמוך יותר מיראת העונש, לצמרת האהבה שאינה תלויה בדבר. ממילא, כל מערכות היחסים שלנו: בין עובד למעביד, בין שלטון לאזרחים, בין מורים לתלמידים, בין הורים לילדים - הכול משתנה באופן דרמטי. כל אלו הן נגזרות של השינוי ביחס שבין קודשא בריך הוא לישראל.

זוגיות של אהבה

ההשתקפות החדה ביותר של השינוי במערכת היחסים היא הזוגיות. לא לחינם המשל בשיר השירים לקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל הוא הזוגיות. לכן, גם הזוגיות עוברת מיראה לאהבה, ועוד יותר - לאהבה שאינה תלויה בדבר.

המושג "יראה" בזוגיות מתרחב הרבה מעבר לשוביניזם והיחס לאישה. כוונת הדברים היא שבעבר, ההישרדות היתה תחום שהקיף את כל החיים כמעט. הצורך להעמיד את הדורות הבאים, ולשמור על המשכיות העברת הלפיד במרוץ השליחים של הדורות, היה דבר עיקרי ביותר, והחברה כולה הראתה פנים מאיימות כלפי מי שלא חי בזוגיות. להיות רווק או גרוש היה אות קלון במידה לא מועטה, וזהו בעצמו סוג עמוק וחריף - גם אם פחות מודע - של יראת העונש.

היום זוגיות הולכת ומתבססת יותר ויותר על אהבה, ולא על הישרדות, לא על לחץ חברתי ולא על הכרח. הזוגיות יותר ויותר לומדת לאהוב, להקשיב, להתחשב, להבין את הזולת וליצור קשר ללא דיכוי וללא מחיקת כוחות חיים - לא אצל הזולת וגם לא אצל עצמי. ומעל הכול: היסוד הגדול שהתרבות הנהנתנית בונה עליו את הזוגיות, הוא העונג. וזו בשורה נפלאה! הזוגיות שצומחת פה הרבה יותר עליונה, משום שהמתיקות הנפלאה שבאמת מכילים חיי הזוגיות, יוצאת מכלאה והופכת לעיקר ולא לטפל. אלא שבדרך יש תקופת דמדומים, כאשר מיראה והישרדות יצאנו, ולאהבת אמת, שהיא עומק סוד הבית והנישואין, עוד לא הגענו.

אנחנו לומדים באינספור הקשרים איך לבנות זוגיות יותר טובה, תוך כדי התפוררות וחורבן של כל מה שידענו עד עכשיו. לעת עתה החורבן מרובה באין ערוך על ההתחדשות. אבל אנו כעת רק בשלב ביניים. כמו זרע שנטמן באדמה, שהתוך הפנימי שלו מתכונן לפריצה, המעטפות מרקיבות, אך לא ברגע אחד הפריצה מתגלה כעיקר.

באופן יותר מחודד ניתן לומר שהזוגיות היום מאופיינת בקווי אופי של אהבה שאינה תלויה בדבר. מכאן נובעים חסרונותיה ומכאן גם מעלותיה. כשההישרדות היתה עיקרית, האנשים נדחפו בהנעה פנימית להתחתן, גם אם האהבה, השמחה והעונג לא היו מנת חלקם, ובוודאי אם לא היו מתפשטים על רוב ככל תחומי החיים הזוגיים והמשפחתיים. הרווקות המבוגרת היא תוצאה של רצון בהיר וחד לבנות זוגיות שהאהבה, השמחה והעונג מרכזיים מאוד ותופסים מקום מרובה בכמעט כל הצדדים של החיים המשותפים. הנגזרת הבאה היא ש"אם לא - לא".

הרבה רווקים ורווקות מבוגרים נפגשים עם בני-זוג פוטנציאליים ורואים בהם המון מעלות. אבל מספיק תחום אחד שבו האהבה, השמחה והעונג לא נוכחים, או אפילו יש חשש שלא יתגלו מספיק בעתיד, כדי לפסול את הקשר. אין כאן דרישה שתהיה גם אהבה, שמחה ועונג, אלא שכמעט לא יהיה כאן שום דבר אחר מלבדם! ברור שקשה מאוד להתחתן כך. עם זאת, זו תביעה נפלאה, אם אכן אפשר להוציא אותה לפועל. ואם אפשר להוציאה לפועל, אסור לוותר עליה בשום אופן בגלל המעלה העצומה שהיא נושאת בכנפיה.

הדבר נכון לפני שמתחתנים, ונכון גם לאחר מכן. אם יש חיים זוגיים שלא נותנים לבני-הזוג מספיק אהבה, שמחה ועונג, קשה מאוד להחזיק אותם. אמנם יש ביניהם פער: אחרי חתונה יש הרבה יותר סבלנות ומגויסות להתאמץ גם אם יש מחירים בדרך, ובכל זאת - רמת הסבלנות הולכת ופוחתת, וממילא - כמות הגירושין הולכת וגדלה, בין אלו הרגשיים ובין אלו המעשיים.

פוסט-מגדריות

בצורה קיצונית ביותר אפשר לראות את הדברים בפוסט-מגדריות. הפוסט-מגדריות מבטאת בעיני באופן החד ביותר את הדרישה, שלא ההישרדות, לא ההמשכיות, לא ההכרח, לא המבנה המקובל ולא נשיאת החן בעיני אוטוריטות כאלו ואחרות יהיו הבסיס במערכות יחסים; אלא העונג - ולעתים גם הרגעי - יהיה חזות הכול.

כך גם בפוסט-זוגיות, שהפוסט-מגדריות כרוכה בה באופן עמוק. המכנה המשותף הוא, שהעונג הוא מה שמכריע, ולא העמדת משפחה והמשכיות החיים. אלו התפוגגו ברקע של התרבות, והם כבר לא מהווים את המשקל הנפשי העיקרי, בוודאי לא בגילים צעירים.

התרבות המערבית, על שלל אפשרויות הבילוי שלה, מכוונת יותר ויותר לקשרים של לילה אחד, לקשרים קצרי מועד, לקשרים לא מחייבים, לזוגיות ללא חיים משותפים, לחיים משותפים ללא מחויבות משותפת, למחויבות משותפת ללא נאמנות.

צעד אחד נוסף גורם למוסס את המגדריות ולהכריז שעונג הוא עונג, בכל דרך שנוחה לי. בין שהעולם הוויזואלי מספק לי אותו בלא צורך בזולת כלל, בין שהשותף אינו בן המין השני, ועד לביטול הזהות העצמית כמסוימת וממילא כמחייבת.

מאחורי הכול עומדת ההנחה שאני מחפש עונג לרגע, וגם קצת אהבה לרגע. מתוך כך, אם אני יכול להגיע לעונג מתמשך יותר ואהבה מתמשכת יותר מתוך ויתור על מחויבות ונאמנות, יש בכך מעלה. וגם אם ה"סיכון" שבכך אינו פשוט, יש כאלה שמוכנים לקחת את ה"סיכון"...

יש כאן בשורה טובה ובשורה רעה ששזורות זו בזו. הבשורה הרעה היא שאנו חווים התפוררות דרמטית של כל היסודות הבסיסיים ביותר של משפחה, של זוגיות, של נאמנות ושל המשכיות. העולם המערבי סובל מבעיית המשכיות קריטית, כידוע. ברוך ה', במדינת ישראל, בעיקר מפני שיש בה אנשים רבים ששומרים תורה ומצוות ושרואים בהמשכיות דבר עיקרי, והם גם משפיעים על כל התרבות, אנו פחות חשים את הבעיה במובן הדמוגרפי שלה. אנו כן חשים אותה בתופעות האחרות שמנינו לעיל: רווקות מבוגרת, זוגיות מתפרקת, חוסר נאמנות ופוסט-מגדריות.

מאידך, הבשורה הטובה היא שאנחנו הולכים לקראת הופעת גילוי אלוקי עליון של "וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".2 לא ההכרח יכוון אותנו, אלא הטוב בכל דרכי הופעתו, שבהקשר שלנו עיקרן אהבה, שמחה ועונג.

זו בשורה טובה לכל מערכות החיים שמנינו לעיל, ומעל הכול: כל אלו הן הקרנות במערכות של העולם הזה, שמשקפות את הקשר החדש והעליון של הקב"ה עם ישראל, ושל הקב"ה עם כל בריותיו, קשר שיתגלה בעזרת ה' בשלמות הגאולה שהולכת ומתפתחת לעינינו.

טעויות שאינן תלויות בדבר

באהבה שאינה תלויה בדבר, ישנן כמה נקודות טעות שמהן צריך מאוד להיזהר. באהבה כזו יש שני כיוונים: לאהוב את הזולת אהבה שאינה תלויה בדבר, ולהיות בעל צורך קריטי ובלתי מתפשר שיאהבו אותי אהבה שאינה תלויה בדבר. נדמה שבחלק השני הדור שלנו התפתח מעל ומעבר, אבל בחלק הראשון יש עוד הרבה לאן להתקדם. אנחנו נוטים הרבה יותר לומר "קבל אותי כמו שאני" מאשר לקבל את הזולת כמו שהוא.

הלהט"ביזם והמגוננים עליו טוענים שהחברה לא יודעת מספיק לקבל את האחר, אבל בעצם יש כאן אובססיה עמוקה של צורך בלתי נשלט לנושא שעליו דיברנו - "קבל אותי כמו שאני, והענק לי אהבה שאינה תלויה בדבר". טענתם עומדת בניגוד חריף לרמת הסובלנות שמגלים אותן קבוצות ומגיניהן כלפי חרדים, למשל. הם לא מקבלים את החולקים עליהם בשום אופן כמו שהם, וחלקם אף מגלים בדרך בריונות חברתית ומעשית גסה.

גם אנשים דתיים מתקשים לעמוד מול הטענה המופנית כלפיהם מכיוון הלהט"בים, שהם אינם מקבלים את האחר, ושהם לא אוהבים אהבה שאינה תלויה בדבר. הסיבה לכך היא שיסוד העונג מותיר אותנו חסרי אונים. כביכול אם אדם מתענג בדרך מסוימת, ישנה חובה שאי אפשר לעמוד בפניה, לקבל את דרכו כמו שהיא (לעומת זאת, המאמינים לא באים בשם יסוד העונג, אלא בשם הנכון, בשם הצודק, בשם המוסר האלוקי, בשם הצריך, בשם התורה. אף אחד לא מרגיש צורך היום לקבל את דרכם כמו שהוא, בטענה ש"התורה בעצמה לא מקבלת את כולם כמו שהם").

כשנרד לתוך הזוגיות נמצא את אותן מערכות יחסים: זוגות מתפרקים כאשר צד אחד "צורח" יותר בקול: "קבל אותי כמו שאני, ואם לא - אני הולך". ואז, או שהוא הולך, או שהצד השני כבר לא יכול להיענות לצרחה הזו. לעתים שני הצדדים יודעים לצרוח היטב...

הבשורה הטובה היא, שאנו בדרך לכך שהאהבה תהיה כל כך מופלאה, עד שבאמת כל צד יהיה נתון באהבה שאינה תלויה בדבר לזולתו! ומרוב עונג בדבר, הוא ישכח לצרוח עד כמה הוא זקוק לאהבה שאינה תלויה בדבר.

טעות נוספת בעניין היא, שאהבה שאינה תלויה בדבר נוטה כאילו לבטל את כל הדברים, וכשהיא נמצאת בתמונה כבר אין לשום דבר אחר ערך. היא תופסת את המסך בבלעדיות. למען האהבה שאינה תלויה יש להניח בצד את כל הערכים האחרים ולהתמסר אך ורק כלפיה, שכן היא אינה תלויה בדבר. אם נשאיר אותה מסויגת, מותנית או מוגבלת, הרי ששוב תלינו אותה בדברים ורוקַנו אותה מתוכנה העליון. מכאן יוצא, שבשם אהבה שאינה תלויה בדבר צריך לאהוב את מי שרוצים, איך שרוצים וכמה שרוצים.

זו טעות חמורה והרסנית מאין כמוה. האמת היא שכשאנחנו מבקשים נאמנות בזוגיות, ומגַנים חוסר נאמנות בחריפות חדה ביותר, זה מפני שה"דבר" שלכאורה נתלית בו האהבה - הנאמנות - הוא הוא אהבה שאינה תלויה בדבר.

כשילד מבקש מתנה מהוריו תוך תביעה שההורים לא יתחשבו בסכנות הגדולות הכרוכות בה, והוא מייחס להימנעות ההורים מהמתנה חיסרון באהבה שאינה תלויה בדבר, הוא טועה בטעות שאסור להיכנע לה. הפתרון איננו לאפשר לו סכנות ולתת לו להתנסות בצניחה מבנג'י לא מאובטח או בנסיעה ברכב בלי ברקסים וללא רישיון. הפתרון הוא פיתוח אישיות הילד עד שהיא תגלה בעצמה, שהמוכנות לשלם מחיר של הסתכסכות איתו ובלבד שלא יעלה על כלי רכב מסוכן; היא היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

אנשים מתקשים להזדהות עם שמירה והתמסרות למצוות התורה, מפני שנדמה להם שבכך אהבת ה' יתברך אליהם תהיה תלויה בדבר. והאמת היא, שהאהבה שאינה תלויה בדבר מצד ה' יתברך אלינו, ניצוקה כל כולה, בכל עומקה והסתעפותה, בכל הלכה ובכל מצווה.

כך גם במשפחה: הנאמנות הזוגית; הזוגיות הבריאה של איש ואישה; המשפחה המאושרת של אבא, אמא וילדים; הזוגיות שמבקשת לפרות ולרבות ולא להישאר עקרה - כל אלה הם הביטויים המדהימים ביותר של אהבה שאינה תלויה בדבר. כשאני אוהב את אשתי ומתחייב לה לנאמנות ולהמשכיות ולשמירת כל הבריאות הבסיסית של משפחה אמתית: אבא, אמא וילדים - אני אוהב באמת ונותן את מה שבאמת צריך. בדרך הזו מובעת האהבה שאינה תלויה בדבר.

התרבות שלנו עדיין לא הבינה את זה.

אנחנו לא ניכנע להסברות המעוותות, כאילו האהבה שאינה תלויה בדבר נמצאת במקומות האחרים, המפוררים, המולידים דמויות של חי-מת, של מתענג-אומלל, של שמח-מדוכא. הגרעין של האהבה, העונג והשמחה, ימשיך בצעדיו ויביא את פירותיו האמתיים, ואז התרבות כולה תטעם, ותודה שאסור היה להיכנע באמצע הדרך.

הערות

1. אבות ה, טז.

2. הושע ב, יח.

1 נערך מתוך שיחה עם הרב.