שאנטראם חלק 1

ואכן חיכינו. עשרים דקות של נצח חיכינו. ובכל פעם שהצצתי מעבר לחומה הסתכנתי בחשיפה. ואז, לבסוף, הבטתי למטה אל הרחוב וראיתי שהוא ריק לחלוטין בשני הכיוונים. סימנתי לחברי, והוא מיהר לעבור על פני ולגלוש למטה. כאשר זחלתי קדימה להביט למטה, הוא כבר היה ברחוב ונעלם בסמטה מול הכלא. אני עדיין הייתי בכלא. על הגג.

טיפסתי על החומה ואחזתי בכבל בשתי ידי. כשרגלי על הקיר וגבי לרחוב העפתי מבט אל מגדל השמירה שמשמאלי. השומר דיבר בטלפון תוך שעשה תנועות בידו הפנויה. על כתפו היה תלוי רובה אוטומטי. הבטתי על המגדל השני. השומר שם, גם הוא חמוש ברובה, דיבר עם שומר אחר בתוך הכלא, באזור השער. הוא היה מחויך ורגוע. הייתי בלתי נראה. עמדתי על חומת הכלא השמור והקשוח ביותר במדינה ואיש לא ראה אותי. הייתי בלתי נראה.

התחלתי לגלוש מטה, אבל בגלל הפחד והזיעה איבדתי את אחיזתי בכבל ונפלתי. זו היתה נפילה מגובה רב. ידעתי שאם אפול לקרקע אמות ובייאושי הצלחתי לחזור ולאחוז בכבל. ידַי הן שבלמו את הנפילה. הרגשתי כאב עז ותחושת בערה כשעור כפות הידיים והאצבעות נקרע. לבסוף הרפיתי וצנחתי אל הרחוב. ואז קמתי וחציתי בצליעה את הרחוב. הייתי חופשי. העפתי מבט אחרון אל הכלא. הכבל היה תלוי על החומה. השומרים במגדלים עדיין דיברו. מכונית חלפה ברחוב, נהגה מתופף באצבעותיו על ההגה לקצב איזה שיר. הסתובבתי ופסעתי אל תוך הסמטה ולחיים של בריחה.

כאשר הייתי שודד הפחדתי אנשים אחרים. מאותו זמן ואילך — אפילו בזמן שביצעתי את מעשי הפשע ההם, דרך תקופת הכלא וכל שנות הבריחה — הגורל מילא את לבי פחד. הלילות היו ספוגים בו, ולפעמים חשתי שגרוני נחנק ודמי נקרש מרוב אימה. הפחד שזרעתי בלבותיהם של אחרים תפח בתוכי, פי עשרה ואז פי חמישים ופי אלף מונים, ומילא את שעות הבדידות של הלילה בבעתה.

בחודשים הראשונים בבומבי, כשהעולם היה מלא פעילויות ודאגות של יומיום, התעטפתי בשעות היום בשמיכה עבה של משימות ושל צרכים והנאות קטנות. אבל בלילה, כשכולם חלמו בבקתותיהם, זחלה לה האימה על עורי, ולבי שקע אל תוך מערה חשוכה של זיכרונות. התקשיתי להירדם באותם לילות, וכשהעיר כולה נמה את שנתה, התהלכתי אני אנה ואנה, התהלכתי והתאפקתי שלא להסתכל מעבר לכתפי אל מגדלי השמירה ואל הכבל המשתלשל על החומה שלא היתה שם.

בלילה לפחות היה שקט. באותן שנים כפתה המשטרה עוצר על בומבי. הוא התחיל בחצות, ובחצי השעה שקדמה לכניסתו מילאו ג'יפים של המשטרה את הרחובות הראשיים של מרכז העיר כדי לאכוף אותו על המסעדות ועל הברים ועל הדוכנים הקטנים לממכר סיגריות ופאן. הקבצנים, הנרקומנים והזונות שלא הצליחו להגיע לבתיהם או להסתתר, נרדפו וסולקו מהמדרכות. תריסי פלדה נסגרו על חלונות החנויות, יריעות כותנה לבנות נפרשו על השולחנות בשווקים, ודממה וריקנות ירדו על העיר. כל לילה חדש היה דומם לחלוטין, יפה ומאיים. בומבי דמתה אז לבית רדוף רוחות.

בשעות הראשונות שלאחר הטלת העוצר יצאו חוליות של שוטרים בבגדים אזרחיים למבצע שנקרא האיסוף. הם סיירו ברחובות הריקים וחיפשו פושעים ונרקומנים, טיפוסים חשודים ואפילו מובטלים וחסרי בית. כמובן, יותר ממחצית מתושבי העיר היו חסרי בית ורבים מהם חיו וישנו ברחוב — בכל פינה היו אנשים ישנים, שרועים על המדרכות כשרק שמיכה דקה ויריעת כותנה מגינות עליהם מלחות הלילה; יחידים, משפחות וקהילות שלמות, שנמלטו אל העיר מבצורת, משיטפון ומרעב, ישנו על המדרכות ובכניסות הבתים — אבל מבחינה רשמית היתה השינה ברחוב בלתי חוקית, והשוטרים אכפו את התקנה הזאת.

אבל השוטרים היו גם אנשים מעשיים, ממש כפי שהיו מעשיים ביחסם לעשרת אלפי הזונות הלא חוקיות של בומבי. היה צורך בגמישות, והיתה רשימה ארוכה של מי שלא נעצרו בעוון שינה ברחוב: סאדהוּאים7 ושאר קדושים היו פטורים. זקנים וחולים ונכים לא זכו אמנם לאהדה רבה ואולצו לפעמים לעבור לרחוב אחר, אבל לא נעצרו. משוגעים ובדרנים נודדים, כמו נגנים ולהטוטנים ומהפנטי נחשים, סבלו לעתים מנחת זרועם של השוטרים אבל לא סבלו ממבצע האיסוף. משפחות, במיוחד אלה עם ילדים קטנים, קיבלו רק אזהרה חמורה שלא להישאר יותר מכמה לילות במקום מסוים, וכל גבר שהצליח להוכיח שיש לו עבודה באמצעות הצגת כרטיס ביקור או כתובת המעסיק לא נעצר. רווקים שהיו נקיים, ונראו מכובדים ומשכילים, הצליחו בדרך כלל לשכנע את השוטרים שלא לעצור אותם גם אם היו מובטלים. ברור שכל מי שהצליח לשלם בקשיש היה בטוח מפני השוטרים.

העניים ביותר, המובטלים וחסרי ההשכלה היו הסובלים העיקריים ממבצע האיסוף. בכל לילה נעצרו מאות גברים צעירים, שלא היו להם לא כסף ולא שפה יפה שישחררו אותם מלפיתת החוק. חלקם תאמו לתיאורים של מבוקשים, על אחרים נמצאו סמים או רכוש גנוב, והיו ביניהם גם צעירים שהיו מוכרים למשטרה ונעצרו כמעשה שגרה. אבל היו גם רבים אחרים שהיו פשוט מלוכלכים ועניים ונראו חסרי ישע. לעיר לא היה תקציב לאלפי זוגות אזיקי מתכת, וגם לו היה, הם היו כבדים ולא נוחים לשוטרים, שהעדיפו להשתמש בחבלים שנעשו מקנבס ומסיבי קוקוס כדי לקשור את העצורים זה לזה בידם הימנית. החבל הדק הספיק, כי רוב העצורים היו חלשים, רעבים ומיואשים מכדי לברוח.

משנקשרו כך בין תריסר לעשרים אנשים, היו אנשי החוליה מובילים אותם לתאי מעצר. השוטרים היו הוגנים ואמיצים יותר ממה שציפיתי. נשקם היחיד היה קנה במבוק שנקרא לָאתי. הם לא נשאו אלות, גז או אקדחים. לא היו בידיהם מכשירי קשר, ולכן הם לא יכלו להזעיק גיבוי בשעת הצורך. אפילו כלי רכב לא הוקצו לאיסוף של חצות, כך שהשוטרים נאלצו לצעוד קילומטרים רבים. הם הניפו את הלאתי שלהם לעתים קרובות, אבל מכות קשות היו נדירות. נדירות בהרבה מהמקובל בכלא בעולם המערבי שבו גדלתי. ובכל זאת, פירושו של האיסוף היה שבועות ואפילו חודשים של מעצר בתנאים ירודים, ושיירות העצורים שעברו ברחובות העיר אחרי חצות נראו אומללות ונואשות יותר מכל הלוויה.

בטיולי הלילה שלי ברחבי העיר, אחרי האיסוף, הייתי תמיד לבד. חברי העשירים פחדו מהעניים, העניים פחדו מהשוטרים, והזרים פחדו מכולם ונשארו בבתי המלון. כששוטטתי וסקרתי את הדממה הקרירה, חשתי שהרחובות שלי.

באחד מטיולי הלילה האלה, כשלושה חדשים אחרי השרפה, מצאתי את עצמי בטיילת מארין דרייב ליד הים. המדרכה היתה ריקה ונקייה. כביש בן שישה נתיבים הפריד בין הטיילת לבין אזור של בתים מהודרים, דירות יוקרה, משרדים של שגרירויות, מסעדות פאר ומלונות שהשקיפו אל הים. מכוניות מעטות עברו באותו לילה ברחוב, אולי אחת בכל חמש־עשרה או עשרים דקות. אורות מעטים דלקו בחדרים שמאחורי. רוח קרירה הביאה משבים של אוויר ים נקי. בדממה סביב נשמע הים רועש יותר מהעיר.

אחדים מחברי בשכונת העוני חששו מטיולַי הליליים. אל תסתובב בלילה, נהגו לומר לי. לא בטוח בלילה בבומבי. אבל לא מהעיר חששתי בטיולים אלה. חשתי בטוח ומוגן ברחובות. העיר ספגה אל תוכה את חיי המוזרים והקשים כאילו גם אני, כמו שאר המיליונים, הייתי שייך לה. העבודה שעסקתי בה הגבירה את תחושת השייכות. התמסרתי בחריצות לתפקידי כרופא במשכנות העוני. קניתי ספרי רפואה וקראתי אותם בלילה לאור המנורה בבקתה שלי. השתמשתי בכסף שהרווחתי בעסקאות שוק שחור עם תיירים כדי לקנות מצבור לא קטן של תרופות, משחות וחומרי חבישה מהרוקחים המקומיים.

נשארתי בשכונת העוני גם אחרי שהרווחתי מספיק כסף ויכולתי לעזוב. נשארתי בבקתה הקטנה גם כשיכולתי לעבור לדירה נוחה. הנחתי לעצמי להישאב אל תוך המאבק הלוהט של עשרים וחמישה אלף תושביה. קשרתי את חיי בחייהם של פרבקר, ג'וני סיגר וקאסים עלי חוסיין. אבל אף שניסיתי שלא לחשוב על קרלה, אהבתי אליה רק גברה, ולא יכולתי להשתחרר מאחיזתה. כשהייתי לבד, נשקתי לרוח ולחשתי את שמה.

עתה, בעומדי על החומה של טיילת מארין דרייב, חשתי ברוח הים רוחצת את פני ואת חזי כמו מים הנמזגים מכד חרס. קול נשימתי ברוח ורעש הגלים המתנפצים אל הסלעים שלושה מטרים מתחתי היו הקולות היחידים. הרוח העיפה נתזי מים. הגלים משכו אותי אליהם. עזוב את זה. עזוב. גמור עם הכול. תן לעצמך פשוט ליפול. כל כך קל. הקול, שלא היה החזק ביותר מבין הקולות בראשי, הגיע ממקום עמוק מאוד, מהבושה שחנקה אותי. מי שחשים בושה מכירים את הקול הזה. אכזבת את כולם. אין לך זכות קיום. בלעדיך העולם יהיה טוב יותר... כל כמה שניסיתי להשתייך, לרפא את עצמי בעבודתי במרפאה, להציל את עצמי בעזרת אהבתי לקרלה, הייתי בודד לגמרי ואבוד בבושה הזאת.

הים התנפץ על הסלעים מתחתי. דחיפה אחת וזה ייגמר. יכולתי לחוש בהתרסקות גופי על הסלעים ובחלקלקות הקרה של המוות. כל כך קל.

יד נגעה בכתפי. המגע היה רך ועדין, אבל תקיף דיו להחזיק בי. הסתובבתי מופתע. לפני עמד גבר צעיר וגבוה. ידו נשארה על כתפי כמבקשת לחזק את אחיזתי בקרקע. כאילו קרא את מחשבותי לפני כמה דקות.

"אתה, אני חושב, מר לין," אמר בשקט. "אולי אתה לא זוכר אותי. קוראים לי עבדאללה. נפגשנו במאורת הבאבות העומדים."

"כן, כן," גמגמתי. "עזרת לנו. עזרת לי. אני זוכר אותך היטב. הלכת — נעלמת — לפני שהספקתי להודות לך כראוי."

הוא חייך. הוא הסיר את ידו ממני והעביר אותה בשערו השחור. "אין צורך בתודות. אתה היית עושה בדיוק אותו דבר בשבילי אם היינו בארץ שלך, נכון? בוא. יש כאן מישהו שרוצה לפגוש אותך."

הוא הצביע על מכונית שחנתה במרחק עשרה מטרים משם. המכונית הגיעה למקום קודם לכן וכעת עמדה כשמנועה עדיין פועל, ובכל זאת לא שמעתי דבר. היא היתה מסוג אמבסדור, הגרסה ההודית הצנועה של מכונית פאר. בתוכה ישבו שניים — הנהג ונוסע אחד במושב האחורי.

עבדאללה פתח את הדלת האחורית ואני התכופפתי והסתכלתי פנימה. גבר באמצע שנות השישים לחייו ישב שם. פניו הצנומות, שהוארו על ידי פנסי הרחוב, נראו חזקות ונבונות. אפו היה צר וארוך ועצמות לחייו גבוהות. מה שהשפיע עלי ביותר היו עיני הענבר שלו. הן הבריקו בשעשוע וברוך, אבל היה בהן עוד משהו — אולי אכזריות חסרת רחמים ואולי אהבה. שערו וזקנו, בצבע אפור־לבן, היו מסופרים בקפידה.

"אתה מר לין?" הוא אמר בקול עמוק ובטוח. "אני שמח לפגוש אותך. שמח מאוד. שמעתי עליך דברים טובים. תמיד משמח לשמוע דברים טובים, וכשמדובר בזרים זה משמח עוד יותר כאן בבומבי שלנו. ייתכן ששמעת עלי. שמי עַבּד אֶל־קאדֶר חאן."

מובן ששמעתי עליו. הכול בבומבי ידעו מי הוא. שמו הופיע בעיתונים כמעט בכל שבוע. אנשים דיברו עליו בבזארים ובמועדוני הלילה ובמשכנות העוני. העשירים העריצו אותו ופחדו ממנו, ובקרב העניים הוא היה למיתוס וזכה לכבוד רב. נאומי האמונה והמוסר שנשא בחצר מסגד נאבּילה בדוֹנגרי היו מפורסמים בכל העיר, ומשכו אליהם מלומדים וסטודנטים בני כל הדתות. קשריו עם אמנים, אנשי עסקים ופוליטיקאים היו מפורסמים לא פחות. והוא היה גם אחד מראשי המאפיה של בומבי — ממייסדי שיטת המועצה שחילקה את בומבי ל"נחלות" שנשלטו בידי מועצות נפרדות בהנהגת הדוֹנים של המאפיה. אנשים אמרו שזאת היתה שיטה טובה, כי בזכותה הושגו סדר ושקט יחסי בעולם התחתון של העיר אחרי עשור של מאבקי שליטה עקובים מדם. הוא היה מבריק, מסוכן ובעל כוח רב.

"כן, אדוני," עניתי, מופתע על שהשתמשתי בלי משים בתואר אדוני. שנאתי את המילה הזאת. בצינוק הוכינו בכל פעם ששכחנו לומר אדוני. "שמך מוכר לי, כמובן. האנשים מכנים אותך קאדֶרבּאי."

פירושה של המילה בּאי הוא אח בוגר, והיא משמשת כביטוי של כבוד וחיבה. הוא חייך והנהן כשאמרתי את זה: קאדֶרבּאי.

הנהג כיוון את המראה הפנימית כדי שיוכל לראות אותי, ונתן בי מבט חסר הבעה. על המראה היו תלויות שרשראות של פרחי יסמין רעננים, אשר הפיצו ריח משכר וכמעט גרמו לי סחרחורת. בעומדי כך, נשען בפתח המכונית, נעשיתי מודע לעצמי ולמצבי: עמידתי הכפופה, הקמטים שנוצרו במצחי כשנשאתי את עיני להביט אל עיניו, מסגרת המתכת שתחת אצבעותי, המדבקה על לוח המחוונים שאמרה תודה לאל אני נוהג במכונית זו. הרחוב היה ריק ואף מכונית לא חלפה בו. הקולות היחידים היו של מנוע המכונית ושל גלי הים.

"אתה הרופא בשכונת קולאבה. שמעתי על כך מיד כשעברת לגור שם. זה יוצא דופן שזר בוחר לגור בשכונת עוני. זה שייך לי. השטח שעליו עומדות הבקתות שייך לי. משמח אותי שאתה עובד שם."

שתקתי מרוב תדהמה. שכונת העוני שגרתי בה, והיתה ידועה בכינוי זוֹפַּדפָּאטי או מחנה הצריפים, היתה שייכת לו? השכונה, שהשתרעה על פני חמש מאות דונם ואכלסה עשרים וחמישה אלף בני אדם, היתה כולה שלו? אני גר שם כבר חודשים, ושמעתי את שמו פעמים רבות, אבל אף אחד לא אמר שהמקום שייך לו. חשבתי בלבי, לא יכול להיות שאדם אחד הוא הבעלים של מקום כזה ושל כל מי שחי בו.

"אני... לא ממש רופא, קאדֶרבּאי," הצלחתי לומר.

"אולי זו הסיבה שאתה מצליח לרפא את החולים, מר לין. רופאים לא מוכנים להיכנס לשכונות האלה. אנחנו יכולים להכריח אנשים לא להיות רעים, אבל אין באפשרותנו להכריח אותם להיות טובים, נכון? ידידי הצעיר, עבדאללה, זיהה אותך כשעברנו על פניך. חזרתי בשבילך. בוא, שב לצידי. אקח אותך לאיזה מקום."

היססתי.

"אל תטריח את עצמך בבקשה... אני..."

"שום טרחה, מר לין. היכנס ושב. הנהג שלנו הוא חברי הטוב נאזיר."

נכנסתי למכונית. עבדאללה סגר את הדלת אחרי והצטרף לנהג במושב הקדמי. הנהג סידר שוב את המראה הפנימית כך שיוכל להמשיך לראות אותי. המכונית לא זזה.

"צִ'ילוּם בּוֹנוֹ," אמר קאדֶרבּאי לעבדאללה. תכין צ'ילום.

עבדאללה הוציא מקטרת בצורת משפך מכיס הז'קט שלו. הוא הניח אותה על הכיסא לידו והחל להכין תערובת של חשיש וטבק. הוא הידק כדור חשיש שנקרא גוֹלי לקצה של גפרור והצית אותו בגפרור אחר. ריח הצ'ראס התערבב בריח פרחי היסמין. המנוע עדיין פעל ואיש לא דיבר. מקטרת הצ'ילום היתה מוכנה בתוך שלוש דקות והוגשה לקאדֶרבּאי לשאיפה הראשונה. הוא עישן והעביר את המקטרת אלי. אחר כך עישנו עבדאללה והנהג, והמקטרת יצאה לסיבוב חדש. לבסוף ניקה עבדאללה את המקטרת והשיב אותה לכיסו.

"יאללה," אמר קאדֶר.

המכונית החלה לנסוע באטיות. אורות הרחוב הבליחו בפסים על החלונות. הנהג הכניס קלטת לטייפ וצלילים עוצרי נשימה של גאזאל רומנטי בקעו במלוא העוצמה מהרמקולים שמאחורינו. הייתי מסטול כל כך עד שהיה נדמה לי שהמוח שלי רועד בתוך ראשי. האחרים נראו לי רגועים ובשליטה מלאה.

הנסיעה הזכירה לי את מאות נסיעות הסוטול שהיו לי עם חברים באוסטרליה ובניו זילנד. גם בהן עישנו חשיש או גראס ושמענו מוזיקה במלוא העוצמה. אבל בתרבות שממנה באתי היו אלה הצעירים שיצאו בדרך כלל לנסיעות כאלה, ואילו עכשיו הייתי בחברתו של אדם אשר לא רק שהיה מבוגר בהרבה מעבדאללה, מהנהג וממני, אלא שהיה גם בעל כוח והשפעה. השירים היו כולם במקצב אחד ובשפה שלא הבנתי. החוויה היתה מוכרת ובה בעת מציקה — כמו לחזור כמבוגר לחצר בית הספר של ילדותך — ולמרות הכבדות המרדימה שנסך בי הסם לא הצלחתי להירגע לגמרי.

לא היה לי מושג מה היעד ולא ידעתי איך ומתי נחזור. נסענו לכיוון טַרדֵאוֹ, ופירוש הדבר היה שהתרחקנו מביתי בשכונת העוני של קולאבּה. בדקות הבאות חשבתי על המנהג ההודי של חטיפה ידידותית. במשך חודשים רבים בשכונת העוני נכנעתי להזמנות מעורפלות של חברים להתלוות אליהם למקומות לא ברורים ולמטרות לא ידועות. אתה תבוא, הם דחקו בי בחיוך בלי להרגיש כל צורך להסביר לי לאן או לשם מה. אתה תבוא עכשיו! בהתחלה ניסיתי להתנגד, אבל במשך הזמן למדתי שנסיעות מוזרות ולא מתוכננות אלה התגלו ברוב המקרים ככדאיות, מעניינות ומהנות, ולפעמים היו אפילו חשובות. בהדרגה למדתי להירגע, להיכנע ולסמוך על האינסטינקטים שלי, בדיוק כפי שנהגתי הפעם עם קאדֶרבּאי. מעולם לא התחרטתי על כך, וחברַי־חוטפַי אף פעם לא פגעו בי ולא אכזבו אותי.

כאשר התקרבנו למסגד חאג'י עלי כיבה עבדאללה את הטייפ ושאל את קאדֶרבּאי אם הוא רוצה לעצור כהרגלו במסעדה במקום. קאדֶר הביט בי מהורהר ואז חייך והנהן לנהג. הוא טפח פעמיים על ידי והרים את אגודלו אל שפתיו. תהיה בשקט עכשיו, אמרה המחווה. הבט, אבל אל תדבר.

חנינו במגרש החניה שליד מסעדת חאג'י עלי. במקום היו עוד כעשרים מכוניות. אף שבומבי ישנה אחרי חצות, או לפחות העמידה פני ישנה, היו בה מרכזים של צליל ושל צבע ופעילות. החוכמה היתה למצוא אותם. המסעדה שליד מסגד חאג'י עלי היתה אחד מאותם מרכזים. מאות אנשים הגיעו אליה בכל לילה כדי לאכול, להיפגש ולקנות משקאות, סיגריות או ממתקים. הם באו במוניות, במכוניות פרטיות ובאופנועים, בלי הפסקה עד עלות השחר. המסעדה עצמה היתה קטנה ותמיד מלאה. רוב הלקוחות העדיפו להישאר בחוץ, מקצתם עומדים על המדרכה ואחרים יושבים במכוניותיהם או עליהן. מוזיקה בקעה מהמכוניות ואנשים צעקו באוּרדוּ, בהינדית, במרטהי או באנגלית. המלצרים מיהרו מהבר אל המכוניות ובחזרה, נושאים משקאות, חבילות ומגשים בכישרון ובחן.

המסעדה הפרה את העוצר והיתה אמורה להיסגר בידי שוטרי תחנת חאג'י עלי, שניצבה במרחק עשרים מטרים ממנה, אבל הפרגמטיזם ההודי הבין כי ערים מודרניות גדולות זקוקות למקומות בילוי ליליים. בעליהן של נאות מדבר אלה של רעש והנאה הורשו לשחד פקידים ושוטרים כדי שעסקיהם יישארו פתוחים כל הלילה. לא היה בכך משום מתן היתר חוקי. מסעדות וברים אלה פעלו בניגוד לחוק והיה צורך לשמור על חזות של אכיפה. לעתים מזומנות התקבלו בתחנת חאג'י עלי טלפונים המזהירים ששר או אח"מ אחר מתעתד לעבור באזור. ברוח של שיתוף פעולה כובו האורות והמסעדה נסגרה זמנית. מקרים אלה לא רק שלא ריפו את ידי הלקוחות, אלא הוסיפו לוויית חן של זוהר והרפתקנות לביקור במסעדה, שאלמלא כן לא היה יותר מסתם קנייה של אוכל וחטיפים. כולם ידעו. מסעדת חאג'י עלי, כמו שאר מקומות הבילוי הלא חוקיים, נפתחה מחדש כחצי שעה לאחר שנסגרה. כולם ידעו על מתן השוחד ועל האזהרות הטלפוניות. וכולם הרוויחו מכך והיו מרוצים. הדבר הגרוע ביותר בשחיתות כמערכת ממשל, אמר דידיה, הוא שהיא עובדת כל כך טוב.

המלצר הראשי, בן מהרשטרה צעיר, מיהר אל המכונית והנהן במרץ בזמן שהנהג הזמין עבורנו. עבדאללה יצא מהמכונית והלך לכיוון דלפק ההזמנות. עקבתי אחריו במבטי. הליכתו היתה מלאת חן. הוא היה גבוה מרוב הצעירים במקום והקרין ביטחון עצמי רב. שערו השחור הגיע עד כתפיו כמעט. הוא לבש בגדים פשוטים ולא יקרים — נעליים שחורות רכות, מכנסיים שחורים וחולצת משי לבנה — אך הם התאימו לו והוא העניק להם אלגנטיות. הוא היה שרירי ונראה כבן עשרים ושמונה. פניו הנאות היו שלוות. ידעתי מה מקור השלווה. ראיתי את תנועתו המהירה והקטלנית כשפרק מנשקו את הסייף במאורת הבאבות העומדים.

לקוחות אחדים וכל אנשי הצוות הכירו את עבדאללה ופנו אליו כשקנה סיגריות ופאן. המחוות שלהם נראו מוגזמות, וצחוקם היה חזק מכפי שהיה רגע אחד לפני כן. הם הצטופפו סביבו, ונראה שהם מבקשים נואשות את חיבתו או לפחות את תשומת לבו. עם זאת היה בהם גם איזה היסוס, כאילו למרות דיבורם וצחוקם לא באמת חיבבו אותו או בטחו בו. היה ברור שהם מפחדים ממנו. המלצר חזר אלינו. הוא מסר לנהג את האוכל ואת המשקאות שהזמין, ואז התעכב ליד חלונו של קאדֶרבּאי כמבקש רשות דיבור.

"מה שלום אביך, רָאמֶש?" שאל קאדֶר.

"הוא בסדר, בּאי, אבל... אבל... יש לי בעיה," ענה המלצר בהינדית ומרט בעצבנות את קצות שפמו.

קאדֶרבּאי קימט את מצחו והביט עמוק אל תוך הפנים מלאות הדאגה.

"מה הבעיה, ראמֶש?"

"זה... זה... בעל הבית שלי, בּאי. יש... יהיה פינוי. אני, אנחנו, המשפחה שלי, אנחנו כבר משלמים שכר דירה כפול, אבל בעל הבית... בעל הבית תמיד רוצה יותר והוא רוצה לפנות אותנו."

קאדֶר הִנהן. נראה כי ראמש שאב ביטחון משתיקתו. הוא המשיך לדבר במהירות: "זה לא רק המשפחה שלי, בּאי. כל המשפחות בבניין יפונו. ניסינו הכול, הצענו הצעות טובות מאוד, אבל בעל הבית לא מוכן להקשיב לנו. יש לו גוּנדַאס, והבריונים האלה איימו עלינו ואפילו הרביצו פה ושם. אני מתבייש שלא הרגתי את בעל הבית, באי, אבל פחדתי שזה יביא צרות נוספות על משפחתי ועל שאר המשפחות בבניין. אמרתי לאבי הנכבד שכדאי שנספר לך כדי שתגן עלינו, אבל אבי גאה מדי, אתה מכיר אותו, והוא אוהב אותך, באי. הוא לא מוכן להפריע לשלוותך עם בקשת עזרה. הוא יכעס מאוד אם ידע שדיברתי איתך על הבעיות שלנו. אבל כשראיתי אותך הלילה, קאדֶרבּאי אדוני, חשבתי ש... שהבּהגוון הביא אותך אלי. אני... אני מאוד מצטער שהפרעתי לך..."

הוא השתתק ובלע את רוקו. מפרקי אצבעותיו הלבינו על מגש המתכת שאחז.

"נראה מה ניתן לעשות בקשר לזה, ראמוּ," אמר קאדֶרבּאי.

גרסת החיבה "ראמו" האירה את הפנים הצעירות בחיוך רחב.

"בוא לפגוש אותי מחר בשעה שתיים ונדבר עוד. נעזור לכם, אינשאללה. אה, כן, ראמו, אין צורך שתדבר עם אביך בעניין עד שהבעיה, אינשאללה, תיפתר."

דומה היה שראמש מבקש לאחוז את ידו של קאדֶר ולנשק אותה, אבל לבסוף הוא השתחווה ופסע לאחור תוך שהוא ממלמל מילות תודה.

עבדאללה והנהג הזמינו צלחות של סלט פירות ויוגורט קוקוס. עתה, משנשארנו ארבעתנו לבד, הם סעדו את לבם בהנאה קולנית. קאדֶרבּאי ואני הסתפקנו בלאסי מנגו. בעוד אנו לוגמים מהמשקה הקפוא הגיע אורח חדש אל חלון המכונית. היה זה מפקד תחנת חאג'י עלי.

"כבוד גדול לפגוש אותך שוב, קאדֶרגִ'י," אמר ועיווה את פניו במה שנראה כתגובה לכאב בטן או כחיוך משומן היטב. הוא דיבר הינדית במבטא משונה, והתקשיתי להבין את דבריו. הוא שאל לשלום משפחתו של קאדֶרבּאי ואחר כך הזכיר עסקים כלשהם. עבדאללה הניח את צלחתו הריקה ליד המושב הקדמי והוציא חבילה עטופה בנייר עיתון מתחת למושב. הוא העביר את החבילה לקאדֶר, וזה הפשיל את שוליה וגילה צרור עבה של שטרות של מאה רופיות. הוא מסר את החבילה כלאחר יד לקצין המשטרה. כל זה נעשה בגלוי ואפילו במידה של ראוותנות. היה ברור לי שחשוב לקאדֶר שכל אדם ברדיוס של מאה מטרים יוכל לראות את השוחד ניתן ומתקבל. השוטר דחף את החבילה לכיס חולצתו, פנה הצידה וירק פעמיים למזל. הוא התקרב שוב אל החלון והתחיל למלמל במהירות. הצלחתי לקלוט את המילים גוף ועסקה וגם משהו על בזאר גנבים, אבל לא ידעתי למה הכוונה. קאדֶר השתיק אותו בהרמת יד. עבדאללה הביט על קאדֶר ועלי ואז חייך. "בוא איתי, מר לין, ונראה את המסגד, כן?"

כשיצאנו מהמכונית שמעתי את השוטר אומר, הלבן מדבר הינדית? יגן עלינו האל מזרים!

הלכנו על חומת הים. מסגד חאג'י עלי בנוי על אי קטן המחובר אל היבשה בסוללה שאורכה שלוש מאות שלושים ושלושה צעדים. בשעות השפל, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, הסוללה הרחבה מלאה עולי רגל ותיירים. ואילו בלילה, בזמן הגאות, היא מוצפת כולה במים והאי מנותק מהיבשה. באותו לילה השקיף ירח שטוח וצהוב — הירח האָבֵל קראו לו בשכונת העוני — במלאותו המהפנטת על המסגד, שנראה כמו ספינה גדולה העוגנת מול החוף. מנורות פליז שהפיצו אור צהוב־ירוק היו תלויות על הזיזים שעל קירות השיש. באור הירח נראו הקשתות דמויות הדמעה וקווי המתאר העגולים הזוהרים בלבן כמפרשיה של ספינה מסתורית, והצריחים נראו כתרניה. רוח באה מהים, אבל האוויר היה חם ולח. אלפי עטלפים עפו מעלינו. הם ריחפו לאורך חוטי החשמל ונראו כמו תווים בחוברת נגינה. ילדה קטנה, שמכרה שרשראות של פרחי יסמין, ניגשה אלינו ונתנה לעבדאללה שרשרת. הוא רצה לשלם לה, אבל היא סירבה והתרחקה מהמקום, צוחקת ושרה פזמון של שיר מסרט הודי ידוע.

"אין ביטוי יפה יותר של אמונה מנדיבותם של העניים ביותר," אמר עבדאללה בקול חרישי. התעורר בי הרושם שמעולם לא הרים את קולו מעבר לטון הרך הזה.

"האנגלית שלך מצוינת," אמרתי. הרעיון המתוחכם והדרך שבה ביטא אותו באנגלית הרשימו אותי.

"לא, אני לא מדבר כל כך טוב. הכרתי אישה שלימדה אותי את המילים האלה." חיכיתי, כי חשבתי שלא סיים את דבריו. עבדאללה היסס, הביט על הים ואז חזר לדבר. "אמור לי, מר לין, כשהיינו במאורת הבאבות העומדים ואותו אדם התקרב אליך עם החרב, מה היית עושה אם לא הייתי שם?"

"הייתי נלחם בו."

"אני חושב..." הוא הביט בעיני, והרגשתי את העור שעל גולגולתי מתהדק בפחד לא ברור. "אני חושב שהיית מת. הוא היה רוצח אותך והיית מת."

"לא נכון. אמנם היתה לו חרב, אבל הוא היה זקן ומטורף. הייתי מנצח אותו."

"נכון," אמר בלי לחייך. "אני חושב שאתה צודק — היית מנצח אותו. אבל האחרים, הבחורה והחבר ההודי שלך, אחד מהם היה נפגע או אפילו נהרג אם היית ניצל. כשהוא הרים את החרב, הוא היה פוגע בך או באחד מהם. אני חושב שזה כך. מישהו מכם היה מת. אתה או החברים שלך, מישהו מכם היה מת."

עכשיו היה תורי לשתוק. הפחד שחשתי קודם הפך לאזעקה. לבי הלם בחוזקה. הוא דיבר על שהציל את חיי ובכל זאת חשתי איום נסתר בדבריו. זה לא מצא חן בעיני והתחלתי לכעוס. גופי נמתח לקראת מאבק. הבטתי עמוק אל תוך עיניו.

הוא חייך והניח את ידו על כתפי, בדיוק כפי שעשה לפני פחות משעה בטיילת מארין דרייב. תחושת הסכנה חלפה באותה המהירות שבה הגיעה. היא נעלמה, ועברו חודשים רבים עד שנזכרתי בה שוב. הסתובבתי וראיתי את השוטר מתרחק מהמכונית של קאדֶר.

"קאדֶרבּאי נתן את השוחד לשוטר בצורה גלויה מאוד."

עבדאללה צחק, ואני נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו צוחק במאורת הבאבות. זה היה צחוק טוב, גלוי וטבעי לגמרי, ולפתע חיבבתי אותו בגלל צחוקו.

"יש לנו פתגם בפרסית — לפעמים על האריה לשאוג רק כדי להזכיר לסוס את פחדו. השוטר הזה עשה כל מיני בעיות כאן בחאג'י עלי. האנשים לא מכבדים אותו, ובגלל זה הוא לא שמח. ובגלל שהוא לא שמח הוא עושה יותר בעיות, וכשהוא עושה יותר בעיות הוא מקבל פחות כבוד מהאנשים. עכשיו האנשים רואים בַּקשיש כזה גדול — יותר ממה ששוטר בדרגה שלו מקבל — והם יכבדו אותו קצת. התשלום הגדול מקאדֶרבּאי יעשה עליהם הרבה רושם והם יכבדו אותו. ובגלל הכבוד הזה הוא יעשה פחות בעיות לכולנו. אבל המסר מאוד ברור. הוא הסוס, וקאדֶר הוא האריה, והאריה הוא ששאג."

"אתה שומר הראש של קאדֶרבּאי?"

"לא, לא!" הוא צחק שוב. "אדון עבד אל־קאדֶר לא צריך הגנה, אבל..." הוא שתק רגע ושנינו הבטנו על האיש אפור השיער שישב במושב האחורי של הלימוזינה הצנועה. "אבל אני מוכן למות בשבילו."

"אפשר לעשות עבור אדם עוד הרבה דברים חוץ מלמות למענו."

"בוודאי," הוא כרך את זרועו סביב כתפי והתחיל ללכת לכיוון המכונית. "הרבה יותר."

"אתה מתיידד עם עבדאללה שלנו, מר לין?" אמר קאדֶרבּאי כשנכנסנו למכונית. "זה טוב. כדאי שתהיו חברים טובים. אתם נראים כמו אחים."

עבדאללה ואני הבטנו זה בזה וצחקנו. אני בלונדיני ושערו שחור. לי יש עיניים אפורות ושלו חומות. הוא היה פרסי ואני אוסטרלי. במבט ראשון לא יכולנו להיות שונים יותר זה מזה. אבל קאדֶרבּאי הביט בנו בהבעה של תימהון שגרמה לנו לבלוע את צחוקנו ולהסתפק בחיוך. כשהמכונית המשיכה בדרכה ברחוב בַּנדרָה חשבתי על דבריו של קאדֶר והבנתי שיש אכן מידה של אמת בהבחנה של האיש המבוגר הזה.

נסענו כמעט שעה. לבסוף, כשהיינו ברחוב של חנויות ומחסנים בפאתי בנדרה, האט הנהג ועצר את המכונית בכניסה לסמטה צרה. הרחוב והסמטה היו ריקים מאדם וחשוכים. כשנפתחו דלתות המכונית שמעתי מוזיקה ושירה מכיוון הסמטה.

"בוא, מר לין, הולכים," אמר קאדֶרבּאי.

נאזיר הנהג נשאר מאחור. הוא נשען על מכסה המנוע של המכונית והרשה לעצמו לפתוח סוף־סוף את הפאן שעבדאללה קנה לו בחאג'י עלי. כשעברתי על פניו והתחלתי ללכת לכיוון הסמטה עלה בדעתי שנאזיר לא אמר אפילו מילה אחת, ותמהתי על מנהגם של הודים רבים לשמור על שתיקות ארוכות בעיר הצפופה והרועשת הזאת.

עברנו מתחת לקשת אבן גדולה, הלכנו במסדרון ארוך, ולאחר שטיפסנו בשני גרמי מדרגות נכנסנו לחדר ענקי מלא אנשים מעשנים ומוזיקה רועשת. החדר היה מלבני, על קירותיו היו תלויות יריעות של משי ירוק, ורצפתו היתה מכוסה שטיחים. בקצה הרחוק, על במה מוגבהת, ישבו ארבעה נגנים על כריות משי. ליד הקירות היו שולחנות נמוכים וסביבם כריות לישיבה. מנורות באהילים ירקרקים בצורת פעמון היו תלויות מהתקרה ויצרו מעגלים מרצדים של אור צהוב־זהב. מלצרים עברו בין האנשים והגישו תה שחור בכוסות זכוכית גבוהות. בחלק מהשולחנות היו נרגילות שמילאו את האוויר בעשן כחול ובניחוח צ'ראס.

גברים אחדים ניגשו לברך את קאדֶרבּאי. גם עבדאללה היה מוּכר שם. אנשים פנו אליו בניד ראש, בנפנוף יד או בכמה מילים. שמתי לב שהגברים כאן, בניגוד לאלה שבחאג'י עלי, חיבקו אותו ולחצו את ידו בחמימות ובאריכות. זיהיתי אחד מהם. היה זה שאפיק גוּזָה, כלומר שאפיק הכועס, ששלט בענף הזנות באזור בסיס חיל הים, לא הרחק מהשכונה שבה גרתי. היו עוד כמה פרצופים שהכרתי מהעיתון: משורר ידוע, קדוש סוּפי וכוכב קולנוע בינוני.

אחד האנשים שעמדו ליד קאדֶרבּאי היה מנהל המועדון. הוא היה איש נמוך ושמן בגלימה קשמירית. לראשו הקירח היתה כיפה לבנה של חאג' — מוסלמי שמילא את חובת העלייה לרגל למכה — ועל מצחו היתה חבורה עגולה כהה. הוא צעק ומיד הביאו המלצרים שולחן וכריות ישיבה אל אחת מפינות החדר שממנה היה ניתן לראות את הבמה. ישבנו ברגליים משוכלות, קאדֶר במרכז, עבדאללה לימינו ואני לשמאלו. צעיר בכיפת חאג', וסט ומכנסי שרוואל הביא לנו קערה של אורז מתובל בצ'ילי חריף ומגש עם אגוזים ופירות יבשים, ומלצר הצ'אי מזג לנו תה שחור רותח. הוא מזג אותו מתוך קנקן בעל זרבובית צרה מגובה של מטר, ועשה זאת בלי לשפוך אפילו טיפה אחת מחוץ לכוס. הוא הגיש את התה לכל אחד מאיתנו ואז הציע לנו קוביות סוכר. רציתי לשתות את התה שלי בלי סוכר אבל עבדאללה עצר בעדי.

"באמת, מר לין," הוא חייך, "אנחנו שותים תה פרסי בסגנון ההודי האמיתי."

הוא נטל קוביית סוכר ושם אותה בין שיניו הקדמיות. לאחר מכן הרים את כוסו ולגם את התה דרך קוביית הסוכר. עשיתי כמוהו, שלב אחר שלב. קוביית הסוכר התפוררה ונמסה, ואף שהתה היה מתוק מדי לטעמי, נהניתי ממוזרותו של המנהג החדש.

גם קאדֶרבּאי שתה את התה שלו בדרך הזאת, מעניק למנהג כבוד ורצינות, כפי שעשה בכל מבע ומחווה. כשהבטתי בו אז, רוכן כדי להקשיב לעבדאללה, הוא נראה לי כאדם המלכותי ביותר שפגשתי בחיי. עלה בדעתי שבכל מצב, ובכל עולם, סביר להניח שהיה מפקד על אנשים וגורם להם לציית לו.

שלושה זמרים הצטרפו אל הנגנים שעל הבמה. דממה ירדה על החדר העצום. ואז לפתע החלו השלושה לשיר בקולות חזקים ורוטטים. צליל שירתם היה מפתה ומלא תשוקה. הזמרים לא שרו סתם. הם בכו וקוננו בשירתם. דמעות אמיתיות זלגו מעיניהם וירדו על חזם. כשהקשבתי לשירה חשתי התעלות ומבוכה כאחת. הרגשתי כאילו הזמרים הכניסו אותי אל תוך אהבתם וצערם העמוקים ביותר. הם שרו שלושה שירים ואז ירדו בשקט מהבמה ונעלמו מאחורי וילון שהוביל לחדר אחר. במהלך הופעתם איש לא זז או דיבר, אבל ברגע שהסתיימה ההופעה התחילו כולם לדבר בבת אחת כדי לשבור את הכישוף שעטף אותם. עבדאללה קם ממקומו וחצה את החדר כדי לדבר עם קבוצה של אפגנים שישבו אצל אחד השולחנות.

"אהבת את השירה, מר לין?" שאל אותי קאדֶרבּאי.

"מאוד. זה היה מדהים, נהדר. מעולם לא שמעתי דבר כזה. כל כך הרבה עצבות וכל כך הרבה עוצמה. באיזו שפה הם שרו? אוּרדוּ?"

"כן. אתה מבין אורדו?"

"לצערי לא. אני יודע רק קצת מרטהי והינדית. אני יכול לזהות אורדו כי בשכונה שלי יש אנשים שמדברים בשפה הזאת."

"אורדו היא שפת שירי הגאזאל, ואלה זמרי הגאזאל הטובים ביותר בכל בומבי."

"הם שרים שירי אהבה?"

הוא חייך ורכן לפנים כדי להניח את ידו על זרועי. בכל העיר נהגו האנשים לגעת זה בזה תוך כדי שיחה, והדגישו את דבריהם באמצעות לחיצות וצביטות עדינות. הכרתי את המחווה הזאת בזכות חברי בשכונת העוני, ולמדתי לאהוב אותה.

"כן. אלה שירי אהבה מהסוג האמיתי והנכון ביותר. אלה שירי אהבה לאלוהים. הם שרים על אהבת האל."

הנהנתי ולא עניתי. שתיקתי גרמה לו להמשיך.

"אתה נוצרי?" שאל.

"לא. אני לא מאמין באלוהים."

"אין אמונה באלוהים," הוא הכריז וחייך. "או שאנחנו מכירים את אלוהים או שאנחנו לא מכירים אותו."

"אם כך," צחקתי, "אין ספק שאני לא מכיר את אלוהים. למען האמת, אני נוטה לחשוב שאי אפשר להאמין בו. בכל מקרה, לא בגרסאות שאני מכיר."

"בוודאי, אלוהים הוא בלתי אפשרי, וזו ההוכחה הראשונה לקיומו."

הוא בחן אותי בריכוז וידו עדיין מונחת בחום על זרועי.

חשבתי: זהירות, אתה נכנס לדיון פילוסופי עם אדם הידוע כמומחה בתחום. הוא בוחן אותך. זהו מבחן, והמים עמוקים.

"נראה אם הבנתי נכון: אתה אומר שאם משהו בלתי אפשרי הוא קיים?" שאלתי, דוחף סירה של מחשבות אל הזרם הלא מוכר של רעיונותיו.

"נכון."

"לפי זה, כל מה שאפשרי לא קיים."

"בדיוק!" אמר וחיוכו התרחב. "אני שמח שהבנת."

"אני מסוגל לומר את המילים האלה, אבל זה לא אומר שאני מבין אותן."

"תן לי להסביר. הדברים לא קיימים כפי שאנחנו רואים אותם. מה שאנחנו רואים אינו קיים כפי שהוא נראה לנו. העיניים שלנו שקרניות. כל מה שנראה אמיתי אינו אלא חלק מאשליה. הדברים אינם כפי שאנחנו חושבים שהם. לא אתה, לא אני, לא החדר הזה. כלום."

"אני עדיין לא מבין. לא ברור לי איך דברים אפשריים אינם קיימים."

"אנסה להסביר לך במילים אחרות. הגורמים המניעים את העולם, האנרגיה שמפיחה חיים בחומר ובחיים שנדמה לנו שאנחנו רואים סביב, אי אפשר למדוד אותם, לשקול אותם או להכניס אותם לממד של זמן כפי שאנו מכירים אותו. באחת מצורותיה, האנרגיה הזאת היא חלקיקים של אור. הדבר הקטן ביותר הוא יקום של חלל פתוח, והיקום כולו אינו אלא גרגר של אבק. העולם שלנו אינו אלא רעיון, וככזה הוא לא ממש מוצלח. מנקודת המבט של האור, חלקיק האור המפיח בו חיים, היקום שאנחנו מכירים אינו אמיתי. דבר אינו אמיתי. עכשיו אתה מבין?"

"לא ממש. נראה לי שאם כל מה שנראה לנו שאנחנו יודעים הוא טעות או אשליה, לא נוכל לדעת מה לעשות, איך לחיות או איך להישאר שפויים."

"אנחנו משקרים," אמר, ועיני הענבר שלו נצנצו בחיוך. "האדם השפוי הוא פשוט שקרן טוב יותר מהמטורף. אתה ועבדאללה אחים. אני יודע את זה. העיניים שלך משקרות ואומרות לך שזה לא נכון ואתה מאמין לשקר, מפני שזה קל יותר."

"וכך נשארים שפויים?"

"כן. אני רוצה לומר שאני רואה בך את בני. אף פעם לא התחתנתי ואין לי בן. אבל היה רגע מסוים שבו היה אפשרי שאתחתן ושיהיה לי בן. הרגע הזה היה ב... בן כמה אתה?"

"שלושים."

"בדיוק! ידעתי. הרגע שבו יכולתי להיות אב היה לפני שלושים שנה בדיוק. אבל אם אומר לך שאני רואה בבירור שאתה בני ושאני אביך, תחשוב שזה בלתי אפשרי ותתנגד לזה. לא תראה את האמת שאני רואה עכשיו ושראיתי ברגעים הראשונים של פגישתנו לפני כמה שעות. תעדיף למצוא את השקר הנוח, שלפיו אנחנו זרים גמורים, ולהאמין בשקר הזה. אבל האם אתה מכיר את הגורל? המילה היא קיזמֶט בשפת אורדו. הגורל יכול לשלוט בנו אבל לא בכוח הרצון שלנו, והגורל לא יכול לשקר. אנשים משקרים. הם משקרים לעצמם יותר מאשר לאחרים, ואומרים דברי שקר לעתים קרובות יותר מאשר דברי אמת. אבל הגורל לא משקר. אתה מבין?"

הבנתי. לבי הבין את דבריו גם כאשר מוחי המרדני התנגד למילים ולאיש שהגה אותן. הוא הצליח למצוא את הצער שבתוכי. החלל בחיי, שהיה אמור להתמלא על ידי אב, היה שממה של געגוע. בשעות הבדידות הקשות של אותן שנים שוטטתי בשממה ההיא, רעב לאהבת אב כמו תא מלא אסירים בשעה האחרונה של ערב השנה החדשה.

"לא," שיקרתי. "מצטער, אבל אני לא מסכים. לא נראה לי שאפשר לגרום לדברים להיות אמת רק על ידי כך שמאמינים בהם."

"זה לא מה שאמרתי," הוא ענה לי בסבלנות. "כל מה שאני אומר זה שהמציאות כפי שאתה ורוב האנשים רואים אינה אלא אשליה. קיימת מציאות אחרת מעבר למה שאנחנו רואים בעינינו. עליך להרגיש את הדרך אל המציאות הזאת בלבך. אין כל אפשרות אחרת."

"זה פשוט... ההשקפה שלך על העולם מבלבלת. היא כאוטית למעשה. אתה לא חושב שהיא כאוטית?"

הוא חייך שוב.

"בהתחלה מוזר לחשוב בדרך הנכונה. אבל יש כמה דברים שביכולתנו לדעת, דברים שאנחנו יכולים להיות בטוחים בהם, וזה קל יחסית. הנה, אראה לך. אם ברצונך לדעת את האמת, עליך רק לעצום עיניים."

"כל כך פשוט?" צחקתי.

"כן. רק לעצום את העיניים. אנחנו יכולים להכיר את אלוהים, למשל, או את העצבות. אנחנו יכולים להכיר חלומות ואהבה. אבל אף אחד מאלה אינו אמיתי בדרך שבה אנו תופסים את הדברים שנראים אמיתיים. אין ביכולתנו לשקול אותם, למדוד את אורכם או לזהות את מרכיביהם בעזרת מפצח אטומים, ולכן הם אפשריים."

סירת מחשבותי התחילה להתמלא מים. החלטתי שכדאי לחלץ את עצמי ומהר.

"אף פעם לא שמעתי על המקום הזה. יש עוד הרבה כאלה?"

"חמישה אולי," הוא קיבל את שינוי הנושא בהבנה. "זה נראה לך הרבה?"

"זה נראה לי מספיק. אין נשים בכלל. אסור לנשים להיכנס לכאן?"

"לא נאסר עליהן," אמר וקימט את מצחו בחיפוש אחר המילים הנכונות. "מותר לנשים להיכנס, אבל הן לא מעוניינות בכך. יש מקומות אחרים שבהם נשים מתאספות לשוחח, לשמוע מוזיקה ושירה, ואף גבר לא ירצה להפריע להן שם."

אדם זקן מאוד התקרב אלינו והתיישב לרגלי קאדֶרבּאי. הוא לבש חולצת כותנה פשוטה ומכנסיים רפויים שנקראו קוּרטָה־פיג'מה. פניו היו חרושות קמטים ושערו הלבן היה עשוי בתספורת פאנק קצרה. הוא היה רזה, כפוף ועני למראה. הוא הניד בראשו קצרות לקאדֶר והתחיל למולל בידיו הגרומות טבק וחשיש. אחרי כמה דקות הוא העביר מקטרת צ'ילום גדולה לקאדֶר וחיכה, גפרורים בידיו, להדליקה.

"זה עוֹמַר," אמר קאדֶרבּאי כשהמקטרת כמעט נוגעת בשפתיו. "הוא מכין את הצ'ילום הטוב ביותר בכל בומבי."

בחיוך חסר שיניים הדליק עומר את המקטרת עבור קאדֶרבּאי. הוא נראה נהנה בעליל מהתשבחות. אחר כך העביר את המקטרת אלי. הוא בחן את מיומנותי ואת קיבולת הריאות שלי בעין בוחנת ונהם מעין אישור. אחרי שקאדֶר ואני עישנו פעמיים לקח עומר את מקטרת הצ'ילום ועישן את כולה בשאיפות עמוקות שניפחו את חזהו עד להתפקע. כשסיים טפח על המקטרת והוציא ממנה שאריות של אפר לבן. למרות גילו המופלג הוא קם בקלות ובלי להשתמש בידיו וצלע לדרכו כשהזמרים חזרו לבמה.

עבדאללה חזר והביא איתו קערת זכוכית מעוטרת מלאה פרוסות של מנגו ופפאיה ואבטיח. ריח הפירות הקיף אותנו וטעמם נספג בפינו. הזמרים פתחו את החלק השני של הופעתם בשיר שנמשך כמעט חצי שעה. השיר בוצע בהרמוניה של שלושה קולות שהתבססה על לחן פשוט ועל קטעי אלתור. הנגנים, שליוו את השירה בהַרמוֹניוּם ובתופי טאבּלה, נראו ערניים ונלהבים, ואילו שלושת הזמרים עמדו בלא ניע, עיניהם עצומות, פניהם ריקות מכל הבעה וידיהם תלויות רפויות בצד גופם.

כפי שקרה בהופעה הקודמת, ברגע שהשירה הסתיימה והזמרים ירדו מהבמה פתחו המאזינים בשיחות נמרצות. עבדאללה התקרב אלי.

"במכונית, בדרך לכאן, חשבתי על האפשרות שנהיה אחים, מר לין. חשבתי על מה שקאדֶרבּאי אמר."

"מצחיק. גם אני חשבתי על זה."

"שני האחים שלי — היינו שלושה אחים במשפחה שלי באיראן, ועכשיו שני האחים שלי מתים. הם נהרגו במלחמה נגד עיראק. יש לי אחות באיראן, אבל אין לי עוד אחים. נשארתי אח יחיד עכשיו. אח יחיד זה ממש עצוב, לא?" שתקתי. גם אני איבדתי את אחִי. איבדתי את כל בני משפחתי והייתי בטוח שלא אראה אותם עוד לעולם. "חשבתי שאולי קאדֶרבּאי ראה משהו אמיתי. אולי אנחנו באמת נראים כמו אחים."

"אולי."

הוא חייך.

"החלטתי לחבב אותך, מר לין."

אף שחייך, הוא היה כל כך רציני שהייתי מוכרח לצחוק.

"אם כך, אולי כדאי שתפסיק לקרוא לי מר לין, אני מצטמרר כשאתה קורא לי כך."

"מצטמרר?" הוא שאל.

"לא חשוב. תקרא לי פשוט לין."

"בסדר. אני אקרא לך לין. אני אקרא לך לין־אָח ואתה תקרא לי עבדאללה. בסדר?"

"נשמע טוב."

"כך נזכור את הלילה הזה, עם הופעת הזמרים העיוורים, כי בלילה הזה התחלנו להיות אחים."

"אמרת עיוורים?"

"כן. אתה לא מכיר אותם? אלה הזמרים העיוורים מנַאגפּוּר. הם מפורסמים בבומבי."

"הם שייכים למוסד כלשהו?"

"מוסד?"

"כן. כמו בית ספר לעיוורים."

"לא, לין־אח. פעם הם יכלו לראות ממש כמונו, אבל בכפר קטן ליד נאגפור עשו עיוורון והאנשים האלה נעשו עיוורים."

הרעש מסביב עורר בי סחרחורת. ריחות הפירות והצ'ראס, שהיו נעימים בהתחלה, נעשו מחניקים ודוחים.

"מה זאת אומרת עשו עיוורון?"

"אה. היו מורדים ושודדים שהסתתרו בהרים ליד הכפר הזה," הוא הסביר לאט ובהדגשה. "הכפריים היו מוכרחים לתת להם אוכל ועזרה אחרת. אבל כשהצבא והמשטרה הגיעו לכפר הם עיוורו עשרים אנשים כדי ללמד את כולם לקח, כדי שהאנשים בכל הכפרים בסביבה ייזהרו. זה קורה לפעמים. הזמרים לא היו בכלל מהכפר ההוא. הם באו לשם כדי לשיר בפסטיבל. זה היה פשוט מזל רע. עיוורו אותם עם האנשים האחרים. כולם, כל עשרים הגברים והנשים, נקשרו לאדמה והוציאו להם את העיניים בחתיכות חדות של במבוק. עכשיו הם שרים כאן ובכל מקום והם מאוד מפורסמים, וגם עשירים..."

הוא המשיך לדבר. אני הקשבתי, אבל לא יכולתי להגיב. קאדֶרבּאי שוחח לידי עם צעיר אפגני. כשהצעיר התכופף כדי לנשק את ידו של קאדֶר, התגלתה קת של אקדח בין קפלי הבגד שלבש. עומר חזר והתחיל להכין עוד מקטרת צ'ילום. הוא חייך אלי, חושף חניכיים מוכתמים, והנהן.

"כן, כן," אמר והביט אל תוך עינַי. "כן, כן, כן."

הזמרים חזרו לשיר. עננות של עשן היתמרו אל מאווררי התקרה. חדר המשי הירוק של המוזיקה והתככים היה התחלה בשבילי. כיום אני יודע שבחייו של כל אדם יש הרבה התחלות ונקודות מפנה; עניינים של מזל ושל רצון וגורל. יום קבלת השֵם, שבו העניקו לי הנשים מהכפר של פרבקר את השם שאנטראם, היה התחלה. עכשיו אני יודע זאת. ואני יודע גם שכל מה שהייתי ועשיתי בהודו עד הלילה ההוא של הופעת הזמרים העיוורים, ואולי אפילו כל חיי עד אז, כל זה לא היה אלא הכנה להתחלה עם עבד אל־קאדֶר חאן. עבדאללה נעשה אחי. קאדֶרבּאי היה לאבי. עד שהבנתי זאת לעומק הספקתי להשתתף, במסגרת חיי החדשים כאח וכבן, במלחמה וברצח, והכול השתנה לתמיד.

כשהסתיימה השירה התכופף אלי קאדֶרבּאי. שפתיו זעו. ידעתי שהוא מדבר אלי, אבל לרגע לא יכולתי לשמוע אותו.

"סליחה. לא שמעתי."

הוא חזר על דבריו: "אמרתי שהאמת נמצאת במוזיקה יותר מאשר בספרי הפילוסופיה."

"מהי האמת?" שאלתי. לא רציתי לדעת באמת. ניסיתי פשוט למלא את חלקי בשיחה. ניסיתי להיראות חכם.

"האמת היא שאין אנשים טובים או רעים," הוא אמר. "הטוב והרע נמצאים במעשים. יש מעשים טובים ויש מעשים רעים. אנשים הם רק אנשים — מה שהם עושים או מסרבים לעשות הוא שמחבר אותם לטוב או לרע. האמת היא שרגע חולף אחד של אהבת אמת — רגע המצוי בלב כל אדם שהוא, האצילי ביותר או הרשע ביותר — מכיל בקפלי הלוטוס של התשוקה שלו את כל המטרה והתהליך והמשמעות של החיים. האמת היא שכולנו, כל אחד מאיתנו, כל גלקסיה וכל חלקיק של חומר ביקום, נעים לכיוון האל."

המילים האלה שלו הן עכשיו שלי לנצח. אני יכול לשמוע אותן. הזמרים העיוורים הם לנצח. אני יכול לראות אותם. הלילה והאנשים שהיו ההתחלה — אב ואח — הם לנצח. אני יכול לזכור אותם. זה קל. כל מה שעלי לעשות הוא לעצום את עינַי.

סאדהוּ — מעין נזיר הינדי או "קדוש" שמנסה להגיע להארה ומוותר לשם כך על קשרים משפחתיים, על רכוש, על בגדים וכדומה.